הבלוג של הליכוד

ההכרזות האחרונות של אהוד אולמרט, על כך שחייבים לסגת לגבולות יוני 1967 בכל החזיתות, כולל בירושלים, ועל כך שהתנועה הלאומית - שבה גדל אולמרט, שעל גבה עלה לגדולה בזירה הפוליטית - טעתה לכל אורך הדרך, מטילות עליו צל מוסרי כבד.

אינני מדבר על הצל המוסרי הרובץ עליו בשל התנהלותו האישית, שהיא מושא לכמה וכמה חקירות משטרה, אלא על משהו בסיסי בהתנהלותו כפוליטיקאי, כנבחר ציבור. משהו שתופעת "קדימה" אולי הפכה אותו לנורמה מקובלת, אך הוא משחית את הפוליטיקה הישראלית, ואת הדמוקרטיה שלנו, עד היסוד.

הרי על מה אנחנו מדברים כאן?

על איש פוליטי, שהפוליטיקה היא הקריירה היחידה שלו, כמעט מנעוריו, הבונה את הקריירה הפוליטית שלו, כולה, במשך עשרות שנים, על זהות פוליטית ברורה ומוגדרת, ימנית, לאומית, ויש שיאמרו - אפילו לאומנית, לפני שהוא הופך לפתע את עורו, חובר לאריאל שרון, והופך לראש הממשלה מהפחות אהודים בתולדות המדינה.

אולי יש כאלו שהספיקו לשכוח, אבל ח"כ אולמרט הצביע נגד הסכם השלום עם מצרים; ראש העיר אולמרט היה אורח הכבוד באירועי ההתרמה של העמותות והגופים הימניים ביותר על המפה, בטרקליני יהודים עשירים בכל רחבי העולם.

שלא תבינו אותי לא נכון:

זה בסדר לשנות עמדות אל מול מציאות מורכבת שהשתנתה.

זה בסדר להכיר במציאות חדשה שנוצרה - גם אם אחרים יצרו אותה בניגוד לדעתך - ולהבין כי לא תוכל להחזיר את הגלגל לאחור.

זה גם בסדר להכיר בכך שעלול להתקיים פער בין האידיאל שעליו חונכת ושבו אינך חדל להאמין - ובין היכולת להגשים אידיאל זה במלואו.

וזה אפילו בסדר לקום יום אחד, ולהכיר בכך שהאידיאלים שהאמנת בהם, שהתגייסת ופעלת למענם, ושפעם סחפו אותך (ואולי את העולם כולו) - פשוט איבדו מזוהרם.

תשאלו את החבר'ה ממפ"ם על הגמילה שנאלצו לעבור מן ההתמכרות ל"שמש העמים". בהחלט לא היה קל.

אז מה, בכל זאת, לא בסדר?

מה לא בסדר בכך שאולמרט "ראה את האור" לפתע?

שימו בצד רגע את תיאוריית "האתרוג", שלפיה פוליטיקאים בכירים, הנתונים במצוקה משפטית-אישית, מבינים פתאום על איזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה (רמז: על צד שמאל).

אני מדבר על משהו הרבה יותר עמוק, שבא לידי ביטוי גם ב"שופינג" הפוליטי שעורכים, ממש בימים אלה, כמה וכמה פוליטיקאים, בין מפלגות שונות, בלי שום בושה.

אני מדבר על הדבר הזה שהפכה לסימן ההיכר של תופעת "קדימה", ושבגללו נוהר עתה הציבור בחזרה לליכוד.

על התופעה הזו, שבה עומד פוליטיקאי בכיר, הכי בכיר, ראש הממשלה, ומספר לנו לא רק שאנחנו טעינו והטעינו במשך 40 שנה, אלא שגם הוא טעה והטעה במשך 40 שנה, ואז - במקום להתנצל ולהיעלם לנצח מן הבימה הציבורית - הוא פשוט ממשיך הלאה, בלי בעיה, ומנסה, באותה נשימה, למכור לנו (ולאבו מאזן, ולסורים ולעולם כולו) את חלוקת ירושלים, את הנסיגה מהגולן, ואת המדינה הפלשתינית בגבולות 67′, בדיוק באותה התלהבות שבה מכר לנו, במשך 40 שנה, את ההיפך הגמור —

— על זה אני מדבר, וזה מה שלא בסדר.

כי משמעות התופעה הזו היא פשוטה: במקום שמפלגות פוליטיות, ומנהיגים פוליטיים, יתחרו על לבו של הבוחר, יציגו בפניו תפיסות עולם מנוגדות, יתווכחו ביניהם וינסו לשכנע את הבוחר בצדקתם - כפי שמקובל בכל דמוקרטיה, וכפי שהיה מקובל גם כאן במשך דורות - יצרה כאן "קדימה" תרבות פוליטית חדשה, חסרת תקדים: הפוליטיקאי הוא שעומד לבחירה, ולאחר בחירתו הוא מתאים את הכרזותיו, את מדיניותו, את אמונותיו, למה שהוא מזהה כאופנה השלטת באותו רגע.

