הבלוג של נתניהו

משנים את התמונה

ארכיון פוסטים עם התג "אהוד אולמרט"

ציפי חוטובלי על ה"ביביפוביה"

יום שישי, 28 בנובמבר, 2008

ביבי הוא אות הקלון של השמאל, ותזכורת לאובדן הרלוונטיות שלו לציבור הישראלי בגלל מסכת טעויותיו וכשליו בניתוח המציאות המזרח תיכונית.
כמו אלרגיות אביב מצויות, גם הביביפוביה מתפרצת כשמעמדו של בנימין נתניהו בסקרים בפריחה. לא ברור אם ביבי השתנה, אבל די ברור שהתקשורת לא השתנתה, ואם לשפוט לפי העיסוק התקשורתי המאסיבי ביו"ר האופוזיציה בשבועות האחרונים, הבעיה האמיתית של מדינת ישראל היא לא הקסאמים בדרום, התעצמות החמאס בעזה, או המשבר בבורסה, אלא הוצאותיו הפרטיות של בנימין נתניהו במסע ההסברה שלו בלונדון, או העובדה שיש פוליטיקאי במדינת ישראל שמשלם מכיסו הפרטי לראש לשכתו, במקום מכספי הציבור.

כמו כל אדם, ביבי לא חף מפגמים, וראוי למתוח ביקורת על בעית מראית העין הציבורית שבראוותנות האישית, אבל כמנהיג פוליטי, הוא ניחן בכישורים מוכחים בשלושת תחומי ההנהגה המרכזיים החשובים למנהיג- ראיה מדינית מפוכחת וארוכת טווח, חזון כלכלי שאפשר את הצמיחה של הכלכלה הישראלית בשנים האחרונות, וכישורים דיפלומטיים הסברתיים שהם כלי העבודה המרכזי של מנהיג ישראלי בזירה הבינלאומית. ביבי הוא מי שחזה את נפילת הקסאמים באשקלון, והוכתר בשל כך כמפחיד הלאומי. ביבי חולל רפורמה כלכלית אנטי פופוליסטית, שכיום ברור עד כמה היתה חיונית ליציבות הכלכלה הישראלית, והוא זה שהתגייס למסע הסברה אינטנסיבי בתקופת מלחמת לבנון השניה, שהחליף את משרד החוץ ושרת החוץ שנפקדן מהזירה. בנוסף, בשונה מראש הממשלה המכהן, וזה שקדם לו, לא נחשד ביבי בשחיתות אישית, ותדמיתו הציבורית נותרה נקיה.

כשמסתכלים על המאזן הזה בפרופורציה להאשמות האישיות שהוא סופג על בעיות התנהלות, שברק ואולמרט לוקים בהם באותה מידה, חייבים להודות כי נתניהו הוא היחיד שמסוגל לתת מענה של ממש לוואקום המנהיגותי ולכשל המדיניות המתמשך במדינת ישראל. במובנים רבים נתניהו הוא המדינאי היחיד שקיים במדינת הגמדים של הפוליטיקה הישראלית הנוכחית שמורכבת מעסקנים ופרקליטים. את העובדה הזאת רוב הציבור הישראלי כבר הבין, ולכן היה רוצה לראות את נתניהו כראש ממשלה.

אז למה בכל זאת כל כך אוהבים לשנוא את ביבי, ולמה כל כך נהנים להשמיץ ולהלעיג את דמותו? יש שיגידו שזו תסמונת השנאה של הילד המוצלח של הכיתה, שגם יודע להגיד לכולם "אמרתי לכם". אבל זה יותר עמוק מזה, כי שובו של ביבי מחזיר לשמאל את אות הקלון שלו, על כל טעויותיו, וכשליו, בניתוח המציאות המזרח תיכונית. ביבי הוא תזכורת לשמאל על אובדן הרלוונטיות שלו לציבור הישראלי, והוא בעיקר מאיים כי חוץ מלתקוף אותו על הוצאות עיצוב השיער של שרה, אין טענות עינייניות של ממש כנגד נתניהו ותפיסתו המדינית. וכשזאת התחמושת היחידה, זה אומר שהשמאל באמת במצוקה.

סכנה למשחק הדמוקרטי

יום רביעי, 19 בנובמבר, 2008

ההכרזות האחרונות של אהוד אולמרט, על כך שחייבים לסגת לגבולות יוני 1967 בכל החזיתות, כולל בירושלים, ועל כך שהתנועה הלאומית - שבה גדל אולמרט, שעל גבה עלה לגדולה בזירה הפוליטית - טעתה לכל אורך הדרך, מטילות עליו צל מוסרי כבד.

