הבלוג של נתניהו

מאת: ד"ר עמנואל נבון
בגיליון האחרון של כתב העת Foreign Affairs התפרסם מאמר אשר ישפיע ללא ספק על עמדות ממשל אובמה בנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי בכלל ולסוגיית הפליטים בפרט. המחבר, וולטר ראסל מיד, הוא עמית בכיר במועצה האמריקאית ליחסי חוץ, מומחה במדיניות החוץ של ארה"ב, ותומך במפלגה הדמוקרטית. כדאי לשמוע את מה שיש לו לומר, וכדאי עוד יותר לגבש אסטרטגיה מול העמדות הצפויות של הממשל החדש, אשר עלולות להוות אתגר רציני לאינטרסים הדיפלומטים והביטחוניים של מדינת ישראל.

מיד מציע לממשל החדש לא פחות מ "מהפכה קופרניקאית: "להחליף את התפיסה ה-"ישראלוצנטרית", לדבריו, של ממשלות ארה"ב לדורותיהן, עם תפיסה אשר מעמידה את דעת הקהל הפלשתינית במרכז "מאמצי השלום" של ארה"ב. על ארה"ב "ליישר קו עם השאיפות הפלשתיניות." בעיקר, טוען מיד, ארה"ב צריכה להתייחס לסוגיית הפליטים, שכן, לדבריו, המשפט הבינלאומי מכיר בזכות הפליטים הפלשתינים לשוב אל בתיהם. בנוסף, יש לשים קץ ל "חוסר איזון מבני" במדיניות האמריקאית, אשר תמיד נתנה עדיפות לעמדות ישראליות, לדברי מיד. למשל, מיד סובר שאין זה הוגן לדרוש מהפלשתינים להכיר בישראל כתנאי מוקדם למו"מ. יש לדרוש מישראל נסיגה מלאה מכל השטחים, עקירתם של כל הישובים היהודים שמעבר לקו הירוק, והכרה במדינה הפלשתינית. מנגד, על ישראל "להאמין ולקוות" שהפלשתינים ידאגו לביטחונה.

טענתו של מיד שיש לפליטים הפלשתינים זכות מוגנת במשפט בינלאומי לשוב אל בתיהם היא גם שגויה וגם מסוכנת. על הממשלה הישראלית הבאה להציג עמדה חד משמעית ומנומקת בעניין.

תופעת הפליטים הפלשתינים נוצרה כתוצאה מן ההתקפה הצבאית של מדינות ערב נגד ישראל ב- 1948. המופתי של ירושלים, חג' אמין אל חוסייני קרא "לרצוח את כל היהודים" ומזכ"ל הליגה הערבית אזאם פאשה קרה ל "מלחמת השמדה." כתוצאה מההתקפה הערבית, נוצרו שתי תופעות של פליטים: כ 600,000 ערבים עזבו את המנדט הבריטי (רובם לא גורשו) בעוד ו כ 900,000 יהודים גורשו ממדינות ערב ומארצות האסלאם. יו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס עצמו אמר לעיתון וול סטריט ז'ורנאל (5 ביוני 2003) כי הצבאות הערבים "חייבו את הפלשתינים לעזוב את בתיהם". אפילו ההיסטוריון בני מוריס מאמת את העובדה ההיסטורית הזאת. בעוד וכוחות ההגנה אפשרו לערבים לברוח מן השטחים שנתפסו על ידי ישראל, הכוחות הערבים טבחו ביהודים שמצאו את עצמם בשטחים שנכבשו על ידי הלגיון הערבי (כמו בגוש עציון למשל).

היו ב- 1948 כ -60 מיליון פליטים בעולם, מתוכם כ 600,000 פליטים פלשתינים (1%). כמיליון וחצי יוונים גורשו מטורקיה ב- 1922, כ -15 מיליון גרמנים גורשו ממזרח אירופה ב- 1945, וכ- 25 הודים ופקיסטנים הפכו לפליטים כתוצאה מהחלוקה של 1947. האם מישהו מעלה על דעתו שפליטים אלו וצאצאיהם ישובו אל בתיהם? ודאי שלא. כי רק הפליטים הפלשתינים תובעים את ה "זכות" לחזור אל בתיהם, ולהעביר את ה "זכות" הזאת מדור לדור, לנצח נצחים.

יש בנושא הפליטים סטנדרט כפול שערורייתי, וקשה להבין מדוע ישראל משלימה עם המצב הזה. יש היום בעולם שני סוגים של פליטים: פליטים, ופליטים פלשתינים. כל פליטי העולם (כ- 17 מיליון), למעט הפליטים הפלשתינים, מטופלים על ידי סוכנות האו"ם לפליטים (UNHCR). רק לפליטים הפלשתינים יש מוסד נפרד משלהם באו"ם (UNWRA). אך האפליה היא לא רק מוסדית אלא גם, ובעיקר, הגדרתית. הרי בעוד וה- UNHCR מגדיר פליט כמי שגורש מארצו (ולא צאצאיו), ה UNWRA מגדיר כפליט פלשתיני לא רק הפליט עצמו אלא גם צאצאיו לנצח נצחים. לכן, בעוד ומספר הפליטים בעולם ירד מ- 60 מיליון ב- 1948 ל -17 מיליון היום, מספר ה "פליטים" הפלשתינים עלה מ- 600,000 ב- 1948 ל- 4 מיליון היום. ה UNWRA גם מגדיר כפליט פלשתיני כל תושב ערבי ששהה במנדט הבריטי לפחות שנתיים לפני מלחמת העצמאות. לכן, נכד של פועל מצרי שעבר ליפו ב- 1945 כדי למצוא עבודה ונאלץ לעזוב ב- 1947 נחשב היום כפליט פלשתיני. כמו כן, בעוד וה UNHCR פועל לקליטת הפליטים ברחבי העולם, ה UNWRA פועל להמשך והנצחת הסטאטוס של הפליטים הפלשתינים.

