הבלוג של הליכוד

נאומה של ח"כ ציפי חוטובלי במליאת הכנסת, במסגרת דיון הצעה לסדר היום בנושא חשיפת מסמכי המשא-ומתן עם הפלסטינים על-ידי רשת "אל-ג'זירה".

אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, יש כמה עיתונאים וחברים מהשמאל שממש התרגשו לגלות את הוויתורים הפלסטיניים, ממש נפעמו מהנכונות של אבו-מאזן לוותר בעניין ירושלים. רק כדי להזכיר כאן איזושהי תזכורת היסטורית, שאולי דרושה לבית הזה מפעם לפעם – באתרי האינטרנט אפשר למצוא סרט מ-1918, סרט שנמצא באמסטרדם, והסרט הזה מתאר בצורה מאוד יפה את ירושלים של שנת 1918. גרו בה ערבים, ומעל בתיה היפים של ירושלים וגם על הר-הבית לא התנוסס דגל פלסטין. היה שלטון טורקי גאה, והערבים שגרו שם לא דרשו עצמאות. המחשבה שאתה יכול לוותר על משהו שמעולם לא היה שלך, זה כנראה איזשהו עיוות של ההיסטוריה, כפי שרק יהודים יכולים לייצר במוחם.

כתב יפה העיתונאי חגי סגל היום, שמי שחושב שאבו-מאזן יכול לוותר על ירושלים, אז כנראה באותה מידה יכול להגיד שמדינת ישראל יכולה לוותר על הזכויות שלה במכה. זה פשוט מגוחך, זה פשוט אבסורד. העובדה שאנחנו מתרגשים ונפעמים מזה שירושלים, על-פי אותו הסכם, שכפי שנראה לפנינו האגן הקדוש בה, כולל הר הבית, היה אמור להיות תחת ריבונות בין-לאומית. מעולם לא היתה ריבונות פלסטינית בירושלים, ולכן המחשבה שהם יכולים לוותר על משהו שמעולם לא היה שלהם – למען האמת ההיסטורית הדבר הזה צריך להיאמר.

ולכן אני לא מתרגשת מהוויתורים, שאינם ויתורים, בעיקר לאור העובדה שהעולם הערבי לא מקבל את זה. העולם הערבי, אם "אל ג'זירה" היא סמל לעולם התקשורתי של העולם הערבי, ו"אל ג'זירה" מגנה את אותם, לכאורה, ויתורים של אבו-מאזן, ברור לנו לחלוטין שבאמת אין מה לעשות. אם ברגע ההיסטורי, מרחיק הלכת ביותר שממשלת אולמרט הגיעה אליו – הרגע שבו ממשלת קדימה הסכימה לוותר על חברון, העיר העברית הראשונה; ממשלת ישראל הסכימה לוותר על אלון מורה, העיר שאליה הגיע אברהם אבינו; ממשלת ישראל הסכימה לוותר על עפרה ועל שילה, עיר המשכן; ממשלת ישראל הסכימה ללכת לכל הוויתורים מרחיקי הלכת האלה; ויותר מזה, אחרי שמכרו לנו במשך שנים שגושי ההתיישבות הם ההישג הגדול של השמאל, שבזכות החלוקה אנחנו נצליח להציל את אריאל ומעלה-אדומים, ואנחנו רואים שבסופו של יום הפלסטינים לא הסכימו לקבל לא את מעלה אדומים, ולא את גבעת זאב ולא את אריאל, אלא כל היישובים הנפלאים האלה יצטרכו להיות תחת ריבונות פלסטין, חלילה – ברור לנו לחלוטין, היום יותר מתמיד, בעקבות הגילויים האלה, שהמקסימום שהישראלים רצו לתת וממשלת אולמרט הסכימה לתת, זה הרבה פחות מהמינימום שאיזושהי ממשלה פלסטינית תהיה מוכנה לקבל.

