הבלוג של הליכוד

חלק א'

חלק ב'

ב-8 באוגוסט קיבלה הכנסת ברוב סוחף הצעת החלשה של סיעת קדימה: "הכנסת מחזקת את ידי הממשלה, צה"ל וכוחות הביטחון להמשיך במאמץ המלחמתי עד להשגת היעדים שנקבעו על-ידי הממשלה - פירוק החיזבאללה מנשקו, הסרת האיום הארטילרי המופנה אל יישובי הצפון ואזרחי ישראל, ושחרור ללא תנאי של חיילי צה"ל שנחטפו משטחה הריבוני של מדינת ישראל".
אלה היעדים שהממשלה הציבה,ואנו כאופוזיציה אחראית וממלכתית נתנו לה את מלוא הגיבוי להשגתם. אבל הממשלה נכשלה בהשגת כל אחד משלושת היעדים הללו. בניגוד למה שטוען מר אולמרט, הויכוח אינו על הצבת היעדים הצודקים הללו, אלא על אי-השגתם על-ידי הממשלה והעומד בראשה.

בדו"ח וינוגרד נמצא פירוט נרחב לכישלונות השונים. לדעתי הכשל הגדול ביותר הוא שכתוצאה ממלחמת לבנון השנייה נפגע כושר ההרתעה של ישראל באופן חמור ביותר. מכל מסקנות המלחמה זוהי ללא ספק החמורה מכולן.

מר אולמרט טוען שהמלחמה שינתה את פני המזרח התיכון. הוא צודק, אבל לא באופן שאליו התכוון. השינוי הוא לרעה. בעת מלחמת לבנון השנייה עמדנו מול חזית אחת. היום אנו עומדים מול שלוש חזיתות.

ראשית, בלבנון השלים החיזבאללה ואף הגדיל את מאגר הנשק שהיה לו לפני המלחמה. הוא גם גיוון את כלי הנשק, ויש לו היום אמצעים שלא היו לו קודם לכן.

שנית, מאז המלחמה הופכת רצועת עזה ללבנון שנייה. נחפרו ונבנו בה ערי מחילות ובונקרים. ציר פילדלפי, בדיוק כפי שהתרענו, הפך לאוטוסטראדה להזרמת כלי נשק לתוך הרצועה. לפני ההתנתקות העריכו גורמי הביטחון שטון אחד של חומר נפץ הוברח לעזה דרך סיני בשנה. ההערכה כעת היא שבשנה החולפת מאז המלחמה הגיע היקף לכשלושים טון בשנה!

שלישית, נוספה החזית הסורית: מאז המלחמה סוריה מתחמשת בקצב מואץ. בעשרות השנים שקדמו למלחמה סוריה הוציאה מדי שנה כ-50 מיליון דולר להתחמשות. השנה היא תוציא למעלה ממליארד דולר על נשק חדיש!

שלוש חזיתות סביבנו במקום אחת, וכן גם החזית האיראנית, הרחוקה גיאוגרפית אך המתקרבת בזמן. זהו היפוך של מגמה אסטרטגית. במשך רוב שנות קיום המדינה המגמה הייתה הפוכה: מספר החזיתות מולנו הלך והצטמצם. ב-1948, במלחמת השחרור, תקפו אותנו שבעה צבאות ערב. ב-1967 לחמנו מול שלוש מדינות ערב, שהסתייעו בחיל משלוח עיראקי. ב-1973 מספר המדינות התוקפות ירד לשתים. ב-1982, במלחמת לבנון, עמדנו מול גורם אחד, סוריה. שינוי זה אירע כתוצאה מהעוצמה וכושר ההרתעה שלנו, שהוכחו במלחמה אחר מלחמה.

