הבלוג של נתניהו

כישלון תפיסת אוסלו היה אמור לעורר חשיבה מחודשת ותפיסה חדשה לגבי ניהול הסכסוך הישראלי- פלסטיני. אך הצדדים הולכים לאנאפוליס כאילו לא קרה דבר בארבע עשרה השנים האחרונות, וכאילו לא למדנו דבר לאחר למעלה ממאה שנות ציונות.

תפיסת אוסלו נכשלה בשל הסירוב הפלסטיני, משחר הציונות ועד עצם היום הזה, להכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינה יהודית עצמאית (או כלשון ההחלטות הבינ"ל: "בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל"). המשמעות היא שהיעד הפלסטיני אינו הקמת מדינה בגבולות 67, אלא הקמת מדינה על חורבותיה של מדינת ישראל. מכאן ההתעקשות הפלסטינית על "זכות השיבה", ועל אי הכרה בישראל כמדינה יהודית.

אלה המנסים לטשטש עובדת יסוד זו בהסברת הכישלון, מנסים לתלות את האשם, באופן מטעה, בגרירת רגליים ישראלית בישום ההסכם, ברצח רבין ז"ל, בדרישת ההדדיות של נתניהו, בחוסר הכימיה בין ברק לערפאת, בתגובה החריפה של צה"ל להתקפות הטרור לאחר ספטמבר 2000, במחסומים, בהתנחלויות וכדומה.

מאז תחילת יישום הסכם אוסלו היו לישראל הזדמנויות אחדות להתעשת, ולפעול לשינוי התפיסה. הזדמנויות אלה הוחמצו כתוצאה מהוויכוח הפנימי לגבי מהות הבעיה, והקושי של מובילי המהלך להודות בטעותם (הלגיטימית).

ההזדמנות הראשונה להתעשת הייתה כאשר ערפאת נכנס לראשונה לרצועת עזה במעבר רפיח במאי 1994, תוך הפרת ההסכם, על ידי הכנסת ארכי-מחבל שנאסרה כניסתו (ג'האד עמארין) תוך שהוא מסתירו במכוניתו, והכנסת נשק שנאסרה הכנסתו. הפרות ההסכם נמשכו באי מניעת אלימות (טרור) כלפי ישראל, והתנערות מאחריות על-ידי הקמת ישות כנופייתית, אי-העמדה לדין של רוצחי ישראלים, ואי שינוי "האמנה הפלסטינית". פתיחת מלחמת הטרור בספטמבר 2000 הייתה הזדמנות נוספת לישראל להתעשת ולהוביל ל"שבירת כלים" של התפיסה שכשלה וליזימתה של תפיסה חדשה.

ההזדמנות האחרונה (בינתיים) של ישראל לשינוי התפיסה הייתה השתלטות החמאס על רצועת-עזה בעקבות ההתנתקות. לממשלת ישראל ניתנה הזדמנות פז להוכיח שוב שהבעיה היא לא ה"כיבוש" בשטחי 67, אלא אי הנכונות להכיר בזכותנו להתקיים כמדינה יהודית.

לאחר השתלטות החמאס על רצועת עזה, ישראל הייתה יכולה ליזום מדיניות המתייחסת לרצועת עזה כאל ישות עוינת (מהלך שנעשה לאחרונה באופן חלקי), ודורשת מההנהגה הפלסטינית באיו"ש לפעול ולהוכיח שהיא מסוגלת לשלוט באוכלוסיה שהיא באחריותה בערים ובכפרים, על-ידי השלטת חוק וסדר, בטחון, רפורמה חינוכית, רפורמה כלכלית ורפורמה פוליטית, מבלי לדון כלל בסוגיות הסדר הקבע.
בישום הסכם אוסלו הניחו תומכיו שאופק מדיני ופריחה כלכלית יביאו שלום, והשלום יביא בטחון. תפיסה זו ניתן להגדירה כגישה "מלמעלה למטה"- היא כשלה. אין מנוס מטיפול בזירה הפלסטינית "מלמטה למעלה", קרי, חובתם של הפלסטינים להוכיח שהם מסוגלים לקיים ממשל עצמי: רשות אחת, חוק אחד ונשק אחד.
העיסוק בסוגיות הסדר הקבע מאפשר לפלסטינים להתחמק מאחריותם לכישלון, פוטר אותם מלעסוק ברפורמות הפנימיות, שבלעדיהן אין סיכוי לשינוי המצב, ושם את הנטל על ישראל.

