נאום השר משה יעלון בערב יום הזכרון תש"ע ברחובות
אייר תש"ע
ערב יום הזיכרון תש"ע - רחובות
משפחות יקרות, הורים, אלמנות, אחים ואחיות,
מכובדיי, ראש העיר רחובות, מר רחמים מלול;
רב העיר, הרב שמחה הכהן קוק;
חברי מועצת והנהלת העירייה;
תושבי העיר,
קהל נכבד.
אנחנו חברה מורכבת, לעתים נדמה לנו שתחת הציונות שעד לא מכבר הייתה ערך מוביל, השתלטה ציניוּת, ולעתים, הייאוש והספק מכרסמים בנו.
אבל בשעות האלה, עם התקדש עלינו יום הזיכרון, אנו "רקמה אנושית אחת חיה" (כמאמר המשורר). דומה שבכל פינות העם, בכל קצווי הקשת החברתית והפוליטית, נעלמים לשעה ביטויי הציניות, ושוב אפשר לדבר על אֲמִתוֹת חיינו, והמילים גבורה, הקרבה, נתינה בלי גבול, אהבת המולדת והעם ועוד - יוצאות מִכֶּלֶא המֵרכאות הכפולות שהושמו בהן במשך השנה והופכות למילים טבעיות, שרק באמצעותן אפשר לתאר ולהבין את נס הפיכתנו לאומה בת חורין היושבת על אדמתה העתיקה ומחדשת ימיה כקדם.
אנחנו מציינים כעת מאה ועשרים שנה לייסודה של רחובות. אמרתי "אנחנו" - כלומר מדינת ישראל כולה, משום שרחובות היא פרי העלייה הראשונה ובזכותה - כמו גם בזכות שאר מושבות העלייה הראשונה - הצלחנו להקים את המסד שעליו לימים הוקמה מדינת ישראל. העם היהודי חב אפוא חוב עמוק לעיר הוותיקה והדינאמית הזאת, שראשוניה נאחזו בעקשנות ובנחישות באדמה הטובה כאן וחוו בגופם ממש את הסיפור המקראי בספר בראשית על אנשיו של יצחק שבארותיו הפכו למוקד לקנאה ושנאה מצד עמי הארץ, עד שלבסוף הוא חופר באר אחרת "וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ. וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת - וַיֹּאמֶר: כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ".
כשאנחנו מביטים על הדרך הארוכה שנעשתה במקום הזה במשך מאה ועשרים השנים האחרונות, אי אפשר שלא להתפעל מקיומה של הנבואה הזאת.
דור גאולה אנחנו, דור שזכה למה שלא זכו אבותינו ואבות אבותינו שֶׁעָרְגוּ אל הארץ בתפילותיהם, בכיסופיהם, במכתביהם ובחלומותיהם - אבל אליה לא באו. ומי שלא בא, גם זכה לִמְנַת הייסורים והיְגוֹנִים ששום אומה זולתנו לא ידעה. אכן, כפי שֶׁקּוֹנֵן הנביא, את קוּבַּעַת כּוֹס התרעֵלָה שָׁתִינוּ וּמָצִינוּ עַד תּוּמָהּ.
אבל גם בשיבָתנו ארצה, לא הונח לנו. בזמן שגלינו, זרים הגיעו לארץ והתנחלו במקומותינו, וככל שהתנועה הציונית צברה תנופה, ויותר יהודים הגיעו, כך נלוו אליהם ערביי המזרח התיכון כולו, בנדודיהם אחר עבודה. הייתה זו שאלה של זמן, כפי שכבר ראשוני הציונות ראו, שהסכסוך על הארץ יִנָטֵשׁ במלוא כוחו ואכזריותו.
