הבלוג של הליכוד

האמת, חשבתי שאחרי תקופה כל כך ארוכה זה יעבור לי. אתם בטח מכירים את ההרגשה הזאת, השריר באזור החזה נמתח, הזיעה ניגרת על הפנים ובלב עצמו יש תחושה של אכזבה והשפלה. אכזבה מהמערכת שלא עמדה במבחן בוזגלו, והשפלה שאני חש בעבור צה"ל כולו, על הדחתו של תא"ל עימאד פארס, קצין מבטיח שעתידו היה לפניו, מהשירות הצבאי.

אני מקווה שכולם מכירים אבל לטובת מי שלא הנה תזכורת קצרה. בעוון דיווח שקרי למפקדיו, אותו תיקן ועליו נטל אחריות החליט רב אלוף גבי אשכנזי, (בגיבוי של אהוד ברק) להדיח את פארס מהמשך שירות סדיר. הסיבה הייתה כמובן הרצון להראות לכולם, למען יראו וייראו, כי צבא ההגנה לישראל ומפקדיו אימצו נורמות מזן אחר, שכל סטייה מהן ולו קלה, נתקלת בטיפול חסר עכבות.

הפעם הראשונה שבה הבנתי שהאיפה והאיפה שולטת גם בצבא היה במקרה בו שמעתי על סגן אלוף מחיל הרבנות, אשר נתפס מעתיק במהלך מבחן במכון להכשרת פיקוד ומטה של צה"ל. חרף העבודה שמדובר בעבירה חמורה ובהתנהגות בלתי ערכית בעליל, הוחלט לבסוף "לבוא לקראתו" ולא לנקוט בגישת יקוב הדין את ההר, הוא הופשר ועלה לדרגת סגן אלוף.

בפעם השנייה זה כבר היה הרבה יותר בוטה. במהלך שערוריית מסמך גלנט, כתבתי בבמה המכובדת הזאת את הדברים הבאים, “אני שומע את התככים, המזימות ומלחמת הגרסאות על האותנטיות של המסמך ונזכר בכל אותם יפי הנפש, שדאגו במהלך פרשיית הקצינים הבכירים, צ'יקו תמיר ועימאד פארס, להלך אימים ולזעוק על הצורך בטוהר המידות. הללו תמכו באפשרות של "ייקוב הדין את ההר" ולא אפשרו לקצינים ערכיים, כישרוניים ומוצלחים לרדת בסולם, להרכין ראש, להתנצל על טעות ולהמשיך בעשייה”.

והפעם, בשלישית, הרי שאהוד ברק ורעייתו, החזיקו עובדת זרה בביתם של כדין. אף אחד עד כרמלה מנשה לא הצליח לעלות על עקבותיהם, ועכשיו, נילי רוצה לסיים את הכול בקנס, להפוך דף ולהמשיך הלאה כמו לא אירע דבר. איפה הימים בהם רבין לקח אחריות על חשבון הדולרים של אשתו ואיפה אנחנו. אז, כאשר פארס נקט באותה גישה של לקיחת אחריות ורצון להמשיך לתרום למערכת, הרי שברק לא חשב שמחובתו ליטול את הכפפה ולגבות אדם שתרם רבות למערכות ישראל.

כנראה שבכול זאת, דין אחד לברק, דין אחר לפארס.

יו"ר הליכוד ורה"מ המיועד בנימין נתניהו מינה ביום שלישי צוות מו"מ להרכבת הממשלה החדשה.

הצוות ימנה את עו"ד יעקוב נאמן, נתן אשל, ח"כ גדעון סער, ח"כ זאב אלקין ועו"ד מודי זנדברג,

את עבודת הצוות ירכז ח"כ סער.

עוד מינה נתניהו צוות 100 ימים שתפקידו להכין את תוכנית הפעולה של הממשלה ואת צעדיה הראשונים,

את עבודת הצוות ירכז ח"כ יובל שטייניץ.

במקביל, ימשיך נתניהו במאמציו לצרף את קדימה ומפלגת העבודה לממשלה בראשותו,

הוא יפגש עם ציפי לבני ואהוד ברק בניסיון נוסף לשכנעם.

בהמשך היום, יפגש נתניהו עם נציגי מפלגת הבית היהודי.

כישלון תפיסת אוסלו היה אמור לעורר חשיבה מחודשת ותפיסה חדשה לגבי ניהול הסכסוך הישראלי- פלסטיני. אך הצדדים הולכים לאנאפוליס כאילו לא קרה דבר בארבע עשרה השנים האחרונות, וכאילו לא למדנו דבר לאחר למעלה ממאה שנות ציונות.