ללא נכונות פלסטינית להכרה בזכות העם היהודי לבית לאומי, וללא תהליך רפורמות פנימי, אין סיכוי לשינוי בסיסי במצב.

ארבעים שנה לאחר מלחמת ששת הימים, ארבע עשרה שנה לאחר הסכם אוסלו, מצליחים הפלסטינים לנהל משא ומתן עם ישראל מבלי לתת דבר (פרט למילים), תוך קיבוע אסימטריה לטובתם: הם נלחמים על כל ארץ ישראל, ואנו נלחמים על אזור, שככלל נראה שויתרנו עליו (איו"ש). הם קיבעו בתודעה שלערבים מותר לגור בכל ארץ ישראל, ואנחנו הסכמנו שיש אזורים בארץ שאסורים ליהודים. הם הצליחו לכרסם בעמדותינו בנושא גבולות בני הגנה ביהודה, שומרון ובקעת הירדן (אי חזרה לגבולות הפגיעים של 67), ולכרסם בעמדתנו בנושא ירושלים. הנכונות הישראלית לדון על סוגיות אלה לאחר הניסיון המר עם הפלסטינים ביישום הסכם אוסלו, ולאחר השתלטות החמאס על רצועת עזה, נראית הזויה מבחינה מדינית וביטחונית.

התפיסה שנכשלה בעקבות הסכם אוסלו, צפויה להיכשל שוב באנאפוליס. מדינת ישראל, לאחר שהחמיצה הזדמנות נוספת לשינוי התפיסה, צריכה לוודא שלא תשלם מחיר מדיני ובטחוני על הכישלון הצפוי, וצריכה ליזום בהקדם את שינוי התפיסה.

מאת: ד"ר גד פניני, רו"ח

ההתקפות הנשמעות לאחרונה מצידם של ברק וציפי על נתניהו והמדיניות שהנהיג בשוק ההון, זו שהצילה את כלכלת ישראל, הינה התקפה פטתית של פוליטיקאים מתלהמים שהבנתם האקדמית והפרקטית בכלכלה ובשוק ההון שואפת כנראה לאפס.
לבני מעולם לא עסקה בכלכלה והשכלתה היא משפטית, תואר ראשון בלבד. ברק, משכיל יותר, בעל תואר ראשון בפיזיקה ובמתמטיקה מהאוניברסיטה העברית בירושלים ובעל תואר שני בניתוח מערכות מאוניברסיטת סטנפורד בקליפורניה. משכיל אך לא בעל השכלה כלכלית.
נתניהו, מוסמך במנהל עסקים, הוכיח הלכה למעשה יישום של תפיסה ומדיניות כלכלית שהצילו את משק המדינה. למותר להזכיר כי עשייתו זו למען המדינה, תוך התעלמות מאינטרסים אישיים פוליטיים, הביאה להתרסקותו בבחירות האחרונות. נתניהו הוכיח העדפה ברורה של טובת המדינה על פני פופוליזם אישי שהיה מיטיב עמו על חשבון המדינה.
סיסמתו "שהאיש הרזה לא יכול לשאת עוד את האיש השמן" היא מוטו כלכלי שההיסטוריה של האמירות הכלכליות המהותיות עוד תהפוך אותה למודל. יש באמירה הזו מסר לגבי גודלו של המיגזר הציבורי ביחס למיגזר העסקי - יצרני - פרטי. יש באמירה הזו מסר לגבי טפילים כלכליים שאינם תורמים לתל"ג וגוזלים משאבים, בחלקם בגלל שיקולים פוליטיים סקטוריאליים, על חשבונם של התורמים לתל"ג.
נתניהו הנהיג שוק חופשי ופתוח. בין היתר יזם את המעבר של קופות הגמל, הפנסיה והחסכון לטווח ארוך, לתוך שוק ההון. מעבר זה הזרים כספים לתעשיה, לייצור, לתשתיות וכמובן ליצירת מקומות עבודה. הירידה במספר המובטלים כמו גם עליה שעורי הצמיחה בהם זכתה כלכלת ישראל, היו בין היתר פרי החזון הכלכלי של נתניהו.
בימים אלו, בהם כלכלות מדינות קורסות, בהם העולם מצוי במשבר כלכלי, בהם מדינות מפותחות הופכות להיות חדלות פרעון, בהם בנקים קורסים, בהם בורסות מתרסקות, בהם העולם מזדעזע כלכלית, נמצאת כלכלת ישראל במקום טוב באמצע. יש פגיעה ותהיה עוד פגיעה, אבל המשק מגיב באופן בוגר, מושכל ורציני. התגובה הזו אפשרית כיום רק בזכות אותה תשתית שהונחה על פי מדיניותו, חזונו ובעיקר לאור האומץ ליישם של נתניהו.
נכון שלאחרונה החסכון לטווח ארוך נפגע כי העולם מתרסק. אבל מכאן ועד להתלהמות של פוליטקאים, המבקשים לנהל את המדינה, המרחק רב. החסכון נפגע אך בשלב זה, כך על פי פרסומי האוצר, הוא עדיין מקזז רווחים שצבר בעבר, בין היתר בזכות המדיניות הכלכלית שהנהיג נתניהו.
חבל מאוד שהתרבות הפוליטית של ברק וליבני משכתבת ארועים שהתרחשו אך לפני מספר קטן של שנים, כך שמהלכים כלכליים מבריקים של נתניהו מותקפים כיום רק לצרכים פוליטיים.