וכמו בימי שיבת ציון השנייה, בימי עזרא ונחמיה: "וַיְהִי מִן הַיּוֹם הַהוּא - חֲצִי נְעָרַי עֹשִׂים בַּמְּלָאכָה וְחֶצְיָם מַחֲזִיקִים וְהָרְמָחִים הַמָּגִנִּים וְהַקְּשָׁתוֹת וְהַשִּׁרְיֹנִים, וְהַשָּׂרִים אַחֲרֵי כָּל בֵּית יְהוּדָה; הַבּוֹנִים בַּחוֹמָה וְהַנֹּשְׂאִים בַּסֵּבֶל עֹמְשִׂים - בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח; וְהַבּוֹנִים - אִישׁ חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל מָתְנָיו וּבוֹנִים, וְהַתּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר אֶצְלִי" (נחמיה ד).
דבר לא השתנה. גם היום ידינו אוחזת במגל והשנייה בַּשֶּׁלַח, האחת בונה ומפתחת ונוטעת ומייסדת, והשנייה נלחמת ומקיזה דם על משמר ארצנו וערינו.
זה המחיר שתמיד נדרשנו לשלם על עצמאותנו המדינית. "אין מדינה ניתנת לעם על מגש של כסף" אמר פעם נשיא מדינתנו הראשון, הד"ר חיים ויצמן שעל שמו נקרא מכון המחקר המדעי המפואר פה ברחובות. אף אומה לא התנדבה לחלץ אותנו ממיצרי הגלות, מִשֶּׁפֶל מצבנו החברתי, הכלכלי, המדיני, הרוחני. וִמִשֶּׁנִּכְזְבָה תוחַלְתֵּנו - "וְאַבִּיט - וְאֵין עֹזֵר, וְאֶשְׁתּוֹמֵם - וְאֵין סוֹמֵךְ, וַתּוֹשַׁע לִי זְרֹעִי, וַחֲמָתִי הִיא סְמָכָתְנִי" (ישעיה סג). יד ההשגחה דחפה אותנו בכוח אל עבר ארצנו העתיקה.
ואם עוד היו לנו פקפוקים וספקות ותירוצים - הנה באה עלינו האיומה שבצרות שגדעה בכמה שנים שליש מֵעַמֵּנוּ.
אם פסח - שחגגנו לא מזמן ציין את היציאה ממצרים בדרך לכנען וירושלים ולריבונות המדינית הראשונה בתולדותינו, הרי שהשואה, שציַינוּ בשבוע שעבר חתמה את התהליך באופן אכזרי, וסימנה שוב את הכיוון הממשי שנדמה היה כי איבדנו בסבך ההיסטוריה - ארץ ישראל .
ביום השואה זכרנו את מחיר הגלות; ביום הזה כולנו זוכרים את מחיר הגאולה, מחירה הכבד של העצמאות. ולמחיר הזה יש פנים ושמות, ומשפחה, הורים, בנות ובני זוג, אחים ואחיות, והוא כבד מנשוא והחלל כשמו כן הוא חלל במציאות, בהוויה המשפחתית, בנפש פנימה. הנה ריח שמזכיר אותו, שיר ברדיו שאהב לשמוע, תמונה משפחתית מצהיבה שבה הוא נראה בפנים מחייכות, שולחן בבית קפה ששם אהבתם לשבת יחד וכעת הוא מיותם, נעליים שלו שמצאנו בניקיון פסח וסירבנו לזרוק כי הן היו שלו. מחיר כבד מנשוא.
אבל גיבורים וגיבורות אלה לא נרצחו בפוגרומים, לא הובלו בקרונות בקר אל מחנות ההשמדה, לא עמדו באקציות של מלאך המוות באושוויץ, גם לא נטבחו ונאנסו ועונו ונשחטו בארץ זרה על ידי עמים שסירבו לקבלם רק משום שהם יהודים. לא! הם נפלו פה על חרבם, במלחמה הארוכה על ארצם ומולדתם, פה בארץ ישראל, במדינת היהודים החופשית.