עם האמת ההיסטורית הזאת מדינת ישראל היום צריכה להתמודד. זה לא לחינם שהפלסטינים היום אינם הולכים במתווה של משא-ומתן; כי הם יודעים שכשלא מוכנים לשלם מחיר, הדרך הקלה והנוחה היא הדרך אל האו"ם. את זה אולי ידע השגריר הבא שלנו באו"ם – כבוד השר, אני מניחה שאתה תוכל להתמודד יותר בקלות עם העובדה שפלסטינים היום לא מוכנים לשלם שום מחיר, הם רק רוצים לקבל תמורה מלאה בלי לשלם דבר, ללכת ישר למועצת הביטחון, לבקש הכרה בין-לאומית במדינה פלסטינית בגבולות 67′. מדינת ישראל צריכה לעשות היום הרבה יותר כדי להשתמש בכל הגילויים האלה, כדי לומר: העולם הערבי אינו מקבל שום סוג של חלוקה. ומדינת ישראל צריכה לומר שבין הים לירדן יש מקום למדינה אחת בלבד, מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי.

נאומה של חברת הכנסת ציפי חוטובלי במליאת הכנסת, בתשובה להצעת האי אמון שהגישו אתמול (ב') סיעות האופוזיציה:

אדוני היושב ראש, חברי חברי הכנסת, השבוע הזה היה שבוע של וידויים מחדרי המשא-ומתן. אחרי שבשבוע שעבר היו פרסומים ב"אל-ג'זירה", השבוע פתחו את סגור לבם אהוד אולמרט ויושבת-ראש האופוזיציה ציפי לבני, והתחילו לדבר על השלום שכמעט היה. ממש "שם הרי גולן הושט היד וגע בם", כמעט ונגעו בשלום.

והנה התיאור הדרמטי של אהוד אולמרט על השלום שכמעט היה: הוא יושב עם אבו מאזן בחדר, מושיט לו את העט ומבקש ממנו לחתום, אומר לו - הצעה יותר טובה לא תקבל; לא תקבל הצעה צודקת יותר והוגנת יותר. ורק להזכירכם, במסגרת ההצעה הזאת הסכים אהוד אולמרט לכרסם בזכות השיבה, אותו עיקרון קדוש שמנהיגי השמאל נשבעו שלעולם לא ייכנעו לו, אפילו עקרון ההכרה במדינה היהודית הלך ונגוז, והוסכם לחלק את ירושלים.

ולמרות הדרמה הגדולה שמתרחשת בחדר, למרות העט המושט – אדוני אהוד ברק, שר הביטחון, מי כמוך יודע מהו הרגע שבו מושיטים את העט לצד השני, מבקשים ממנו לחתום, אבל הצד השני משום מה בורח ומסרב.

ועומדת ציפי לבני, שהסכימה לוותר על מעלה אדומים, ומתארת את הדו-שיח הסוריאליסטי הבא. אומר לה אבו עלא: תוותרו על מעלה אדומים, וציפי לבני אומרת: תשמע, זה דבר לא ריאלי, כי אם יישארו תושבי מעלה אדומים תחת ריבונות פלסטין, ירצחו אותם ביום שאחרי. תראו איזה שלום, איזה אמון בצד השני שהוא רוצה שלום. ואומר לה אבו עלא: אין בעיה, כמו שגירשתם אותם מעזה תגרשו אותם גם משם.

זה השלום, אלה תשתיות השלום שהביאו איתם אנשי קדימה, ועכשיו הם מאשימים אותנו בהיעדר שלום, כשהפלסטינים כל כך מתנערים ולא הסכימו אפילו להצעות הנדיבות ביותר. ונראה לי שהמפלגה שחרתה על דגלה את העובדה שצריך לשמר את הקיים ולא לשמור על כל ההישגים המדהימים שמדינת ישראל השיגה ב-40 שנות קיומנו ביהודה ושומרון, צריכה ללמוד קצת מבן-גוריון. וכך אמר בן-גוריון במאמר מופתי ששואל על מה אנו מגינים; בן-גוריון אמר: עלינו לראות בבירור מהי מטרתו של האויב. הפעם אין זו התנקשות ביישוב זה או אחר, במספר יישובים או אפילו ביישוב כולו. האויב מבקש לעקור את הסכנה הציונית כולה. מלחמתנו אינה הגנה על הקיים, כי לדעתי אין קיים בארץ, במובן ההיסטורי של המלה הזו, כי אם רק על הקיים בלבד נגן, הרי שהקיים אינו אלא בית קלפים שיתפזר על-ידי כל רוח מצויה ובלתי מצויה.