ביבי הוא אות הקלון של השמאל, ותזכורת לאובדן הרלוונטיות שלו לציבור הישראלי בגלל מסכת טעויותיו וכשליו בניתוח המציאות המזרח תיכונית.
כמו אלרגיות אביב מצויות, גם הביביפוביה מתפרצת כשמעמדו של בנימין נתניהו בסקרים בפריחה. לא ברור אם ביבי השתנה, אבל די ברור שהתקשורת לא השתנתה, ואם לשפוט לפי העיסוק התקשורתי המאסיבי ביו"ר האופוזיציה בשבועות האחרונים, הבעיה האמיתית של מדינת ישראל היא לא הקסאמים בדרום, התעצמות החמאס בעזה, או המשבר בבורסה, אלא הוצאותיו הפרטיות של בנימין נתניהו במסע ההסברה שלו בלונדון, או העובדה שיש פוליטיקאי במדינת ישראל שמשלם מכיסו הפרטי לראש לשכתו, במקום מכספי הציבור.

כמו כל אדם, ביבי לא חף מפגמים, וראוי למתוח ביקורת על בעית מראית העין הציבורית שבראוותנות האישית, אבל כמנהיג פוליטי, הוא ניחן בכישורים מוכחים בשלושת תחומי ההנהגה המרכזיים החשובים למנהיג- ראיה מדינית מפוכחת וארוכת טווח, חזון כלכלי שאפשר את הצמיחה של הכלכלה הישראלית בשנים האחרונות, וכישורים דיפלומטיים הסברתיים שהם כלי העבודה המרכזי של מנהיג ישראלי בזירה הבינלאומית. ביבי הוא מי שחזה את נפילת הקסאמים באשקלון, והוכתר בשל כך כמפחיד הלאומי. ביבי חולל רפורמה כלכלית אנטי פופוליסטית, שכיום ברור עד כמה היתה חיונית ליציבות הכלכלה הישראלית, והוא זה שהתגייס למסע הסברה אינטנסיבי בתקופת מלחמת לבנון השניה, שהחליף את משרד החוץ ושרת החוץ שנפקדן מהזירה. בנוסף, בשונה מראש הממשלה המכהן, וזה שקדם לו, לא נחשד ביבי בשחיתות אישית, ותדמיתו הציבורית נותרה נקיה.