רוצים "ירושלים השלמה שלא תחולק לנצח נצחים"? קיבלתם.

רוצים "אף שעל"? קיבלתם.

בא לכם פתאום על "אוסלו" כזה? אין בעיה.

עכשיו הטרנד הוא שתי מדינות? בכיף.

מעבר לגועל שמעוררת התופעה, שבה מגדפיו החריפים ביותר של תהליך אוסלו, עוקפים פתאום את ביילין משמאל; מעבר לאופורטוניזם שריחו נודף; מעבר לציניות שבה מרעילה התופעה הזו את הציבור, ואפילו מעבר לחרפה המוסרית - יש כאן גם בעיה דמוקרטית אמיתית.

כי פעם, כשהעם החליט שלא רוצים את שמיר, ורוצים את רבין - היה ברור ששמיר זה שמיר, ורבין זה רבין.

פעם, כשהעם סירב לתת אמון בפרס, והעדיף את נתניהו - היה ברור מה מייצג פרס ומה מייצג נתניהו.

אבל במצב שבו לאן שלא תפנה, אתה ממשיך לראות אותו פרצוף; במצב שבו אותו אולמרט שפעם הסביר לך ש"פרס יחלק את ירושלים", ושיכנע אותך שהוא באמת חרד מכך, מסביר לך היום, בלי למצמץ, שכן - חייבים לחלק את ירושלים - אתה, הבוחר, מתחיל להתבלבל, להתייאש.

מה הטעם, אתה שואל את עצמך, להשתתף בכל המשחק הדמוקרטי הזה, שבו אתה מקבל בכל פעם את אותו פרצוף, עם דעה חדשה?

והיום, מתברר, זה לא רק אולמרט. זה הפך לנורמה. תראו את עמי איילון.

ובנימה ממש רצינית: אם זה מה שהבוחר רואה יום-יום; אם כל מה שהוא רואה זה פוליטיקאים אופורטוניסטים וחסרי בושה מתנערים, ברגע, מכל מה שייצגו, ועוברים, בלי להסס, למפלגה ממול, לאידיאולוגיה ההפוכה - מה, לדעתכם, תהיה ההתייחסות שלו לפוליטיקה? לערכן של הבחירות?

וזה, חברים, כבר מתחיל באמת לסכן את הדמוקרטיה שלנו.

ערב חג החירות אנו מייחלים לשובם של שבויינו, אלדד, גלעד ואודי.
ערב חג הפסח אנו אומרים לאזרחי ישראל: מדינת ישראל יכולה להצליח!

היא יכולה להחזיר את הביטחון, לחדש את תנופת הצמיחה הכלכלית, להעלות את רמת החינוך, ולהחזיר את הגאווה לאזרחי ישראל.

אני יודע שאזרחים רבים מרגישים שמהמדינה אינה מנוהלת בכיוון זה, ושבמקום להשיג יעדים אלה אנו מתרחקים מהם:

הביטחון מקרטע, המדיניות מנותקת מהמציאות, הכלכלה בנסיגה, החינוך בקריסה.

זה הכל נכון. אבל זוהי תוצאה של חולשת המנהיגות ולא של חולשת העם. ליתר דיוק, זוהי תוצאה של היעדר מנהיגות ודרך!

של ממשלה מדשדשת, שבורחת מאחריות, ושכל עניינה הוא עיסוק ציני למען בהישרדותה הפוליטית.

אנו מאמינים שאפשר להוביל את המדינה בדרך אחרת, דרך טובה יותר, דרך של הצלחה!

דרך זו מחייבת אותנו להישיר מבט אל המציאות ולומר לעם את האמת!

קודם כל בתחום המדיני: כי השגיאות המדיניות של מנהיגים הן שמייצרות ומעצימות את הבעיות הביטחוניות. טעות של מדינאי, אלף גנרלים לא יכולים לתקן!

כך שגה אהוד ברק ביציאה החפוזה מלבנון בשנת 2000, שהביאה לעלייה עצומה בכוחו של החיזבאללה.

כך שגה אהוד אולמרט בהתנתקות שהביאה לעלייה עצומה בכוחו של החמאס, ולעלייתו לשלטון בעזה.

שתי השגיאות הללו, של אהוד ברק ואהוד אולמרט, הקימו על סף דלתנו שני בסיסים של האסלאם הקיצוני בחסות איראן- בסיס צפוני בלבנון, בסיס דרומי בעזה.

מבסיסים אלה הומטרו על תושבי ישראל עד היום כ-8000 רקטות וטילים. בצפון ובדרום מתחמשים אויבנו בקצב מזורז בנשק איראני קטלני.

עכשיו מנסים אולמרט וברק לגייס את צה"ל כדי לתקן את המפולת הביטחונית שיצרו במו ידיהם. אבל עיוורונם המדיני הוא שיצר את הבעיות הביטחוניות מלכתחילה!