ממש לפני פסח נחשפנו לאישה מיוחדת, מרים פרץ, ששכלה את בנה השני אלירז בקרב על גבול עוטף עזה, כשתים עשרה שנים לאחר ששכלה את בנה הבכור אוריאל בקרב בלבנון. המונולוג שנתנה לכלי התקשורת יום לאחר נפילת בנה ייחקק בתולדות הנצח של האומה. וכך אמרה, בין השאר:
אין אימא שרוצה במות ילדיה, לא אצלנו ולא בצד השני. אני לא רוצה במות ילדיי. אני לא מעלה תרחישים של מוות, אני מעלה תרחישים של חיים. מלמדת את הילדים שלי לחיות. לחיות בגבורה, בגאווה, בארץ הזאת. הבן שלי, אוריאל, כתב משפט: "עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר; אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל…". כל מי שחי בארץ הזאת צריך לדעת שהיא נקנית בקוצים, בייסורים.
אני לא שלחתי אותו למות. הבן שלי גם רצה לחיות. אבל הבנים שלי תמיד בחוד. הם קצינים! קצינים הולכים בחוד! הוא דוגמה אישית. הוא הראשון לקרב. ואם הוא נזעק להציל, או להגיש עזרה, או להילחם - ברור שאלירז הוא הראשון. הוא לא הלך למות; הוא הלך כדי שאני וְאַתְּ וְעַם ישראל יחיו פה. הוא לא נלחם רק על אנשי 'עוטף עזה'. הבנים שלנו נהרגו בשביל כולנו. בשביל שאני אלך בגאווה. אני במרוקו הלכתי כפופה. לא הייתה לי חרות. כאן בארץ אני רואה את הבנים שלי לובשים מדים ואני גאה, גאה להיות יהודייה! [סוף ציטוט]
גם היום ישראל עומדת בפני איומים קיומיים כמו לפני 62 שנה וכמו לפני 120 שנה. רק שהפעם, תודה לאל, אנחנו חזקים יותר ומסוגלים להתמודד עם הסכנות מחוץ. יום הזיכרון נועד להזכיר לנו שסוד העמידה בפני הסכנות והאיומים טמון בחידוש המתמיד של ערכי החיים שלנו, ערכי הציונות, העם, התורה והארץ.
לצערנו, מלחמת העצמאות לא נסתיימה. איננו יכולים להניח את הכלים ולברך על המוגמר. עצוב לומר זאת, אבל גם השלום לא נראה באופק. ככל שנוקפות השנים מתברר שהוויכוח כאן אינו על 67′ ואף לא על 48′ - אלא על 1882, השנה שבה החלו העליות הציוניות לארץ לפי ספירתם. מאז ועד עצם היום הזה, לא קמה הנהגה מקרב ערביי ארץ ישראל, אשר הייתה מוכנה להכיר בזכות העם היהודי לבית לאומי. אם חלקנו חשב שהוויכוח איתם הוא על גבולותיה של מדינתנו או על גודלה, הרי שבסירוביהם לכל הצעות החלוקה כפיתרון לסכסוך, הם הוכיחו שוב ושוב, שהוויכוח והמאבק הם על עצם קיומה של מדינת ישראל, כמדינת הלאום של העם היהודי.
בינינו לבין איראן אין שום סכסוך גבולות, ואף על פי כן, קוראים ראשי המשטר בטהראן למחוק את ישראל מהמפה. לכן, עלינו להבין שאת המאבק לעצמאות מדינת ישראל, לא נסיים בפשרה טריטוריאלית. נסיגותינו בשנים האחרונות עודדו את אויבינו להגביר את התקפותיהם עלינו. שקט בטחוני השגנו, כאשר השבנו מלחמה שערה. רק כוח המגן של צה"ל ועמידה איתנה של החברה הישראלית הם ערובה לשלום.
כוח המגן של צה"ל הוא עצום, ויידע לתת מענה לכל איום. אך מחירו לעתים כבד, מחיר חיי החיילים והחיילות, אשר חרפו נפשם במערכה ונפלו בעת שרותם: במלחמות, במבצעים, בפעילות הביטחון השוטף, באימונים ובשגרה.
ואתם בני המשפחות השכולות, אתם גיבורי העמידה האיתנה. מות הבנים והבנות הפך אתכם לגיבורים בעל כורחכם. גיבורים המתגברים יום-יום על הכאב, גיבורים הנדרשים לעמוד עמידה איתנה למען עתיד העם והמדינה.