כשמסתכלים על המאזן הזה בפרופורציה להאשמות האישיות שהוא סופג על בעיות התנהלות, שברק ואולמרט לוקים בהם באותה מידה, חייבים להודות כי נתניהו הוא היחיד שמסוגל לתת מענה של ממש לוואקום המנהיגותי ולכשל המדיניות המתמשך במדינת ישראל. במובנים רבים נתניהו הוא המדינאי היחיד שקיים במדינת הגמדים של הפוליטיקה הישראלית הנוכחית שמורכבת מעסקנים ופרקליטים. את העובדה הזאת רוב הציבור הישראלי כבר הבין, ולכן היה רוצה לראות את נתניהו כראש ממשלה.

אז למה בכל זאת כל כך אוהבים לשנוא את ביבי, ולמה כל כך נהנים להשמיץ ולהלעיג את דמותו? יש שיגידו שזו תסמונת השנאה של הילד המוצלח של הכיתה, שגם יודע להגיד לכולם "אמרתי לכם". אבל זה יותר עמוק מזה, כי שובו של ביבי מחזיר לשמאל את אות הקלון שלו, על כל טעויותיו, וכשליו, בניתוח המציאות המזרח תיכונית. ביבי הוא תזכורת לשמאל על אובדן הרלוונטיות שלו לציבור הישראלי, והוא בעיקר מאיים כי חוץ מלתקוף אותו על הוצאות עיצוב השיער של שרה, אין טענות עינייניות של ממש כנגד נתניהו ותפיסתו המדינית. וכשזאת התחמושת היחידה, זה אומר שהשמאל באמת במצוקה.

שני נאומיו של אהוד אולמרט בטקסי יום השנה לרצח יצחק רבין ז"ל מיקמו את קדימה בבירור בקצה השמאלי של הספקטרום הפוליטי. לא היה עוד ראש ממשלה בישראל שהתפשט מכל הנכסים הלאומיים והאסטרטגיים למפרע כאולמרט. המעמדים הממלכתיים אותם ניצל ראש הממשלה לנאומיו לא היו הזירה הראויה לנאומים פולמוסיים ברוח השמאל הקיצוני. אבל ממש כמו הראיון שהעניק אולמרט ל"ידיעות אחרונות" ערב ראש השנה היו נאומים אלה שירות חשוב לויכוח הציבורי ערב בחירות כלליות.

ערב הבחירות ב - 2006 התחפשה "קדימה" למפלגת מרכז. "המפץ הגדול" העביר קולות מהימין למחנה השמאל וערער, לפחות לקדנציה אחת, את הרוב בציבור ממנו נהנה המחנה הלאומי בשלושה העשורים האחרונים.

קדימה הוקמה למעשה כמהלך הפוליטי המשלים לנסיגה החד צדדית מחבל עזה. במהלך הקדנציה האחרונה התברר, כי לא היה מדובר באפיזודה מקרית. המהלכים המדיניים של ממשלת אולמרט - לבני בקדנציה האחרונה תאמו להפליא את עמדות מרצ. קדימה החליפה את מפלגת העבודה כמובילת מחנה השמאל בישראל. לא בכדי היה חיים אורון הנלהב מכולם להקמת ממשלת קדימה השנייה בראשות לבני. ואילו יוסי ביילין הודה השבוע, כי לא היה יכול לנסח את דעותיו טוב יותר מאשר עשה אולמרט בנאומיו.

מיד לאחר בחירתה הצהירה לבני כי תמשיך במדיניות אולמרט - לה הייתה שותפה בכירה - הן בערוץ הסורי והן בערוץ הפלסטיני.

לבני הוכיחה זאת כבר במשא ומתן הקואליציוני הכושל שניהלה בניסיון להרכיב ממשלה בראשותה. את כל הקווים האדומים שהציבה הסכימה לפרוץ - לפתוח הסכמים ולתת תקציבים. דבר אחד לא הסכימה לבני לומר לאלי ישי, לרפי איתן וליעקב ליצמן : שתשמור על ירושלים.

הכיוון של קדימה ברור לחלוטין : נסיגה מוחלטת בכל הגזרות - מיהודה ושומרון, חלוקת ירושלים, ירידה מרמת הגולן. לא רק שלקחי העבר מתהליך אוסלו וההתנתקות לא נלמדו. בקדימה, על סף תהום,  רוצים לצעוד עוד כמה צעדים קדימה.

