//

הבלוג של הליכוד

משנים את התמונה

ארכיון פוסטים עם התג "אובמה"

ח"כ דני דנון: "הנשיא אובמה וסגנו ביידן לא יכתיבו לישראל מתי לבנות בירושלים"

יום חמישי, 11 במרץ, 2010

ח"כ דני דנון (ליכוד), סייר היום (רביעי, 10.3) עם חברי מועצת העיר ירושלים במתחם פרויקט 1600 יחידות הדיור בשכונת רמת שלמה בירושלים. במהלך הסיור הוצג לח"כ דנון תוכניות הבנייה באזור ואזורי הבניה המיועדים.דנון קרא בסיור להמשיך ולבנות ואף להכפיל את הבנייה ברמת שלמה. "הנשיא אובמה וסגנו ביידן לא יכתיבו לישראל מתי לבנות בירושלים. אין לי ספק שבעוד כמה שנים יהיו ברמת שלמה אלפי יחידות דיור חדשות."

דנון הוסיף: "הפלסטינים מנסים להוכיח כי כל בנייה בירושלים היא התרסה ומנסים להפוך כל פרויקט לתקרית בין לאומית, זאת אף שבנייה בירושלים היא עניין טבעי כמו בכל עיר אחרת.
אני מחזק את ידו של ראש הממשלה בלחץ מול הממשל האמריקני ובטוח שהבנייה בירושלים תמשיך להיות לעד בלב הקונצנזוס הישראלי".

פוסט אורח: זו אותה אירופה, מאת זלמן שובל

יום שישי, 1 במאי, 2009

לפני ימים אחדים, עוד בטרם הורכבה ממשלת-ישראל החדשה בראשות בנימין נתניהו, הסבו שרי החוץ של האיחוד האירופי ולסעודת ערב בבריסל ו"הזהירו" את הממשלה העומדת לקום שאם לא תכיר בעיקרון של "שתי מדינות לשני עמים", כלומר הקמת מדינה פלשתינית, יהייה עליה לשאת בתוצאות חמורות. מבלי להתייחס כרגע לגופו של עניין, כלומר לשאלה כיצד הממשלה החדשה אכן מתכוונת לקדם את השלום ואת מטרותיה המדיניות, הביטחוניות והכלכליות כלפי הפלשתינים - באו האדונים מאירופה והודיעו לממשלה החדשה בלשון שבנקל ניתן לפרשה כאיום, איך יהייה עליה לנהוג בנושא מרכזי לעתידה ולבטחונה. במלים אחרות: לא הממשלה הניבחרת של הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון, אלא המנדרינים בבריסל הם שיחליטו עבורנו - ובאותה הזדמנות הם גם הפרו התחייבות מפורשת לשדרג את יחסי האיחוד עם ישראל. ראש הממשלה התחיב, כידוע, שישראל תכבד את כל התחייבויותיה הבינלאומיות, בתנאי שהן אינן מסכנות את בטחונה של ישראל. לשון אחר, ישראל איננה מתכוונת לשלוט בפלשתינים והיא רוצה שאלה ינהלו את חייהם בעצמם - ניסוח שאיננו שונה במהות מהדברים ששמענו, למשל, ממזכירת המדינה האמריקנית הילרי רודהם קלינטון, לאמור שעל הפלשתינים "לשלוט בגורלם". הנוסחה "שתי מדינות לשני עמים" אינה, איפוא, יותר מסיסמה וכותרת שהממשלה היוצאת, ובעיקר שרת-החוץ לשעבר, "הצליחו" להפכן אצל חלק מידידינו למעין מנטרה אידיאולוגית, ואצל אויבינו לנבוט לחבוט בנו. אך מה שקובע באמת זה התוכן והאפשרויות הקונקרטיות לא הסיסמאות - שלגביהן תהייה לאובמה ולנתניהו הזדמנות לדון בעת פגישתם הקרובה בוושינגטון.ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון התבטא בזמנו ש"ישראל לא תהייה צ'כוסלובקייה" - מצער לכן במיוחד שהאקט הבלתי דמוקרטי והבלתי הוגן הזה על האיחוד האירופי נעשה דווקא בעת שצ'כייה למודת הנסיון ההיסטורי המר, מכהנת כנשיאת האיחוד. יתכן שהפוליטיקאים האירופים סברו שעמדתם תיזכה לתמיכה גם מממשל אובמה, אך מסתבר שטעו, שכן הנשיא האמריקני, אף שאמר מה שאמר כדי לצאת ידי חובה בעניין "אנאפוליס" דווקא פירסם הודעה ידידותית מאוד לממשלה החדשה בישראל - תוך שהוא מדגיש שהוא צופה לשיתוף פעולה טוב וקרוב עימה. מי שאגב כן התבטא ברוח דומה להחלטת האירופים היה הוגו שאווס, הרודן מוונצואלה וידידו הקרוב של אחמדניג'אד האירני…