ולשגיאות הללו הם מעיזים לקרוא "מדיניות" - ועוד מדיניות של שלום!
אבל רוב העם כבר יודע את האמת: מדיניות הנסיגות של אולמרט וברק רק מקרבת את הטרור ומרחיקה את השלום.

כנראה שאצל אולמרט וברק טעות לעולם חוזרת. כי הם מתחרים ביניהם היום על נסיגות נוספות שרק יקימו בסיס איראני שלישי, והפעם במרכז הארץ.

אולמרט מתכנן לחזור על הטעות שעשה ברק בקמפ דיויד כשויתר על הכול, וקיבל בתמורה טרור.

רבותי, כולנו רוצים בשלום. הליכוד היא מפלגת שלום. אבל השגיאה הראשונה במדיניות היא להתנתק מהמציאות ולהיכנע למשאלות לב.

יריבינו הפוליטיים בוחרים לדמיין מציאות שאינה קיימת, להמציא פרטנר שאינו קיים ולחתום על הסכם שלא יקוים!

כי בצד השני לא כולם רוצים שלום. ולייתר דיוק, הפלשתינים שאולי רוצים בשלום אינם יכולים להביאו, ואלה ביניהם שיכולים להביאו אינם רוצים בו.

אני שואל את אולמרט וברק: למי תמסרו את שטחי המולדת שעליהם אתם מוכנים לוותר בנדיבות כה מפליגה? יש לכם פרטנר לשלום אמיתי בצד השני?

קראתי השבוע שאולמרט אומר שאבו מאזן לא יכול אפילו להחליט בעצמו לבנות קומה אחת נוספת בביתו.

אם אתה חושב כך, מר אולמרט, איך אתה רוצה לתת לאבו מאזן לבנות מדינה, כשהוא אינו מסוגל לבנות אפילו חדר בביתו?

הרי ברור לכולנו שאם צה"ל יוצא, החמאס נכנס - ואיראן משתלטת.

זה בדיוק מה שיקרה אם אולמרט ימשיך בעיוורונו לקדם הסכם נסיגות, מה שקרוי כביכול "הסכם המדף" עם אבו מאזן.

מצאו להם מונח: "הסכם מדף"! כאילו שניתן לקנות שלום בסופרמרקט של אבו מאזן. אלא שבסופרמארקט הזה ישראל משלמת על הכל מראש, ולא מקבלת דבר בתמורה.

זו אינה מדינאות, זו חובבנות מדינית שמביאה להפקרות ביטחונית המסכנת את המדינה כולה, לרבות גוש דן וירושלים.

מר אולמרט אמר לנו: אתם לא תלמדו אותנו איך לשמור על ירושלים. ואילו אנו אומרים: אתכם כבר אי-אפשר ללמד, כי אתם מוותרים סדרתיים על ירושלים.

ברק וויתר על ירושלים בגלוי בועידת קמפ דיויד. מאוחר יותר הוא התוודה: "אולמרט היה אצלי לפני קמפ דיויד, פתח מפות ותצלומי אויר והציע לי עמדות שפירושן המעשי חלוקת ירושלים".

זה היה זמן קצר אחרי שאולמרט הבטיח לנו ש"ברק לא יחלק את ירושלים!"

כשאולמרט הגיע לראשות הממשלה, אחת הפעולות הראשונות שלו הייתה לאפשר את השתתפות החמאס בבחירות בירושלים.
ואותו קו ותרני נמשך היום בדיונים הקדחתניים על חלוקת העיר ובינאום הר הבית.

פירוש הויתורים הללו הוא סיום הריבונות הישראלית על ירושלים המאוחדת - ומסירת חלקים מבירת ישראל, כולל הר הבית, לידי אויבנו.

כדי לתעתע בעם, מתכנן אולמרט במקרה הצורך לפרוס את הנסיגה לכמה שנים, ובכך להמתיק את גלולת הנסיגות.
בכל תולדותיו, עם ישראל לחם וחלם להחזיק בירושלים. היו מקרים שירושלים נגזלה מאיתנו בכוח הכיבוש. היו מקרים שהיא הוחרבה. היו מקרים שהוגלינו ממנה.

אבל מעולם – מעולם! - לא היה מקרה אחד שבו התנדבנו אנו למסור את ירושלים, או חלקים ממנה, לידי זרים. עד שבאו ממשלות אולמרט וברק!

זהו גודל פשיטת הרגל של הממשלה הזו. ומה הפלא? זוהי ממשלה שמקפיאה את ההתיישבות היהודית ומעודדת התיישבות פלשתינית!

ערב חג הפסח אני שואל את חברינו בש"ס: עד מתי תשבו בממשלה הזו? עד שיחתם חוזה שיחזיר אותנו לקוי 67′? עד שדגל פלשתיני יונף בהר הבית? כך רוצה ש"ס להירשם בתולדות ישראל? צאו משם!

