הבלוג של הליכוד

2.7.2008 מאת: רותם סלע

מערכת החינוך מידרדרת והולכת, על פי התוצאות במבחנים הבינלאומיים, כוח ההוראה שפוף גב וההורים מתוסכלים - אבל בנימין נתניהו בטוח שהוא יודע מה צריך לעשות כדי לשנות את כל זה: פשוט ליישם את המתודה ששימשה אותו כשר אוצר כשהנהיג את הרפורמות בכלכלה - ללמוד מהמצליחנים.
"כשבאתי להוביל מהפכה בכלכלה, שאלתי את עצמי מה עושות מדינות שהצליחו, כמו סינגפור, תאילנד, דרום קוריאה ואירלנד. מדינות שהיו בתחתית הסולם מבחינה חברתית וכלכלית - והזניקו את עצמן תוך עשור או שניים לראש הסולם העולמי. כולן עשו מהלכים דומים, אך ישראל לא עשתה אף אחד מהם", אומר נתניהו.
את אותה המתודה, אומר יו"ר האופוזיציה, שינאם היום במסגרת ועידת החינוך, ניתן ליישם גם במערכת החינוך שלנו: "יש ללמוד מהמדינות שהצליחו לשנות את מצבן, ולהביא את ילדיהן לשורה הראשונה בחינוך לפי מדדים בינלאומיים. הפתרון חייב להתבסס על הניסיון המוכח של המצליחנים.
"בדיוק כפי שהתובנה של מעבר מכלכלה ריכוזית לכלכלת שוק חילחלה, יש כעת תובנה שצריך שינוי. מנהלים מרגישים את זה, הורים מרגישים את זה, ואפילו מורים", אומר נתניהו. "הופתעתי לטובה כשמורים, ובעיקר מורות, סיפרו לי על מורים לא טובים שעובדים בבית הספר ופוגעים ביכולת וביוקרה".

חפשו את מקנזי
בערך באמצע הראיון, שנערך עמו בצהרי יום שישי, מכריז נתניהו: "בתוך עשור, מערכת החינוך הישראלית יכולה לעלות לעשירייה הפותחת בעולם". זאת על אף שזהו הישג שנשמע כמעט דמיוני, בהתחשב בכך שישראל ממוקמת כיום בדירוגים עולמיים רק בעשירון החמישי.
אבל נדמה כאילו השיחה לא החלה ביום שבו נערכה - אלא לפני כמעט שנה, בספטמבר 2007. אז פורסם דו"ח מיוחד בענייני חינוך של חברת הייעוץ הבינלאומית מקנזי, שזיעזע מאות מקבלי החלטות בעולם.
הנקודות המרכזיות ברפורמה שאתה מציע מאוד מזכירות את מסקנות דו"ח מקנזי.
"גיליתי כי בהרבה תחומים של מדיניות ציבורית, היכולת לעשות ניתוח אמיתי של אפקטיוויות ועלות מול תועלת נמצאת אצל חברות הייעוץ הבינלאומית, ובראשן מקנזי", אומר נתניהו, ומוסיף בחיוך: "אני אומר זאת בצער. אחרי הכל עבדתי בחברה מתחרה" (נתניהו הוא עובד לשעבר בחברת הייעוץ הבינלאומית בוסטון גרופ, ר.ס).

דו"ח מקנזי נכתב בעקבות אינספור רפורמות חינוכיות והגדלה בעשרות אחוזים של ההשקעה בחינוך במדינות המערב - כאשר התוצאות שמשיגים התלמידים במבחנים בינלאומיים ממשיכות להידרדר, או במקרה הטוב לא להשתנות. במסגרת המחקר, מקנזי ריאיינו כ-100 מומחים ומקבלי החלטות מתחום החינוך. הם ניתחו, פרשו והשוו 25 מערכות חינוך מהעולם - הכוללות את עשרת מערכות החינוך המצטיינות על פי מבחנים בינלאומיים - בניסיון לגלות את אבן החכמים שהופכת השקעה בחינוך לחינוך טוב.

תנאי קבלה כמו בסיירת
לפי מקנזי - ובהתאם גם לפי נתניהו - מערכת החינוך, כמו כל מערכת, אינה יכולה להיות טובה יותר מהאיכות של אנשיה. במלים אחרות - הכל אנשים. "כל שנתון מוציא כמה אלפי מורים, וצריך לערוך מיון קפדני של המועמדים הבאים שנכנסים למערכת", הוא אומר.
ומה עם גובה השכר? האם אין לו השפעה מכרעת על הביקוש ועל איכות כוח העבודה?
"שכר המורים במדינות המצטיינות ביותר בחינוך הוא ממוצע ביחס למדינות ה-OECD", אומר נתניהו, אך מדגיש: "בישראל השכר נמוך, ואין שום מניעה להעלותו".
לדברי נתניהו, רפורמה במערכת החינוך אינה שאלה של כסף. "מקצועות הרפואה והפסיכולוגיה הקלינית מהווים דוגמה. אלה מקצועות שנהנים מיוקרה רבה, שכר לא גבוה וכוח אדם איכותי שפונה אליהם", הוא אומר. "הכנסת משאבים ללא תוכנית, ללא מהפכה אמיתית וללא מדדים שמעודדים הישגיות - לא תעזור".
לפיכך, טוען נתניהו בעקבות מקנזי כי "האלמנט המרכזי בשינוי מערכת החינוך הוא העלאת היוקרה של תפקיד המורה והעלאת רף הכניסה של כוח אדם המעוניין להיכנס למערכת. כמו במבנה הכלכלה שלה, כך גם במערכת החינוך עושה ישראל את כל הטעויות האפשריות. אצלנו אין העלאת רף כזו, להיפך. יש שיטוח של תנאי הקבלה ושל הכניסה למערכת הכשרת המורים".
זאת שאלת ביצה ותרנגולת. אולי הביקוש הנמוך ללימודי ההוראה הוריד את רף הקבלה?
"אני עדיין חושב שהבעיה היא שאין רף קבלה כמו ביחידות צבאיות, שבחלק מהן נקבע רף קבלה גבוה, ועל אף שאין שונות בשכר, רף הקבלה בונה יוקרה. דרום קוריאה או פינלנד, (הנחשבות למערכות חינוך מהטובות בעולם, ר.ס), שבהן שכר המורים לא גבוה בהשוואה בינלאומית, לוקחות להוראה מועמדים מהעשירון העליון של בוגרי תואר ראשון".