אינני מדבר על הצל המוסרי הרובץ עליו בשל התנהלותו האישית, שהיא מושא לכמה וכמה חקירות משטרה, אלא על משהו בסיסי בהתנהלותו כפוליטיקאי, כנבחר ציבור. משהו שתופעת "קדימה" אולי הפכה אותו לנורמה מקובלת, אך הוא משחית את הפוליטיקה הישראלית, ואת הדמוקרטיה שלנו, עד היסוד.

הרי על מה אנחנו מדברים כאן?

על איש פוליטי, שהפוליטיקה היא הקריירה היחידה שלו, כמעט מנעוריו, הבונה את הקריירה הפוליטית שלו, כולה, במשך עשרות שנים, על זהות פוליטית ברורה ומוגדרת, ימנית, לאומית, ויש שיאמרו - אפילו לאומנית, לפני שהוא הופך לפתע את עורו, חובר לאריאל שרון, והופך לראש הממשלה מהפחות אהודים בתולדות המדינה.

אולי יש כאלו שהספיקו לשכוח, אבל ח"כ אולמרט הצביע נגד הסכם השלום עם מצרים; ראש העיר אולמרט היה אורח הכבוד באירועי ההתרמה של העמותות והגופים הימניים ביותר על המפה, בטרקליני יהודים עשירים בכל רחבי העולם.

שלא תבינו אותי לא נכון:

זה בסדר לשנות עמדות אל מול מציאות מורכבת שהשתנתה.

זה בסדר להכיר במציאות חדשה שנוצרה - גם אם אחרים יצרו אותה בניגוד לדעתך - ולהבין כי לא תוכל להחזיר את הגלגל לאחור.

זה גם בסדר להכיר בכך שעלול להתקיים פער בין האידיאל שעליו חונכת ושבו אינך חדל להאמין - ובין היכולת להגשים אידיאל זה במלואו.

וזה אפילו בסדר לקום יום אחד, ולהכיר בכך שהאידיאלים שהאמנת בהם, שהתגייסת ופעלת למענם, ושפעם סחפו אותך (ואולי את העולם כולו) - פשוט איבדו מזוהרם.

תשאלו את החבר'ה ממפ"ם על הגמילה שנאלצו לעבור מן ההתמכרות ל"שמש העמים". בהחלט לא היה קל.

אז מה, בכל זאת, לא בסדר?

מה לא בסדר בכך שאולמרט "ראה את האור" לפתע?

שימו בצד רגע את תיאוריית "האתרוג", שלפיה פוליטיקאים בכירים, הנתונים במצוקה משפטית-אישית, מבינים פתאום על איזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה (רמז: על צד שמאל).

אני מדבר על משהו הרבה יותר עמוק, שבא לידי ביטוי גם ב"שופינג" הפוליטי שעורכים, ממש בימים אלה, כמה וכמה פוליטיקאים, בין מפלגות שונות, בלי שום בושה.

אני מדבר על הדבר הזה שהפכה לסימן ההיכר של תופעת "קדימה", ושבגללו נוהר עתה הציבור בחזרה לליכוד.

על התופעה הזו, שבה עומד פוליטיקאי בכיר, הכי בכיר, ראש הממשלה, ומספר לנו לא רק שאנחנו טעינו והטעינו במשך 40 שנה, אלא שגם הוא טעה והטעה במשך 40 שנה, ואז - במקום להתנצל ולהיעלם לנצח מן הבימה הציבורית - הוא פשוט ממשיך הלאה, בלי בעיה, ומנסה, באותה נשימה, למכור לנו (ולאבו מאזן, ולסורים ולעולם כולו) את חלוקת ירושלים, את הנסיגה מהגולן, ואת המדינה הפלשתינית בגבולות 67′, בדיוק באותה התלהבות שבה מכר לנו, במשך 40 שנה, את ההיפך הגמור —

— על זה אני מדבר, וזה מה שלא בסדר.