תפיסת אוסלו נכשלה בשל הסירוב הפלסטיני, משחר הציונות ועד עצם היום הזה, להכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית עצמאית (או כלשון ההחלטות הבינ"ל: "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל"). המשמעות היא שהיעד הפלסטיני אינו הקמת מדינה בגבולות 67, אלא הקמת מדינה על חורבותיה של מדינת ישראל. מכאן ההתעקשות הפלסטינית על "זכות השיבה", ועל אי הכרה בישראל כמדינה יהודית.

אלה המנסים לטשטש עובדת יסוד זו בהסברת הכישלון, מנסים לתלות את האשם, באופן מטעה, בגרירת רגליים ישראלית בישום ההסכם, ברצח רבין ז"ל, בדרישת ההדדיות של נתניהו, בחוסר הכימיה בין ברק לערפאת, בתגובה החריפה של צה"ל להתקפות הטרור לאחר ספטמבר 2000, במחסומים, בהתנחלויות וכדומה.

מאז תחילת יישום הסכם אוסלו היו לישראל הזדמנויות אחדות להתעשת, ולפעול לשינוי התפיסה. הזדמנויות אלה הוחמצו כתוצאה מהוויכוח הפנימי לגבי מהות הבעיה, והקושי של מובילי המהלך להודות בטעותם (הלגיטימית).

ההזדמנות הראשונה להתעשת הייתה כאשר ערפאת נכנס לראשונה לרצועת עזה במעבר רפיח במאי 1994, תוך הפרת ההסכם, על ידי הכנסת ארכי-מחבל שנאסרה כניסתו (ג'האד עמארין) תוך שהוא מסתירו במכוניתו, והכנסת נשק שנאסרה הכנסתו. הפרות ההסכם נמשכו באי מניעת אלימות (טרור) כלפי ישראל, והתנערות מאחריות על-ידי הקמת ישות כנופייתית, אי-העמדה לדין של רוצחי ישראלים, ואי שינוי "האמנה הפלסטינית". פתיחת מלחמת הטרור בספטמבר 2000 הייתה הזדמנות נוספת לישראל להתעשת ולהוביל ל"שבירת כלים" של התפיסה שכשלה וליזימתה של תפיסה חדשה.

ההזדמנות האחרונה (בינתיים) של ישראל לשינוי התפיסה הייתה השתלטות החמאס על רצועת-עזה בעקבות ההתנתקות. לממשלת ישראל ניתנה הזדמנות פז להוכיח שוב שהבעיה היא לא ה"כיבוש" בשטחי 67, אלא אי הנכונות להכיר בזכותנו להתקיים כמדינה יהודית.

לאחר השתלטות החמאס על רצועת עזה, ישראל הייתה יכולה ליזום מדיניות המתייחסת לרצועת עזה כאל ישות עוינת (מהלך שנעשה לאחרונה באופן חלקי), ודורשת מההנהגה הפלסטינית באיו"ש לפעול ולהוכיח שהיא מסוגלת לשלוט באוכלוסיה שהיא באחריותה בערים ובכפרים, על-ידי השלטת חוק וסדר, בטחון, רפורמה חינוכית, רפורמה כלכלית ורפורמה פוליטית, מבלי לדון כלל בסוגיות הסדר הקבע.
בישום הסכם אוסלו הניחו תומכיו שאופק מדיני ופריחה כלכלית יביאו שלום, והשלום יביא בטחון. תפיסה זו ניתן להגדירה כגישה "מלמעלה למטה"- היא כשלה. אין מנוס מטיפול בזירה הפלסטינית "מלמטה למעלה", קרי, חובתם של הפלסטינים להוכיח שהם מסוגלים לקיים ממשל עצמי: רשות אחת, חוק אחד ונשק אחד.
העיסוק בסוגיות הסדר הקבע מאפשר לפלסטינים להתחמק מאחריותם לכישלון, פוטר אותם מלעסוק ברפורמות הפנימיות, שבלעדיהן אין סיכוי לשינוי המצב, ושם את הנטל על ישראל.

ללא נכונות פלסטינית להכרה בזכות העם היהודי לבית לאומי, וללא תהליך רפורמות פנימי, אין סיכוי לשינוי בסיסי במצב.

