הבלוג של הליכוד

ההכרזות האחרונות של אהוד אולמרט, על כך שחייבים לסגת לגבולות יוני 1967 בכל החזיתות, כולל בירושלים, ועל כך שהתנועה הלאומית - שבה גדל אולמרט, שעל גבה עלה לגדולה בזירה הפוליטית - טעתה לכל אורך הדרך, מטילות עליו צל מוסרי כבד.

אינני מדבר על הצל המוסרי הרובץ עליו בשל התנהלותו האישית, שהיא מושא לכמה וכמה חקירות משטרה, אלא על משהו בסיסי בהתנהלותו כפוליטיקאי, כנבחר ציבור. משהו שתופעת "קדימה" אולי הפכה אותו לנורמה מקובלת, אך הוא משחית את הפוליטיקה הישראלית, ואת הדמוקרטיה שלנו, עד היסוד.

הרי על מה אנחנו מדברים כאן?

על איש פוליטי, שהפוליטיקה היא הקריירה היחידה שלו, כמעט מנעוריו, הבונה את הקריירה הפוליטית שלו, כולה, במשך עשרות שנים, על זהות פוליטית ברורה ומוגדרת, ימנית, לאומית, ויש שיאמרו - אפילו לאומנית, לפני שהוא הופך לפתע את עורו, חובר לאריאל שרון, והופך לראש הממשלה מהפחות אהודים בתולדות המדינה.

אולי יש כאלו שהספיקו לשכוח, אבל ח"כ אולמרט הצביע נגד הסכם השלום עם מצרים; ראש העיר אולמרט היה אורח הכבוד באירועי ההתרמה של העמותות והגופים הימניים ביותר על המפה, בטרקליני יהודים עשירים בכל רחבי העולם.

שלא תבינו אותי לא נכון:

זה בסדר לשנות עמדות אל מול מציאות מורכבת שהשתנתה.

זה בסדר להכיר במציאות חדשה שנוצרה - גם אם אחרים יצרו אותה בניגוד לדעתך - ולהבין כי לא תוכל להחזיר את הגלגל לאחור.

זה גם בסדר להכיר בכך שעלול להתקיים פער בין האידיאל שעליו חונכת ושבו אינך חדל להאמין - ובין היכולת להגשים אידיאל זה במלואו.

וזה אפילו בסדר לקום יום אחד, ולהכיר בכך שהאידיאלים שהאמנת בהם, שהתגייסת ופעלת למענם, ושפעם סחפו אותך (ואולי את העולם כולו) - פשוט איבדו מזוהרם.

תשאלו את החבר'ה ממפ"ם על הגמילה שנאלצו לעבור מן ההתמכרות ל"שמש העמים". בהחלט לא היה קל.

אז מה, בכל זאת, לא בסדר?

מה לא בסדר בכך שאולמרט "ראה את האור" לפתע?

שימו בצד רגע את תיאוריית "האתרוג", שלפיה פוליטיקאים בכירים, הנתונים במצוקה משפטית-אישית, מבינים פתאום על איזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה (רמז: על צד שמאל).

אני מדבר על משהו הרבה יותר עמוק, שבא לידי ביטוי גם ב"שופינג" הפוליטי שעורכים, ממש בימים אלה, כמה וכמה פוליטיקאים, בין מפלגות שונות, בלי שום בושה.

אני מדבר על הדבר הזה שהפכה לסימן ההיכר של תופעת "קדימה", ושבגללו נוהר עתה הציבור בחזרה לליכוד.

על התופעה הזו, שבה עומד פוליטיקאי בכיר, הכי בכיר, ראש הממשלה, ומספר לנו לא רק שאנחנו טעינו והטעינו במשך 40 שנה, אלא שגם הוא טעה והטעה במשך 40 שנה, ואז - במקום להתנצל ולהיעלם לנצח מן הבימה הציבורית - הוא פשוט ממשיך הלאה, בלי בעיה, ומנסה, באותה נשימה, למכור לנו (ולאבו מאזן, ולסורים ולעולם כולו) את חלוקת ירושלים, את הנסיגה מהגולן, ואת המדינה הפלשתינית בגבולות 67′, בדיוק באותה התלהבות שבה מכר לנו, במשך 40 שנה, את ההיפך הגמור —

— על זה אני מדבר, וזה מה שלא בסדר.