הברירה אינה בין לא לעשות כלום, לבין לתת הכל.

רבותי, יש לנו דרך אחרת - טובה יותר, בטוחה יותר, מציאותית יותר.

אנחנו נקדם שלום כלכלי עם שכנינו.

נקדם פרויקטים כלכליים בתחומי התעשייה ,התיירות והחקלאות עם אותם פלשתינים שרוצים בשלום.

אנו רוצים לחזק את המתונים ולהחליש את הקיצונים –לסייע בשיפור רמת חייהם, בעידוד תעסוקה ושכר טוב יותר, במתן אפשרות לחיים בכבוד - להם ולנו.

כדי ששני העמים ירצו בשלום, עלינו לעשות שלום בין העמים ולא רק בין המנהיגים.

שלום כלכלי יקדם את השלום המדיני יותר מאלף ועידות בינלאומיות ואלף "הסכמי מדף". לא השלום יביא את השגשוג. השגשוג יבנה את התנאים לשלום.

וכמובן יש לכך תנאי אחד חיוני: הביטחון חייב להישאר בידינו.
זה לא שצה"ל יצא ואבו מאזן יגן עלינו. להיפך: צהל יישאר והוא שיגן עלינו, ואגב כך גם על אבו מאזן.

שלום כלכלי, הביטחון בידינו, ושיתוף פעולה אזורי עם שכנינו בירדן- זוהי התוכנית המדינית שלנו.

גם בתחומים אחרים נפעל בדרך ריאלית ואחראית. בתחום הכלכלי נחדש את תנופת הצמיחה.

ממשלה זו ירשה מאתנו משק צומח שבו היא מתהדרת, אף שלא עשתה דבר כדי להמשיך את הצמיחה. תראו לי רפורמה אחת שהם עשו!
אבל גם את הצמיחה שהשארנו לה מצליחה ממשלת אולמרט למסמס בניהול חובבני.

בניגוד לה, ממשלת הליכוד לא תיתן לצמיחה לרדת מ- 5% ל-2%. נחדש את הרפורמות, נתיר חסמים ביורוקראטיים ונפחית מיסים.

בתחום החברתי נעזור לחלשים באמת.

כשכיהנתי כשר אוצר, עמדה ישראל בפני קריסה כלכלית וחברתית.

קיבלתי החלטות קשות ונכונות. תקפו אותי אישית. אני רוצה לומר לכם, זה לא היה קל, אך זהו תפקידו של מנהיג.

ידעתי שאפגע באופן אישי בבחירות, אך טובת המדינה, המשק וכלל האזרחים עמדה לנגד עיניי.

אני מאמין בכלכלה חופשית עם רגישות חברתית. בניגוד להתקפות המושמעות חדשות לבקרים, מעולם לא קיצצתי לקשישים, לנכים, לבעלי מוגבלויות, ולחולים.

להיפך. בשנת 2005 הגדלתי את סל התרופות בכ-400 מליון שקל, יצרנו את תוכנית ארוחה חמה ל- 150,000 ילדים נזקקים בבתי הספר, והיגדלנו את הסבסוד למעונות יום.
את זה עשה שלטון הליכוד - לא קדימה ולא מפלגת העבודה. חברים…. סיסמאות לחוד ומציאות לחוד!

גם היום אנו בעד לעזור לנזקקים באמת! וגם היום, אני נגד עזרה למתחזים ולאלה שיכולים לעבוד, אך רוצים לחיות על חשבונכם.

היום מדינת ישראל צריכה ויכולה להשתמש בפירות הצמיחה הכלכלית שהמדיניות שלנו הביאה כדי לשקם את החברה בישראל.

הממשלה צריכה להגדיל את קצבת הזקנה במאות שקלים לחודש מהכספים שמילאנו בקופה. אם הם חברתיים, למה הם לא הגדילו יותר את הקצבאות לקשישים ?

אנו נעודד נשים לצאת לעבוד ע"י הכרה לצורכי מס בהוצאות הטיפול בילדים, וע"י הגדלת הסבסוד למעונות יום למי שאינו מגיע לרף המס. היום אפשר להכיר בהוצאות המס כי המדיניות שלנו הביאה לעודף מסים היסטורי בקופת המדינה.

לפני שנה הביא הליכוד, בהובלת יושב ראש הסיעה, הצעת חוק לעשות זאת, ומי שסיכל אותה היו קדימה והעבודה. ממשלה שלנו תעביר אותה.

הדרך הטובה ביותר לצמצום הפערים בחברה היא בביצוע מהפכה אמיתית בחינוך. אנו נבצע מהפיכה זו שתיתן לכל ילד וילדה בישראל הזדמנות שווה בחיים.
המהפכה שנביא תחזיר את ילדי ישראל לעשירייה הפותחת במבחנים הבינלאומיים.