מעניין, ואופייני, שבו בזמן ששרי החוץ של אירופה עוסקים במאמץ להכתיב לישראל את מדיניותה - הם מתעלמים לחלוטין לא רק מהחמא"ס ומהטרור האיסלמי שכפי שהנשיא אובמה העיר, מאיים בראש ובראשונה עליהם, אלא גם מאותה וועידה ערבית בקטאר שמשתתפיה יצאו ממש מגידרם כדי לאמץ לליבם את הנשיא הג'נוסיידי, פושע המילחמה מסודן (לזכותו של נשיא מצריים, מוברק, ייאמר שהוא סרב להשתתף באותה וועידה). אגב, את הנאום האנטי-ישראלי, האנטי-אמריקני והאנטי מערבי בכלל הקיצוני ביותר בקטאר נשא לא אחר מנשיא סוריה בשאר אסד, יעד החיזורים החדש של המערב. שרת החוץ הקודמת של ישראל השתבחה בשינוי החיובי שחל כביכל ביחסה של אירופה כלפי ישראל, וטענה שלכן יש להעניק לה תפקיד מרכזי יותר בתהליך המדיני עם הפלשתינים, אך מסתבר שהשבחים האלה היו מוקדמים - ושלפחות חלק ממדינות אירופה, ולא הבלתי חשובות ביניהן, ממשיכות לדבוק בגישתן המסורתית הידועה הנוטה לכיוון הצד הערבי, כולל הפלשתיני. (סימן נוסף לגישה הזאת הם סימני הפתיחות שאחדות מהן, לרבות בריטניה, מפגינות לאחרונה כלפי החמא"ס והחזבאללה). אמנם הנטייה הזאת איננה מאפיינת את כל חברות האיחוד האירופי, ובפרט לא את המדינות במיזרח-אירופה שחברו אליו, ועל ישראל להשתדל ולהעמיק את הקשרים עם הנ"ל, אך לפחות לפי שעה נראה שמשרדי-החוץ הוותיקים במערב ממשיכים לתת את הטון. כדאי אולי להזכיר לידידינו באירופה שישראל היא אחת הלקוחות המסחריים החשובים ביותר שלהם במזרח-התיכון - וכי אפשר לשקול הפניית חלק גדול יותר מרכישותינו לארה"ב ולמקורות נוספים?

Netanyahu's Middle East Outlook

יום שבת, 28 בפברואר, 2009

Interview by Lally Weymouth
Saturday, February 28, 2009; A13

Israeli Prime Minister-designate Binyamin Netanyahu sat down last week with Newsweek-Washington Post's Lally Weymouth — his first interview with foreign media since he was asked by President Shimon Peres to form Israel's next government. Excerpts:

Q. President Peres reportedly believes that you have matured since you served as prime minister in 1996.

A. One would hope. I think time has its uses. One of them is to reflect on your experiences and those of others. I have watched carefully the successes of governments and . . . [seek] to draw from those the elements of policy and leadership that will enable me to move Israel to a better future — one of peace, security and prosperity.
I propose a [new] way, which I believe can achieve progress: to continue political talks and at the same time advance the economic development that has begun and also strengthen the Palestinian security forces.
I personally intend to take charge of a government committee that will regularly address the needs of the Palestinian economy in the West Bank.

But economic progress is not a substitute for political progress.

It's not a substitute but in Northern Ireland it was an unbelievable facilitator for the Good Friday agreement and the others that followed.

So you think you can promote economic progress and political progress at the same time? And show a real difference between the West Bank and Gaza?