קדנציה נוספת של קדימה תותיר את ישראל בגבולות שאינם בני הגנה. התפתלות לבני עתה לנוכח הצהרות אולמרט היא טקטית בלבד. עמדות לבני, שניהלה מטעם ממשלת אולמרט את המו"מ מול אבו עלא, זהות לעמדות אולמרט. במהלך כל הקדנציה לא נרשמה שום מחלוקת משמעותית בנושא המדיני בין ראש הממשלה לממלאת מקומו.

בתגובה חשף אולמרט את המשחק הכפול של לבני : גם היא הסכימה לוותר בירושלים. מקורביו צוטטו כי "לבני דווקא גילתה גמישות בנושא הגבולות וגם בנושא ירושלים". גם מול סוריה, הוסיפו מקורבי אולמרט, לבני משחקת משחק כפול ומעבירה מסרים חשאיים לאסד.

אולמרט לפחות אינו מסתיר או מטשטש את עמדותיו, כשם שלא הסתירן בשעתו כשהצהיר על "תוכנית ההתכנסות".

בבחירות הקרובות הבחירה היא פשוטה: המשך דרכם של לבני אולמרט, דרך שלא הביאה שלום אלא טילים, או שינוי ויציאה לדרך חדשה בראשות הליכוד ונתניהו. נסיגה לגבולות 67′ ברוח השמאל או עמידה איתנה על גבולות בני הגנה למען בטחון ישראל.

נשף התחפושות הסתיים.

לאתר של יו"ר סיעת הליכוד ח"כ גדעון סער

2.7.2008 מאת: רותם סלע

מערכת החינוך מידרדרת והולכת, על פי התוצאות במבחנים הבינלאומיים, כוח ההוראה שפוף גב וההורים מתוסכלים - אבל בנימין נתניהו בטוח שהוא יודע מה צריך לעשות כדי לשנות את כל זה: פשוט ליישם את המתודה ששימשה אותו כשר אוצר כשהנהיג את הרפורמות בכלכלה - ללמוד מהמצליחנים.
"כשבאתי להוביל מהפכה בכלכלה, שאלתי את עצמי מה עושות מדינות שהצליחו, כמו סינגפור, תאילנד, דרום קוריאה ואירלנד. מדינות שהיו בתחתית הסולם מבחינה חברתית וכלכלית - והזניקו את עצמן תוך עשור או שניים לראש הסולם העולמי. כולן עשו מהלכים דומים, אך ישראל לא עשתה אף אחד מהם", אומר נתניהו.
את אותה המתודה, אומר יו"ר האופוזיציה, שינאם היום במסגרת ועידת החינוך, ניתן ליישם גם במערכת החינוך שלנו: "יש ללמוד מהמדינות שהצליחו לשנות את מצבן, ולהביא את ילדיהן לשורה הראשונה בחינוך לפי מדדים בינלאומיים. הפתרון חייב להתבסס על הניסיון המוכח של המצליחנים.
"בדיוק כפי שהתובנה של מעבר מכלכלה ריכוזית לכלכלת שוק חילחלה, יש כעת תובנה שצריך שינוי. מנהלים מרגישים את זה, הורים מרגישים את זה, ואפילו מורים", אומר נתניהו. "הופתעתי לטובה כשמורים, ובעיקר מורות, סיפרו לי על מורים לא טובים שעובדים בבית הספר ופוגעים ביכולת וביוקרה".