אם 4 מליון "פליטים" פלשתינים רשאים "לשוב" לישראל, הרי שלפי אותו הגיון (ואותו חישוב), 100 מיליון "פליטים" גרמנים צריכים לשוב לפולין ולצ'כיה, 10 מיליון "פליטים" יוונים צריכים לשוב לטורקיה, ו- 167 מיליון פליטים הודים ופקיסטנים צריכים שוב לעבור את הגבול. רק במקרה של ה "פליטים" הפלשתינים מקובל להציג את הדרישה האבסורדית הזאת.

אך האם "זכות השיבה" של הפלשתינים מוכרת במשפט הבינלאומי? התשובה היא לא. הפלשתינים מצטטים כל הזמן את ההחלטה מס' 194 מהעצרת הכללית של האו"ם (מנובמבר 1948). אך ה "החלטות" של העצרת הכללית הן בגדר המלצה בלבד ואין להן שום תוקף מחייב. ההחלטה הרלוונטית על שאלת הפליטים היא ההחלטה מס' 242 ממועצת הביטחון (נובמבר 1967). החלטה זו מתייחסת הן לפליטים הפלשתינים והן לפליטים היהודים. ההחלטה לא מכירה ב"זכות שיבה" כלשהי, אלא קוראת לפתרון "הוגן" של בעיית הפליטים.

ברור כי מימושה של "זכות השיבה" תשים קץ לעצם קיומה של מדינת ישראל, וזו בדיוק המטרה של הפלשתינים. כפי שאמר שר החוץ המצרי סלח אל דין ב- 1948: "ברור שכשמדינות ערב מדברות על 'זכות השיבה' הן מתכוונות לסילוקה של ישראל." וכפי שאמר מזכ"ל ה- UNWRA ראלף גרוואי ב -1957: "מדינות ערב לא רוצות לפתור את בעיית הפליטים. הן משתמשות בפליטים הפלשתינים כנשק נגד ישראל."

אם פלשתיני יכול לשוב ליפו כיוון שסבו ברח משם ב- 1948, למה שיהודי לא יוכל לשוב לחברון כיוון שסבו נרצח שם בפוגרום של 1929? הפלשתינים רוצים להפוך את ישראל למדינה דו לאומית, בעוד והם לא מוכנים לסבול אפילו יהודי אחד בתוך המדינה שהם מבקשים להקים.

על כן, התביעה הפלשתינית בנושא הפליטים חסרת כל בסיס היסטורי, משפטי ומוסרי. על הממשלה הבאה לעמוד בשלושת העקרונות שלהלן וליזום מהלך הסברתי בינלאומי בעניין:

1. יש לדרוש את פירוק ה- UNWRA והעברת הפליטים הפלשתינים לאחריות ולהגדרה של ה- UNHCR. אם נגדיר את הפליטים הפלשתינים כשאר פליטי העולם, הרי שמספרם יהיה כ- 200,000 בערך. על ה -UNHCR ליישם את המנדט שלו ולפעול לקליטת הפליטים הפלשתינים בארצות מגוריהם;
2. יש לדחות על הסף כל פיצוי כספי של הפליטים הפלשתינים ויורשיהם כל עוד ומדינות ערב לא יסכימו לממן את הפיצוי הכספי של הפליטים היהודים אשר גורשו מארצות האסלאם ללא רכושם;
3. מול הדרישה הפלשתינית "להחזיר" פליטים אל תוך מדינת ישראל, יש להעמיד דרישה ישראלית לקלוט פליטים יהודים במדינה שהפלשתינים מבקשים לקום. זאת על מנת לחשוף את הצביעות הפלשתינית, אשר קוראת מצד אחד לגידול המיעוט הערבי בתוך מדינת ישראל, ודורשת מצד שני את החיסול של מיעוט יהודי כלשהו במדינה שהפלשתינים מבקשים להקים.

אני שמח לברך היום בכנסת ישראל, בירושלים המאוחדת בירת ישראל, את נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ואת רעייתו הגב' קרלה סרקוזי.
אדוני הנשיא, אני יכול לקבוע ללא היסוס: אתה ידיד אמת של ישראל!

כשאתה אומר שאתה מחוייב לביטחוננו - אתה מתכוון לזה. במהלך השנים הורגלנו למנהיגים במערב שבהבל פיהם תומכים בזכותה של ישראל להגנה עצמית, אך ברגעי אמת מגנים אותנו כל פעם שאנו נאלצים לממש זכות זו.

אתה ידיד אמת של ישראל כי הראית שיש לך מצפן מוסרי. לפני חודשים אחדים הצהרת שלא תיפגש עם מי שמסרב להכיר בקיומה של ישראל -הצהרה שמעטים ממנהיגי העולם מוכנים להתחייב לה, ועוד פחות מזה לקיימה.

כשאחמדיניג'אד מכריז באו"ם ובבירות העולם על כוונתו להשמידנו, כמעט שלא קם אף אחד שיתייצב מולו ויאמר לו את המילים הישירות ברוחו של אמיל זולא – .J’accuse אני מאשים! אבל אתה קמת ודחית אותו בתקיפות, ועל כך אנו מצדיעים לך היום!