לא מהפכן, רפורמטור
השלב הבא של השינוי, שאותו מציע נתניהו, ואשר עולה גם מהדו"ח של מקנזי, הוא הכשרת כוח ההוראה שכבר מצוי במערכת. "בישראל כמעט שאין הכשרה ממושכת של מורים בתחומים השונים ובפדגוגיה. במערכת חינוך טובה באמת, ההכשרה אינה נפסקת כאשר המורה נכנס לתוך המערכת, היא רק מתחילה", אומר נתניהו.
אלמנט קריטי נוסף ברפורמה של נתניהו הוא "העצמת מנהלים, כיוון שאחריות ללא סמכות היא מתכון לכישלון. צריך להאציל על המנהלים סמכויות של משרד החינוך ובמידה מסוימת גם של ארגוני המורים. מנהל צריך לקבל דרגות חופש רבות יותר בשכירת וקידום מורים, ויש להחזיק אותו אחראי לתוצאות".
כמו כן, נתניהו מציע להתמקד בזיהוי בעיות אצל תלמידים בזמן אמת: "בביקור בגני תקווה, נתקלתי במערכת ממוחשבת שעוקבת אחרי שאלות התלמידים. המורה שואל שאלה - התלמידים עונים, ומיד רואה מי יודע ומי מתקשה", מתאר נתניהו בהתלהבות. הוא מודה כי הבקרה קשה בהעדר מערכות ממוחשבות תומכות, אך טוען לחשיבות הרבה בזיהוי בזמן אמת של תלמידים מתקשים. "אם אתה מטפל בפער בהתחלה, אתה חוסך משאבים של מערכת שלמה שצריכה לטפל בילד שהידרדר".
ומה לגבי הקטנת כיתות?
"זה לא המרכיב העיקרי. זה לא תנאי הכרחי ואפשר לטפל בזה בהמשך".
בתקופתך דווקא קוצצו תקציבי החינוך.
"נכון. אבל גם התנודות החריפות ביותר של תקציב החינוך בתקופתי היו של כמה מאות מיליוני שקלים מעלה ומטה. בנוסף, תוספות התקציב בתקופת רבין או הקיצוצים בשיא המשבר לא שינו את מצב המערכת. הכנסת משאבים ללא תוכנית, ללא מהפכה אמיתית ומדדים שמעודדים הישגיות ומצוינות, לא תעזור".
העלאת רף הקבלה והמשך ההכשרה למורים, זה השינוי הרדיקלי שהמערכת כל כך זקוקה לו?
"אתה יכול לייצר תמריצים ולשפר את המערכת מבלי לשנות את כל המערכת מיד", משיב נתניהו. "המנגנון של הפרישה הטבעית והתחלופה הוא מנגנון רב עוצמה שלא מחייב אותך לפטר ולשנות תנאים". נתניהו מאמין כי בתוך עשור, מנגנון הגיוס של אלפי מורים בשנה שיתבסס על רף הקבלה החדש ישנה את המערכת מהיסוד. "המחשבה שניתן להפוך את המערכת על הראש, היא אחת הבעיות של רפורמטורים לא מנוסים".

ועידת החינוך של ישראל: להחיות את מערכת החינוך
ועידת החינוך של ישראל "יוצרים עתיד", המתקיימת בימים אלה, מנסה לבחון את העניינים הבוערים על סדר היום בישראל, תוך התמקדות בהשפעת החינוך על כל תחומי החברה. בין השאר, עוסקת הוועידה בהשתמטות מצה"ל, בקשר בין ההון האנושי לביטחון הלאומי, בדמות המורה בעידן הטכנולוגי, ביוזמות הפרטיות במערכת החינוך ובערעור הסמכות בחברה הישראלית.
אורחי ומשתתפי הוועידה באים מכל קשת העשייה החינוכית, הפוליטית ואף העסקית. בהם, שרת החינוך יולי תמיר, מנכ"ל גוגל ישראל מאיר ברנד, שר הביטחון אהוד ברק, יו"ר האיגוד הישראלי של משקיעי הון הסיכון ד"ר אורנה ברי ונתניהו. דרך סקירה של הסוגיות השונות הנוגעות לחינוך, הם ינסו להחיות את הרלוונטיות של החינוך לחברה הישראלית, בעולם משתנה והולך.

מקור: דה מרקר

ערב חג החירות אנו מייחלים לשובם של שבויינו, אלדד, גלעד ואודי.
ערב חג הפסח אנו אומרים לאזרחי ישראל: מדינת ישראל יכולה להצליח!

היא יכולה להחזיר את הביטחון, לחדש את תנופת הצמיחה הכלכלית, להעלות את רמת החינוך, ולהחזיר את הגאווה לאזרחי ישראל.

אני יודע שאזרחים רבים מרגישים שמהמדינה אינה מנוהלת בכיוון זה, ושבמקום להשיג יעדים אלה אנו מתרחקים מהם:

הביטחון מקרטע, המדיניות מנותקת מהמציאות, הכלכלה בנסיגה, החינוך בקריסה.

זה הכל נכון. אבל זוהי תוצאה של חולשת המנהיגות ולא של חולשת העם. ליתר דיוק, זוהי תוצאה של היעדר מנהיגות ודרך!

של ממשלה מדשדשת, שבורחת מאחריות, ושכל עניינה הוא עיסוק ציני למען בהישרדותה הפוליטית.

אנו מאמינים שאפשר להוביל את המדינה בדרך אחרת, דרך טובה יותר, דרך של הצלחה!

דרך זו מחייבת אותנו להישיר מבט אל המציאות ולומר לעם את האמת!

קודם כל בתחום המדיני: כי השגיאות המדיניות של מנהיגים הן שמייצרות ומעצימות את הבעיות הביטחוניות. טעות של מדינאי, אלף גנרלים לא יכולים לתקן!

כך שגה אהוד ברק ביציאה החפוזה מלבנון בשנת 2000, שהביאה לעלייה עצומה בכוחו של החיזבאללה.

כך שגה אהוד אולמרט בהתנתקות שהביאה לעלייה עצומה בכוחו של החמאס, ולעלייתו לשלטון בעזה.

שתי השגיאות הללו, של אהוד ברק ואהוד אולמרט, הקימו על סף דלתנו שני בסיסים של האסלאם הקיצוני בחסות איראן- בסיס צפוני בלבנון, בסיס דרומי בעזה.

מבסיסים אלה הומטרו על תושבי ישראל עד היום כ-8000 רקטות וטילים. בצפון ובדרום מתחמשים אויבנו בקצב מזורז בנשק איראני קטלני.

עכשיו מנסים אולמרט וברק לגייס את צה"ל כדי לתקן את המפולת הביטחונית שיצרו במו ידיהם. אבל עיוורונם המדיני הוא שיצר את הבעיות הביטחוניות מלכתחילה!

ולשגיאות הללו הם מעיזים לקרוא "מדיניות" - ועוד מדיניות של שלום!
אבל רוב העם כבר יודע את האמת: מדיניות הנסיגות של אולמרט וברק רק מקרבת את הטרור ומרחיקה את השלום.

כנראה שאצל אולמרט וברק טעות לעולם חוזרת. כי הם מתחרים ביניהם היום על נסיגות נוספות שרק יקימו בסיס איראני שלישי, והפעם במרכז הארץ.

אולמרט מתכנן לחזור על הטעות שעשה ברק בקמפ דיויד כשויתר על הכול, וקיבל בתמורה טרור.

רבותי, כולנו רוצים בשלום. הליכוד היא מפלגת שלום. אבל השגיאה הראשונה במדיניות היא להתנתק מהמציאות ולהיכנע למשאלות לב.

יריבינו הפוליטיים בוחרים לדמיין מציאות שאינה קיימת, להמציא פרטנר שאינו קיים ולחתום על הסכם שלא יקוים!

כי בצד השני לא כולם רוצים שלום. ולייתר דיוק, הפלשתינים שאולי רוצים בשלום אינם יכולים להביאו, ואלה ביניהם שיכולים להביאו אינם רוצים בו.

אני שואל את אולמרט וברק: למי תמסרו את שטחי המולדת שעליהם אתם מוכנים לוותר בנדיבות כה מפליגה? יש לכם פרטנר לשלום אמיתי בצד השני?