היא תתמקד בשילוב של ציונות ומצוינות, והיא תתבסס על חמישה עקרונות:

נביא את הטובים להוראה, ניתן למנהלים לנהל, נעזור בזמן אמיתי לחלשים, נתמקד במקצועות הליבה ונחזיר את הערכים לחינוך!

רבותי, אלה העקרונות של הליכוד: הביטחון בידינו, שלום כלכלי עם שכנינו, מהפיכה אמיתית בחינוך, רגישות חברתית עם כלכלה חופשית, וחידוש תנופת הצמיחה במשק — אלה הדברים שנעשה כשנחזור ב"ה, כפי שכולנו מאמינים, להנהיג את המדינה!

לצד כל זה נגן על שלטון החוק. "יש שופטים בירושלים", אמר מורנו מנחם בגין- ואנו מכבדים מורשת זו.

רפורמות במערכת המשפט - כן! אבל בהדברות, בהסכמה ובזהירות.

אמרתי שישראל יכולה להצליח. העם הזה הוא עם מוכשר. הוא עם של יזמות, עם של יצירה, עם שחולל ניסים, ועם שעוד יחולל נפלאות.

העם הזה מייחל לגדולות, והוא גם מייחל לחיים נורמאלים, בהם נוכל לגדל את ילדינו בביטחון, ברווחה ובשגשוג.

מסיבות אלה אני מאמין שבבחירות הבאות עם ישראל ירים ראש ויחזור להאמין בעצמו. כולנו יחד נוביל אותו לשם, בממשלה בראשות הליכוד.

חג חירות שמח לכם, למשפחותיכם, ולכל עם ישראל!

היום אני מביא לאישור הכנסת הצעת חוק למניעת השקעות ישראליות באיראן, ואני מודה מראש לחברי הכנסת מכל סיעות הבית על תמיכתם בחוק חשוב זה.

בחוק זה תבהיר הכנסת שישראל נאה דורשת ונאה מקיימת – שהיא אינה רק דורשת ממדינות אחרות לפעול באמצעים כלכליים ואחרים נגד תכנית הגרעין האיראנית, אלא שהיא מתייצבת בראש המדינות הנוקטות צעדים קונקרטיים לממש יעד זה גם בתוך הכלכלות שלהן, ולא רק בכלכלות של אחרים.

חוק זה משקף מה שאמרתי מעל במה זו פעמים רבות: בנושא הגרעין האיראני אין אופוזיציה ואין קואליציה. בהדיפת איום זה אנו מאוחדים ופועלים במשותף.

אבל האיום האיראני אינו מתמצה רק בסכנה הגרעינית, חמורה ככל שתהייה. איראן מעמידה בפנינו איומים חמורים אחרים, שכבר היכו ומכים בערינו וביישובינו.

רק לפני ימים אחדים פורסם שהנשיא מובארק אמר: "למצרים יש היום גבול משותף עם איראן".

הוא התייחס לרצועת עזה, שהפכה לבסיס איראני לכל דבר. ואם בסיס זה נחשב לאיום על מצרים, שחצי האי סיני מפריד בין ריכוזי האוכלוסייה שלה לרצועה, על אחת כמה וכמה שהוא מהווה איום על ישראל שיישוביה ועריה ממש נושקים לעזה, לגבול החדש עם איראן.

ואכן, שדרות, יישובי הנגב המערבי ואשקלון כבר סופגים דרך קבע טילים ורקטות, וגם אשדוד כבר נמצאת בתוך טווח הטילים והנשק שהולך ונערם בחסות איראן בחמאסטן.

במקביל מתרחשת התעצמות צבאית דומה בלבנון. שם אוגר החיזבאללה כבר כ–40,000 טילים בחסות איראן שיכולים לפגוע כמעט בכל נקודה בישראל. איראן זה כאן.

אם אמרתי שאין לנו מחלוקת בצורך לטפל באיום הגרעיני האיראני, יש גם יש לנו מחלוקת כיצד למנוע את התפשטות איום הטרור והטילים האיראניים.

נכון, צה"ל מתבקש להיערך עתה לטפל באיום זה, ואנו אומרים כבר זמן רב שבמדיניות נכונה ובהפעלת כח מחץ ניתן לנטרלו.

צריך לעבור ממדיניות של התשה למדיניות של הכרעה!

אבל כיצד איפשרה ישראל למאחזים איראניים אלה להתפתח מלכתחילה? ומה צריכה להיות המדיניות שלנו כדי למנוע הקמת בסיסים איראניים נוספים שיסכנו את מדינת ישראל?

איננו יכולים להתעלם משאלות אלה. חלק ניכר מבעיית הביטחון של ישראל הן תוצאה של קריאה שגוייה של המציאות ע"י ממשלת ישראל, ושל עיוורון מדיני שהביא בעקבותיו איום בטחוני.

האנשים שמובילים היום את המדינה שגו פעם אחר פעם במדיניות שלהם, ואח"כ הם צריכים להפעיל את צה"ל כדי לנסות לתקן את המפולת הביטחונית שיצרו במו ידיהם.