אדוני הנשיא, אתה ידיד אמת של העם היהודי משום שאתה מוכן להתעמת חזיתית עם האנטישמיות ששוב מרימה ראש בארצך. כפי שאמרת: "המאבק נגד האנטישמיות אינו עניינה של הקהילה היהודית בצרפת, אלא עניינה של הרפובליקה הצרפתית כולה".

אתה ידיד אמת של ישראל, אדוני, כפי שאתה ידיד אמת של אמריקה. כשאתה מחזק את הקשר בין ארצך לארצות הברית, אתה מחזק את כל הדמוקרטיות. כמו במאבק נגד הנאציזם והקומוניזם, המאבק נגד האסלאם הקיצוני מחייב ברית איתנה של כל מדינות העולם החופשי. כשארה"ב וצרפת מפולגות, ברית זו נחלשת. כשהן עומדות זו בצד זו, כל הדמוקרטיות מתחזקות, כולל ישראל.

האיום הגדול ביותר על העולם החופשי נובע מניסיונה של איראן להתחמש בנשק גרעיני. אנו מעודדים ממדיניותך להתייצב יחד עם ארה"ב כדי למנוע התפתחות זו.

בסופו של דבר, העימות עם איראן ימנע רק אם איראן תבין שהקהילה הבינלאומית נחושה לעשות כל דבר כדי למנוע את התחמשותה של איראן בנשק גרעיני.

אדוני הנשיא, שינית את יחסה של צרפת לישראל, ואת יחסה של ישראל לצרפת – וזאת מבלי לגרוע מיחסי צרפת והעולם הערבי.

בזה חידשת מסורת של יחסים מיוחדים בין צרפת וישראל. בשני העשורים הראשונים לעצמאותנו, זכינו לתמיכתה החיונית של צרפת בביצור כוחנו הלאומי.

שותפות זו צמחה מן המורשת התרבותית וההיסטורית המיוחדת של צרפת. תנועת ההשכלה בצרפת הייתה המנוע העיקרי של תנועת השחרור של יהודי אירופה. בצרפת הביא הדבר להופעת שורה ארוכה של יוצרים, הוגים ואישים יהודיים כמו קמיל פיזרו וז'אק אופנבאך, אנרי ברגסון וריימונד ארון, ליאון בלום ופייר מנדס פרנס – ואינספור יהודים אחרים שתרמו לצרפת מכישרונם וגאוניותם בכל התחומים, כיאה לארץ שהעמידה מתוכה גאון כמו רש"י.

היום מהווים יהודי צרפת את הקהילה היהודית הגדולה באירופה. זוהי קהילה תוססת, חזקה וגאה – גאה בזהותה היהודית, גאה בהישגיה הרבים ובתרומתה לצרפת, וגאה באהבתה למדינת ישראל.

ידידי הנשיא, זכורים לי רגעים מרגשים בהם עמדנו יחד על אותה במה מול אלפי יהודים בצרפת. ראיתי את חיבתך אליהם, וראיתי את חיבתם אליך. אין פלא שרבים מהם תומכים במאמציך לחדש את פניה של צרפת.

ידידי, אני מאחל לך הצלחה ביוזמתך לעשות רפורמות כלכליות ואחרות בארצך. מניסיון אישי, אני יכול לומר לך – זה לא יהיה קל. אך מנהיגות נבחנת ביכולתה לשחות נגד הזרם ולקבל החלטות קשות אך הנחוצה לטובת המדינה, המעז מנצח.

כולנו מאחלים גם להצלחתך ביוזמתך החשובה ליצור מסגרת של שיתוף פעולה בין מדינות הים התיכון, שלישראל מקום טבעי בה.

אין זה אומר שלא יהיו בינינו חילוקי דעות. כפי שאתה נוהג לומר: "חילוקי דעות יכולים להתקיים בין ידידים. אבל ברגעי מבחן, ידידים מתייצבים בשורה אחת זה בצד זה".

ואכן, ישראלים רבים רואים את הדברים בפרספקטיבה שונה ממה שמצטייר לעיתים בקהילה הבינלאומית. עם ישראל רוצה בשלום בכל מאודו. גם הוכחנו שאנו מוכנים לשלם מחירים עבור השלום. אבל למדנו מניסיון השנים האחרונות להבחין בין שלום אמיתי לשלום מדומה, שטומן בחובו סכנות חמורות.

הנסיגות החד-צדדיות מלבנון וחבל עזה לא קירבו את השלום אלא יצרו בסיסים איראנים בגבולנו, מהם נורו עד היום על יישובינו אלפי טילים.

הביטחונות שקיבלנו מן הקהילה הבינלאומית, כולל החלטת מועצת הביטחון 1701, כשלו לחלוטין במניעת התחמשותם מחדש של החיזבאלה והחמאס.

ואילו אצל הפלשתינאים המתונים יותר אנו מגלים לצערנו אוזלת יד וחוסר נכונות לעשות את הצעדים המינמליים הדרושים לכינון שלום אמת.
הם אינם מוכנים להלחם בטרור, להכיר בישראל כמדינה יהודית ולוותר על הדרישה להציף את ישראל במיליוני פלשתינאים.

כדי שנוכל להתקדם לשלום אמת, כל זה חייב להשתנות. אם למדנו משהו מן ההיסטוריה הרי זה שהשלום מבוסס על עוצמה ולא על חולשה.
עלינו לשמור את הביטחון בידינו ולהיאבק בטרור ללא הפסקה וללא הפוגה. הבטחון הוא התנאי הראשון והבסיסי ביותר לקיום הסדרי שלום.