קראתי השבוע שאולמרט אומר שאבו מאזן לא יכול אפילו להחליט בעצמו לבנות קומה אחת נוספת בביתו.

אם אתה חושב כך, מר אולמרט, איך אתה רוצה לתת לאבו מאזן לבנות מדינה, כשהוא אינו מסוגל לבנות אפילו חדר בביתו?

הרי ברור לכולנו שאם צה"ל יוצא, החמאס נכנס - ואיראן משתלטת.

זה בדיוק מה שיקרה אם אולמרט ימשיך בעיוורונו לקדם הסכם נסיגות, מה שקרוי כביכול "הסכם המדף" עם אבו מאזן.

מצאו להם מונח: "הסכם מדף"! כאילו שניתן לקנות שלום בסופרמרקט של אבו מאזן. אלא שבסופרמארקט הזה ישראל משלמת על הכל מראש, ולא מקבלת דבר בתמורה.

זו אינה מדינאות, זו חובבנות מדינית שמביאה להפקרות ביטחונית המסכנת את המדינה כולה, לרבות גוש דן וירושלים.

מר אולמרט אמר לנו: אתם לא תלמדו אותנו איך לשמור על ירושלים. ואילו אנו אומרים: אתכם כבר אי-אפשר ללמד, כי אתם מוותרים סדרתיים על ירושלים.

ברק וויתר על ירושלים בגלוי בועידת קמפ דיויד. מאוחר יותר הוא התוודה: "אולמרט היה אצלי לפני קמפ דיויד, פתח מפות ותצלומי אויר והציע לי עמדות שפירושן המעשי חלוקת ירושלים".

זה היה זמן קצר אחרי שאולמרט הבטיח לנו ש"ברק לא יחלק את ירושלים!"

כשאולמרט הגיע לראשות הממשלה, אחת הפעולות הראשונות שלו הייתה לאפשר את השתתפות החמאס בבחירות בירושלים.
ואותו קו ותרני נמשך היום בדיונים הקדחתניים על חלוקת העיר ובינאום הר הבית.

פירוש הויתורים הללו הוא סיום הריבונות הישראלית על ירושלים המאוחדת - ומסירת חלקים מבירת ישראל, כולל הר הבית, לידי אויבנו.

כדי לתעתע בעם, מתכנן אולמרט במקרה הצורך לפרוס את הנסיגה לכמה שנים, ובכך להמתיק את גלולת הנסיגות.
בכל תולדותיו, עם ישראל לחם וחלם להחזיק בירושלים. היו מקרים שירושלים נגזלה מאיתנו בכוח הכיבוש. היו מקרים שהיא הוחרבה. היו מקרים שהוגלינו ממנה.

אבל מעולם – מעולם! - לא היה מקרה אחד שבו התנדבנו אנו למסור את ירושלים, או חלקים ממנה, לידי זרים. עד שבאו ממשלות אולמרט וברק!

זהו גודל פשיטת הרגל של הממשלה הזו. ומה הפלא? זוהי ממשלה שמקפיאה את ההתיישבות היהודית ומעודדת התיישבות פלשתינית!

ערב חג הפסח אני שואל את חברינו בש"ס: עד מתי תשבו בממשלה הזו? עד שיחתם חוזה שיחזיר אותנו לקוי 67′? עד שדגל פלשתיני יונף בהר הבית? כך רוצה ש"ס להירשם בתולדות ישראל? צאו משם!

הברירה אינה בין לא לעשות כלום, לבין לתת הכל.

רבותי, יש לנו דרך אחרת - טובה יותר, בטוחה יותר, מציאותית יותר.

אנחנו נקדם שלום כלכלי עם שכנינו.

נקדם פרויקטים כלכליים בתחומי התעשייה ,התיירות והחקלאות עם אותם פלשתינים שרוצים בשלום.

אנו רוצים לחזק את המתונים ולהחליש את הקיצונים –לסייע בשיפור רמת חייהם, בעידוד תעסוקה ושכר טוב יותר, במתן אפשרות לחיים בכבוד - להם ולנו.

כדי ששני העמים ירצו בשלום, עלינו לעשות שלום בין העמים ולא רק בין המנהיגים.

שלום כלכלי יקדם את השלום המדיני יותר מאלף ועידות בינלאומיות ואלף "הסכמי מדף". לא השלום יביא את השגשוג. השגשוג יבנה את התנאים לשלום.

וכמובן יש לכך תנאי אחד חיוני: הביטחון חייב להישאר בידינו.
זה לא שצה"ל יצא ואבו מאזן יגן עלינו. להיפך: צהל יישאר והוא שיגן עלינו, ואגב כך גם על אבו מאזן.

שלום כלכלי, הביטחון בידינו, ושיתוף פעולה אזורי עם שכנינו בירדן- זוהי התוכנית המדינית שלנו.

גם בתחומים אחרים נפעל בדרך ריאלית ואחראית. בתחום הכלכלי נחדש את תנופת הצמיחה.

ממשלה זו ירשה מאתנו משק צומח שבו היא מתהדרת, אף שלא עשתה דבר כדי להמשיך את הצמיחה. תראו לי רפורמה אחת שהם עשו!
אבל גם את הצמיחה שהשארנו לה מצליחה ממשלת אולמרט למסמס בניהול חובבני.

בניגוד לה, ממשלת הליכוד לא תיתן לצמיחה לרדת מ- 5% ל-2%. נחדש את הרפורמות, נתיר חסמים ביורוקראטיים ונפחית מיסים.

בתחום החברתי נעזור לחלשים באמת.

כשכיהנתי כשר אוצר, עמדה ישראל בפני קריסה כלכלית וחברתית.

קיבלתי החלטות קשות ונכונות. תקפו אותי אישית. אני רוצה לומר לכם, זה לא היה קל, אך זהו תפקידו של מנהיג.

ידעתי שאפגע באופן אישי בבחירות, אך טובת המדינה, המשק וכלל האזרחים עמדה לנגד עיניי.

אני מאמין בכלכלה חופשית עם רגישות חברתית. בניגוד להתקפות המושמעות חדשות לבקרים, מעולם לא קיצצתי לקשישים, לנכים, לבעלי מוגבלויות, ולחולים.

להיפך. בשנת 2005 הגדלתי את סל התרופות בכ-400 מליון שקל, יצרנו את תוכנית ארוחה חמה ל- 150,000 ילדים נזקקים בבתי הספר, והיגדלנו את הסבסוד למעונות יום.
את זה עשה שלטון הליכוד - לא קדימה ולא מפלגת העבודה. חברים…. סיסמאות לחוד ומציאות לחוד!

גם היום אנו בעד לעזור לנזקקים באמת! וגם היום, אני נגד עזרה למתחזים ולאלה שיכולים לעבוד, אך רוצים לחיות על חשבונכם.

היום מדינת ישראל צריכה ויכולה להשתמש בפירות הצמיחה הכלכלית שהמדיניות שלנו הביאה כדי לשקם את החברה בישראל.

הממשלה צריכה להגדיל את קצבת הזקנה במאות שקלים לחודש מהכספים שמילאנו בקופה. אם הם חברתיים, למה הם לא הגדילו יותר את הקצבאות לקשישים ?