כי משמעות התופעה הזו היא פשוטה: במקום שמפלגות פוליטיות, ומנהיגים פוליטיים, יתחרו על לבו של הבוחר, יציגו בפניו תפיסות עולם מנוגדות, יתווכחו ביניהם וינסו לשכנע את הבוחר בצדקתם - כפי שמקובל בכל דמוקרטיה, וכפי שהיה מקובל גם כאן במשך דורות - יצרה כאן "קדימה" תרבות פוליטית חדשה, חסרת תקדים: הפוליטיקאי הוא שעומד לבחירה, ולאחר בחירתו הוא מתאים את הכרזותיו, את מדיניותו, את אמונותיו, למה שהוא מזהה כאופנה השלטת באותו רגע.

רוצים "ירושלים השלמה שלא תחולק לנצח נצחים"? קיבלתם.

רוצים "אף שעל"? קיבלתם.

בא לכם פתאום על "אוסלו" כזה? אין בעיה.

עכשיו הטרנד הוא שתי מדינות? בכיף.

מעבר לגועל שמעוררת התופעה, שבה מגדפיו החריפים ביותר של תהליך אוסלו, עוקפים פתאום את ביילין משמאל; מעבר לאופורטוניזם שריחו נודף; מעבר לציניות שבה מרעילה התופעה הזו את הציבור, ואפילו מעבר לחרפה המוסרית - יש כאן גם בעיה דמוקרטית אמיתית.

כי פעם, כשהעם החליט שלא רוצים את שמיר, ורוצים את רבין - היה ברור ששמיר זה שמיר, ורבין זה רבין.

פעם, כשהעם סירב לתת אמון בפרס, והעדיף את נתניהו - היה ברור מה מייצג פרס ומה מייצג נתניהו.

אבל במצב שבו לאן שלא תפנה, אתה ממשיך לראות אותו פרצוף; במצב שבו אותו אולמרט שפעם הסביר לך ש"פרס יחלק את ירושלים", ושיכנע אותך שהוא באמת חרד מכך, מסביר לך היום, בלי למצמץ, שכן - חייבים לחלק את ירושלים - אתה, הבוחר, מתחיל להתבלבל, להתייאש.

מה הטעם, אתה שואל את עצמך, להשתתף בכל המשחק הדמוקרטי הזה, שבו אתה מקבל בכל פעם את אותו פרצוף, עם דעה חדשה?

והיום, מתברר, זה לא רק אולמרט. זה הפך לנורמה. תראו את עמי איילון.

ובנימה ממש רצינית: אם זה מה שהבוחר רואה יום-יום; אם כל מה שהוא רואה זה פוליטיקאים אופורטוניסטים וחסרי בושה מתנערים, ברגע, מכל מה שייצגו, ועוברים, בלי להסס, למפלגה ממול, לאידיאולוגיה ההפוכה - מה, לדעתכם, תהיה ההתייחסות שלו לפוליטיקה? לערכן של הבחירות?

וזה, חברים, כבר מתחיל באמת לסכן את הדמוקרטיה שלנו.

לבני - סוף נשף המסכות

יום שלישי, 18 בנובמבר, 2008

שני נאומיו של אהוד אולמרט בטקסי יום השנה לרצח יצחק רבין ז"ל מיקמו את קדימה בבירור בקצה השמאלי של הספקטרום הפוליטי. לא היה עוד ראש ממשלה בישראל שהתפשט מכל הנכסים הלאומיים והאסטרטגיים למפרע כאולמרט. המעמדים הממלכתיים אותם ניצל ראש הממשלה לנאומיו לא היו הזירה הראויה לנאומים פולמוסיים ברוח השמאל הקיצוני. אבל ממש כמו הראיון שהעניק אולמרט ל"ידיעות אחרונות" ערב ראש השנה היו נאומים אלה שירות חשוב לויכוח הציבורי ערב בחירות כלליות.

ערב הבחירות ב - 2006 התחפשה "קדימה" למפלגת מרכז. "המפץ הגדול" העביר קולות מהימין למחנה השמאל וערער, לפחות לקדנציה אחת, את הרוב בציבור ממנו נהנה המחנה הלאומי בשלושה העשורים האחרונים.

קדימה הוקמה למעשה כמהלך הפוליטי המשלים לנסיגה החד צדדית מחבל עזה. במהלך הקדנציה האחרונה התברר, כי לא היה מדובר באפיזודה מקרית. המהלכים המדיניים של ממשלת אולמרט - לבני בקדנציה האחרונה תאמו להפליא את עמדות מרצ. קדימה החליפה את מפלגת העבודה כמובילת מחנה השמאל בישראל. לא בכדי היה חיים אורון הנלהב מכולם להקמת ממשלת קדימה השנייה בראשות לבני. ואילו יוסי ביילין הודה השבוע, כי לא היה יכול לנסח את דעותיו טוב יותר מאשר עשה אולמרט בנאומיו.