בצד זה עלינו לקדם שלום כלכלי עם שכנינו – לא כתחליף להסדר מדיני אלא כפרוזדור אליו. צמיחה כלכלית תחזק את המתונים ותחליש את הקיצוניים ע"י יצירת מקומות עבודה, שיפור רמת חייהם וקידום יוזמות כלכליות, תוך בניית עתיד של שגשוג ותקווה. אדוני הנשיא, אנו מקווים שתקדם יוזמות אלה במרץ האופייני לך בתקופת נשיאותך הקרובה של האיחוד האירופי.

ידידים יקרים, הגיע הזמן להגיד לעולם את האמת ההיסטורית בקול ברור וחזק: המכשול האמיתי לשלום היה והינו הסירוב להכיר במדינת ישראל בגבולות כלשהם.

ישראל הותקפה פעם אחר פעם בקווי 67 מיהודה, שומרון, עזה ורמת הגולן, כשלא הייתה אפילו התיישבות אחת בשטחים אלה. וכשנסוגונו עד הסנטימטר האחרון מלבנון ומרצועת עזה, ממשיכים אויבינו לתקוף אותנו מן השטחים הללו.

הם מסבירים שמטרתם היא לשחרר את "כל חלקי פלשתין הכבושה": את "חיפה הכבושה", "אשקלון הכבושה", "יפו הכבושה" וכו' - כלומר לחסל את מדינת ישראל בקווי 67 המצומקים.

הם אינם רוצים מדינה פלשתינאית בצד ישראל. הם רוצים מדינה פלשתינית במקום ישראל.

על כן עלינו לדרוש הכרה אמיתית בזכותנו לחיות כעם חופשי ובטוח בארצנו. ועלינו לעמוד על גבולות בני הגנה כדי שנוכל לחיות כאן.

לא נחזור לקווי 67 ולא נרד מרמת הגולן!

אין לנו כוונה לחזור ולשלוט בריכוזי האוכלוסייה הפלשתינית, אבל גם לא נחזור לגבולות שלא יאפשרו הגנה על מדינתנו , תוך ויתור חסר אחריות על מחוזות שהם נחלת אבותינו.

נפוליאון היה בין אלה שעמדו על הקשר העמוק בין עם ישראל לארצו.
במסעו בארץ ישראל ב-1799 קרא ליהודים, אותם כינה "היורשים החוקיים" של הארץ, להצטרף לצבאו ו"להחזיר מה שנלקח מכם". במנשר ששלח להם שכתובתו ירושלים הוא מצטט מדברי הנביא ישעיהו: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון".

ובכן, מאז ברוך השם התקיימו דברי הנביא, וחזרנו בהמונינו לציון!

ידידי הנשיא, הפלשתינאים מאמינים שעם ישראל שהתפלל במשך אלפיים שנה לחזור לירושלים יוותר על חלקים מירושלים, לרבות הר הבית.

הם טועים.
זה לא יקרה!

לעולם לא נחלק את ירושלים!

כפי שאיש לא יעלה על דעתו לחלק את פריז מסיבות אתניות או דמוגרפיות, לא ניתן לאיש לחלק את ירושלים.

בירת הנצח של עם ישראל אינה עומדת לחלוקה או למכירה!
ירושלים המאוחדת תחת ריבונות ישראלית היא הערובה היחידה להמשך שמירת חופש הפולחן לבני כל הדתות בעיר - מוסלמים, נוצרים ויהודים.

ידידי הנשיא, אני רוצה לומר לך בנימה אישית: זו לא הפעם הראשונה ששנינו נפגשים כאן בירושלים, ומן הסתם גם לא הפעם האחרונה.

אבל אני שמח במיוחד לקבל אותך כאן כנשיא הרפובליקה הצרפתית.

ועוד יותר אני שמח שכל אדם בישראל יודע היום מה שצפיתי לפני שנים: שכמדינאי תחזיר את צרפת למרכז הבמה העולמית, ושאתה ידיד אמת של מדינת ישראל ושל עם ישראל.

ברוך בואך לירושלים!

כ"ט בנובמבר
ישיבת כנסת מיוחדת לכבוד
נציגי המדינות חברות האו"ם שתמכו בהחלטה.

עברו שישים שנה מאז החלטת האו"ם שהכירה במדינת ישראל. זה היה רגע חשוב בחיי האומה, ורגע חשוב בחיי האומות.

מאז ועד היום, עשינו שלום עם מצרים וירדן. מאז ועד היום, נשאר המכשול להרחבת השלום אותו מכשול: סירובם של אויבינו להכיר במדינת ישראל בגבולות כלשהם.

הם אינם רוצים מדינה ערבית ליד ישראל.
הם רוצים מדינה ערבית במקום ישראל.

הרי הוצעה להם מדינה ערבית בצד מדינת ישראל פעם אחר פעם, והם דחו אותה כל פעם כשהוצעה: תחילה בתכנית החלוקה ב–1947, אח"כ באופן עקיף בהסכמי אוסלו ב–1993, אח"כ באופן מפורש בוועידת קמפ דייוויד בשנת 2000, ומאז באינספור הצהרות מצד מנהיגים בישראל ובקהילה הבינלאומית שדיברו על שתי מדינות לשני העמים.

