דלגו לתוכן המרכזי
חדשות

דברי ההספד של ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס ההלוויה של הנשיא התשיעי שמעון פרס ז"ל

שישי, 30 ספטמבר, 2016

netanyahu6  דברי ההספד של ראש הממשלה בנימין נתניהו בטקס ההלוויה של הנשיא התשיעי שמעון פרס ז"לציקי ורפי,
 יוני וסיגל,
 חמי וגילה,
 הנכדים, הנינים, משפחת פרס היקרה,
 מכובדי, נשיא המדינה,
 President Obama,
 President Clinton,
 King Felipe of Spain
 Prince Charles of Britain
 The Grand Duke of Luxemburg
 Presidents, Prime Ministers, Ministers
 Friends from near and far

מכובדיי הרבים מן הארץ ומן העולם, באתם מקרוב ומרחוק לירושלים בירת ישראל, לחלוק כבוד אחרון לשמעון פרס – אחד מן האבות המייסדים של מדינתנו, אחד המנהיגים הדגולים שקמו לעמנו, מנהיג בעל שיעור קומה בעולמנו, שמעון פרס המופלא.

[אנגלית]
אני מבקש להודות לכולכם על שבאתם היום.
הגעתם של מנהיגים רבים כל כך מרחבי העולם כדי להיפרד לשלום משמעון – מעידה על האופטימיות שלו, שאיפתו לשלום, אהבתו לישראל.
אזרחי ישראל מוקירים את הכבוד שאתם חולקים לשמעון ולמדינה, שלה הקדיש את חייו.
שמעון חי חיי תכלית. הוא המריא לגבהים מרשימים; הוא סחף רבים עם החזון והתקווה שלו; הוא היה איש ישראל דגול; הוא היה איש עולם דגול.
ישראל מתאבלת עליו. העולם מתאבל עליו. אך אנו, כמו העולם, מוצאים נחמה במורשתו.

[עברית]
ידידיי, שמעון פרס זכה לא רק לתוחלת חיים, אלא גם לתכלית חיים. הוא היה שותף בכיר למפעל התחייה הלאומית של העם היהודי: בן לדור שיצא משעבוד לחירות, היכה שורש בַּמוֹלֶדֶת, ואחז בחרב דוד כדי להגן עליה. שמעון פעל גדולות ונצורות להבטיח את כוח המגן שלנו – לדורות, ועל כך נתונה לו תודת הדורות. במקביל עשה כל מה שביכולתו, בכל רגע מחייו הבוגרים, להשיג שלום עם שכנינו.

אין זה סוד ששמעון ואני היינו יריבים פוליטיים, אבל במהלך השנים נעשינו ידידים, אפילו ידידים קרובים. באחד ממפגשינו הרבים בבית הנשיא, בשעת לילה מאוחרת, שאלתי אותו: "תאמר לי, שמעון, ממרום שנותיך, את מי הערצת ממנהיגי ישראל?" ולפני שהוא הספיק לענות לי, אמרתי לו: "הראשון ברור לי – הרי יצקת מים על ידיו של בן-גוריון". ואכן שמעון בצעירותו ראה את בן-גוריון, מכונן עצמאותנו, מעמיס על שכמו את משא האחריות לבניינה ולגורלה של ישראל. באותה שיחה הוא דיבר גם על רבין, על בגין, ועל אחרים אני חייב להגיד, בהערכה אמיתית לתרומה הייחודית של כל אחד מהם. הוא הפתיע אותי מעט כשציין אדם נוסף – את משה דיין. שמעון דיבר על אומץ לבו בקרב, על המקוריות שלו ועל תכונה נוספת: "למשה" – הוא אמר – "כלל לא היה אכפת מה יחשבו עליו, "דיין" – הוא אמר – "התעלם לגמרי משיקולים של פוליטיקה. הוא היה מה שהוא רצה להיות".

שמעון העריך את התכונות הללו, אבל הוא גם ידע אמת נוספת – שאם רוצים להגשים דברים שמאמינים בהם – במדיניות, בכלכלה, בחברה – אי-אפשר באמת להתנתק מהפוליטיקה. ולכן, ביובל השנים שהוא עשה בכנסת ובממשלה, התקיים בו המתח המובנה הזה בין המדינאי לַפּוליטיקאי. הוא המריא על כַּנְפֵי החזון, אבל הוא ידע שמסלול ההמראה עובר בשדה החתחתים של הפוליטיקה. מה שאפשר לו לעשות זאת, לספוג בליסטראות ולקום על רגליו בכל פעם מחדש, הוא להט העשייה והחזון.

ללהט הזה נחשפתי לראשונה כאן, על ההר הזה – לפני 40 שנה. יומיים אחר מבצע החילוץ הנועז באנטבה, שבו נפל אחי, התקיימה פה הלווייתו של יוני. כשר הביטחון, יחד עם ראש הממשלה יצחק רבין זיכרונו לברכה, שמעון היה זה שאישר את המבצע ובהלוויה הוא נשא הספד מרטיט לב שלא אשכח כל חיי. זו הייתה הפעם הראשונה בה פגשתי אותו. הוריי זיכרונם לברכה, אחי ואני, נפעמנו עמוקות מדבריו על יוני, על המבצע, על הקשר לאבותינו ועל זקיפות הקומה של עמנו. באותו רגע מאז נוצר בינינו חיבור עז ומיוחד שאף פעם לא נותק.