ייתר על כן, הם אינם מסתפקים בשגיאת העבר אלא שוב רצים קדימה כדי לחזור על אותה שגיאה פעם נוספת – הפעם בלב הארץ, מעל גוש דן ובתוך ירושלים.

זה התחיל בנסיגה החפוזה מלבנון, המשיך בהתנתקות, עבר לתכנית ההתכנסות, ועכשיו הגיע לשלום המדומה עם אבו מאזן.

על כן, השאלה הייסודית ביותר העומדת בפני הציבור בישראל היא: מה היו כשלי המדיניות עד היום, ומהי המדיניות הנכונה שיש להמשיך בה מכאן והלאה?
כשלי העבר הן שוב ושוב תוצאה של קריאה שגוייה של המציאות מצד מנהיגים. זוהי חובבנות מדינית שמביאה להפקרות בטחונית.

הנסיגה מלבנון בשנת 2000 והנסיגה מרצועת עזה בשנת 2005 היו מוקד לויכוח ציבורי נוקב.

היו אלה, כמו אהוד אולמרט ואהוד ברק, שהבטיחו שצעדים אלה יגבירו את הביטחון ויקרבו את השלום, והיו אחרים – ובראשם חברי ואני - שהזהרנו שצעדים אלה יקרבו את הטרור ויגבירו את האיום על אזרחי ישראל. מי צדק?

מר אולמרט אמר:
• "ההתנתקות תביא יותר בטחון, יותר שגשוג ויותר אושר לעמי האזור… אנו בטוחים שההתנתקות תהייה הצלחה, שחר של תקווה גדולה יאיר באזורנו…" (IPF 09.06.08).
האומנם?
• "יהיה צמצום משמעותי בטרור… יהיו פארקים תעשייתיים".
(ידיעות אחרונות 05.12.03).
האומנם?
• "אין שום קשר בין היציאות מעזה לבין התחזקות החמאס" (משעל חם 07.02.06).
האומנם?
מר אולמרט משתמש בשני טיעונים חבוטים כדי להצדיק את דרכו השגוייה, כאילו היינו בבית משפט וירטואלי ולא בבית משפט אמיתי של החיים.

לטיעון הראשון של מר אולמרט אני קורא: טענת "הטרור בכל מקרה". בכל מקרה, אומר ראש הממשלה, היה פה טרור ויהיה פה טרור, אז מה זה כבר משנה אם נעשה עוד נסיגות? הנה דוגמא לשימוש בטענה זאת שמר אולמרט עשה מעל במת הכנסת ב-22.08.05:
"לטעון שכשאנחנו יוצאים מהשטחים יהיה טרור, כאילו שלא היה טרור כל זמן שהיינו בשטחים, זה להוליך את עצמנו שולל".

מר אולמרט, הנסיגות הביאו טרור ולא בטחון, ובוודאי שלא את השלום. יש הבדל עצום בהיקף ובעוצמת הטרור שאנו סופגים לאחר הנסיגה מאשר הטרור שידענו לפניה. כי ברגע שצה"ל יוצא החמאס נכנס וממטיר אש תופת על יישובינו.

בחמש השנים לפני הנסיגה, מינואר 2000 ועד אוגוסט 2005, נורו מהרצועה 513 קאסמים. לעומת זאת, בשנתיים וחצי לאחר הנסיגה, מספטמבר 2005 ועד מרץ 2008, נורו כבר למעלה מ-4,000 טילים - פי ארבעה טילים בחצי הזמן, כלומר קצב של פי שמונה!

ואילו לטיעון השני של ראש הממשלה אני קורא: "טיעון מהלכי האימים". למשל, הוא אמר לפני הבחירות לרשות הפלשתינית שהעלו את החמאס: "איני שותף למהלכי האימים שמספרים לנו כמה קשה יהיה כאן אחרי הבחירות לרשות הפלסטינית", או: כמה מסוכן יהיה כאן אחרי ההתנתקות, או אחרי ההתכנסות. כלומר אין דיון מהותי בטענות יריבים ומבקרים, אלא ביטול והקנטה שלהם ללא בסיס עובדתי, ובניגוד לעובדות שמכות על פנינו פעם אחר פעם!

לטקטיקה זאת שותף לצערי שר הביטחון ברק. כשהיה ברק ראש הממשלה אמר ביחס לנסיגה החפוזה מלבנון:
"אין שחר לנבואות האימה של הקיצונים שאיימו עלינו בקטיושות בזמן חתימת אוסלו" (הכנסת,10.07.00).

ועוד הבטיח לנו מר ברק:
"הטרגדיה הלבנונית באה אל סיומה… כל מי שינסה לפגוע בנו – אין לו הזדמנות, סיבה או תירוץ לעשות זאת." דברים אלו אמר ברק כמה חודשים לפני חטיפת שלושת חיילי צה"ל ע"י החיזבאללה.