ומה הייתה תשובתם להצעות אלה?
ב-1947 הם פתחו במתקפת טרור ואח"כ במלחמה רבתי כדי להשמיד את מדינת ישראל. תוך כדי תהליך אוסלו פתחו בטרור המתאבדים, ובעקבות וועידת קמפ דייוויד פתחו באינתיפאדה השנייה, שגבתה מאיתנו למעלה מ- 1000 הרוגים, מאז ירו אלפי רקטות על הגליל ואלפי קאסמים ופצצות מרגמה על יישובי הנגב המערבי על מנת לשחרר, כדבריהם, את "פלשתין הכבושה" - כלומר את חיפה הכבושה, עכו הכבושה, שדרות הכבושה ואשקלון הכבושה.

בזה חוזרים החיזבאללה והחמאס על דבריו של בן דודו של המופתי ג'מאל חוסייני, חבר הועד הערבי העליון, שאמר ארבעה ימים לפני קבלת תכנית החלוקה באו"ם: "פלשתין תתמלא באש ודם אם יקבלו היהודים אפילו חלק ממנה".

לצערנו, גם הגורמים המתונים יותר בקרב הפלשתינאים מסרבים להתייצב בתמיכה בשלום עם ישראל כמדינתו של העם היהודי. הם מבקשים שתי מדינות לעם אחד: מדינה פלשתינאית נקייה מיהודים, ומדינה דו-לאומית, שאותה הם דורשים להציף בפלשתינאים תחת מה שקרוי זכות השיבה.

עד שלא יכירו הפלשתינאים בזכותו של העם היהודי למדינה משלו, עד שלא יפנימו זכות זאת באמת, עד שלא יגלו את האומץ והמנהיגות שגילו אנואר סאדאת והמלך חוסיין - ספק אם יהיה לנו פרטנר אמיתי לשלום אמיתי.

על רקע זה ניתן להבין מה קרה -ומה לא קרה - בהחלטת האו"ם בנובמבר 1947.

ההחלטה לא קיבעה לעולמי עד את קווי ההסדר בינינו ובין שכנינו. ממילא שללו הערבים את קיומה של המדינה היהודית וביקשו להחריבה. המופתי עצמו אמר למחרת ההחלטה: "מה שבאו"ם כתבו בדיו שחור, אנחנו נכתוב בדם אדום".

מנהיגים ערבים אינם יכולים לבוא עכשיו, שישים שנה מאוחר יותר, ולדרוש להחזיר את השעון אחורה, כאילו לא קרה דבר. הם אינם יכולים לתבוע מאתנו לקבל החלטה שהם עצמם קרעו לגזרים במו ידיהם, ומשנכשלו בניסיון לחסלנו, לבקש להחזירה בידיעה שהיום - עם חלוף השנים - אין לנו אפשרות להתקיים במסגרתה.

זאת הבין היטב דוד בן גוריון, כשאמר באחת מהישיבות הראשונות של ממשלת ישראל: "החלטות ה-29 בנובמבר מתו. מתו גבולות החלוקה. ירושלים כ'עיר בינלאומית' הפכה חלום באספמיה". הוא חזר על כך בנאומו בכנסת ב-3.12.1949 כשאמר שהחלטת האו"ם בטלה ומבוטלת.

ובכן, לא גבולות החלוקה ולא בנאום ירושלים הם הדבר הקובע בהחלטת האו"ם.
הדבר הקובע הוא ההכרה הבינלאומית בזכותם של היהודים למדינה משלהם, זכות שעוגנה בהצהרת בלפור שהכירה בזכותם של היהודים ל"בית לאומי" בארץ ישראל, אושרה ע"י וועידת סן רמו ב-1920 ועל ידי חבר הלאומים ב-1922.

אבל החלטת האו"ם נחרתה בזיכרוננו, גם משום שמייד אחר קבלתה החלו הבריטים לעזוב את הארץ, ונפתחה המערכה הגורלית שכמעט קיפדה את חוט חיינו.

לא החלטת האו"ם הקימה את מדינת ישראל. היא רק הכירה בזכותו ההיסטורית של עם ישראל לשוב למולדתו ולבנות בה מחדש את חייו הריבוניים.

אבל גם זכות היסטורית זאת לא הייתה מתממשת אלמלא כיסופי הדורות של עם ישראל לארץ ישראל, אלמלא הנוכחות הרצופה של יהודים בארץ במהלך הדורות, ואלמלא 70 שנות התיישבות יהודית אינטנסיבית בארץ שקדמו להחלטת האו"ם.

וגם אלה לא היו עומדים לנו אלמלא, אחר השואה הנוראה, הרימו בניה של האומה הקטנה את חרב המכבים, והדפו בגבורה שאין משל לה את הנחשול הערבי שעמד לשטוף את המדינה הצעירה.

האמונה בזכותנו ההיסטורית, מפעל ההתיישבות שמימש אותה, והמאבק הצבאי שהגן עליה - הם שהקימו מחדש את מדינת היהודים.

החלטת האו"ם רק נתנה לכך גיבוי של הכרה בינלאומית.

עם זאת זו הייתה החלטה חשובה בעלת מימד היסטורי, ובצדק אנו מציינים אותה היום בנוכחות השגרירים המכובדים של המדינות שאישרו את ההחלטה.
אבל יש לזכור וגם לשאול: מה היה קורה להחלטה זו אם היינו ניגפים במלחמת העצמאות?

מאז ומתמיד היה המפתח לקיומנו חיזוקה של הציונות ויכולתנו להגן על עצמנו, וזהו גם היום המפתח לקיומנו לשלום אמיתי. רק כשהבינו חלק משכנינו שישראל היא עובדת קבע שאין למחוק אותה מעל פני האדמה – רק אז נוצרה אצלם גם המוכנות הנפשית לעשות עמנו שלום.