כך אמר בן-גוריון שביקש ליישב את הנגב, ואמר: מי שעלה לארץ לא עלה ליהנות מן הקיים. הקיים אינו מספיק גם עכשיו. כל בני דורי שבאו לארץ לא באו ליהנות מתל-אביב כי תל-אביב לא היתה קיימת אלא בדמיון, ולא באו ליהנות מפתח תקווה כי היא לא היתה קיימת אלא בדמיון. ולכן, מי שרוצה לשמר את תל אביב ואת פתח תקווה, חייב – כך אמר בן-גוריון – להרחיב את הקיים ולא רק לשמר את הקיים.

אבל אותה מפלגה שחרתה על דגלה, איבדה גם את הקיים. וכשאנו רואים את הרוחות שמגיעות מצפון ומדרום – ממצרים, מחמאס, ומלבנון, מחיזבאללה – אנו יודעים שהסכסוך אצלנו אינו טריטוריאלי, והצד השני, כשהוא מדבר על ויתורים שהוא עושה למעננו, אינו יכול לוותר על מה שמעולם לא היה שלו.

וראוי לנו ללמוד מבן-גוריון שאמר, שבמידת היכולת שלנו לרצות באמת את מה ששלנו, כך תיקבע מידת היכולת שלנו להיות באמת כאן בעלי הארץ הזאת, כי הדבר שעליו אנו נלחמים – כך אמר בן-גוריון – קובע את מידת היכולת. מטרה מצומצמת מצמצמת את יכולתנו, מטרה מורחבת מרחיבה, ובגודל הרצון תלוי גודל הכוח. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.

שר החינוך וחבר הקבינט המדיני-ביטחוני, השר גדעון סער, התייחס היום (ד') לכוונת חברי מפלגת "קדימה" להפגש עם אבו מאזן: "מפגש חברי סיעת קדימה עם אבו מאזן בשעה שזה מסרב לקיים מו"מ עם ממשלת ישראל הנבחרת הינו בעייתי בלשון המעטה". 

שר החינוך הוסיף כי "מפגש עם אבו מאזן הוא לגיטימי, כמובן, אבל מפגש של חברי מפלגת האופוזיציה הראשית עימו בשעה שהוא מסרב לקיים מו"מ עם ממשלת ישראל הנבחרת ופועל לבנאם את הסכסוך ולבודד את ישראל בזירה הבינלאומית- אינו נבון והוא מנוגד לאינטרס הלאומי של ישראל".

בימים אלה לפני 19 שנה, כונסה ועידת מדריד. לא תחת שלטון שמאל מתקפל באו הערבים לשיחות הישירות עם ישראל, אלא דווקא בזמן שבראשות הממשלה עמד יצחק שמיר, שהעיד על עצמו בלי להתנצל כי "לפעמים צריך להגיד - לא!". 

לוועידה שהתקיימה באוקטובר 1991 במדריד הוזמנו סוריה מצרים ומשלחת ירדנית-פלשתינית, ולאותה ועידה שמיר דווקא אמר כן.

לא לחינם. לפני שהשיב בחיוב, היתנה זאת במכתב ביטחונות אמריקני, מכתב שבו התחייבה ארה"ב שהיא שוללת מדינה פלשתינית עצמאית ומבטיחה כי מטרת הוועידה אינה להביא את אש"ף למו"מ. הוועידה, שהסתיימה באחד בנובמבר, בדיוק היום, הובילה לראשונה בתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, למו"מ ישיר בין הצדדים.

כן, מו"מ בלי תנאים מוקדמים, בלי שישראל תודיע מראש מה יהיו תוצאות המו"מ ובלי להתחייב לכלום - לא באופן גלוי ולא באופן סמוי. אז זכה שמיר לקולות של לגלוג ובוז, נדמה שכיום הרבה יותר קל להעריך את הישגיו ורבים מודעים לכך בעיקר בתקשורת הישראלית.

אלא שבעקבות הוועידה אצה הדרך למפלגות הלוויין שמימין לליכוד. מפלגות שהיו שותפות בקואליציה של שמיר ובמקביל לשיחות הישירות - שבהן לא ויתר רה"מ על גרגיר אדמה והמשיך בתנופת התיישבות ביו"ש - החליטו לפתוח במהלך להפלת הממשלה.

וכך אכן קרה. גאולה כהן, גנדי ורפול דירדרו את המערכת הפוליטית לבחירות. התוצאות ידועות: חודשים ספורים לאחר כינוס הוועידה התקיימו בחירות שבהן ניצחה העבודה בראשות רבין והוקמה ממשלת שמאל.