This is what has happened. In the recent conflict, the West Bank did not boil over. The people there cared about the loss of life in Gaza, but they said, "We do not want to go that route. We have the beginnings of economic development in Jenin and we do not want an Islamic fundamentalist regime." They'd like a society with law and order.

Didn't President Abu Mazen and Prime Minister Salam Fayyad control the West Bank?

There was that, too. But I don't think any amount of local control could have overcome an eruptive popular sentiment.

What do you say when asked if you believe in a two-state solution as George Bush outlined in 2002?

Substantively, I think there is broad agreement inside Israel and outside that the Palestinians should have the ability to govern their lives but not to threaten ours.

Didn't you say that the recent Gaza operation did not go far enough and that Hamas should be toppled?

Hamas is incompatible with peace.

So what do you do about that?

I hope that the Palestinians in Gaza find the ability to change this regime because we want to have peace with all the Palestinians. Right now, what we should do is enable humanitarian aid to flow into Gaza but not in such a way as it enables Hamas to buy more rockets.

What kind of a signal does it send that [Sen. John] Kerry goes to Gaza, gets a letter from Hamas to President Obama and then flies off to Damascus?

Syria so far has been talking peace but has enabled Hezbollah to arm itself in contravention of U.N. Security Council resolutions with tens of thousands of rockets. Since the second Lebanon war it [has] hosted Khaled Meshal and other terrorist leaders and closely cooperated with the ayatollah regime in Iran against the interest of regional peace. . . .
I would talk to Syria about abandoning these courses of action and building confidence that they really want to move toward peace. So far they're not giving that impression. . . .
I find myself in the unusual position of being the only optimist. This has happened to me before. At the depths of the economic crisis in 2003, I had firm confidence that my policies would deliver Israel from the precipice of an economic catastrophe. And we did. Israel is now better placed than most Western countries in facing this economic storm.

That's thanks to what, your policies as finance minister?

I think it's a result of the policies we had then, which were not widely shared at the time. The banks are more solvent, and Israel's national macroeconomic position is in much better shape. In exactly the same way, I find myself advocating policies that are not yet understood. One that I'm serious about is achieving peace and security.

You're not the right-wing hawk they describe in the papers?

I'm the person who did the Wye agreement and the Hebron agreement in the search for peace. I think a lot of people at the time thought the problem was the Israeli government, specifically my own, and that Arafat was the solution and not the problem. That view has undergone some changes since then.

What about the Americans, [whose new government] may not be as friendly to your country as the Bush administration?

I've had two excellent meetings with President Obama. I've found him open to new ideas and seeking new ideas and a new path to achieve a successful outcome to the Israeli-Palestinian negotiations and [to the situation] in the Middle East as a whole. . . . [H]e said to me that Iran's quest for nuclear weapons is unacceptable to the United States. He was very much interested in the ideas that I put forward to him on advancing a new path for peace. . . .
The arming of Iran with nuclear weapons would cause a great threat not only to Israel's security but the stability of just about every Arab government in the Middle East. Many Arab governments would enter into a nuclear arms race, and this is something that is inimical to the interests of all those who seek peace and security. If [we] want to achieve progress with the Palestinians, this is indissolvably linked with the preventing of Iran from acquiring nuclear weapons. I will continue the talks for peace with the Palestinians immediately, and I do not condition them in any way on the Iranian outcome, but . . . the international community should do everything in its powers to prevent Iran from acquiring weapons of mass death.

Do you think that short of military action it's possible to halt Iran's nuclear program?

Iran is considerably weaker than it was six months ago because of the economic crisis and the precipitous drop in the price of oil. . . . This regime is vulnerable to pressure that ought to be intensified. But none of these sanctions and other measures . . . would have much of an effect if the Iranians believe that a military option is off the table.

President Peres told me that you believe that your biggest mistake was not having made a national unity government with him back in 1996.