אנו נעודד נשים לצאת לעבוד ע"י הכרה לצורכי מס בהוצאות הטיפול בילדים, וע"י הגדלת הסבסוד למעונות יום למי שאינו מגיע לרף המס. היום אפשר להכיר בהוצאות המס כי המדיניות שלנו הביאה לעודף מסים היסטורי בקופת המדינה.

לפני שנה הביא הליכוד, בהובלת יושב ראש הסיעה, הצעת חוק לעשות זאת, ומי שסיכל אותה היו קדימה והעבודה. ממשלה שלנו תעביר אותה.

הדרך הטובה ביותר לצמצום הפערים בחברה היא בביצוע מהפכה אמיתית בחינוך. אנו נבצע מהפיכה זו שתיתן לכל ילד וילדה בישראל הזדמנות שווה בחיים.
המהפכה שנביא תחזיר את ילדי ישראל לעשירייה הפותחת במבחנים הבינלאומיים.

היא תתמקד בשילוב של ציונות ומצוינות, והיא תתבסס על חמישה עקרונות:

נביא את הטובים להוראה, ניתן למנהלים לנהל, נעזור בזמן אמיתי לחלשים, נתמקד במקצועות הליבה ונחזיר את הערכים לחינוך!

רבותי, אלה העקרונות של הליכוד: הביטחון בידינו, שלום כלכלי עם שכנינו, מהפיכה אמיתית בחינוך, רגישות חברתית עם כלכלה חופשית, וחידוש תנופת הצמיחה במשק — אלה הדברים שנעשה כשנחזור ב"ה, כפי שכולנו מאמינים, להנהיג את המדינה!

לצד כל זה נגן על שלטון החוק. "יש שופטים בירושלים", אמר מורנו מנחם בגין- ואנו מכבדים מורשת זו.

רפורמות במערכת המשפט - כן! אבל בהדברות, בהסכמה ובזהירות.

אמרתי שישראל יכולה להצליח. העם הזה הוא עם מוכשר. הוא עם של יזמות, עם של יצירה, עם שחולל ניסים, ועם שעוד יחולל נפלאות.

העם הזה מייחל לגדולות, והוא גם מייחל לחיים נורמאלים, בהם נוכל לגדל את ילדינו בביטחון, ברווחה ובשגשוג.

מסיבות אלה אני מאמין שבבחירות הבאות עם ישראל ירים ראש ויחזור להאמין בעצמו. כולנו יחד נוביל אותו לשם, בממשלה בראשות הליכוד.

חג חירות שמח לכם, למשפחותיכם, ולכל עם ישראל!

היום אני מביא לאישור הכנסת הצעת חוק למניעת השקעות ישראליות באיראן, ואני מודה מראש לחברי הכנסת מכל סיעות הבית על תמיכתם בחוק חשוב זה.

בחוק זה תבהיר הכנסת שישראל נאה דורשת ונאה מקיימת – שהיא אינה רק דורשת ממדינות אחרות לפעול באמצעים כלכליים ואחרים נגד תכנית הגרעין האיראנית, אלא שהיא מתייצבת בראש המדינות הנוקטות צעדים קונקרטיים לממש יעד זה גם בתוך הכלכלות שלהן, ולא רק בכלכלות של אחרים.

חוק זה משקף מה שאמרתי מעל במה זו פעמים רבות: בנושא הגרעין האיראני אין אופוזיציה ואין קואליציה. בהדיפת איום זה אנו מאוחדים ופועלים במשותף.

אבל האיום האיראני אינו מתמצה רק בסכנה הגרעינית, חמורה ככל שתהייה. איראן מעמידה בפנינו איומים חמורים אחרים, שכבר היכו ומכים בערינו וביישובינו.

רק לפני ימים אחדים פורסם שהנשיא מובארק אמר: "למצרים יש היום גבול משותף עם איראן".

הוא התייחס לרצועת עזה, שהפכה לבסיס איראני לכל דבר. ואם בסיס זה נחשב לאיום על מצרים, שחצי האי סיני מפריד בין ריכוזי האוכלוסייה שלה לרצועה, על אחת כמה וכמה שהוא מהווה איום על ישראל שיישוביה ועריה ממש נושקים לעזה, לגבול החדש עם איראן.

ואכן, שדרות, יישובי הנגב המערבי ואשקלון כבר סופגים דרך קבע טילים ורקטות, וגם אשדוד כבר נמצאת בתוך טווח הטילים והנשק שהולך ונערם בחסות איראן בחמאסטן.

במקביל מתרחשת התעצמות צבאית דומה בלבנון. שם אוגר החיזבאללה כבר כ–40,000 טילים בחסות איראן שיכולים לפגוע כמעט בכל נקודה בישראל. איראן זה כאן.

אם אמרתי שאין לנו מחלוקת בצורך לטפל באיום הגרעיני האיראני, יש גם יש לנו מחלוקת כיצד למנוע את התפשטות איום הטרור והטילים האיראניים.

נכון, צה"ל מתבקש להיערך עתה לטפל באיום זה, ואנו אומרים כבר זמן רב שבמדיניות נכונה ובהפעלת כח מחץ ניתן לנטרלו.

צריך לעבור ממדיניות של התשה למדיניות של הכרעה!

אבל כיצד איפשרה ישראל למאחזים איראניים אלה להתפתח מלכתחילה? ומה צריכה להיות המדיניות שלנו כדי למנוע הקמת בסיסים איראניים נוספים שיסכנו את מדינת ישראל?

איננו יכולים להתעלם משאלות אלה. חלק ניכר מבעיית הביטחון של ישראל הן תוצאה של קריאה שגוייה של המציאות ע"י ממשלת ישראל, ושל עיוורון מדיני שהביא בעקבותיו איום בטחוני.

האנשים שמובילים היום את המדינה שגו פעם אחר פעם במדיניות שלהם, ואח"כ הם צריכים להפעיל את צה"ל כדי לנסות לתקן את המפולת הביטחונית שיצרו במו ידיהם.

ייתר על כן, הם אינם מסתפקים בשגיאת העבר אלא שוב רצים קדימה כדי לחזור על אותה שגיאה פעם נוספת – הפעם בלב הארץ, מעל גוש דן ובתוך ירושלים.

זה התחיל בנסיגה החפוזה מלבנון, המשיך בהתנתקות, עבר לתכנית ההתכנסות, ועכשיו הגיע לשלום המדומה עם אבו מאזן.

על כן, השאלה הייסודית ביותר העומדת בפני הציבור בישראל היא: מה היו כשלי המדיניות עד היום, ומהי המדיניות הנכונה שיש להמשיך בה מכאן והלאה?
כשלי העבר הן שוב ושוב תוצאה של קריאה שגוייה של המציאות מצד מנהיגים. זוהי חובבנות מדינית שמביאה להפקרות בטחונית.

הנסיגה מלבנון בשנת 2000 והנסיגה מרצועת עזה בשנת 2005 היו מוקד לויכוח ציבורי נוקב.

היו אלה, כמו אהוד אולמרט ואהוד ברק, שהבטיחו שצעדים אלה יגבירו את הביטחון ויקרבו את השלום, והיו אחרים – ובראשם חברי ואני - שהזהרנו שצעדים אלה יקרבו את הטרור ויגבירו את האיום על אזרחי ישראל. מי צדק?