ועל כן נדהמתי לשמוע את ראש הממשלה אומר בעיתונות: "אם לא תהיינה שתי מדינות – ישראל גמורה".
אדוני ראש הממשלה: מדינת ישראל אף פעם לא תהייה גמורה!

את גורלנו נקבע אנו ולא אף אחד אחר!
הקיום שלנו אינו תלוי בנכונותם של הפלשתינאים לעשות עמנו שלום. הקיום שלנו מובטח ויובטח ע"י זכותנו לחיות בארץ הזאת וכוחנו להגן על זכות זו.

בנינו את המדינה במשך שלושים ואחת שנים עד הסכם השלום הראשון עם מצרים, ואח"כ בנינו אותה שש עשרה שנים נוספות עד הסכם השלום עם ירדן, ואני מקווה שלא יעברו הרבה שנים עד שיושג הסכם השלום עם הפלשתינאים ועם אחרים בעולם הערבי.

אבל איננו מתנים את קיומנו בהסכמתם. כך לא נהגה שום ממשלה בישראל עד כה, ואל לה לשום ממשלה לנהוג כך בעתיד. אני חוזר ואומר: את גורלנו נקבע אנו ולא אף אחד אחר.
במזרח התיכון, השלום והביטחון שלובים זה בזה, ולמעשה הביטחון - הנובע מעוצמתה של ישראל - קודם לשלום ולהסכמי השלום. מי שאינו מבין זאת יישאר בלי ביטחון ובלי שלום.
רק ישראל חזקה, שמאמינה בצדקת דרכה ומונהגת ע"י מנהיגות איתנה, תצליח להגיע לשלום אמת עם שכנינו, שלום שכולנו חפצים בו.

אהרון כהן- מוהליבר -יועץ כלכלי לרוה"מ לשעבר בנימין נתניהו

"על פי ההערכות הפומביות של ראש המוסד נותרו לכל היותר שלוש שנים עד להתחמשותה של אירן בנשק גרעיני, והיום הוא יום אחד פחות". באלה המילים משתמש רה"מ לשעבר בנימין נתניהו על מנת לדרבן לפעולה אישים עימם הוא נפגש, יהיו אלה מושלים, סנאטורים, חברי קונגרס, מועמדים לנשיאות, עיתונאים בכירים וקובעי דעת קהל ומדיניות בארה"ב. בשנה האחרונה ליוויתי את בנימין נתניהו בעשרות שיחות כאלו, שיחות שנועדו למנוע מהמשטר האיראני להתחמש בנשק גרעיני.

מאז הצטרפתי ללשכתו כיועץ כלכלי לפני כשנתיים, עוסק נתניהו בנושא האיום האיראני, הרבה לפני שהעיסוק בו הפך למרכיב מרכזי במדיניות החוץ של הממשלה. נתניהו פועל בשלושה מישורים: משפטי, כלכלי ומדיני. לפני כשמונה חודשים השקנו בפרלמנט הבריטי "קמפיין" בינלאומי לבידודו המשפטי של אחמדיניג´אגד. הרעיון היה פשוט - מי שקורא להשמדת עם שלם הוא פושע בינלאומי על פי האמנה נגד רצח עם של האו"ם. הרשעתו של אחמדיניג´אד בפשעים נגד האנושות תעביר מסר ברור לאיראנים על השלכות מעשיהם. באותה עת התחלנו לפעול לבידודה הכלכלי של איראן, והפעלת לחץ על חברות להפסיק לסחור עם איראן על ידי משיכת כספי קרנות הפנסיה האמריקאיות מכל חברה שעושה פעילות עסקית בה. לשני מאמצים אלה מתלווה המאמץ המתמשך לבודד את איראן מדינית.
מטרתה של הנסיעה הנוכחית הייתה לקדם את הקמפיין למשיכת ההשקעות מחברות שסוחרות עם איראן. בעבר הלא רחוק לחץ כזה מוטט את משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, והאפקטיביות של מהלך כזה יכולה להיות גבוהה גם במקרה של איראן, שעיקר הכנסותיה מגיעות מנפט וגז. בשלוש השנים האחרונות ירדה תפוקת הנפט ב-כעשרים אחוזים, דבר שמעצים את הצורך של איראן בהשקעות חדשות.