עד 1967 האמינו מדינות ערב שאפשר לדחוק את מדינת היהודים הצרה לים. אחר הנצחון הגדול במלחמת ששת הימים, והרחקת הגבול לירדן מעבר לקיר הברזל של הרי יהודה ושומרון ,הבינו שכנינו שישראל היא עובדה קיימת ובלתי ניתנת למחיקה. הבנה זו התחזקה במלחמת יום כיפור, כשעל אף ההפתעה הצליח צה"ל להגיע לפאתי קהיר ודמשק תוך 21 יום. ישראל נתפסה כבלתי מנוצחת. הבנה זו היתה המפתח למעבר של חלק מן העולם הערבי ממלחמה לשלום. היא הביאה את הסכמי השלום עם מצרים וירדן, גם את ניצני שלום עם הפלסטינים, או לפחות עם חלק מהם, כתוצאה מהבנתם שיצטרכו להתפשר עם קיומנו.

עתה, בפעם הראשונה מזה עשרות שנים וודאות זו לגבי ניצחיות קיומנו, שהצלחנו לנסוך אצל אויבנו, התערערה. גם ידידנו אינם בטוחים עוד. התוצאה מאיבוד כושר ההרתעה שלנו היא הצטברות ענני המלחמה סביבינו.

המסקנה המתבקשת היא זו: העוצמה מביאה שלום, החולשה מביאה מלחמה.

איבוד כושר ההרתעה אינו בעיה של הצבא. הלוחמים שלנו אמיצים. והם נלחמו בחירוף נפש, והם גם ילחמו בחירוף נפש. שחיקת ההרתעה היא קודם כל תוצאה של חולשת המדיניות וחולשת הדעת של המנהיגים. זה התחיל בנסיגה החד-צדדית מלבנון וזה נמשך אחר כך בנסיגה החד-צדדית מעזה.

היו לי חילוקי דעות בעניין הנסיגה החד צדדית עם רה"מ שרון. הצבעתי נגדה ויצאתי מן הממשלה לפני ביצועה. היה לי אז ויכוח עם ידידי, המשנה לראש הממשלה, שמעון פרס. שאלתי אותו מה יקרה בשטחים שנפנה. מר פרס השיב שיקומו שם כפרי נוער. אני אמרתי: משם ימטירו עלינו אש טילים. אפשר לשפוט היום מי בינינו צדק. הנסיגות החד צדדיות מלבנון ומעזה ערערו מאד את כוחנו, אבל נקודת המפנה הגדולה ביותר בהבלטת חולשתנו הייתה מלחמת לבנון השנייה.

חולשתה של הממשלה הרחיקה את הסיכוי לשלום, חיזקה את הקיצונים שבאויבנו, אפשרה להם להתחמש, נתנה להם קני שילוח לרקטות ומתאבדים, שחקה את כושר ההרתעה שלנו ויצרה סימן שאלה על עתידנו.

מצער לומר, אך האויבים שלנו חוגגים היום. בחזבאללה, בסוריה, באיראן לועגים לממשלת ישראל. ידידינו, גם בין שכנינו הערבים, מדברים בצער על הממשלה החלשה בישראל. גם בוושינגטון מודאגים.

בממשלה אומרים שהם יכולים לתקן זאת. אני שואל - איך תתקנו? הרי אתם הקלקול. בדו"ח וינוגרד נכתב: "הממשלה נכשלה בהפעלת שיקול דעת, באחריות ובזהירות". סעיף 103 בדו"ח אומר על ראש הממשלה: "ראש הממשלה כשל בכך שלא נתן משקל מספיק, כשניגש לקבל החלטות בעלות השלכות מרחיקות לכת, לחוסר ניסיונו ולמגבלה של יכולתו לאתגר את מערכות הצבא ולבקרן בצורה מושכלת, לחוסר הידע העמוק שלו עצמו בקשר בין הפעלת כוח צבאי ובין השגת תכליות המדינה".

ואני שואל את ממשלת ישראל - עכשיו תפעילו שיקול דעת? האם כבר צברתם את הידע העמוק שחסר לכם? עכשיו תגלו אחריות וזהירות?

ראש הממשלה אומר: "אנחנו נתקן". אז הבה נראה מה הוא והממשלה תיקנו בשנה שחלפה מאז המלחמה. מה עשיתם בשנה זאת לעצור את הזרימה האדירה של נשק לחזבאללה? מה עשיתם כדי לעצור את הזרימה האדירה של נשק לעזה? תשאלו את תושבי שדרות! מה עשיתם למגן את הגליל? מה עשיתם למקלט את שדרות? הגענו למצב אבסורדי בו בג"צ נותן תאריכים לממשלה לביצוע המיגון בשדרות.