This is absolutely true. In retrospect, I should have sought national unity, and I'm seeking to correct that today. I just hope that my colleagues in the other parties understand the requirements that Israel faces today.

http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2009/02/27/AR2009022702278_pf.html

 

איסרו-פריימריז

יום שני, 22 בדצמבר, 2008

מאת: זלמן שובל

עונת הפריימריז היא חממה לקיצוניות מילולית, להתלהמות ולהפרחת סיסמאות חסרות כיסוי. כך היה בפריימריז בארה"ב - וכך אצלנו. אלה כללי המשחק ואין לערער על כך - פרט אולי מבחינה מוסרית - ובתנאי שהכל מבינים שעם פירסום התוצאות הניבחרים צריכים "להחליף דיסקט". כך אכן היה באמריקה - והא ראייה שהנשיא הניבחר ברק אובמה מחק מלוח הבקרה הפוליטי שלו חלק גדול מהדברים שאמר בפריימריז, שינה כיוון ללוח בקרה ממלכתי - ומינה את הילרי קלינטון, את שר ההגנה גייטס, מינוי של בוש, ואת ידידו הקרוב של הסנטור מקיין, הגנרל בדימוס ג'ונס - לתפקידים הבכירים ביותר בתחום המדיני-בטחוני בממשלו.

בישראל, השאלה החשובה באמת איננה אם כתוצאה מהפריימריז ומהרשימה שנבחרה בהם הליכוד ירד (זמנית?) בסקרים - שכן המבחן האמיתי יהיה בחודש פברואר כשהציבור יצטרך לבחור בראש ובראשונה ראש-ממשלה וסביר להניח שלנתניהו יהיה יתרון ברור על שני מתחריו. עם זאת, ומבלי להיכנס כרגע לעובי הקורה של התנהלות הבחירות המוקדמות ב"ליכוד" - מה שברור - ומחוייב המציאות, הן מבחינה מדינית והן מבחינה אלקטורלית, הוא שלקראת הבחירות הכלליות על ה"ליכוד" יהיה לעבור, כבר מהיום, ממסלול ה"פריימריז" למסלול הממלכתיות והתבונה המדינית. שכן אם לא, בנימין נתניהו, אחרי שייבחר לראשות הממשלה, עלול למצוא את עצמו בנוסף לסיעה בחלקה לעומתית, עם ממשלה יותר חלשה ובעלת בסיס פרלמנטרי יותר מצומצם מכפי שיהייה זקוק לה כדי לקדם את מטרותיו המדיניות (והכלכליות) ואת האינטרסים הישראליים בכלל.

ואכן, האתגרים שיעמדו בפני ממשלת-ישראל הבאה יהיו מן המסובכים ביותר שהיו לאיזושהי ממשלה ישראלית מעולם. הוויכוח המתנהל בארץ, גם זה בעיקר לצרכי בחירות, בין אלה שלטענתם אומרים "כן לשלום" לאלה שכביכל, אומרים תמיד "לא" - הוא מזויף ומטעה. מאז "אוסלו", ובעצם עוד קודם לכן, ממשלות ישראליות שונות ובעלות צביון פוליטי שונה, הציעו לפלשתינים פשרות שהיו כרוכות בוויתורים יותר גדולים או יותר קטנים מצד ישראל - רק כדי להיתקל בקיר אטום של סרבנות. מנהלי המו"מ הישראלים לא הבינו, או שהתעלמו מכך, שחוסר הנכונות של הצד השני לפשרות אמיתיות נובע מדחיית עצם רעיון המדינה היהודית בסביבתם - ולא משנה אם זו תיצמד ל"קו הירוק" או לא. הסירוב גם של אבו-מאזן לוותר על זכות-השיבה של ה"פליטים" והסובלנות שמפגינים אפילו "המתונים" כלפי הטרור הם עדות לעמדתם הבלתי-מתפשרת של הפלשתינים.

ואולם, אף שבמבט לאחור כל הניסיונות, הן של ישראל והן של האמריקנים, לקדם את השלום - מקמפ דוויד של 1978, דרך וועידת מדריד, אוסלו, קמפ-דוויד של קלינטון וברק, וואי, וכלה באנאפוליס - עלו בתוהו, ממשלת נתניהו העתידה לקום, כשם שהוא עצמו מצהיר, לא תחדל מהמאמצים לקדם את המשא ומתן המדיני עם הפלשתינים ועם העולם הערבי בכלל - הגם שיתלוו לכך גם צעדים ורעיונות חדשים. סביר להניח שהגישה הריאליסטית והפרגמטית יותר של נתניהו לעומת זו של קודמיו המיידיים תנווט את המו"מ לקראת אפשרות של הסדרים מעשיים שאינם תואמים אמנם את חזות השלום האידיאלי שמן הסתם כנראה לא ניתן להשגה בעידן הנוכחי - אך יחד עם זאת יעניקו לישראלים מידה רבה יותר של ביטחון - ולפלשתינים חיים נורמליים יותר הן כבודדים והן כישות לאומית. מכל מקום, הפסקת התהליך המדיני איננה אופצייה, לא לגופו של דבר ולא בהתחשב במציאות הבינלאומית שאיננו יכלים להתעלם ממנה.

