הליכוד

שלום, קוראים לי דיוויד כץ. לפני כשנה וחצי עליתי לישראל מאנגליה, ולפני כחודש טפח לי על השכם אדם שהזדהה כיוסי לוי (הדובר של נתניהו), לקח לי כמה דקות להבין שבאותו רגע גויסתי כצלם של קמפיין הליכוד. מאז אני תורם את חלקי בהבאת השינוי לישראל מעבר לעדשת המצלמה.צלם הוא צייד של רגעים. העבודה שלי היא לעמוד מאחורי המצלמה, ולנסות לזהות קצה של רגש המרמז על רגע של קסם שעתיד להתרחש בעוד מאית שנייה. עשרים שנה הסתכלתי כך על אנגליה, על אירועי הספורט שלה, על הפוליטיקאים הבכירים שלה, על האזרחים, הנופים, הערים והכיכרות ההומות שלה, ובחודש האחרון, המטורף, הדחוס והמדהים אני זוכה לבקר ולהסתכל בכל פינותיה של ישראל. אתם לא יודעים כמה אנחנו מיוחדים. כמה כוח יש בעם שלנו.

לפני כשבועיים התלוויתי לנתניהו בהלוויה של הנרצחים במומבי שנערכה בכפר חב"ד. חברים טובים שלי מנהרייה, שהכירו את הנרצחים השתתפו גם הם בהלוויה. כל כך רציתי להוריד את המצלמה שחצצה ביני לבין המשפחות, וגרמה לי להרגיש שאינני יכול להשתתף בצערם. המצלמה, ומצב הכוננות התמידי שכופה עליי התפקיד גרמו לי להרגיש נוכח-נפקד.

מלבד הקשר הרגשי, ההלוויה הזו הייתה שונה מאוד מההלוויות אותן הייתי מצלם באנגליה. את ארון הקבורה החליפו התכריכים שחשפו את קווי המתאר של המתים. אלו הזכירו לי כי לפנינו קודם כל אנשים והנכיחה את עוצמת המעמד. אותם תכריכים גם הצביעו על דבר נוסף - האנשים היקרים הללו נרצחו במומביי הרחוקה כיוון שהיו יהודים, וזאת הכרה המחברת לכאב שכיהודי אי אפשר להתחמק ממנו.

בערב היטלטלתי לחוויה מסוג אחר לגמרי, מרכז הליכוד הראשון שלי. מה שהתחיל כויכוח על סוגיות טכניות והפך למערבולת של אמוציות, יצרים, ובעיקר שמחה והתלהבות. איזה הבדל, איזה תהום פעורה בין שמחת החיים שראיתי בערב במרכז הליכוד לבין היגון שבו התעטפה ישראל באותו בוקר.

באותו ערב הייתי שקוע כולי במצלמה, לא הפסקתי להתבונן (ולחפש רגעים אותם אוכל לצוד), ולמרות הרגשה קשה שנשאתי איתי מהבוקר, נסחפתי בהתלהבות שאחזה בכולם. רק כמה ימים מאוחר יותר, עיכלתי את מה שקרה. באנגליה פיגוע או מאורע כזה היה גורם לשטף החיים לעצור לימים שלמים, בישראל מדינה שלמה יכולה להתאבל בבוקר ובערב ערוצי הטלוויזיה, הרחובות, המסעדות ולהבדיל - מרכזי המפלגות, הומים אדם ושמחת חיים. התכונה הישראלית המיוחדת הזאת היא לא אטימות או קהות אלא כוח עצום של חיות שטמון בעם שלנו, שהרבה מהישראלים שפגשתי בכלל לא מודעים לו.

ישנם קולות רבים בחברה שלנו הטוענים שאנחנו חלשים, ושהחולשה כופה עלינו להיכנע, לוותר, להפסיק לעמוד על שלנו, אני לא יודע באיזה מדינה הם חיים. אני יכול רק להציע להם לפתוח את העיניים.

כצלם אני חווה את מדינת ישראל כל יום מחדש. אני מתבונן מבעד עדשת המצלמה, מחפש ותופס בכל יום עשרות רגעים ובמהלך שבוע, וחודש ושנה אלפי, ועשרות אלפי רגעים. כל הרגעים הללו מתחברים אצלי אט אט לתמונה ענקית, פורטרט של אדם זקוף קומה. ידיו מוכתמות מעבודת כפיים, המלחמות השאירו בו צלקות ושריטות, אך שמחת חיים, רצון והרבה אמונה זרעו לו ברבות השנים קמטי צחוק מסביב לעיניים נוצצות. והנה מאית שנייה לפני שהקסם מופיע אני, מזהה חיוך רחב. זה אנחנו, ושום דבר לא יוכל לקחת את זה מאיתנו.

פוסטים אחרונים מאת הליכוד

• זלמן שובל: העולם המדיני על הצעות לוועידות שלום
• י"ב בטבת: יום ז'בוטינסקי בבתי הספר ובמוסדות החינוך
• כנס הסברה: הליכוד למען הדרום
• ערב חגיגי לציון יום הולדתו ה-129 של אבי מסדרנו זאב ז'בוטינסקי
• קורס דירקטורים במצודת זאב יוצא לדרך
• פעילות מתוכננת לחברי תנועת הליכוד
• נאום ראש הממשלה בנימין נתניהו בעצרת האומות המאוחדות בשפה האנגלית
• הזמנה לציון יום ז'בוטינסקי בכנסת
• דברי ראש הממשלה באזכרה הממלכתית לזכר חוזה המדינה בנימין זאב הרצל
• טקס חלוקת פרסי לימודים ומחקר מקרנות מכון ז'בוטינסקי לשנת תשס"ט

תגים: ביבי, דיויד כץ, הליכוד, ישראל, ישראלים, ליכוד, נתניהו, צילום

הפוסט הזה נכתב בתאריך יום שבת, 13 בדצמבר, 2008 בשעה 21:53 תחת הקטגוריות כללי. אתה יכול להשאיר תגובה