אף ששמעון ואני לא הסכמנו על דברים רבים, חילוקי הדעות לא הֶאֶפִילוּ על הפגישות הרבות, החמות והמחכימות שקיימנו. החיבה האישית הלכה וגברה מפגישה לפגישה. ועם זאת, אף פעם לא טשטשנו הבדלי עַמָדוֹת כשהיו כאלה. במפגש אחר שקיימנו במשכן הנשיא אל תוך הלילה, נגענו בשאלת יסוד: מנקודת מבטה של ישראל, מהו המוקד – ביטחון או שלום? שמעון טען בלהט: "ביבי, השלום הוא הביטחון האמיתי. אם יהיה שלום, יהיה ביטחון". ואילו אני טענתי: "שמעון, במזרח התיכון הביטחון הוא תנאי הכרחי להשגת שלום - ולקיומו של שלום". הוויכוח התעצם, התפלמסנו שעה ארוכה, המטרנו טיעונים זה על זה. הוא בא משמאל, אני מימין. אני מימין, הוא שוב משמאל.

בסופו של דבר – כמו שני מתאגרפים מותשים – חדלנו מהמאבק. ראיתי בעיניו, ואני חושב שהוא גם ראה בעיניי, שהנחרצות נובעת משכנוע פנימי עמוק, מדבקות במטרה - הבטחת עתידה של המדינה. ידידיי, אתם יודעים לאיזו מסקנה מפתיעה הגעתי בחלוף הזמן? שנינו צודקים. במזרח התיכון הסוער שבו רק החזקים שורדים, השלום לא יושג אלא מתוך הבטחה מתמדת של עוצמתנו. אבל התכלית היא לא העוצמה, היא לא הכוח. הכוח הוא אמצעי, התכלית היא קיום ודו-קיום, קידמה, שגשוג ושלום – לנו, ּלעמי האזור ולשכנינו הפלשתינים.

מכובדיי, גם שמעון פרס הגיע למסקנה שהצדק אינו נחלתו הבלעדית של מחנה מסוים. יום אחר השבעתו לנשיא המדינה התשיעי, הוא התייצב לאזכרה הממלכתית של זאב ז'בוטינסקי, שאותו אני מחשיב כאחד ממוריי הרוחניים. במעמד זה אמר שמעון: "ההיסטוריה הטילה על שני הזרמים המרכזיים בציונות את תפקיד ההובלה של המפעל הציוני – תנועת העבודה, ואחריה תנועת ז'בוטינסקי. הפערים האידיאולוגיים בין שני המחנות, בנושאים רבים, הלכו והצטמצמו. יוצאי שני הזרמים שותפים כיום במפלגות פוליטיות ובהנהגת המדינה; דבר שבעבר הרחוק לא ניתן היה לעלות על הדעת. "כנראה" – סיים שמעון – "כנראה ששלמה המלך צדק": טובים השניים מן האחד".

בסיום הנאום ניגשתי אליו, לחצתי את ידו בחום והודיתי לו בהתרגשות על דבריו המלכדים. תשע שנים מאוחר יותר, לפני חודשיים, רעייתי ואני הגענו לכבד את שמעון בפתיחת "מרכז פרס לחדשנות". מה לא היה שם? ננו ורפואה, חקר המוח ומחשבים, לוויינים ורובוטיקה – כולם דרים שם בכפיפה אחת. שמעון קָרָן מסיפוק. אני לא זוכר שראיתי אותו כל כך מאושר, זה היה אחד מהחלומות שלו שהתגשם. הוא הרכיב על עיניו את משקפי התלת-ממד, אותן עיניים שכעת נלקחו מהן הקרניות – ונתרמו לטובת הדור הבא.

אני לא חושב שיש סמליות גדולה מזאת. שמעון תמיד הביט קדימה. הוא האמין – כפי שאנחנו מאמינים – בַּקדמה, במדע, בטכנולוגיה. בכוחם של אלה בוודאי לחזק את הביטחון, אבל בכוחם גם לבנות את התשתית העתידית לשלום. אם נטפח את היכולות הללו ונפעל בנחישות נגד אויבי הקדמה – המודרנה תנצח את הברבריות, הטוב ינצח את הרע והאור ינצח את החושך!

שמעון יקירי, סיפרת שאחת הפעמים הבודדות בהן הזלת דמעה הייתה כשקיבלת את הבשורה המרה על נפילתו של יוני, אחי, באנטבה. אתה בכית אז, שמעון. אני בוכה עליך היום. אהבתי אותך, כולנו אוהבים אותך. הֶיֶה שלום שמעון – אדם יקר, מנהיג דגול. ננצור אותך בלב האומה ואני מרשה לעצמי לומר – בלב האומות.