זו היתה שנה מבוזבזת. לא הפקתם לקחים, כי הלקח העיקרי שיש להפיקו הוא הצורך להחליף אתכם בהנהגת המדינה. במה עסוקה הממשלה? אומר שר בכיר: "אנחנו עסוקים בנאומים בקבינט. אנחנו מדברים וינוגרדית." כל אחד מארגן לעצמו אליבי, כסת"ח בלשון הצבא. אינכם שואלים מה נחוץ למדינה, מה טוב למדינה, מה הכרחי למדינה. שר בממשלה מודה בפה מלא שאתם עסוקים בבניית אליבי. האם זהו הלקח שהפקתם מדוח וינוגרד?
אכן, אתם ללא ספק עסוקים בהישרדות הפרטית שלכם, בתמרונים ובתרגילים פוליטיים. אך בדבר אחד אינכם עוסקים – בתיקון הקלקולים ובשינוי כוון עמוק שיביא בטחון לאזרחי ישראל. אומר שר אחר: "אין לנו אסטרטגיה. אנחנו עוסקים במסוק פה, מסוק שם. הממשלה מתנהלת כמו חנות מכולת".

הדבר היחיד שמתפקד היום כראוי ומציל את הממשלה הזאת, וכרגע גם מחזיק את המדינה, זו הכלכלה, שגם אותה לא אתם תיקנתם, אבל עובדה זו אינה מונעת מכם לנסות לקחת את הקרדיט.

העם מבין זאת היטב. הוא הבין זאת לפני כולנו, והוא הבין זאת לפני דו"ח וינוגרד. אתם אולי מקשיבים אחד לשני אבל אינכם מקשיבים לרחשי הלב של העם. ואני אומר לכם: הקשיבו לעם. גלו קמצוץ של אחריות לאומית. תרצו או לא תרצו, הבחירות תבואנה, ויותר מהר ממה שאתם חושבים. בבחירות אלה, העם יחליף הנהגה ומדיניות. הוא יחליף רתיעה בהרתעה, דשדוש בתנופה, חולשה בעוצמה.

ממשלת ישראל נמצאת בהלם קרב. כל יום שעובר עם ממשלה כזו שוחק את כוח ההרתעה של ישראל ומסכן את ביטחונה.

הממשלה הזאת צריכה ללכת אל העם. הממשלה הזאת צריכה ללכת. נקודה.

להלן הנוסח המלא של נאום יו"ר הליכוד
(הנאום קוצר בשל מגבלת הזמן שהציב היו"ר)

זהו רגע של אמת למדינת ישראל. וועדת וינוגרד הסירה את המסך מעל עיניהם של אזרחי ישראל. הוועדה הזכירה לנו אמת פשוטה שהייתה ברורה לכולנו בעשורים הראשונים של המדינה, אבל טושטשה ונשכחה במהלך השנים: שהקיום שלנו כאן, והשלום עם שכנינו, מותנים בראש ובראשונה בעוצמתנו. רק אם נהייה חזקים- נמנע מלחמות, או נכריע אותן! רק אם נהייה חזקים- תהיה לנו תקווה אמיתית לשלום עם אויבינו!

אמרתי בתום המלחמה:
אם אויבינו יניחו את חרבם – יהיה שלום.
ואם אנחנו נניח את חרבנו – לא נהיה.

זוהי האבחנה הנוקבת ביותר של ועדת וינגורד: שכתוצאה מן המלחמה האחרונה נדמה לרבים מאויבינו, שיד רופפת אוחזת בחרב דוד. בלשון הוועדה: "לראשונה במלחמות ישראל, מלחמה שישראל הייתה מעורבת בה הסתיימה בלי שישראל ניצחה בה בבירור. קשה להגזים בהשלכות מרחיקות-הלכת של תוצאה זו בעינינו, כמו-גם בעיני אויבינו". ואת זה, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. לכן, שיקום עוצמתנו אינו רק צו השעה – זהו צו החיים עבורנו.