מר אולמרט אמר:
• "ההתנתקות תביא יותר בטחון, יותר שגשוג ויותר אושר לעמי האזור… אנו בטוחים שההתנתקות תהייה הצלחה, שחר של תקווה גדולה יאיר באזורנו…" (IPF 09.06.08).
האומנם?
• "יהיה צמצום משמעותי בטרור… יהיו פארקים תעשייתיים".
(ידיעות אחרונות 05.12.03).
האומנם?
• "אין שום קשר בין היציאות מעזה לבין התחזקות החמאס" (משעל חם 07.02.06).
האומנם?
מר אולמרט משתמש בשני טיעונים חבוטים כדי להצדיק את דרכו השגוייה, כאילו היינו בבית משפט וירטואלי ולא בבית משפט אמיתי של החיים.

לטיעון הראשון של מר אולמרט אני קורא: טענת "הטרור בכל מקרה". בכל מקרה, אומר ראש הממשלה, היה פה טרור ויהיה פה טרור, אז מה זה כבר משנה אם נעשה עוד נסיגות? הנה דוגמא לשימוש בטענה זאת שמר אולמרט עשה מעל במת הכנסת ב-22.08.05:
"לטעון שכשאנחנו יוצאים מהשטחים יהיה טרור, כאילו שלא היה טרור כל זמן שהיינו בשטחים, זה להוליך את עצמנו שולל".

מר אולמרט, הנסיגות הביאו טרור ולא בטחון, ובוודאי שלא את השלום. יש הבדל עצום בהיקף ובעוצמת הטרור שאנו סופגים לאחר הנסיגה מאשר הטרור שידענו לפניה. כי ברגע שצה"ל יוצא החמאס נכנס וממטיר אש תופת על יישובינו.

בחמש השנים לפני הנסיגה, מינואר 2000 ועד אוגוסט 2005, נורו מהרצועה 513 קאסמים. לעומת זאת, בשנתיים וחצי לאחר הנסיגה, מספטמבר 2005 ועד מרץ 2008, נורו כבר למעלה מ-4,000 טילים - פי ארבעה טילים בחצי הזמן, כלומר קצב של פי שמונה!

ואילו לטיעון השני של ראש הממשלה אני קורא: "טיעון מהלכי האימים". למשל, הוא אמר לפני הבחירות לרשות הפלשתינית שהעלו את החמאס: "איני שותף למהלכי האימים שמספרים לנו כמה קשה יהיה כאן אחרי הבחירות לרשות הפלסטינית", או: כמה מסוכן יהיה כאן אחרי ההתנתקות, או אחרי ההתכנסות. כלומר אין דיון מהותי בטענות יריבים ומבקרים, אלא ביטול והקנטה שלהם ללא בסיס עובדתי, ובניגוד לעובדות שמכות על פנינו פעם אחר פעם!

לטקטיקה זאת שותף לצערי שר הביטחון ברק. כשהיה ברק ראש הממשלה אמר ביחס לנסיגה החפוזה מלבנון:
"אין שחר לנבואות האימה של הקיצונים שאיימו עלינו בקטיושות בזמן חתימת אוסלו" (הכנסת,10.07.00).

ועוד הבטיח לנו מר ברק:
"הטרגדיה הלבנונית באה אל סיומה… כל מי שינסה לפגוע בנו – אין לו הזדמנות, סיבה או תירוץ לעשות זאת." דברים אלו אמר ברק כמה חודשים לפני חטיפת שלושת חיילי צה"ל ע"י החיזבאללה.

וביחס לשטחי יש"ע אמר לנו מר ברק: "שום דבר שיקרה בשטחים של הרשות לא יסכן אותנו. כמה אלפי רובים זו סכנה למדינת ישראל? מה הבדיחה הזו"?

ועל כן, אין פלא שברק קבע מאוחר יותר: "ההתנתקות היא צעד חשוב בכיוון הנכון" (הארץ 20.05.05).

בניגוד לדברים הללו, חברי ואני קראנו את המציאות לגמרי אחרת. מעל במה זו אמרתי:
"הכנסתם את עזה לכל נקודה במדינת ישראל. אל תגידו בקריית גת ואל תבשרו בחוצות אשקלון שהפתח יגן עליכם מפני הקטיושות של החמאס" (11.05.94). ובהזדמנות אחרת אמרתי: "לצערי הדברים שאמרתי מתממשים. יש זרימה אדירה של נשק וטילים. זה כבר לא קאסמים, זה נשק אחר. עזה הולכת והופכת ללבנון שנייה ולבסיס דרומי של האיסלאם הקיצוני תחת איראן". (נוב' 2006, הלוחם)

אבל כאמור, אולמרט וברק חשבו אחרת. טעות רודפת טעות, ועם ישראל משלם את המחיר. ישראל נתפסת כבורחת, החיזבאללה מתעצם. צה"ל יוצא, החמאס נכנס.

לא יאומן, אבל ממשלת אולמרט ברק עומדת לחזור על הטעות פעם שלישית. היא מתכוונת בחודשים הקרובים להביא הסכם שאת עקרונותיו אנו שומעים מהפלשתינאים ומגורמים בינלאומיים:
1. נסיגה לקווי 67 עם תיקונים מזעריים.
2. חלוקת ירושלים.
3. אפשרות של הצגת כח בינלאומי כזה או אחר שאמור להגן על ישראל.

אם חלילה תכנית זו תיושם, כל חלקי ישראל יעמדו בפני סכנה עצומה. ברור שבצד הפלשתינאי אין פרטנר, ומי שיתפוס את השטח הזה הוא החמאס בחסות איראן.

כמו כן, ברור לנו שאין קבלני משנה לבטחון שלנו. רק צה"ל וכוחות הבטחון יכולים להגן עלינו, ואי אפשר למסור את המשימה למישהו אחר.

מה האלטרנטיבה? כמו הממשלה, אפשר לעצום עיניים ולהמשיך באותה טעות שתביא לאותה תוצאה: הקמת בסיס איראני שלישי, והפעם בלב הארץ. אפשר לא לעשות דבר. אנו פוסלים את שתי האפשרויות הללו ובוחרים בדרך אחרת.

התכנית שלנו היא לשמור על הבטחון בידינו, לקדם שלום כלכלי עם הרשות הפלשתינית, וליזום שיתוף פעולה אזורי, תחילה עם ירדן בתחום הכלכלי.

רק כך נמנע מהאיסלאם הקיצוני כר נרחב לגיוס עוד פעילים. רק כך תקום אולי הנהגה פלשתינית שמסוגלת ורוצה להלחם בטרור ולהכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אם יהיה לנו פרטנר אמיתי, נוכל לנהל עמו משא ומתן מדיני. זוהי תכנית ריאלית, בניגוד לתכנית הממשלה שהיא מנותקת מן המציאות.

הלוואי שבשאר התחומים התמונה הייתה פחות קודרת. אבל הדשדוש ואובדן הדרך מכה בחינוך, בתשתיות - בכל תחום.

עד לאחרונה היה לפחות תחום אחד שהיה יוצא מכלל זה – הכלכלה! הממשלה בראשית דרכה נהנתה מתנופת הצמיחה והקופה המלאה שהשארנו. אבל כמו רכב שנגמר לו הדלק, המכונית הכלכלית מאיטה, ועוד מעט היא תהייה תקועה.