כי משמעות התופעה הזו היא פשוטה: במקום שמפלגות פוליטיות, ומנהיגים פוליטיים, יתחרו על לבו של הבוחר, יציגו בפניו תפיסות עולם מנוגדות, יתווכחו ביניהם וינסו לשכנע את הבוחר בצדקתם - כפי שמקובל בכל דמוקרטיה, וכפי שהיה מקובל גם כאן במשך דורות - יצרה כאן "קדימה" תרבות פוליטית חדשה, חסרת תקדים: הפוליטיקאי הוא שעומד לבחירה, ולאחר בחירתו הוא מתאים את הכרזותיו, את מדיניותו, את אמונותיו, למה שהוא מזהה כאופנה השלטת באותו רגע.

רוצים "ירושלים השלמה שלא תחולק לנצח נצחים"? קיבלתם.

רוצים "אף שעל"? קיבלתם.

בא לכם פתאום על "אוסלו" כזה? אין בעיה.

עכשיו הטרנד הוא שתי מדינות? בכיף.

מעבר לגועל שמעוררת התופעה, שבה מגדפיו החריפים ביותר של תהליך אוסלו, עוקפים פתאום את ביילין משמאל; מעבר לאופורטוניזם שריחו נודף; מעבר לציניות שבה מרעילה התופעה הזו את הציבור, ואפילו מעבר לחרפה המוסרית - יש כאן גם בעיה דמוקרטית אמיתית.

כי פעם, כשהעם החליט שלא רוצים את שמיר, ורוצים את רבין - היה ברור ששמיר זה שמיר, ורבין זה רבין.

פעם, כשהעם סירב לתת אמון בפרס, והעדיף את נתניהו - היה ברור מה מייצג פרס ומה מייצג נתניהו.

אבל במצב שבו לאן שלא תפנה, אתה ממשיך לראות אותו פרצוף; במצב שבו אותו אולמרט שפעם הסביר לך ש"פרס יחלק את ירושלים", ושיכנע אותך שהוא באמת חרד מכך, מסביר לך היום, בלי למצמץ, שכן - חייבים לחלק את ירושלים - אתה, הבוחר, מתחיל להתבלבל, להתייאש.

מה הטעם, אתה שואל את עצמך, להשתתף בכל המשחק הדמוקרטי הזה, שבו אתה מקבל בכל פעם את אותו פרצוף, עם דעה חדשה?

והיום, מתברר, זה לא רק אולמרט. זה הפך לנורמה. תראו את עמי איילון.

ובנימה ממש רצינית: אם זה מה שהבוחר רואה יום-יום; אם כל מה שהוא רואה זה פוליטיקאים אופורטוניסטים וחסרי בושה מתנערים, ברגע, מכל מה שייצגו, ועוברים, בלי להסס, למפלגה ממול, לאידיאולוגיה ההפוכה - מה, לדעתכם, תהיה ההתייחסות שלו לפוליטיקה? לערכן של הבחירות?

וזה, חברים, כבר מתחיל באמת לסכן את הדמוקרטיה שלנו.

אדוני ראש ממשלת בריטניה, ידידי גורדון בראון.

לכבוד הוא לנו לארח אותך בכנסת היום. אני אומר זאת לא רק בשל היותך ראש ממשלת בריטניה, אלא גם בשל הקשר העמוק שלך לארצנו.

כפי שסיפרת לי לפני שנים, קשר זה נוצר ע"י אביך ששימש כיו"ר הועדה לקשרים עם ישראל בכנסייה הסקוטית.

אביך היטיב להכיר את התנ"ך ואת ארץ הקודש. הוא ידע עברית, ובא הנה מידי שנה בשנה ולפעמים פעמיים בשנה .