מיד לאחר בחירתה הצהירה לבני כי תמשיך במדיניות אולמרט - לה הייתה שותפה בכירה - הן בערוץ הסורי והן בערוץ הפלסטיני.

לבני הוכיחה זאת כבר במשא ומתן הקואליציוני הכושל שניהלה בניסיון להרכיב ממשלה בראשותה. את כל הקווים האדומים שהציבה הסכימה לפרוץ - לפתוח הסכמים ולתת תקציבים. דבר אחד לא הסכימה לבני לומר לאלי ישי, לרפי איתן וליעקב ליצמן : שתשמור על ירושלים.

הכיוון של קדימה ברור לחלוטין : נסיגה מוחלטת בכל הגזרות - מיהודה ושומרון, חלוקת ירושלים, ירידה מרמת הגולן. לא רק שלקחי העבר מתהליך אוסלו וההתנתקות לא נלמדו. בקדימה, על סף תהום,  רוצים לצעוד עוד כמה צעדים קדימה.

קדנציה נוספת של קדימה תותיר את ישראל בגבולות שאינם בני הגנה. התפתלות לבני עתה לנוכח הצהרות אולמרט היא טקטית בלבד. עמדות לבני, שניהלה מטעם ממשלת אולמרט את המו"מ מול אבו עלא, זהות לעמדות אולמרט. במהלך כל הקדנציה לא נרשמה שום מחלוקת משמעותית בנושא המדיני בין ראש הממשלה לממלאת מקומו.

בתגובה חשף אולמרט את המשחק הכפול של לבני : גם היא הסכימה לוותר בירושלים. מקורביו צוטטו כי "לבני דווקא גילתה גמישות בנושא הגבולות וגם בנושא ירושלים". גם מול סוריה, הוסיפו מקורבי אולמרט, לבני משחקת משחק כפול ומעבירה מסרים חשאיים לאסד.

אולמרט לפחות אינו מסתיר או מטשטש את עמדותיו, כשם שלא הסתירן בשעתו כשהצהיר על "תוכנית ההתכנסות".

בבחירות הקרובות הבחירה היא פשוטה: המשך דרכם של לבני אולמרט, דרך שלא הביאה שלום אלא טילים, או שינוי ויציאה לדרך חדשה בראשות הליכוד ונתניהו. נסיגה לגבולות 67′ ברוח השמאל או עמידה איתנה על גבולות בני הגנה למען בטחון ישראל.

נשף התחפושות הסתיים.

לאתר של יו"ר סיעת הליכוד ח"כ גדעון סער

התהליך המדיני אינו יכול לשמש עיר מקלט לפוליטיקאים במצוקה

יום חמישי, 22 במאי, 2008
היום ישנה הסכמה רחבה, מימין ומשמאל, שהתהליך המדיני אינו יכול לשמש עיר מקלט לפוליטיקאים במצוקה.

רוב הציבור מבין שראש הממשלה האיץ את השיחות עם סוריה ובחר את העיתוי המדוייק לפרסומן, כדי להסיח את דעת הציבור מחקירותיו.

למר אולמרט, השקוע עד צוואר בחקירות אלה, אין מנדט מוסרי וציבורי לנהל משא ומתן גורלי על עתידה של מדינת ישראל, משום שקיים חשש אמיתי שיעדיף את הישרדותו האישית על פני האינטרס הלאומי.

רק לפני שבועות אחדים סוריה, איראן והחיזבאללה רמסו את הדמוקרטיה השברירית של לבנון. ארצות הברית וכל העולם החופשי גינו את סוריה וביקשו לבודדה.

סוריה היא חלק בלתי נפרד מציר הרשע. היא כבר הודיעה שהיא לא תתנתק מאיראן.

ויתור על רמת הגולן יהפוך את הגולן למוצב איראני קדמי שיאיים על כל מדינת ישראל.

אם נכונים דבריו של שר החוץ הסורי, ואליד מועלם, שמר אולמרט התחייב לרדת מרמת הגולן לשפת הכנרת עוד לפני תחילת המשא ומתן, הרי מדובר בהפקרות מדינית ובטחונית חסרת תקדים.