בתחום הכלכלי הממשלה לגמרי פאסיבית. היא מקבלת בשיוויון נפש את המשבר הכלכלי העולמי, מודיעה לנו כלאחר יד שהצמיחה תרד מממוצע של 5% בשלוש השנים האחרונות ל-2%, ואינה עושה דבר. חוסר פעולה זה יפגע בכיס של כל אזרח ואזרח, בתקציב הרווחה, בתקציב הבטחון. הממשלה יושבת ביציע, זה לא נוגע לה.

מדינת ישראל חייבת לחזור למדיניות שמעודדת את תנופת הצמיחה, לעודד תחרות, לפרוס תשתיות, להוריד מיסים!

ישראל זקוקה למדיניות אחרת ולממשלה אחרת.

היא זקוקה לתנופה כלכלית, למהפך אמיתי בחינוך, לבניית תשתיות ומעל לכל – למדיניות שפויה, שקולה ונחושה שתחזיר את הבטחון לאזרחי המדינה.

מלחמת לבנון השנייה הייתה כישלון, והאחריות העליונה לכישלון היא של ראש-הממשלה, אהוד אולמרט.

כדברי ועדת וינוגרד: "האחריות הכוללת לניהול המלחמה הייתה מוטלת על הדרג המדיני, ובראשו ראש-הממשלה… האחריות לכישלון מונחת לפתחם של הדרג המדיני וצמרת הדרג הצבאי… היטלנו אחריות אישית על שלושת הקברניטים".

האחראים לכישלון הם אפוא ראש-הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. אם יש משמעות למושג אחריות, ראש-הממשלה חייב גם הוא ללכת. אם אין משמעות למושג זה, יש להחזיר לאלתר את דן חלוץ ועמיר פרץ לתפקידיהם.

בסרבו לפנות את מקומו, ראש-הממשלה בורח מאחריותו. לא יעזרו כל התירוצים: לא ההיתפסות לחלק קטן מהדו"ח, לא העלאת דוגמאות של כשלים נקודתיים מן העבר, וגם לא יועיל הניסיון של ראש-הממשלה לגלגל את האחריות לעם, לאופוזיציה ועלי אישית.

כן, ראש הממשלה, כולנו תמכנו בייעדי המלחמה וגם היום לא חזרנו בנו; התנהגנו בממלכתיות מופתית ואיננו זקוקים להטפות בעניין הזה. אבל לא תמכנו בניהול הכושל של המלחמה.

ראש-הממשלה, לא אנו ניהלנו את המלחמה. אתה ניהלת אותה! לא אנו ניהלנו את החטיבות, האוגדות, הסיוע האווירי, גיוס המילואים או אי-גיוס המילואים. אתה היית זה שהיה צריך לבדוק את מוכנות הצבא והפעלתו וגם את הגנת העורף, ודבר זה חבריי ואני היינו בטוחים שעשית.

ידידי חברי הכנסת, השתתפתי בהרבה פעולות צבאיות. עם כמה מכם הלכתי שכם אל שכם בלילות חשוכים מעבר לקווי האויב, פיקדתי על כמה וכמה מבצעים ונטלתי חלק בקרבות. אני חייב להגיד לכם: גלגול כזה של אחריות מצד המפקד לאחרים לא ראיתי מימי!
נוהגים לומר שהכישלון הוא יתום. לא אצלך, מר אולמרט. אצלך לכישלון יש הרבה אבות, חוץ מאב אחד. כולם אשמים, חוץ ממך, אהוד אולמרט.

אתה מדבר על אחריות, אבל אחריות זה לא לדבר על אחריות; אחריות זה לשאת באחריות, להיות מוכן לשלם את המחיר על דרך ואמונה– וגם על כישלונות.

אבל אתה אינך מגלה אחריות כי אתה אינך מוכן לשלם שום מחיר. להיפך. אתה קובל על כך שמישהו אפילו מעלה על דעתו שאתה צריך לשלם מחיר כלשהו. במקום זה, נשאת נאום של עורך-דין, אבל לצערי לא של מנהיג.

כשהכישלון במלחמה הוא כל כך רחב, כל כך יסודי, כשהוא עולה בחייהם של כל כך הרבה חיילים ואזרחים, כשחלקים שלמים של הארץ נתונים במשך שבועות לאש טילים — הצעד ההכרחי והמתבקש הוא החלפתו של ראש-הממשלה.

מר אולמרט ואנשיו אומרים לנו בציניות: מי שכשל הוא זה שיתקן, אסור להחליף את הקברניט. זה בערך כמו להגיד אחרי אסון ה"טיטאניק" שאם הקברניט היה שורד, צריך היה לתת לו עוד אוניה.

אבל יש משמעות עמוקה יותר לכישלון מאשר גורלו של הקברניט, של ראש-הממשלה. חיי האומה אינם מסלול הישרדות אישי של ראש-הממשלה. חיי האומה שלנו הם מסעו המופלא והמיוסר של העם היהודי במשך אלפי שנים. עברנו, ואנו עדיין עוברים, באוקיינוס הזמן הסוער, שגליו מאיימים לעיתים להטביע את ספינת עמנו – ועדיין לא הגענו לחוף מבטחים. מאבקים ואתגרים רבים עוד נכונו לו.

על הסיפון מתחלפים הקברניטים האוחזים בהגה, אבל מטרתם חייבת תמיד להיות אחת — לא הישרדותם האישית, אלא הבטחת קיומו, ביטחונו ושגשוגו של עם ישראל.

מהו הדבר החשוב ביותר הנדרש מראש-הממשלה בישראל? וועדת וינוגרד השיבה על כך בבהירות: "אמות המידה העיקריות לבחינת פועלם של נבחרי ציבור הן שיקול דעת, אחריות, מנהיגות, ראייה אסטרטגית וכשירות במובן הרחב".

אכן, מנהיגי העם חייבים להיות בעלי חזון המבוסס על קריאה נכונה של המציאות. עליהם להיות בעלי תבונה מדינית וחשיבה אסטרטגית מפוכחת. עליהם לזהות ולהדוף בזמן את הסכנות הנשקפות לעמנו, ועליהם לממש את ההזדמנויות הנפתחות לפניו.

זו הייתה תרומתם הכבירה של הרצל ונורדאו, ז'בוטינסקי ובן גוריון. זו הייתה גם תרומתם של ראשי ממשלה אחרים בישראל שקראו נכון את המפה במדיניות, בביטחון ובכלכלה.

הם שמרו על בטחון המדינה, עשו שלום עם מצרים וירדן, קלטו את גלי העלייה, נערכו להדוף את סכנת הטרור האסלאמי, והתאימו את כלכלת ישראל לעולם המחר.

כל פעולה כזו דרשה שיקול דעת בזמן אמת וראייה שצופה את פני עתיד - כלומר, מחשבה אסטרטגית, יכולת מפותחת לקרוא את מפת המציאות ולהתאים לה מענה.

ואלה בדיוק הן היכולות שוועדת וינוגרד קבעה שלא היו קיימות אצל ההנהגה הנוכחית — לא לפני המלחמה, לא בזמן המלחמה, ולא בסופה. כדברי ועדת וינוגרד:"לא מצאנו ראייה אסטרטגית מדינית ביטחונית שהייתה אמורה להוות תשתית וקו מנחה להחלטות".

ראש-הממשלה, אחרי שקוראים את הדברים החמורים האלה של הועדה שאתה מינית — נשאלת קודם כל השאלה:
מה עשית שם?
לא קבעת אסטרטגיה,
לא התווית מדיניות,
לא נתת קו מנחה.
אז מה עשית שם?