בסביבתו של הנשיא הנבחר ברק אובמה מתרוצצות תכניות מתכניות שונות בעניין הסיכסוך הישראלי-פלשתיני, שלא מעטות מהן מתבססות על הקונצפצייה המוטעית (או הכוזבת במתכוון) שכל בעיותיה הבינלאומיות של אמריקה, ובפרט אלה במזרח-התיכון, תיפתרנה במחי יד אם רק יושם קץ לבעיה הזאת - כשמבחינת משיאי העצות האלה הנוסחה הגואלת היא וויתורים ישראלים כמעט לכל אורך הדרך, כולל בעניין ירושלים, הישובים והגבולות וכן בנושאים ביטחוניים מסויימים. גם בעניין האיום האירני אנחנו עדים להתבטאויות בוושינגטון שצריכות לעורר דאגה. אמריקה לא תפעיל כלפינו שיטות שאולי מדינות אחרות לא היו נרתעות מהן - אך ישראל תצליח לעמוד על האינטרסים החיוניים שלה רק אם בראשה תעמוד ממשלה שבצד דבקותה במטרותיה תימצא את הנתיבים המתאימים להבנות ולשיתוף פעולה עם וושינגטון - ולא לעימותים מיותרים.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

דילמה ברשת: "מדיה חברתית טריה על השולחן"

יום שלישי, 2 בדצמבר, 2008

האם יש לי סיכוי לנהל דיאלוג אמיתי עם כל כך הרבה חברים ברשת? האם אוכל לשנות במדיום הזה את דעתם הרווחת על הפוליטיקאים בארץ? האם סדר העדיפויות שלי לקוי בכך שאני מבלה ברשת זמן ממושך, במקום לקיים ולהשתתף במפגשים עם אנשים בשטח?

דיון שאני מנהל בימים האחרונים בקהילת web 2.0 בדה-מרקר קפה מעלה שאלות שמעסיקות אותי מאוד מאז פתחתי בקמפיין האינטרנט שלי; "להוכיח שאפשר אחרת".

הדיון התעורר בעקבות שאלתו של עומר רוזן, שכתב לי: "לפני שאנחנו פותחים את הארנקים, בוא תספר לאן הולך הכסף. מדיה חברתית עוסקת הרבה מאוד בשקיפות, אז יש לך הזדמנות להראות שאתה משחק על פי הכללים ולא סתם מתייחס למדיה חברתית בתור עוד ערוץ לגיוס תרומות".

התמהמהתי למעלה מיממה במתן תשובה, מכיוון שהייתי עסוק בענייני הכנסת ובפריימריז שיתקיימו בעוד כעשרה ימים. ד"ר אשר עידן העיר לי באותו דיון: "עומר צודק. מיקי!!! עליך להשיב לו. מדיה חברתית היא לא רק שקופה ומשתפת בכל: בתכנים, בהוצאות כספים וכו', אלא מדיה חברתית היא בעיקר מגיבה מהר מאוד. זהו היתרון התחרותי שלה. אסור להשאיר מדיה חברתית לא טרייה על השולחן. יש לרענן אותה כל הזמן, אחרת היא נרקבת. אז מיקי. בוא תהיה יותר אובמה מאובמה".

את התגובה של עומר דווקא אהבתי ואימצתי. אני מזמין אתכם לאתר שלי להנות מדוגמא טובה לשיתוף פעולה אינטרנטי שמניב תוצאות מיידיות… תגובתו של ד"ר עידן הציקה לי משום שאני מעריך אותו מאד, והרגשתי נזוף.

