אנחנו נצליח לייצב את הכלכלה.

עקרונותיה של התפיסה הכלכלית

1. כלכלה חופשית עם רגישות חברתית
2. בכלכלה גלובלית ובשוק תחרותי, יש צורך במשמעת תקציבית, הפחתת מיסים, שוק הון המתנהל ביעילות וגידול במגזר הפרטי.
3. על הממשלה לשאוף ליצירת הזדמנויות כלכליות עבור כלל האוכלוסיה, ולדאוג לאלו שאינם יכולים לנצל הזדמנויות אלו.
4. על כל הכשירים לעבוד ולהשתלב בשוק התעסוקה, על מנת שהממשלה תוכל לשמור את הכספים כדי לתמוך באלו שבאמת אינם מסוגלים לעשות זאת.
5. הדרך הטובה ביותר ליצור הזדמנויות כלכליות לכולם היא באמצעות השקעה בחינוך ובתשתיות הלאומיות.

בזמן שאחרים מציגים בעיקר דיבורים, למפלגת הליכוד בהנהגת בנימין נתניהו יש רפורמה כלכלית מוצלחת ברזומה. לא פחות חשוב מכך, בזמן שגלי אי ודאות שוטפים את הכלכלה הגלובלית, הוכיחה מפלגת הליכוד כי היא יכולה, ובהצלחה מרובה, לנווט את הכלכלה הישראלית בינות למשברים, אל חוף מבטחים. יתרה מזאת, הצעדים האמיצים שנקטה הליכוד בטיפול במשבר האחרון בתקופת שלטונה, הפך את הכלכלה הישראלית חזקה יותר ועמידה יותר בפני המשברים התוקפים אותה כעת.

בשנת 2003, לאחר הבחירות שהכפילו את כוחה של הליכוד בכנסת, מצאה עצמה הממשלה בעיצומו של משבר. שנתיים של מיתון עברו על מדינת ישראל ומימדי האבטלה הגיעו ל-11%. החוב הלאומי תפח והוכפל ליותר מ-100% מהתל"ג, הגרעון התקציבי עמד על 6% מהתל"ג ואחוזי הריבית הרקיעו שחקים. פסקו ההשקעות הזרות בישראל ובנק ישראל הזהיר מבפני קריסה.

רוב הפוליטיקאים והמומחים טענו כי אין כמעט דבר שהממשלה יכולה לעשות על מנת לטפל במשבר מלבד להעלות את המיסים או לחלופין, לאמץ תוכניות שמימושן יאלץ את הממשלה להוציא עוד ועוד כספים שלא היו ברשותה. שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, דחה את אותן הטענות ופתח ביישום תוכנית רפורמה שאפתנית שהגה בתמיכתו של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון.

ראשית, טען נתניהו, על הממשלה לפעול בהחלטיות. הוא שמר על גישה זו גם כשהמשבר המקומי החריף כתוצאה מתהליכים בין לאומיים, כמו מיתון עולמי, התפוצצות הבועה הטכנולוגית ואי יציבות בטחונית בגזרה המקומית. כל אלו רק הקצינו את הצורך המיידי והדחוף ברפורמה כלכלית מתאימה. נתניהו אף הדגיש שהיעדר תחרות חופשית בכלכלה הישראלית, הובילה לדשדוש ויצירת פער אל מול מערכות הכלכלה של מדינות אחרות בעולם (דוגמת סינגפור, אירלנד וספרד), מזה שני עשורים. מדינות אלו, אימצו את רפורמת השוק החופשי לעומת ישראל, שעדיין סירבה להיפרד מעברה הסוציאליסטי.

שנית, במקום להעלות את המיסים ולהגדיל את הוצאות הממשלה, בחר נתניהו בדרך ההפוכה, תוך הדגשת העובדה כי כלכלת ישראל כרעה תחת עול המיסים וכי הסקטור הציבורי מנופח יתר על המידה (55% מהתל"ג). ההוצאות צומצמו והחגורה הודקה בזמן שהמיסים (האישיים, העסקיים והמע"מ) הופחתו באופן גורף.

הרפורמה התקציבית, היתה רק חלק מאג'נדה נרחבת. ממשלת הליכוד אף הגדילה לעשות והצילה את קצבאות הפנסיה של אזרחים רבים, על ידי מתן תמיכה למערכת שעמדה בפני פשיטת רגל. הוחלה השקעה מאסיבית בתשתיות וחברות ממשלתיות רבות שהוכחו כבלתי יעילות, הופרטו. בסופו של תהליך, פנתה ממשלת הליכודלטפל גם בשוק ההון, תוך שהיא מפרקת את הדואופול הבנקאי שהחזיק כאסירים כמעט כשני שלישי מהחסכונות של הציבור הישראלי.

כתוצאה מהרפורמה, נהנתה ישראל ממערכת כלכלית יציבה וחסונה שאחוזי הגידול שלה עלו מעבר ל-5% בחמש השנים האחרונות. מספר המובטלים הופחת בחצי, החוב הלאומי צומצם בצורה חדה והתקציב כמעט והתאזן. האינפלציה והריבית נמוכות, והמערכת הפיננסית נשענת על בסיס יציב יותר.