ממשלת רבין ביטלה את עקרון היסוד של אי השתתפות אש"ף בשיחות, ובהכרח הובילה מדיניות של הכרה בארגון ואת החתימה על הסכמי אוסלו. קשה להניח כי מפילי הממשלה, שחלקם, בעקבות הבחירות, התיישבו באופוזיציה וחלקם לא חזרו למשכן הכנסת, לא התחרטו על המהלך שלהם לאחר שראו את יאסר ערפאת (זכרו לקללה) נכנס, כמנצח, לרמאללה, ליריחו או לרצועת עזה.  

ומן העבר יש לעבור למסקנות מדיניות ולמבט אל העתיד: אבו מאזן הודיע בשבוע שעבר שיפנה לארה"ב כדי שתכיר במדינה פלשתינית עצמאית בקווי 67′. החרה-החזיק אחריו ראש הממשלה הפלשתיני, סלאם פיאד, שאמר כי יפנה לאו"ם בעניין זה.

הפלשתינים טוענים שאין התקדמות בשיחות, כאילו לא הם שהקפיאו את השיחות הישירות בינם לבין ישראל. זו בדיוק הנקודה שבה צריכה ישראל לפנות לממשל, לעשות את מעשה שמיר ולדרוש בתקיפות מכתב ביטחונות דומה. מכתב זה אמור להשיג את הבטחתה של ארה"ב להתנגד לכל דרישה חד-צדדית של הפלשתינים. במו"מ ישיר, שבו תומכת וושינגטון, אין צעדים חד-צדדיים. 

בנוסף, נכון תעשה ארה"ב אם תביא את הצדדים לוועידה חד-פעמית, בנוסח ועידת מדריד, שתחזיר את הצדדים למו"מ ישיר. לכולם ברור כי רק שיחות ישירות יובילו להסדר. הסדר ולא סיום הסכסוך, כי כל עוד הפלשתינים לא מוכנים להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אי אפשר להכריז על קץ אמיתי לסכסוך.

המסקנה השנייה היא מסקנה פוליטית, והיא מיועדת לחברים מבית - כלומר, לסיעות הימין. עליהם לשנן היטב את לקח בחירות 92′, כאשר מפלגות הימין פעלו להפיל ממשלה בראשות הליכוד, אך לבסוף הביאו להקמת ממשלת שמאל. תהליך דומה עלול להתרחש גם עתה. כידוע, אז ב-92′, בסיס הקואליציה של השמאל היה ציר עבודה-מרצ. הפעם זה עלול להיות קדימה-יאיר לפיד-מרצ. מצב כזה לא רק שיביא לנסיגה לקווי 67′ ולפירוק יישובים, קואליציה כזו תדהר לשם.

מאת: זלמן שובל

עונת הפריימריז היא חממה לקיצוניות מילולית, להתלהמות ולהפרחת סיסמאות חסרות כיסוי. כך היה בפריימריז בארה"ב - וכך אצלנו. אלה כללי המשחק ואין לערער על כך - פרט אולי מבחינה מוסרית - ובתנאי שהכל מבינים שעם פירסום התוצאות הניבחרים צריכים "להחליף דיסקט". כך אכן היה באמריקה - והא ראייה שהנשיא הניבחר ברק אובמה מחק מלוח הבקרה הפוליטי שלו חלק גדול מהדברים שאמר בפריימריז, שינה כיוון ללוח בקרה ממלכתי - ומינה את הילרי קלינטון, את שר ההגנה גייטס, מינוי של בוש, ואת ידידו הקרוב של הסנטור מקיין, הגנרל בדימוס ג'ונס - לתפקידים הבכירים ביותר בתחום המדיני-בטחוני בממשלו.

בישראל, השאלה החשובה באמת איננה אם כתוצאה מהפריימריז ומהרשימה שנבחרה בהם הליכוד ירד (זמנית?) בסקרים - שכן המבחן האמיתי יהיה בחודש פברואר כשהציבור יצטרך לבחור בראש ובראשונה ראש-ממשלה וסביר להניח שלנתניהו יהיה יתרון ברור על שני מתחריו. עם זאת, ומבלי להיכנס כרגע לעובי הקורה של התנהלות הבחירות המוקדמות ב"ליכוד" - מה שברור - ומחוייב המציאות, הן מבחינה מדינית והן מבחינה אלקטורלית, הוא שלקראת הבחירות הכלליות על ה"ליכוד" יהיה לעבור, כבר מהיום, ממסלול ה"פריימריז" למסלול הממלכתיות והתבונה המדינית. שכן אם לא, בנימין נתניהו, אחרי שייבחר לראשות הממשלה, עלול למצוא את עצמו בנוסף לסיעה בחלקה לעומתית, עם ממשלה יותר חלשה ובעלת בסיס פרלמנטרי יותר מצומצם מכפי שיהייה זקוק לה כדי לקדם את מטרותיו המדיניות (והכלכליות) ואת האינטרסים הישראליים בכלל.