כתבתי לו: "אני רוצה להציג בפניך את הצד ה"אפל" של "איתן המשהה". אני נמצא בעיצומו של מסע בחירות מקדימות בליכוד. שם נמצאים מאה אלף בעלי זכות הבחירה שיקבעו האם אכהן בסיעת הליכוד בכנסת הבאה אם לאו. להערכתי רק עשרים עד שלושים אחוז מהם גולשים באופן קבוע באינטרנט, ולהערכתי פחות מ-400 מהם פעילים ב"קפה דה-מרקר". לכן, איני יכול לזנוח את הפעילות הקונבנציונלית: פגישות, שיחות שכנוע בטלפון, השתתפות בכנסים ומפגשים, והכל בלו"ז מקוצר של קצת יותר מחודש ימים.

במקביל לקמפיין הקונבציונאלי, העזתי לפתוח גם בקמפיין אינטרנטי תחת הכותרת "להוכיח שאפשר אחרת", כשהמטרה היא לשלב ליכודניקים ומי שאינם ליכודניקים בקהל התומכים לבחירתי מחדש לכנסת ה-18. ביקשתי להקים את "מפלגת האינטרנט" שהפעם אני אזכה בתמיכתה, ובעתיד תיתן תמיכה גם לחברי כנסת נוספים מכל סיעות הבית שיסכימו להעלות את קידום מהפכת האינטרנט והמידע לסדר היום הציבורי.

רציתי להוכיח שפעילות מוצלחת באינטרנט משליכה גם על ציבורים שאינם מתחברים בעצמם לרשת. כך למשל, בעזרת התרומות שאני מגייס ברשת, אני מסוגל להדפיס עוד עלונים, לשכור עוד טלפנים, ולהגיע לעוד אלפי מתפקדים.

לפעילות באינטרנט יש השפעה כלשהי גם על חלק ממתפקדי הליכוד שאינם גולשים קבוע באינטרנט, וכבר קיבלתי מספר תגובות ממתפקדי ליכוד אותם פגשתי במסגרת מסע הבחירות הקונבנציונלי שסיפרו לי שבניהם או בנותיהם הצעירים שגולשים ברשת דיווחו להם על קמפיין "להוכיח שאפשר אחרת", והמליצו להם להצביע עבורי.

על משקל אובמה - גולשים, קראו לליכודניקים להצביע 104.

אז כמה להשקיע באינטרנט?

אמצעי התקשורת המסורתיים מסייעים להרחיב את הזנב אל עבר ציבורים של מי שאינם גולשים ברשת. בזכות הקמפיין "להוכיח שאפשר אחרת" - הצלחתי להיחשף לקוראי 'ידיעות אחרונות', לקוראי 'ישראל היום', לצופים ב'ערוץ 1′, 'ערוץ 2′, וב'ערוץ 10′. זאת כמובן בנוסף לאתרי החדשות באינטרנט. אין לי ספק, שהתקשורת הזו נתנה תזכורת חשובה וחיובית לרבבות מצביעי ליכוד בדבר מועמדותי.

והנה הדילמה: כמה זמן להשקיע בקמפיין האינטרנטי, וכמה במסע הבחירות הקונבנציונלי?

מאז פתיחת הקמפיין האינטרנטי,השקעתי בו עשרות רבות של שעות עבודה על חשבון הפעילות הקונבנציונאלית. כתבתי פוסטים (והכתיבה אינה מלאכה קלה כלל וכלל), וכשהחלו להגיע תגובות גם עניתי, בדרך כלל בשעות המאוחרות של הלילה.

אודה על האמת, במסגרת העזרה שקיבלתי להפצת המסרים ברשת, נעשתה עבודת סינון שבסיומה הובאו לידיעתי כל התגובות שחייבו התייחסות אישית שלי. הוצע לי גם שהעבודה הזו תיעשה על ידי אחרים, אבל הרגשתי לא בנוח. במשך עשרות שנות פעולתי, אני משיב לפניות החתומות על ידי באופן אישי, וכך ביקשתי לעשות גם הפעם. אבל כמות התגובות תבעה ממני עוד ועוד שעות שלא היו לי. וכך נוצר פיגור.

בשיקול הכולל, העדפתי להשאיר את המדיה על השולחן ולא לרענן אותה כל הזמן בחתימת ידי, כשמישהו אחר כותב את התגובה. כיצד עלי לנהוג לדעתך? ומה אתם אומרים?