וביחס לשטחי יש"ע אמר לנו מר ברק: "שום דבר שיקרה בשטחים של הרשות לא יסכן אותנו. כמה אלפי רובים זו סכנה למדינת ישראל? מה הבדיחה הזו"?

ועל כן, אין פלא שברק קבע מאוחר יותר: "ההתנתקות היא צעד חשוב בכיוון הנכון" (הארץ 20.05.05).

בניגוד לדברים הללו, חברי ואני קראנו את המציאות לגמרי אחרת. מעל במה זו אמרתי:
"הכנסתם את עזה לכל נקודה במדינת ישראל. אל תגידו בקריית גת ואל תבשרו בחוצות אשקלון שהפתח יגן עליכם מפני הקטיושות של החמאס" (11.05.94). ובהזדמנות אחרת אמרתי: "לצערי הדברים שאמרתי מתממשים. יש זרימה אדירה של נשק וטילים. זה כבר לא קאסמים, זה נשק אחר. עזה הולכת והופכת ללבנון שנייה ולבסיס דרומי של האיסלאם הקיצוני תחת איראן". (נוב' 2006, הלוחם)

אבל כאמור, אולמרט וברק חשבו אחרת. טעות רודפת טעות, ועם ישראל משלם את המחיר. ישראל נתפסת כבורחת, החיזבאללה מתעצם. צה"ל יוצא, החמאס נכנס.

לא יאומן, אבל ממשלת אולמרט ברק עומדת לחזור על הטעות פעם שלישית. היא מתכוונת בחודשים הקרובים להביא הסכם שאת עקרונותיו אנו שומעים מהפלשתינאים ומגורמים בינלאומיים:
1. נסיגה לקווי 67 עם תיקונים מזעריים.
2. חלוקת ירושלים.
3. אפשרות של הצגת כח בינלאומי כזה או אחר שאמור להגן על ישראל.

אם חלילה תכנית זו תיושם, כל חלקי ישראל יעמדו בפני סכנה עצומה. ברור שבצד הפלשתינאי אין פרטנר, ומי שיתפוס את השטח הזה הוא החמאס בחסות איראן.

כמו כן, ברור לנו שאין קבלני משנה לבטחון שלנו. רק צה"ל וכוחות הבטחון יכולים להגן עלינו, ואי אפשר למסור את המשימה למישהו אחר.

מה האלטרנטיבה? כמו הממשלה, אפשר לעצום עיניים ולהמשיך באותה טעות שתביא לאותה תוצאה: הקמת בסיס איראני שלישי, והפעם בלב הארץ. אפשר לא לעשות דבר. אנו פוסלים את שתי האפשרויות הללו ובוחרים בדרך אחרת.

התכנית שלנו היא לשמור על הבטחון בידינו, לקדם שלום כלכלי עם הרשות הפלשתינית, וליזום שיתוף פעולה אזורי, תחילה עם ירדן בתחום הכלכלי.

רק כך נמנע מהאיסלאם הקיצוני כר נרחב לגיוס עוד פעילים. רק כך תקום אולי הנהגה פלשתינית שמסוגלת ורוצה להלחם בטרור ולהכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אם יהיה לנו פרטנר אמיתי, נוכל לנהל עמו משא ומתן מדיני. זוהי תכנית ריאלית, בניגוד לתכנית הממשלה שהיא מנותקת מן המציאות.

הלוואי שבשאר התחומים התמונה הייתה פחות קודרת. אבל הדשדוש ואובדן הדרך מכה בחינוך, בתשתיות - בכל תחום.

עד לאחרונה היה לפחות תחום אחד שהיה יוצא מכלל זה – הכלכלה! הממשלה בראשית דרכה נהנתה מתנופת הצמיחה והקופה המלאה שהשארנו. אבל כמו רכב שנגמר לו הדלק, המכונית הכלכלית מאיטה, ועוד מעט היא תהייה תקועה.

בתחום הכלכלי הממשלה לגמרי פאסיבית. היא מקבלת בשיוויון נפש את המשבר הכלכלי העולמי, מודיעה לנו כלאחר יד שהצמיחה תרד מממוצע של 5% בשלוש השנים האחרונות ל-2%, ואינה עושה דבר. חוסר פעולה זה יפגע בכיס של כל אזרח ואזרח, בתקציב הרווחה, בתקציב הבטחון. הממשלה יושבת ביציע, זה לא נוגע לה.

מדינת ישראל חייבת לחזור למדיניות שמעודדת את תנופת הצמיחה, לעודד תחרות, לפרוס תשתיות, להוריד מיסים!

ישראל זקוקה למדיניות אחרת ולממשלה אחרת.

היא זקוקה לתנופה כלכלית, למהפך אמיתי בחינוך, לבניית תשתיות ומעל לכל – למדיניות שפויה, שקולה ונחושה שתחזיר את הבטחון לאזרחי המדינה.