חפשו את מקנזי
בערך באמצע הראיון, שנערך עמו בצהרי יום שישי, מכריז נתניהו: "בתוך עשור, מערכת החינוך הישראלית יכולה לעלות לעשירייה הפותחת בעולם". זאת על אף שזהו הישג שנשמע כמעט דמיוני, בהתחשב בכך שישראל ממוקמת כיום בדירוגים עולמיים רק בעשירון החמישי.
אבל נדמה כאילו השיחה לא החלה ביום שבו נערכה - אלא לפני כמעט שנה, בספטמבר 2007. אז פורסם דו"ח מיוחד בענייני חינוך של חברת הייעוץ הבינלאומית מקנזי, שזיעזע מאות מקבלי החלטות בעולם.
הנקודות המרכזיות ברפורמה שאתה מציע מאוד מזכירות את מסקנות דו"ח מקנזי.
"גיליתי כי בהרבה תחומים של מדיניות ציבורית, היכולת לעשות ניתוח אמיתי של אפקטיוויות ועלות מול תועלת נמצאת אצל חברות הייעוץ הבינלאומית, ובראשן מקנזי", אומר נתניהו, ומוסיף בחיוך: "אני אומר זאת בצער. אחרי הכל עבדתי בחברה מתחרה" (נתניהו הוא עובד לשעבר בחברת הייעוץ הבינלאומית בוסטון גרופ, ר.ס).

דו"ח מקנזי נכתב בעקבות אינספור רפורמות חינוכיות והגדלה בעשרות אחוזים של ההשקעה בחינוך במדינות המערב - כאשר התוצאות שמשיגים התלמידים במבחנים בינלאומיים ממשיכות להידרדר, או במקרה הטוב לא להשתנות. במסגרת המחקר, מקנזי ריאיינו כ-100 מומחים ומקבלי החלטות מתחום החינוך. הם ניתחו, פרשו והשוו 25 מערכות חינוך מהעולם - הכוללות את עשרת מערכות החינוך המצטיינות על פי מבחנים בינלאומיים - בניסיון לגלות את אבן החכמים שהופכת השקעה בחינוך לחינוך טוב.

תנאי קבלה כמו בסיירת
לפי מקנזי - ובהתאם גם לפי נתניהו - מערכת החינוך, כמו כל מערכת, אינה יכולה להיות טובה יותר מהאיכות של אנשיה. במלים אחרות - הכל אנשים. "כל שנתון מוציא כמה אלפי מורים, וצריך לערוך מיון קפדני של המועמדים הבאים שנכנסים למערכת", הוא אומר.
ומה עם גובה השכר? האם אין לו השפעה מכרעת על הביקוש ועל איכות כוח העבודה?
"שכר המורים במדינות המצטיינות ביותר בחינוך הוא ממוצע ביחס למדינות ה-OECD", אומר נתניהו, אך מדגיש: "בישראל השכר נמוך, ואין שום מניעה להעלותו".
לדברי נתניהו, רפורמה במערכת החינוך אינה שאלה של כסף. "מקצועות הרפואה והפסיכולוגיה הקלינית מהווים דוגמה. אלה מקצועות שנהנים מיוקרה רבה, שכר לא גבוה וכוח אדם איכותי שפונה אליהם", הוא אומר. "הכנסת משאבים ללא תוכנית, ללא מהפכה אמיתית וללא מדדים שמעודדים הישגיות - לא תעזור".
לפיכך, טוען נתניהו בעקבות מקנזי כי "האלמנט המרכזי בשינוי מערכת החינוך הוא העלאת היוקרה של תפקיד המורה והעלאת רף הכניסה של כוח אדם המעוניין להיכנס למערכת. כמו במבנה הכלכלה שלה, כך גם במערכת החינוך עושה ישראל את כל הטעויות האפשריות. אצלנו אין העלאת רף כזו, להיפך. יש שיטוח של תנאי הקבלה ושל הכניסה למערכת הכשרת המורים".
זאת שאלת ביצה ותרנגולת. אולי הביקוש הנמוך ללימודי ההוראה הוריד את רף הקבלה?
"אני עדיין חושב שהבעיה היא שאין רף קבלה כמו ביחידות צבאיות, שבחלק מהן נקבע רף קבלה גבוה, ועל אף שאין שונות בשכר, רף הקבלה בונה יוקרה. דרום קוריאה או פינלנד, (הנחשבות למערכות חינוך מהטובות בעולם, ר.ס), שבהן שכר המורים לא גבוה בהשוואה בינלאומית, לוקחות להוראה מועמדים מהעשירון העליון של בוגרי תואר ראשון".