ההישגים במאבק למשיכת ההשקעות עד כה הם מרשימים. תוך תקופה קצרה התחילו מדינות רבות בהליכי חקיקה להוצאת כספי קרנות הפנסיה שלהן מחברות שסוחרות עם איראן. סטייט סנטור צעיר ונמרץ בשם ג´דסון היל העביר חקיקה כזו במדינת ג´ורג´יה, סטייט סנטור טד דויטש העביר הצעת חוק שנחתמה על ידי המושל בפלורידה בעקבות שיחות שקיים מר נתניהו עם קבוצה של מחוקקים בבית הנבחרים של פלורידה. חקיקות נוספות מקודמות בלואיזיאנה, אוהיו, מיזורי ובקליפורניה, שלה קרן הפנסיה הגדולה בעולם. נתניהו גם שוחח השבוע עם מושל טקסס ג´יימס ריצ´רד פרי ועובד איתו להעביר חקיקה דומה בטקסס.
בביקורים קודמים בניו יורק נפגש נתניהו עם רודי ג´וליאני המתמודד על נשיאות ארצות הברית שהבטיח לתמוך בחרם כלכלי על איראן. נתניהו נפגש גם עם מייקל בלומברג ראש עריית ניו יורק (והבעלים של חברת החדשות הכלכליות "בלומברג"). בלומברג הציע שנפגש עם גזבר מדינת ניו יורק, החולש על קרנות פנסיה בהיקף אדיר, 140 מיליארד דולר (בין קרנות הפנסיה הגדולות בעולם) ונבקש שימשוך את השקעותיו מחברות שסוחרות עם איראן. נפגשנו עם הגזבר, תומאס דינאפולי ביום רביעי שעבר, ועם הסנאטורית מניו יורק (והמועמדת לנשיאות) הילרי קלינטון יום לאחר מכן. שניהם השתכנעו בחשיבות העניין, הבטיחו להירתם למשימה, ולהתחיל בהליכים למשיכת ההשקעות מהקרן.
מאוחר יותר באותו יום נפגשנו עם פרד תומפסון, התובע ב "חוק וסדר" שמכהן גם (ובעיקר) כסנטור של מיזורי. תומפסון טרם הכריז על מועמדותו לנשיאות, אולם על פי הסקרים הנוכחיים, הוא יהיה מהמובילים בהתמודדות. גם תומפסון וגם הילרי קלינטון הבטיחו שניהם לדאוג להגברת הלחץ על איראן ונראה כי הם יסייעו להעלות את המודעות לסכנה האיראנית לסדר היום בארה"ב. שניהם מבינים שהעולם אינו יכול להשלים עם איראן גרעינית או עם אל-קעידה עם יכולות גרעיניות. בסוף היום נפגש נתניהו עם סגן הנשיא צייני ושוחח עימו באריכות על האיום האיראני. נתניהו דיבר עם מושל קליפורניה שוורצנגר ואנחנו מקווים שתוך מספר חודשים ימשכו גם ניו יורק וגם קליפורניה את קרנות הפנסיה שלהן מחברות שסוחרות עם איראן.

הביקור שלנו מדגיש את העובדה שהמלחמה בטרור היא נושא המאחד קואליציה ואופוזיציה, שמאל וימין, ובארה"ב גם דמוקרטים כמו הילרי קלינטון וברק אובאמה, ורפובליקאים כמו רודי ג´וליאני ופרד תומפסון. גם מספסלי האופוזיציה נתניהו ממשיך לעשות כל שביכולתו כדי להחליש את המשטר האיראני, ולא לאפשר לו להתחמש בנשק גרעיני.
ההצלחות משמעותיות, אך העבודה עוד רבה. להערכתי, פעילותנו במישור הכלכלי גרמה למשיכת השקעות במינון משמעותי מכמה חברות מרכזיות שסוחרות עם איראן. במישור המשפטי התבשרנו כי משהקונגרס האמריקאי העביר החלטה להעמיד לדין את אחמדיניג´אד על פשעי מלחמה בשל קריאתו להשמדתה של ישראל, ובמישור המדיני מספר הולך וגדל של מנהיגים נענו לקריאתו של נתניהו לבודד את איראן.
עם חזרתם של בתי המחוקקים האמריקאיים מהפגרה נמשיך את עבודתנו למשיכת ההשקעות של קרנות הפנסיה מחברות שסוחרות עם איראן. אני מקווה שתוך מספר חודשי עבודה ימשכו קליפורניה וניו יורק את השקעותיהם, ויביאו את הסך הכולל של הקרנות שאסור להן להשקיע באיראן ל חצי טריליון דולר.

רשמים ממסעי האחרון בארה"ב
בביקוריי האחרונים בבריטניה, צרפת וארה"ב, המשכתי במאמציי להפנות את תשומת לבה של דעת הקהל העולמית והאמריקנית לסכנות הנובעות מחימושה הגרעיני של איראן.

במהלך פגישותיי בארה"ב, בהן נפגשתי עם סגן נשיא ארה"ב ריצ´רד צ´ייני ונציגים בכירים של הממשל האמריקני, עם מועמדים בולטים של שתי המפלגות במרוץ לנשיאות, רודי ג´וליאני וברק אובמה, עם סטודנטים וקהל גדול של תומכי ישראל נלהבים, שבתי והדגשתי את חשיבותו ומשקלו של לחץ כלכלי ודיפלומטי על המשטר בטהרן. עמדתי על כך שיש לפעול במהירות כל עוד יש משמעות לפעילות זו.

מצאתי אוזן קשבת בקרב מנהיגים רפובליקנים ודמוקרטים כאחד, המכירים בסכנה המוחשית של איראן מחומשת בנשק גרעיני. מצאתי אצלם אף נכונות לפעול לסיכול סכנה זו, בהאמינם שלחץ כלכלי אכן יכול לגרום לאיראן או לנטוש את תוכניות הגרעין שלה או לערער את המשטר של אחמדיניג´אד עצמו.

לחצים כלכליים – האופציה המיידית
בשיחותיי עימם, שבתי והבהרתי שבנושא האיראני פתוחות בפני הקהילה הבינלאומית שלוש דרכים:
האחת, "שב ואל תעשה", מה שיבטיח שאיראן תפתח נשק גרעיני. זו היא אופציה שבשום מצב איננו יכולים לקבלה או להשלים עמה.
השנייה, שימוש באמצעים צבאיים לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית. בעוד שאין לבטל אפשרות זאת, יש לשמרה כאופציה אחרונה.
השלישית, היכולת להפעיל לחצים חזקים שאינם צבאיים והם כלכליים בעיקרם.