מאת: זלמן שובל

ממשלת ישראל מעלה בימים אלה הילוך באשר להסכם המתוכנן עם ממשלתם הווירטואלית של אבו-מאזן וסאלם פיאד – אולי כדי לרצות את ארה"ב – ואולי מסיבות הקשורות ביצר ההישרדות הפוליטי של הממשלה ושל העומד בראשה. לכאורה קיימת דיסהרמוניה מסוימת בין הנפשות הפועלות בעניין זה אולי כמשל לתפקוד הממשלה כולה: חיים רמון - הפועל "ברשות ראש-הממשלה אבל לא בסמכות" - מציע לבני-שיחו "מיסמך עקרונות"; אנשי ראש-הממשלה מדברים על "מיסמך הבנות"; שרת החוץ לבני ממשיכה לחפש "אופק מדיני", ונשיא המדינה ה"על-פוליטי" מקדם תכניות משלו. אולם, חרף הנואנסים, ולמרות ההצהרות שבינתיים "שום דבר לא הוסכם", ניתן כבר לזהות בבירור את הקווים והמכנים המשותפים לכל ההצעות – שמבחינת הויתורים שבהן, מרחיקות לכת יותר מהסכמי אוסלו. גם העובדה שכל הנקודות הרלוונטיות מופיעות כמעט באותו נוסח בכלי התקשורת השונים, מעידה שהדברים אינם פרי דמיונו הקודח של עיתונאי זה או אחר, אלא סוננו על-ידי מישהו שידע על מה הוא מדבר. מפגש פסגה

בניגוד לעבר, ישראל מוכנה כעת לדון בנושאי ה"ליבה" – לרבות ירושלים, הגבולות, הישובים והפליטים. לכאורה, צריך היה לברך על-כך – שהרי ישראל אכן מעוניינת בהסדר-שלום אמיתי – אך בפועל אין המדובר כלל בהסדר-שלום, לא כל שכן בפשרות הדדיות, אלא בקבלה פחות או יותר מלאה של כל התביעות הפלסטיניות, וויתור על עמדות ישראליות ביטחוניות, מדיניות ויהודיות מרכזיות. על סמך פרסומים שונים ה"פרטנר" הפלסטיני אינו מוכן אפילו להתחייב שבתמורה למכירת החיסול הישראלית יכריז על סוף הסכסוך בין שני העמים.

הסעיפים שהועלו בדיונים עם הנציגים הפלסטינים, והמגובים ככל הנראה גם במסמכים בכתב, מעלים שאלות לגבי נכונותה של ישראל להתפרק מנכסיה ובכללם:

ירושלים תחולק (מדובר לא רק על השכונות הערביות בפריפריה אלא על מזרח העיר כולל העיר העתיקה כך שישראל תוותר על ריבונותה בהר-הבית); ישראל תאמץ את ה"קו הירוק" כנקודת המוצא בנושא הגבולות, אך תדרוש את השארתם של שלושה גושי התיישבות (גוש עציון, מעלה אדומים, אריאל) שתמורתם ימסרו לפלסטינים שטחים מצידו המערבי של "הקו". ישראל תפנה את שאר הישובים ביהודה ושומרון - אותם ישובים שמאז "תכנית אלון" ועד "מפות הביטחון" של אריאל שרון נחשבים לנידבך אסטרטגי מרכזי בהגנה על המדינה. אין התייחסות דומה לכפרים הפלסטינים בעורפם של גושי-ההתיישבות היהודיים. ככל הנראה, מדובר גם על "מעבר בטוח" בין עזה ל"גדה" שיהיה אף הוא בשליטה פלסטינית.

סעיף חשוב אחר נוגע לעניין הפליטים: על פי הידוע, ישראל תסכים להכיר "הצהרתית" באחריותה להיווצרות בעיית הפליטים – דבר מסוכן כשלעצמו מבחינת מעמדה המוסרי של המדינה ובעל השלכות מבחינה מעשית. כמו בשעתו בהסכם טאבה, ישראל תקלוט כ- 1000 משפחות פלסטיניות כ"מחווה הומניטארית".
נראה שהפלסטינים המעודדים מחולשתה הפנימית והחיצונית של ממשלת ישראל, אינם מסתפקים גם בוויתורים האלה ודורשים לקבוע לוח זמנים מקוצר לביצוע כל הצעדים. דוברי הממשלה טוענים אמנם שאין מדובר בהסכם אלא רק ב"עקרונות". אך כפי שכל טירון מדיני יודע, עקרונות אלה יהפכו באופן בלתי נמנע לנקודת הפתיחה של כל מו"מ עתידי על הסכם-הקבע בין ישראל לפלסטינים. שלום לא יצא מכך, אך המשך הלחצים הערביים לוויתורים ישראליים נוספים הוא וודאי.

זלמן שובל לשעבר שגריר ישראל בוושינגטון וחבר המשלחת הישראלית בוועידת מדריד

מקור: אתר Ynet