בצה"ל קוראים לזה לדשדש במקום, או בשפת הלוחמים - להתברבר בשטח!

איך יכולה הייתה להיות הכרעה אם אתה, האחראי למערכה, כלל לא ידעת מה אתה עושה?

אין פלא שהוועדה הגדירה את מלחמת לבנון השנייה כ"החמצה גדולה וחמורה". וזו לא הייתה ההחמצה היחידה של האנשים שמובילים היום את המדינה:

הנסיגה החפוזה מלבנון – החמצה!
הנסיגה החד צדדית בדרום – החמצה!
התמוטטות ציר פילדלפי – החמצה!

ההחמצות הללו יצרו עד עכשיו שני בסיסי טרור איסלאמים בצפון הארץ ובדרומה, התחמשות מוגברת של החיזבאללה, ועכשיו גם זרימה אדירה של נשק לידי החמאס וסכנה של זרימת מחבלים מעזה בתנועה סיבובית חזרה לתוך ישראל!

זה מה שקורה כשלראש-הממשלה אין שיקול דעת וראייה אסטרטגית — כשהכל רדוד, חסר עומק ותועלתני, ומשתנה חדשות לבקרים.

לא יאומן, אבל שבועיים אחרי תחילת מלחמת לבנון השנייה, פורסם בעיתון הארץ: "אהוד אולמרט אמר אתמול שתוצאות המלחמה בצפון יאפשרו לו לקדם את תכנית ההתכנסות בגדה".

בינתיים, לאור התוצאות ההרסניות של שתי הנסיגות החד-צדדיות שכבר בוצעו, ולאור ההתנגדות הציבורית הגורפת לנסיגה חד צדדית שלישית, נטש ראש-הממשלה תכנית זאת והחליף אותה בתכנית אחרת, הזויה ומסוכנת לא פחות:

הוא יעשה הסכם שלום מדומה עם פרטנר שאין בכוחו לקיים את ההסכם - ויקרא לזה שלום.

הרי הרשות הפלסטינאית לא רק שאינה מסוגלת להילחם בחמאס. היא אפילו אינה מסוגלת לטפל באנשי המנגנון שלה שרצחו ישראלים לאור יום רק לפני שבועות אחדים.

איזה תוקף יש להסכם עם גורם שאינו מוכן אפילו לומר את המילים "מדינה יהודית", ואינו מסוגל לנקוף אצבע להילחם בטרור?

אנחנו רוצים בשלום אמיתי, ולא בשלום מדומה שלא יחזיק מעמד. כל ההתמקדות בשלום מדומה זה בחודשים האחרונים באה כדי לשרת שתי מטרות:

1. להשאיר בתפקידו ראש-ממשלה שכשל.
2. להצדיק את הפרת התחייבותו של אהוד ברק.

אהוד ברק התחייב ואמר כמה פעמים שלפני פרסום הדו"ח הסופי של וועדת וינוגרד הוא יפעל להחליף את ראש-הממשלה - או שיקבע תאריך לבחירות. כך הוא אמר. אז הוא אמר!

ב-23.9.07 אמר אהוד ברק: "אני עומד במילתי". כך הוא אמר.
אז הוא אמר!

"מילה זו מילה," הוא אמר. אז הוא אמר!

ואני שואל את מר אולמרט ומר ברק: איזה הסבר אתם נותנים לציבור כשאתם נצמדים למשרדיכם?

אתם אומרים שטובת המדינה לנגד עיניכם, כשבעצם - אתם מתכוונים לטובתכם האישית.

אתם אומרים שאתם רוצים אתם ביציבות שלטונית, כשבעצם - אתם מתכוונים ליציבות שלטונכם.

אתם אומרים שמטרתכם היא שמירה על הביטחון, כשבעצם - אתם מתכוונים לשמירה על כיסאותיכם.

ובכלל, באיזו יציבות ובאיזה ביטחון מדובר? הרי ממשלה שעוסקת רק בהישרדות תמשיך להיטלטל בין הרפתקנות מדינית והרפתקנות צבאית, ושני הקטבים מסוכנים באותה מידה למדינת ישראל!

אין לנו ברגע זה פרטנר פלסטיני שמסוגל להביא את עמו לשלום.
הגורם המרכזי שמאיים היום על קיומנו, משגר כלפינו טרור ומונע שלום עם שכנינו - הוא האיסלאם הקיצוני. עלינו להרחיקו ולא לקרבו, להחלישו ולא לחזקו.

בצד הסרת האיום האיראני, עלינו למנוע הקמת בסיסי טרור איראנים נוספים סביבנו כדוגמת חמאסטן בעזה ומעוז החיזבאללה בצפון.

אבל המדיניות של קברניטי הממשלה, שכבר הביאה לנו את שני הבסיסים הללו, עוד מכינה לנו בסיס איראני שלישי, והפעם בלב הארץ ובלב ירושלים .

כי יש עובדה אחת פשוטה: כשצה"ל יוצא - החמאס נכנס.

הממשלה מתעלמת מעובדה זו פעם אחר פעם. היא מוציאה את צה"ל ונסוגה - ואחר כך מחפשת פתרונות לטילים ולמפגעים שמשוגרים אלינו מבסיסי הטרור שהיא עצמה עזרה להקים.

מעל כל זה, עלינו להכיר באמת יסודית שנחשפה בכישלון של מלחמת לבנון השנייה. כדברי הוועדה: "ישראל לא תוכל לשרוד באזור זה, ולא תוכל להתקיים בו בשלום או ברגיעה, בלי שבה עצמה ובסביבתה יאמינו כי יש לישראל מנהיגות מדינית וצבאית … שתרתיע את אלה משכניה שירצו לפגוע בה …"

"לראשונה במלחמות ישראל, מלחמה שישראל הייתה מעורבת בה שהסתיימה בלי שישראל ניצחה בה בבירור. קשה להגזים בהשלכות מרחיקות הלכת של תוצאה זו בעינינו, כמו גם בעיני אויבינו".

ואכן, בעייני אוייבנו הלקח הוא פשוט: מלחמה עבורם היא כבר לא אופציה מפחידה.

ואת זה אנו חייבים לשנות!

מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך עם מנהיגות כושלת וחסרת אחריות — מנהיגות רשלנית שמאפשרת חודשים ושנים ירי טילים על יישובינו, אזרחינו וילדינו.

אזרחים רבים מכל חלקי העם מבקשים מנהיגות אחרת: מנהיגות ערכית שאומרת לעם את האמת, שמציבה בפניו יעדים ריאליים, שמקיימת את הבטחותיה, שמובילה בבטחה, שאינה משנה את דרכה על פי צרכי ההישרדות שלה.

שאיפה זו מאחדת היום אנשים רבים בעלי דעות שונות מימין ומשמאל, כולל חברים אמיצים בתוך הבית הזה. הם מאסו בתרגילים ובתכסיסים, בעולם שבו הפוליטיקה היא חזות הכל.

כי על השיח הציבורי בישראל השתלטה לאחרונה תרבות של טשטוש ורמיה שאסור לנו לקבלה: שקר הוא אמת, רע הוא טוב, כשלון הוא הצלחה.

איפה הערכים והאידיאלים שהנחו אותנו כל השנים?