המשטר האיראני רגיש ביותר ללחצים כלכליים אלה. למעלה מ-60% מהכנסות הממשלה מתקבלות מיצוא הנפט; ייצור הנפט התכווץ בכ-10% בשנים האחרונות, וזקוק נואשות להשקעות חדשות. איראן מסבסדת בשיעור ניכר את הגז לאוכלוסיה; והתעשייה האיראנית זקוקה להשקעות הון וטכנולוגיות חיצוניות זרות. כשבוחנים נתונים אלה, מגיעים למסקנה שהמשק האיראני פגיע מאוד.

לפני שלושה חודשים נקט האו"ם צעד עונשי מזערי, בהטילו סנקציות מוגבלות על איראן. אך אפילו סנקציות מוגבלות אלו חשפו את פגיעותה של הכלכלה האיראנית. כתוצאה מכך, ספג אחמדינאג´ד ביקורת חסרת תקדים מבית, מפלגתו הפסידה מכוחה בבחירות למועצה האיראנית העליונה, ומחיריהם של מוצרים רבים האמירו.

למרות שעדיין לא ברור אם האו"ם ימשיך בהרחבת מדיניות הטלת הסנקציות, בשל אי שיתוף הפעולה של סין ורוסיה בתהליך בידודה של איראן, עדיין יש מקום לעידודה של לפעילות בינלאומית מסוג זה.

משרד האוצר האמריקני מנסה להנהיג מערכת בנקאות בינלאומית שתעריך מחדש את הסיכונים שחברות נוטלות על עצמן בעשיית עסקים עם איראן. מהלך זה זוכה להצלחה רבה ומצר את הפעילות הכלכלית של זרים באיראן.

מנקודת ראותי, יש מכשיר נוסף שיכול להוליד לחץ כלכלי עצום על איראן, והוא - משיכת ההשקעות מאיראן.

המסר לארה"ב – למנוע השקעות באיראן
אזרחים אמריקנים רבים מושקעים היום באיראן באורח עקיף , באמצעות קרנות הפנסיה ותוכניות חיסכון. כסף אמריקני מושקע באיראן גם באמצעות חברות אירופיות הסוחרות עם איראן. אם תופנה תשומת ליבו של הציבור האמריקני לעובדה זו, והוא מצידו יתבע שהשקעותיו לא תגענה לאיראן, יהיה בכך מסר חזק ואפקטיבי מאוד נגד הכלכלה האיראנית.

המשמעות המעשית של לחץ מסוג זה לגבי איראן - משיכת ההשקעות - יכולה להיות הרסנית. יותר ויותר חברות תחסלנה את פעילותן הכלכלית באיראן, ופחות חברות תיכנסנה לפעילות כלכלית בה. כתוצאה מכך תפחתנה גם השקעות ההון החיצוני והטכנולוגיות המושקעות בה. איראן תועמד בפני הברירה הקשה לקיים את מדיניותה או להסתכן בקריסה כלכלית. יש להבין, שמהלך זה יכול להיות אפקטיבי כבר בטווח הקצר.

מעט אנשים במערב יודעים שהם תומכים באופן עקיף במשטר הטרור האיראני, המסית להשמדת-עם (ג´נוסייד). אין בלבי ספק שכשאנשים אלה יגלו את מידת מעורבותם במשק האיראני, הם ישאפו להפסיק תמיכה עקיפה זו.

מאמצים ברוח זו נעשים כיום ע"י הממשל האמריקני כלפי מדינת רשע נוספת – סודן.
בדרפור מתרחש בעצם ימים אלה מרחץ דמים איום שתוצאתו הקונקרטית היא - השמדת-עם.

משיכת ההשקעות מאיראן ומסודן היא מוצדקת, ממש כשם שעשויה הייתה להיות מוצדקת, לו ניתנה לנו אז הברירה, כלפי המשטר הנאצי בשנות ה-30. עלינו לפעול היום כלפי איראן מתוך זיכרון מצב הדברים המר שבו להורינו ולסבינו לא הייתה בחירה. היום יש לנו בחירה ויש לנו כושר פעולה.

הסנדלר אינו יכול להיות יחף
נוכל לתבוע מאחרים להימנע מהשקעות באיראן רק אם נתבע זאת קודם כל מעצמנו. הסנדלר במקרה זה אינו יכול ללכת יחף. לפיכך, הבאתי בפני הכנסת הצעת חוק שתוציא אל מחוץ לחוק השקעות ישראליות בחברות המשקיעות באיראן.

יש החוששים מקמפיין ישראלי של משיכת השקעות ברוח זו בטענה שנשק זה הופנה פעם כלפי ישראל, ושבעמדתנו זו אנו יוצרים תקדים שבמוקדם או במאוחר יופנה כלפינו שוב. אבל לא הנשק פסול אלא היעד שכלפיו הוא הופנה.

בניגוד לסודן ואיראן, מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית ושוחרת שלום, המנסה להגיע להסדרי שלום עם אויביה במשך כל השנים. לא ממנה צריך למנוע השקעות אלא מאלה שרוצים למחוק אותה מעל פני האדמה.

לכן, עלינו להניע את העולם החופשי לעימות עם הסכנה הטמונה במדיניותה הגרעינית של איראן כל עוד הדבר בידינו. זהו מהלך שעיקרו בחירה בחיים ובשלום.

המסר של נסיעתי לארה"ב היה בהיר וחד: משיכת ההשקעות מאיראן הוא לחץ כלכלי מעשי, מהיר ובר ביצוע, שיכול לאלץ את איראן לעבור למדיניות אחרת, ובדרך זו לחזק את בטחון ישראל והעולם.