לא מהפכן, רפורמטור
השלב הבא של השינוי, שאותו מציע נתניהו, ואשר עולה גם מהדו"ח של מקנזי, הוא הכשרת כוח ההוראה שכבר מצוי במערכת. "בישראל כמעט שאין הכשרה ממושכת של מורים בתחומים השונים ובפדגוגיה. במערכת חינוך טובה באמת, ההכשרה אינה נפסקת כאשר המורה נכנס לתוך המערכת, היא רק מתחילה", אומר נתניהו.
אלמנט קריטי נוסף ברפורמה של נתניהו הוא "העצמת מנהלים, כיוון שאחריות ללא סמכות היא מתכון לכישלון. צריך להאציל על המנהלים סמכויות של משרד החינוך ובמידה מסוימת גם של ארגוני המורים. מנהל צריך לקבל דרגות חופש רבות יותר בשכירת וקידום מורים, ויש להחזיק אותו אחראי לתוצאות".
כמו כן, נתניהו מציע להתמקד בזיהוי בעיות אצל תלמידים בזמן אמת: "בביקור בגני תקווה, נתקלתי במערכת ממוחשבת שעוקבת אחרי שאלות התלמידים. המורה שואל שאלה - התלמידים עונים, ומיד רואה מי יודע ומי מתקשה", מתאר נתניהו בהתלהבות. הוא מודה כי הבקרה קשה בהעדר מערכות ממוחשבות תומכות, אך טוען לחשיבות הרבה בזיהוי בזמן אמת של תלמידים מתקשים. "אם אתה מטפל בפער בהתחלה, אתה חוסך משאבים של מערכת שלמה שצריכה לטפל בילד שהידרדר".
ומה לגבי הקטנת כיתות?
"זה לא המרכיב העיקרי. זה לא תנאי הכרחי ואפשר לטפל בזה בהמשך".
בתקופתך דווקא קוצצו תקציבי החינוך.
"נכון. אבל גם התנודות החריפות ביותר של תקציב החינוך בתקופתי היו של כמה מאות מיליוני שקלים מעלה ומטה. בנוסף, תוספות התקציב בתקופת רבין או הקיצוצים בשיא המשבר לא שינו את מצב המערכת. הכנסת משאבים ללא תוכנית, ללא מהפכה אמיתית ומדדים שמעודדים הישגיות ומצוינות, לא תעזור".
העלאת רף הקבלה והמשך ההכשרה למורים, זה השינוי הרדיקלי שהמערכת כל כך זקוקה לו?
"אתה יכול לייצר תמריצים ולשפר את המערכת מבלי לשנות את כל המערכת מיד", משיב נתניהו. "המנגנון של הפרישה הטבעית והתחלופה הוא מנגנון רב עוצמה שלא מחייב אותך לפטר ולשנות תנאים". נתניהו מאמין כי בתוך עשור, מנגנון הגיוס של אלפי מורים בשנה שיתבסס על רף הקבלה החדש ישנה את המערכת מהיסוד. "המחשבה שניתן להפוך את המערכת על הראש, היא אחת הבעיות של רפורמטורים לא מנוסים".

ועידת החינוך של ישראל: להחיות את מערכת החינוך
ועידת החינוך של ישראל "יוצרים עתיד", המתקיימת בימים אלה, מנסה לבחון את העניינים הבוערים על סדר היום בישראל, תוך התמקדות בהשפעת החינוך על כל תחומי החברה. בין השאר, עוסקת הוועידה בהשתמטות מצה"ל, בקשר בין ההון האנושי לביטחון הלאומי, בדמות המורה בעידן הטכנולוגי, ביוזמות הפרטיות במערכת החינוך ובערעור הסמכות בחברה הישראלית.
אורחי ומשתתפי הוועידה באים מכל קשת העשייה החינוכית, הפוליטית ואף העסקית. בהם, שרת החינוך יולי תמיר, מנכ"ל גוגל ישראל מאיר ברנד, שר הביטחון אהוד ברק, יו"ר האיגוד הישראלי של משקיעי הון הסיכון ד"ר אורנה ברי ונתניהו. דרך סקירה של הסוגיות השונות הנוגעות לחינוך, הם ינסו להחיות את הרלוונטיות של החינוך לחברה הישראלית, בעולם משתנה והולך.

מקור: דה מרקר