ארבעים שנה לאחר מלחמת ששת הימים, ארבע עשרה שנה לאחר הסכם אוסלו, מצליחים הפלסטינים לנהל משא ומתן עם ישראל מבלי לתת דבר (פרט למילים), תוך קיבוע אסימטריה לטובתם: הם נלחמים על כל ארץ ישראל, ואנו נלחמים על אזור, שככלל נראה שויתרנו עליו (איו"ש). הם קיבעו בתודעה שלערבים מותר לגור בכל ארץ ישראל, ואנחנו הסכמנו שיש אזורים בארץ שאסורים ליהודים. הם הצליחו לכרסם בעמדותינו בנושא גבולות בני הגנה ביהודה, שומרון ובקעת הירדן (אי חזרה לגבולות הפגיעים של 67), ולכרסם בעמדתנו בנושא ירושלים. הנכונות הישראלית לדון על סוגיות אלה לאחר הניסיון המר עם הפלסטינים ביישום הסכם אוסלו, ולאחר השתלטות החמאס על רצועת עזה, נראית הזויה מבחינה מדינית וביטחונית.

התפיסה שנכשלה בעקבות הסכם אוסלו, צפויה להיכשל שוב באנאפוליס. מדינת ישראל, לאחר שהחמיצה הזדמנות נוספת לשינוי התפיסה, צריכה לוודא שלא תשלם מחיר מדיני ובטחוני על הכישלון הצפוי, וצריכה ליזום בהקדם את שינוי התפיסה.

ביבי הוא אות הקלון של השמאל, ותזכורת לאובדן הרלוונטיות שלו לציבור הישראלי בגלל מסכת טעויותיו וכשליו בניתוח המציאות המזרח תיכונית.
כמו אלרגיות אביב מצויות, גם הביביפוביה מתפרצת כשמעמדו של בנימין נתניהו בסקרים בפריחה. לא ברור אם ביבי השתנה, אבל די ברור שהתקשורת לא השתנתה, ואם לשפוט לפי העיסוק התקשורתי המאסיבי ביו"ר האופוזיציה בשבועות האחרונים, הבעיה האמיתית של מדינת ישראל היא לא הקסאמים בדרום, התעצמות החמאס בעזה, או המשבר בבורסה, אלא הוצאותיו הפרטיות של בנימין נתניהו במסע ההסברה שלו בלונדון, או העובדה שיש פוליטיקאי במדינת ישראל שמשלם מכיסו הפרטי לראש לשכתו, במקום מכספי הציבור.

כמו כל אדם, ביבי לא חף מפגמים, וראוי למתוח ביקורת על בעית מראית העין הציבורית שבראוותנות האישית, אבל כמנהיג פוליטי, הוא ניחן בכישורים מוכחים בשלושת תחומי ההנהגה המרכזיים החשובים למנהיג- ראיה מדינית מפוכחת וארוכת טווח, חזון כלכלי שאפשר את הצמיחה של הכלכלה הישראלית בשנים האחרונות, וכישורים דיפלומטיים הסברתיים שהם כלי העבודה המרכזי של מנהיג ישראלי בזירה הבינלאומית. ביבי הוא מי שחזה את נפילת הקסאמים באשקלון, והוכתר בשל כך כמפחיד הלאומי. ביבי חולל רפורמה כלכלית אנטי פופוליסטית, שכיום ברור עד כמה היתה חיונית ליציבות הכלכלה הישראלית, והוא זה שהתגייס למסע הסברה אינטנסיבי בתקופת מלחמת לבנון השניה, שהחליף את משרד החוץ ושרת החוץ שנפקדן מהזירה. בנוסף, בשונה מראש הממשלה המכהן, וזה שקדם לו, לא נחשד ביבי בשחיתות אישית, ותדמיתו הציבורית נותרה נקיה.

כשמסתכלים על המאזן הזה בפרופורציה להאשמות האישיות שהוא סופג על בעיות התנהלות, שברק ואולמרט לוקים בהם באותה מידה, חייבים להודות כי נתניהו הוא היחיד שמסוגל לתת מענה של ממש לוואקום המנהיגותי ולכשל המדיניות המתמשך במדינת ישראל. במובנים רבים נתניהו הוא המדינאי היחיד שקיים במדינת הגמדים של הפוליטיקה הישראלית הנוכחית שמורכבת מעסקנים ופרקליטים. את העובדה הזאת רוב הציבור הישראלי כבר הבין, ולכן היה רוצה לראות את נתניהו כראש ממשלה.

אז למה בכל זאת כל כך אוהבים לשנוא את ביבי, ולמה כל כך נהנים להשמיץ ולהלעיג את דמותו? יש שיגידו שזו תסמונת השנאה של הילד המוצלח של הכיתה, שגם יודע להגיד לכולם "אמרתי לכם". אבל זה יותר עמוק מזה, כי שובו של ביבי מחזיר לשמאל את אות הקלון שלו, על כל טעויותיו, וכשליו, בניתוח המציאות המזרח תיכונית. ביבי הוא תזכורת לשמאל על אובדן הרלוונטיות שלו לציבור הישראלי, והוא בעיקר מאיים כי חוץ מלתקוף אותו על הוצאות עיצוב השיער של שרה, אין טענות עינייניות של ממש כנגד נתניהו ותפיסתו המדינית. וכשזאת התחמושת היחידה, זה אומר שהשמאל באמת במצוקה.