משפחות יקרות, אינכן זקוקות ליום שיזכיר לכן את יקירכן; זה אנחנו שזקוקים ליום הזה, האומה זקוקה ליום כזה כדי לזכור מאין באה ולאן פניה מוּעדוֹת. אנחנו יכולים לעמוד מולכם, לחבק אֶתכם, לבכות אִתכם, ולהיות בְּאֶבְלְכֶם אֶבְלֵנוּ.
חיי הבוגרים בארץ הזו, אשר השירות הצבאי מילא אותם, לימדוני לחיות עם השכול. חברי לנשק שנפלו לידי במלחמת ההתשה, שהשנה מלאו 40 שנה לנפילתם; חברי שנפלו במלחמת יום הכיפורים; פקודי בצנחנים ובסיירת מטכ"ל; פקודים ומפקדים שנפלו במלחמות, במבצעים, בפעילות הביטחון השוטף, באימונים ובשגרה. את קבריהם אני פוקד, ואל משפחותיהם קשור בקשר בל יינתק.
המשורר נתן אלתרמן מספר בשירו "הנה תמו יום קרב וערבו" על מות שאול המלך בקרב בגלבוע מול הפלשתים. הרץ המגיע משדה המערכה, מתקשה לספר לאמו על התבוסה, ובעיקר מתקשה לספר לה שמלך ישראל נפל על חרבו ומת.
אבל האֵם מסבירה לנער, ובאמצעותו לדורות הבאים, את משמעות המעשה:
"אָז אָמְרָה לוֹ לַנַּעַר: דָּם אֶת רַגְלֵי אִמָּהוֹת יְכַס, אֲבָל שֶׁבַע יָקוּם הָעָם אִם עֲלֵי אַדְמָתוֹ יוּבַס // אֶת הַמֶּלֶך פָּקַד הַדִּין, אַךְ יוֹרֵשׁ לוֹ יָקוּם עַד עֵת, כִּי עֲלֵי אַדְמָתוֹ הִשְׁעִין אֶת חַרְבּוֹ שֶׁעָלֶיהָ מֵת".
שאול, על פי אלתרמן, חשב על היום שאחרי, ולמעשה על אלפי השנים שאחרי עד לימינו: הידיעה שלוחמינו מסרו את נפשם על אדמתם העתיקה, יש בה מקצת נחמה.
משפחות יקרות, ביום זה האומה כולה מצדיעה לכם. בשם ממשלת ישראל אני מבקש לומר לכן: תודה. בְּנֶחָמַת ציון תְּנוּחָמוּ.
יְהִי זִכְרָם שֶׁל הַנּוֹפְלִים בָּרוּך וּתְהִי נשמתם צרוּרָה בְּצרֹור החיים, אמן.
פוסטים אחרונים מאת משה בוגי יעלון
- הרמת כוסית עם המשנה לראש הממשלה משה בוגי יעלון
- טקס התייחדות עם חללי חיל הים
- נאומו של השר יעלון בפני הקהילה האיוונגליסטית בארה"ב
- חגיגות שלושים שנה למועצה האיזורית שומרון
- השר משה בוגי יעלון על האתגר הצבאי – טכנולוגי
- דברי השר משה בוגי יעלון בטקס חלוקת מלגות לחיילי מילואים
- דבריו של המשנה לראש הממשלה משה בוגי יעלון באזכרה לרס"ן אלירז פרץ הי"ד
- המשנה לראש הממשלה יעלון בסיור בנגב: "הסדרת התיישבות הבדואים בנגב היא משימה בעלת חשיבות עליונה למדינה ולממשלה"
- השר משה בוגי יעלון: "המשותף בין איום הגרעין האיראני, הטרור והרקטות הוא הניסיון של אויבינו לשבור את יכולת עמידתנו ובעיקר את כוח רצוננו בהמשך קיומו של בית לאומי יהודי"
- השר משה בוגי יעלון: "השינוי הנדרש הוא אתגר למנהיגות ולחינוך"
תגים: יום הזכרון, משה בוגי יעלון