ואכן, האתגרים שיעמדו בפני ממשלת-ישראל הבאה יהיו מן המסובכים ביותר שהיו לאיזושהי ממשלה ישראלית מעולם. הוויכוח המתנהל בארץ, גם זה בעיקר לצרכי בחירות, בין אלה שלטענתם אומרים "כן לשלום" לאלה שכביכל, אומרים תמיד "לא" - הוא מזויף ומטעה. מאז "אוסלו", ובעצם עוד קודם לכן, ממשלות ישראליות שונות ובעלות צביון פוליטי שונה, הציעו לפלשתינים פשרות שהיו כרוכות בוויתורים יותר גדולים או יותר קטנים מצד ישראל - רק כדי להיתקל בקיר אטום של סרבנות. מנהלי המו"מ הישראלים לא הבינו, או שהתעלמו מכך, שחוסר הנכונות של הצד השני לפשרות אמיתיות נובע מדחיית עצם רעיון המדינה היהודית בסביבתם - ולא משנה אם זו תיצמד ל"קו הירוק" או לא. הסירוב גם של אבו-מאזן לוותר על זכות-השיבה של ה"פליטים" והסובלנות שמפגינים אפילו "המתונים" כלפי הטרור הם עדות לעמדתם הבלתי-מתפשרת של הפלשתינים.

ואולם, אף שבמבט לאחור כל הניסיונות, הן של ישראל והן של האמריקנים, לקדם את השלום - מקמפ דוויד של 1978, דרך וועידת מדריד, אוסלו, קמפ-דוויד של קלינטון וברק, וואי, וכלה באנאפוליס - עלו בתוהו, ממשלת נתניהו העתידה לקום, כשם שהוא עצמו מצהיר, לא תחדל מהמאמצים לקדם את המשא ומתן המדיני עם הפלשתינים ועם העולם הערבי בכלל - הגם שיתלוו לכך גם צעדים ורעיונות חדשים. סביר להניח שהגישה הריאליסטית והפרגמטית יותר של נתניהו לעומת זו של קודמיו המיידיים תנווט את המו"מ לקראת אפשרות של הסדרים מעשיים שאינם תואמים אמנם את חזות השלום האידיאלי שמן הסתם כנראה לא ניתן להשגה בעידן הנוכחי - אך יחד עם זאת יעניקו לישראלים מידה רבה יותר של ביטחון - ולפלשתינים חיים נורמליים יותר הן כבודדים והן כישות לאומית. מכל מקום, הפסקת התהליך המדיני איננה אופצייה, לא לגופו של דבר ולא בהתחשב במציאות הבינלאומית שאיננו יכלים להתעלם ממנה.

בסביבתו של הנשיא הנבחר ברק אובמה מתרוצצות תכניות מתכניות שונות בעניין הסיכסוך הישראלי-פלשתיני, שלא מעטות מהן מתבססות על הקונצפצייה המוטעית (או הכוזבת במתכוון) שכל בעיותיה הבינלאומיות של אמריקה, ובפרט אלה במזרח-התיכון, תיפתרנה במחי יד אם רק יושם קץ לבעיה הזאת - כשמבחינת משיאי העצות האלה הנוסחה הגואלת היא וויתורים ישראלים כמעט לכל אורך הדרך, כולל בעניין ירושלים, הישובים והגבולות וכן בנושאים ביטחוניים מסויימים. גם בעניין האיום האירני אנחנו עדים להתבטאויות בוושינגטון שצריכות לעורר דאגה. אמריקה לא תפעיל כלפינו שיטות שאולי מדינות אחרות לא היו נרתעות מהן - אך ישראל תצליח לעמוד על האינטרסים החיוניים שלה רק אם בראשה תעמוד ממשלה שבצד דבקותה במטרותיה תימצא את הנתיבים המתאימים להבנות ולשיתוף פעולה עם וושינגטון - ולא לעימותים מיותרים.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"