שני נאומיו של אהוד אולמרט בטקסי יום השנה לרצח יצחק רבין ז"ל מיקמו את קדימה בבירור בקצה השמאלי של הספקטרום הפוליטי. לא היה עוד ראש ממשלה בישראל שהתפשט מכל הנכסים הלאומיים והאסטרטגיים למפרע כאולמרט. המעמדים הממלכתיים אותם ניצל ראש הממשלה לנאומיו לא היו הזירה הראויה לנאומים פולמוסיים ברוח השמאל הקיצוני. אבל ממש כמו הראיון שהעניק אולמרט ל"ידיעות אחרונות" ערב ראש השנה היו נאומים אלה שירות חשוב לויכוח הציבורי ערב בחירות כלליות.

ערב הבחירות ב - 2006 התחפשה "קדימה" למפלגת מרכז. "המפץ הגדול" העביר קולות מהימין למחנה השמאל וערער, לפחות לקדנציה אחת, את הרוב בציבור ממנו נהנה המחנה הלאומי בשלושה העשורים האחרונים.

קדימה הוקמה למעשה כמהלך הפוליטי המשלים לנסיגה החד צדדית מחבל עזה. במהלך הקדנציה האחרונה התברר, כי לא היה מדובר באפיזודה מקרית. המהלכים המדיניים של ממשלת אולמרט - לבני בקדנציה האחרונה תאמו להפליא את עמדות מרצ. קדימה החליפה את מפלגת העבודה כמובילת מחנה השמאל בישראל. לא בכדי היה חיים אורון הנלהב מכולם להקמת ממשלת קדימה השנייה בראשות לבני. ואילו יוסי ביילין הודה השבוע, כי לא היה יכול לנסח את דעותיו טוב יותר מאשר עשה אולמרט בנאומיו.

מיד לאחר בחירתה הצהירה לבני כי תמשיך במדיניות אולמרט - לה הייתה שותפה בכירה - הן בערוץ הסורי והן בערוץ הפלסטיני.

לבני הוכיחה זאת כבר במשא ומתן הקואליציוני הכושל שניהלה בניסיון להרכיב ממשלה בראשותה. את כל הקווים האדומים שהציבה הסכימה לפרוץ - לפתוח הסכמים ולתת תקציבים. דבר אחד לא הסכימה לבני לומר לאלי ישי, לרפי איתן וליעקב ליצמן : שתשמור על ירושלים.

הכיוון של קדימה ברור לחלוטין : נסיגה מוחלטת בכל הגזרות - מיהודה ושומרון, חלוקת ירושלים, ירידה מרמת הגולן. לא רק שלקחי העבר מתהליך אוסלו וההתנתקות לא נלמדו. בקדימה, על סף תהום,  רוצים לצעוד עוד כמה צעדים קדימה.

קדנציה נוספת של קדימה תותיר את ישראל בגבולות שאינם בני הגנה. התפתלות לבני עתה לנוכח הצהרות אולמרט היא טקטית בלבד. עמדות לבני, שניהלה מטעם ממשלת אולמרט את המו"מ מול אבו עלא, זהות לעמדות אולמרט. במהלך כל הקדנציה לא נרשמה שום מחלוקת משמעותית בנושא המדיני בין ראש הממשלה לממלאת מקומו.

בתגובה חשף אולמרט את המשחק הכפול של לבני : גם היא הסכימה לוותר בירושלים. מקורביו צוטטו כי "לבני דווקא גילתה גמישות בנושא הגבולות וגם בנושא ירושלים". גם מול סוריה, הוסיפו מקורבי אולמרט, לבני משחקת משחק כפול ומעבירה מסרים חשאיים לאסד.

אולמרט לפחות אינו מסתיר או מטשטש את עמדותיו, כשם שלא הסתירן בשעתו כשהצהיר על "תוכנית ההתכנסות".

בבחירות הקרובות הבחירה היא פשוטה: המשך דרכם של לבני אולמרט, דרך שלא הביאה שלום אלא טילים, או שינוי ויציאה לדרך חדשה בראשות הליכוד ונתניהו. נסיגה לגבולות 67′ ברוח השמאל או עמידה איתנה על גבולות בני הגנה למען בטחון ישראל.

נשף התחפושות הסתיים.

לאתר של יו"ר סיעת הליכוד ח"כ גדעון סער