רפורמות אלו אף תיקנו את הליקויים במערכת הרווחה ושינו את המצב בו העדיפו אנשים הכשירים לעבודה לקבל קצבאות אבטלה ואבטחת הכנסה גבוהות, על פני הפרשת נתחי מס גבוהים מתוך משכורת חודשית. מצב שהכביד אף יותר על אותם אלו שיצאו לעבודה ושילמו מיסים כחוק.

חמור מכך - נוצר מעגל של עוני ותלות במקומות בהם ערכה של העבודה ירד ומספר גדל והולך של אנשים הצטרפו לקבוצת המובטלים תמידית. מעגל זה הפך לבעיה חברתית, כמו גם כלכלית.

הודות לרפורמה שהנהיג נתניהו, ישראלים רבים חזרו לקחת חלק בשוק העבודה, וכיון שישראלים רבים יותר עוסקים בעבודה יצרנית, הכספות הציבוריות מלאות ולממשלה הנוכחית יש משאבים פיננסים מספיקים על מנת לתמוך באלו שבשל מיגבלת גילם או מוגבלות גופם, אינם יכולים לעבוד.

הרפורמות שהוזכרו להלן, סייעו לחיזוק עמידותה של ישראל אל מול המשבר העכשווי, אך במקום להמתין עד יעבור זעם, תעדיף ממשלת ליכוד בראשות נתניהו ליזום רפורמות נוספות שיחזקו את הכלכלה הישראלית עוד יותר. רפורמות אלו יכללו:

 

1. הפחתת מיסים נוספת 

המיסים בישראל עדיין גבוהים מדי. בהתחשב במצבנו הגיאופוליטי, עלינו להיות ארטקטיבים יותר מהמתחרים בתחום זה וחמש השנים האחרונות, הראו כי אכן, הפחתת נטל המיסים הניב צמיחה כלכלית.

מערכות כלכלה תחרותיות הפחיתו את המיסים לעסקים ויאיצו את התהליך כתגובה למשבר הכלכלי העכשווי. גם ישראל צריכה לעמוד בקצב. נוסף על כך, עלינו ליצור תוכנית הפחתת מיסים ארוכת טווח לפני שתוקפה של התכנית העכשווית יפוג בשנת 2010 ובכך, לשלוח מסר ברור שהרפורמות הכלכליות בישראל ימשכו. לבסוף, עלינו לגבש תוכנית ארוכת טווח לצמצום המע"מ, שהינו מס רגרסיבי ומעיק באופן לא פרופוציונלי על השכבות החלשות.

2. רפורמה במנהל מקרקעי ישראל

המונופול שמחזיקה ממשלת ישראל על האדמות, מהווה מחסום רב שנים להתפתחות הכלכלה הישראלית. סיומו על ידי ממשלת הליכוד וקיצוץ מייד בתהליכי הביורוקרטיה הקשורים בהפשרת האדמות לבניה, יסיימו את המחסור בנדל"ן ויצרו הזדמנויות מיידיות לרכישת בתים על ידי זוגות צעירים, במיוחד אלו אשר שירתו בצבא.

רפורמה זו תפיח רוח חיים בתחום הבניה הגוסס ותצית מחדש את ההתפתחות הכלכלית.

3. חינוך

יש צורך ברפורמה מקיפה של מערכת החינוך. נתונים מארצות שונות הראו כי הדרך הטובה ביותר לכלכלה חופשית והבטחת הזדמנויות כלכליות לכלל האוכלוסיה, מחייבת מערכת חינוך מהמעלה הראשונה.

למרבה הצער, תוצאות המבחנים של התלמידים הישראלים בבחינות בין לאומיות במתמטיקה ומדעים הולכות ומידרדרות. בניגוד לאמונה הרווחת, הבעיה אינה בחוסר תקציב, תקציב החינוך הולך ומתרחב וחלקו בתקציב הלאומי רק גדל פר תלמיד. הדרך הנכונה לפתרון הבעיה נעוץ בתכנית מקיפה שהליכוד בראשות נתניהו כבר הגה (את התוכנית המלאה ניתן למצוא בסעיף "חינוך" באתר). תוכנית חינוך זו, תעמוד במרכז מאמציה של ממשלת הליכוד בראשות נתניהו.

4. תשתיות

מפתח נוסף לצמיחה ארוכת טווח וצמצום הפערים החברתיים, הוא ההשקעה בתשתיות. חיבור ערי ישראל בקווי תעבורה נוחים דוגמת הרכבת ובנית מערכת כבישים מתקדמת בשילוב עם רפורמת הקרקעות, יחסלו סופית את ההפרדה בין מרכז לפריפריה בישראל. ממשלת ליכוד בראשותו של נתניהו, תפעל למען פיתות התשתיות כך שיתמכו בתיירות הנכנסת, שיכולה לספק מגוון גדול של משרות שאינן צורכות הכשרה ארוכת טווח.

 

הדבר הגרוע ביותר שניתן לעשות אל מול המשבר הכלכלי העכשווי, הוא לחזור אל מדיניות הרווחה המיושנת, שמוטטה את המערכת הבנקאית, ניפחה את האינפלציה והאריכה את תקופת המיתון.

בניגוד להבטחות הריקות מתוכן של מתנגדיה, מציעה הליכוד מנהיגות כלכלית ורפורמות אמיצוץ שיבטיחו את צמיחתו של המשק הישראלי, את חוסנה של הכלכלה הישראלית ואת יכולתה של הממשלה לדאוג לאלו שבאמת זקוקים לעזרתה.