חוסר אחריות זה מצטרף לכשלון של ניהול מלחמת לבנון השנייה, הכשלון במניעת ההתחמשות המחודשת של החיזבאללה, והכישלון במניעת ירי הקאסמים על תושבי דרום הארץ.

אסור לתת לממשלת קדימה להמשיך את שרשרת הכישלונות שלה.

הציבור הישראלי שתומך בהשארותנו ברמת הגולן, ואפילו אלה המתנגדים לכך, מתאחדים נגד הנורמות השלטוניות הפסולות של מר אולמרט וממשלתו.

לכן, אני קורא לכל המפלגות, מימין ומשמאל, להחזיר את המנדט אל הבוחר ולהסכים על מועד לבחירות חדשות.

מי שיבחר בבחירות אלה יקבל מנדט ברור מהציבור לנהל את ענייני המדינה, מול האתגרים הגדולים בבטחון, בכלכלה, בחינוך ובשלום.

"נתניהו הוא האישיות הכלכלית המשפיעה בישראל ב-60 שנות קיומה"

יום שני, 28 באפריל, 2008

לקראת חגיגות 60 השנים למדינת ישראל, סקר Bizportal- מותגים בדק מי האישיות הכלכלית שהשפיעה במידה הרבה ביותר על כלכלת ישראל לדורותיה. הסקר בוצע ע"י חברת הסקרת 'מותגים' בחודש מארס האחרון ונערך בקרב מדגם ארצי ומייצג של 500 מרואיינים בוגרים. טווח טעות הדגימה עומד על כ-4.5%.

מתוך רשימה של 12 שרי אוצר ונגידים, את מירב הקולות (35.5%) ובפער גדול מהאחרים קיבל בנימין נתניהו, שר האוצר שכיהן בין השנים 2003 ל-2005 וכן בין בשנת 1998 ו-1999. הכי פחות משפיע: אברהם הירשזון עם פחות מ-1% מקולות המצביעים. בין אפשרויות הבחירה: 12 נגידים ושרי אוצר

סקר Bizportal- מותגים מצא גם כי את המקום השני ברשימה מחזיק נגיד בנק ישראל הנוכחי, סטנלי פישר (8.9%). ואחריו על פי הסדר: נשיא מדינת ישראל הנוכחי ושר האוצר בין 1988 ל-1990, שמעון פרס (7.1%), שר האוצר שכיהן בין השנים 1999 ל-2001 אברהם (בייגה) שוחט,(6.2%), לוי אשכול (5.8%), שר האוצר בין השנים 1952-1963, יעקב פרנקל (4.6%), מי שכיהן כנגיד בנק ישראל בין השנים 1991 ל-2000, יורם ארידור (3.4%) שכיהן כשר אוצר בין 1981 ל-1983ראש הממשלה אהוד אולמרט (1.85), אשר כיהן כשר האוצר בשנים 2005 ו-2006, יצחק שמיר (1.5%), אשר כיהן כשר אוצר למשך 3 חודשים בלבד בשנת 1990, דוד קליין (1.5%), שכיהן כנגיד בנק ישראל בין השנים 1987 ועד 2000, מיכאל ברונו (1.1%) שכיהן כנגיד בנק ישראל משנת 1986 ועד 1991 ולבסוף, אברהם הירשזון (0.9%) שכיהן כשר אוצר בין השנים 2006 ל-2007.
כ-22% מהנשאלים השיבו כי אינם יודעים מי האישיות הכלכלית המשפיעה ביותר. העורך הראשי של האתר הכלכלי Bizportal, יוסי פינק:
"נתניהו זכור לקהל הרחב כמי שביצע את הרפורמות הגדולות במשק הישראלי במהלך שנות כהונתו כשר אוצר, רפורמות שנושאות פרי בשנים האחרונות ולבטח בימים אלו, כאשר הכלכלה הישראלית עומדת איתן אל מול המשבר הנוכחי המכה בשווקי העולם".

עוד מסר פינק: "סטנלי פישר, אשר תופס את המקום השני ברשימה, היה עד לא מכבר דמות אנונימית בעבור הציבור הרחב בישראל אך כניסתו לתפקיד נגיד הבנק המרכזי בישראל ובעיקר הצעדים בהם הוא נוקט לאחרונה במטרה לרסן את ההיחלשות המתמשכת בשער הדולר, ללא ספק הכניסו אותו למרכז התודעה הישראלית והדבר בא לידי ביטוי בסקר".

מקור: אתר ביזפורטל