אני מדבר על שיקום וביצור כל מרכיבי העוצמה הלאומית שלנו: המדינית, הבינלאומית, הצבאית, הכלכלית, החברתית - ומעל לכל, ה ע ר כ י ת. כי הערכים והרוח הם הבסיס של העוצמה שלנו. וככל שהדבר קשור לעם – הם גם באו לידי ביטוי במלחמה האחרונה. ב-12 ביולי, אל מול התוקפנות ואל מול הסכנה, הוכיח עם ישראל, פעם נוספת, את נכונותו להתנדב ולהתייצב.
אנשי מילואים, עזבו באחת את שגרת יומם, נפרדו ממשפחותיהם, התייצבו, וחיכו לפקודה. מאות אלפי אזרחים התנסו במה שחוו אחינו בשדרות ובישובי הדרום. הם עברו לחיות במקלטים, והיו מוכנים לשהות שם ככל הנדרש ובלבד שהממשלה תסיר את האיום מעל ראשיהם. ובשאר חלקי הארץ, רבבות משפחות פתחו את בתיהם וליבם לאותם תושבי הצפון שירדו דרומה.
הרוח הישראלית, דווקא ברגעי משבר וסכנה, זו של 48 ושל 67 ושל 73, שבה ופיעמה בליבותיהם של האזרחים, של החיילים בסדיר ושל אנשי המילואים.

בשעת המבחן הגדולה – התייצבנו כולנו, כעם אחד, בחזית אחת מתוך אחריות לאומית וממלכתית. נתנו גיבוי מלא לממשלה להשיג את היעדים שהציבה: להסיר את האיום ולהגן על אזרחינו. נרתמנו בכל כוחנו להדוף בתקשורת הבינלאומית את ההתקפות הרבות על המדינה שלנו. האמנו אז שהממשלה יודעת מה היא עושה, שהיא עשתה את כל ההכנות הדרושות, שהיא יודעת לנהל את המערכה – שבחדרי חדרים של הממשלה, הקבינט ומשרד ראש הממשלה מתקבלות ההחלטות הנחוצות. כך נאמר לנו, וכך סברנו. חשבנו אז שיש על מי לסמוך.

רוח העם והלוחמים הייתה שם, מנהיגות לא הייתה שם. המנהיגות כשלה בכושר ביצוע ושגתה בקריאת המציאות. זה התחיל לפני המלחמה. הממשלה הייתה שבוייה בקונספציה של הנסיגות החד-צדדיות, וזו קרסה לנגד עינינו בקיץ האחרון. הנסיגה הבהולה מלבנון הביאה להקמת מדינת טרור בחסות איראן בצפון, וכך קורה עכשיו גם בדרום. מדיניות זו לא קידמה את השלום שכולנו רוצים בו. שלום לא משיגים במהלכים חד-צדדים אלא בהתעצמות ובהידברות עם אלה מאוייבנו שחפצים כמונו לשים קץ למלחמה. ועכשיו הגיעה עת תיקון. הגיעה העת להתבונן בעיניים מפוכחות במציאות סביבנו, ולהחזיר לעצמנו את העוצמה, את כושר ההרתעה ואת הכבוד הלאומי.

אנחנו חברה חופשית, פתוחה, אמיצה. כזו שאינה מטאטאת את כישלונות מנהיגיה מתחת לשטיח. אנו חושפים אותם לאור השמש, מפיקים לקחים, מרפאים חוליים. ישראל היא המגדלור היחיד של החירות באזורנו. קרן האור של החופש, של הדמוקרטיה, ושל הרצון החופשי, היא מקור עוצמתנו. האמת היא מקור עוצמתנו. דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד חושף את האמת. הוא חושף ליקויים חמורים. עלינו להתחיל לתקנם מייד. בראש-ובראשונה, עלינו לתקן את הליקוי העיקרי שעליו מצביע הדו"ח: העדר מנהיגות, העדר אחריות, והעדר מיומנות—העדר יכולת לקבל החלטות קשות ונכונות, ולהוציאם אל הפועל. טיב המנהיגות גוזר את גורלו של כל ארגון. זה נכון לגבי מפקד בצבא, מנהל ביה"ס, נשיא אוניברסיטה, או מנכ"ל בחברה עסקית.יכול להיות ארגון שאנשיו הם המוכשרים והנלהבים ביותר- אם אין להם מנהיג שמציב להם חזון, ומבהיר לאן הוא רוצה להוביל אותם וכיצד יעשה זאת, תוך זמן קצר יתדרדר הארגון לבלבול ואובדן דרך. וזה נכון גם לגבי ארגון הקרוי מדינה. כבר נאמר: "האומה מוכנה לכל קורבן, כל זמן שיש לה מנהיגות. כל זמן שהממשלה מראה בבירור לאן היא חותרת, וכל זמן שהאומה בוטחת שמנהיגיה עושים ככל יכולתם".