האם מנהיגות צינית וחסרת אחריות זו היא הדוגמא שניתן לילדינו?

אמר דוד בן-גוריון: "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך". ראוי להוסיף לדברים החשובים הללו: "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה ומפקדיה בידי ההנהגה הראויה לכך".

צדקה ועדת וינוגרד כשאמרה שהדרך להחלפת מנהיגות כושלת במנהיגות ראויה עוברת בסופו של דבר דרך הציבור, דרך הקלפי, דרך העם.

רוב העם מסכים עם הקביעה המרכזית של ועדת וינוגרד: אהוד אולמרט נושא באחריות העליונה לכישלון. ועל כן אהוד אולמרט חייב ללכת.

ראש-הממשלה, לא תוכל לאורך זמן לחמוק מן האמת הזאת וממשפט הציבור. הבחירות יגיעו, ושם נפגוש כולנו את רצון העם.

והעם הזה, שהוא חפץ חיים, יחליף את הכישלון בהצלחה ואת הציניות בציונות.

בעזרת השם,נאחד את הכוחות העצומים של כולנו, נהדוף את הסכנות, ונממש את ההזדמנויות הגדולות שהעתיד טומן בחובו לעמנו.

נפל דבר בישראל.
ראש ממשלה שכשל במלחמה בורח מאחריות.

מעולם לא החליטה ממשלה בישראל לצאת למלחמה עם תמיכה לאומית ובינלאומית כה רחבה, כולל ההתגייסות שלנו באופוזיציה להדוף את ההתקפות על ישראל בזירה הבינלאומית.

מעולם לא יצאה ישראל למלחמה כשבידיה יתרונות כה גדולים על האויב הניצב מולה.

מעולם, מאז מלחמת העצמאות, לא ניתן בידי ממשלה זמן רב כל כך כדי להביא הכרעה בשדה קרב.

אולם על אף יתרונות אלה, כפי שקבעה ועדת וינוגרד, לראשונה במלחמות ישראל מלחמה שישראל הייתה מעורבת בה, ושהיא עצמה יזמה, הסתיימה בלי שישראל ניצחה בה .

לוחמי צה"ל נלחמו בגבורה. ממשלה חובבנית אחראית לכשלון.

מי שאחראי על הצבא הוא הדרג המדיני! הוא זה שצריך לשאול את השאלות הנכונות ולקבל את ההחלטות הנכונות.
הוא זה שמנחה את הצבא, ולא להיפך. והוא זה שכשל במלחמה הזו כשלון מוחלט.

זהו הממצא העיקרי של דו"ח וינוגרד על שני חלקיו, ואי אפשר לטייח אותו. מי שמנסה להיתפס רק לחלק קטן ממנו אינו יכול לבטל את הקביעות על כלל המלחמה. זהו דו"ח אחד על מלחמה אחת.

כדברי השופט וינוגרד אמש האחריות לכשלים מונחת לפתחם של הדרג המדיני וצמרת הדרג הצבאי.
"הוועדה קבעה: "הטלנו אחריות אישית על שלושת הקברניטים."

אבל בעוד ששניים מהקברניטים הללו- שר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל דן חלוץ - פינו את מקומם, מסרב הדרג המדיני והעומד בראשו מר אולמרט לעשות זאת.

הוא מסרב לקחת אחריות, מסרב לגלות יושרה אישית ומנהיגותית, ולעשות מה שרוב מכריע בציבור מצפה ממנו לעשות.

כי יש משמעות למושג אחריות. כשמערכת כלשהי כושלת כשל עמוק שתוצאותיו כה חמורות, ראשי המערכת שכשלו חייבים להתחלף.

זה קרה אחרי כישלונות גדולים אחרים בתולדות המדינה, וזה קרה במלחמה זו בצמרת הדרג הצבאי.

אבל היחיד שאצלו זה לא קורה הוא דווקא זה שנושא באחריות העליונה לכישלון - ראש הממשלה, שמרוקן מתוכן את המושג אחריות.

אחריות זה לא לדבר על אחריות. אלא לעשות מעשה. - ובמקרה זה לנהוג כפי שנהגו הרמטכ"ל ושר הביטחון.

אזרחי ישראל יודעים היום שהמדינה מונהגת ע"י ראש ממשלה שאינו כשיר ואינו ראוי להנהיגה.
גם מר ברק יודע זאת, והציבור מצפה ממנו שיקיים את התחייבותו לא לאפשר למנהיגות כושלת זו להמשיך.

הטיעון שמי שעשה טעויות גורליות כאלה יתקן את עצמו הוא מופרך מיסודו.

מי היה מפקיד את עצמו בידי רופא מנתח שכשל בניתוח?

מי היה עולה לאוטובוס שהנוהג בו עשה תאונה קטלנית?

הממשלה בוחרת להיתנתק מרצון העם וכאבו. נשבר פה ערך האחריות הממלכתית שעד אתמול קיווינו שהוא נר לרגלינו. הציניות השתלטה על הציונות.

השבר גדול אך, אל לנו אזרחי ישראל לאבד תקווה.

הדמוקרטיה הישראלית חזקה. אני סומך עליה, ובעיקר אני שם את מבטחי בשכל הישר של העם ובעוצמתו.

דוברי הממשלה אומרים לנו שהמצב נפלא. האומנם?

בצפון החיזבאללה מכפיל את חימושו בטילים וברקטות. בדרום החמאס יורה אלפי קסאמים על יישובינו, והגבול עם מצריים נפרץ לרווחה. ושאר המערכות המרכזיות בחיינו, כמו מערכת החינוך, מדשדשות או קורסות אף הן ללא חזון וללא מעש.

האם זו היא ההנהגה שבידיה נפקיד את ביטחוננו?

האם בה יתנו חיילנו את אמונם אם יכפה עלינו סיבוב נוסף?

האם זו ההנהגה שיכולה לדרוש מהפלשתינים את התנאים המינימליים הדרושים לקיום שלום אמת?

אזרחי המדינה חשים שהנהגה זו דואגת רק להישרדותה.הם שומעים על אנחת הרווחה בלשכת ראש הממשלה, על חגיגות השמחה, והם מתמלאים עצב וכעס. מה קרה לערכי המנהיגות שהובילו פעם את המדינה? האם לנורמות אלה של בריחה מאחריות נחנך את ילדינו?

דובריו של ראש הממשלה מדברים על רציפות השלטון, אבל למעשה הם מדברים על רציפות שלטונו — שלטון כושל, חסר עכבות וחסר אחריות שמייאש את רוב הציבור בישראל.

והמיואשים והנפגעים אינם רק ההורים השכולים וחיילי המילואים שנלחמו בגבורה, ושעלולים להיקרא להילחם שוב.

מדובר בהמוני אזרחים לרוחב הקשת הפוליטית שמבקשים מנהיגות טובה ואחראית למדינת ישראל. ומנהיגות זאת ניתן להשיג רק ע"י בחירות חדשות.

אמר דוד בן גוריון: "תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בנה בידי מפקדים הראויים לכך."- ואני אומר: "תדע כל אם עברייה שהפקידה את גורל בניה ומפקדיה בידי הנהגה הראויה לכך".
מקצה הארץ ועד קצה המוני אזרחי ישראל אומרים ביום זה לראש הממשלה בקול גדול:

אינך ראוי.

אינך ראוי להנהיג עוד את עם ישראל.