מדינת ישראל כמהה היום למנהיגות כזאת. יש תחושה עמוקה בעם שהמערכות השלטוניות אינן מתפקדות. שיש שיתוק וחוסר אונים בכול. העם מצפה היום להנהגה שתציב חזון ברור, תקבל את ההחלטות הנכונות לממשו, ותפעל מתוך שיקול דעת ואחריות לאומית. זה מה שהיה חסר לנו בקיץ האחרון, וזה מה שחסר לנו כעת. אני מצטט מתוך דו"ח הוועדה: "ממשלת ישראל, וכל אחד מחבריה, לא פעלו מתוך שיקול דעת, זהירות ואחריות כנדרש". הרמטכ"ל כשל, קבעה הוועדה. הוא הסיק את המסקנה המתבקשת כבר מזמן, ופינה את הדרך. שהרי ברור לכל שרק תחת רמטכ"ל חדש יכול צה"ל להתחיל בתהליך של שיקום הצבא. כגודל הכישלון כך גודל הצורך בתיקון אמיתי. רוב העם מבין שהאנשים שנכשלו הם לא אלה שיכולים לבצע את התיקון. כי הליקוי נובע מעצם תפקודם, שלהם עצמם. לכן כשמתרחשים כשלים חמורים ביותר – התיקון והריפוי שלהם מתבצעים רק ע"´ הנהגה אחרת, שלא הובילה ולא הייתה שותפה לכישלון. עיקרון זה תקף לא רק לגבי הדרג הצבאי, אלא גם ובעיקר לגבי הדרג המדיני.

בשעה גורלית זו, העם כולו מכיר בצורך בהתחדשות והתעצמות. באין מצפון ערכי ומוסרי לדרכנו, לא יועילו חוסן כלכלי או צבאי. מכאן החשיבות הגדולה שבדו"ח וינוגרד. זהו דו"ח שקבע את הגורמים שהביאו לכישלון וגם הציג אמות מידה למנהיגות אחראית:

מקצועיות ולא חובבנות, ממלכתיות ולא כיתתיות, ניסיון ולא פזיזות, שיקול דעת ולא הרפתקנות, נחישות ולא הססנות.
מדינת ישראל עומדת היום בפני אתגרים עצומים והחלטות קשות, כאלה שיקבעו את גורלנו. נדרשת היום רוח חדשה שממנה תבוא תקווה לעם ישראל. התקווה צריכה לשאוב את השראתה מן האבות המייסדים, מאנשים שצפו פני עתיד מתוך חזון מעוגן במציאות – מנהיגים שביד אמונה ונחושה, פעלו בעוצמה לחיזוק ישראל לדורי דורות.
ממשלה ונבחרי ציבור יונקים את סמכותם מהעם. שורשי הסמכות והלגיטימציה של ממשלה זו ייבשו. בדמוקרטיה העם הוא הריבון. על כן, צריך לחזור אל העם ולאפשר לו לומר את דברו.

מה רוצה העם? מה הוא מבקש היום?
הוא רוצה הנהגה שתשמור על ילדינו.
הנהגה שתבטיח את עתידנו.
הנהגה שתחזיר לכולנו את האמונה.

בואו נאפשר לעם לחזור ולהאמין. בואו נלך אל העם.

בואו נחזיר לו את התקווה.