אני משוכנע שהוא היה מסכים בכל לב לאמירתך שתקומתה של ישראל הוא אחד מההישגים החשובים של האנושות במאה העשרים.

אנו נוהגים לומר שמעשי אבות סימן לבנים, ועל כן אין פלא שאתה מתמיד במחויבותו של אביך לישראל. הוא בוודאי היה גאה מאוד לראות את בנו נואם היום כראש ממשלת בריטניה דווקא בכנסת במעמד מיוחד זה.

אדוני ראש ממשלת בריטניה, יותר מכל אומה אחרת, תולדות הציונות שזורות בהיסטוריה הבריטית.

עשרות שנים לפני הקמתה של מדינת ישראל, בריטניה העמידה כמה מן התומכים הגדולים ביותר של הציונות: הלורד פלמרסטון ,הלורד שפטסבורי, הסופרת ג'ורג' אליוט, בנימין ד'ישראלי, דיוויד לויד ג'ורג' ווינסטון צ'רצ'יל.

ב-1838 כשפלמרסטון ושפטסבורי שיכנעו את הממשלה התורכית לאפשר פתיחתה של קונסוליה בריטית בירושלים, שפטסבורי נתן ביטוי להתלהבותו ביומנו על תקומתה של ירושלים:
“The ancient city of the people of god is about to resume a place among the nations”

ארבעים שנה לאחר מכן, בסוף המאה ה-19, כתבה ג'ורג' אליוט בספרה "דניאל דירונדה" על הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל שתהייה לדבריה מגדלור של חופש בין משטרי העריצות של המזרח.

מחויבותה של בריטניה לתקומתו של העם היהודי הביאה בסופו של דבר להצהרת בלפור, שהפכה לסמן הדרך להכרה בציונות ולאחר מכן במדינת ישראל.

האמת ההיסטורית מחייבת לקבוע שכשם שיצאו מבריטניה הפרו-ציונים הנלהבים ביותר, ביניהם אורד וינגייט וריצ'ארד מיינרצהאגן, כך יצאו ממנה גם כוחות אנטי-ציונים.

בשנים שלאחר הצהרת בלפור, הצליחו כוחות אנטי-ציונים אלה לרוקן מתוכן את הצהרת בלפור ולסתור את כל ההתחייבויות שבריטניה קיבלה על עצמה עם קבלת המנדט על ארץ ישראל. בלחץ ערבי נסגרו שערי הארץ בשנים הקשות ביותר לעמנו.
עם זאת בריטניה, וחיילים יהודים וארצישראליים בשורותיה, היא זו שעמדה לבד מול היטלר וע"י כך איפשרה את הניצחון על הנאצים בהמשך.

האנושות כולה, והעם היהודי בראשה, חבה לבריטניה חוב עצום על עמידה איתנה זו. הניצחון הושג ע"י מנהיגות אמיצה ומפוכחת ומחויבותו של העם הבריטי למורשת הבריטית של דמוקרטיה, זכויות האדם ושלטון החוק.

זוהי המורשת שביססנו בארצנו, ושאנו מקוים שיום אחד יאמצוה גם שכנינו על מנת שנוכל להגיע עמם לשלום אמיתי ובר קיימא.

לצערי, בשנים האחרונות מאמצי השלום של ישראל לא צלחו. אחר הסכמי השלום החשובים שהשגנו עם מצרים וירדן, לא הצלחנו עד כה להשיג שלום עם שכנינו הפלשתינאים.

במידה רבה מאמצי שלום אלה נכשלו כי, אף שהיו תולדה של רצון טוב, הם התבססו לא על ראיית המציאות אלא על טיפוח אשליות.

בקמפ-דיוויד בשנת 2,000 התנפצה האשליה שהמנהיגות הפלשתינאית באותה עת רצתה להשיג שלום.

אשליה זו הוחלפה מהר מאוד בהנחה אחרת, שגם היא התנפצה במהירות: שישראל תוכל להשיג שקט ולברוח מהשנאה התהומית של האסלאם הקיצוני כלפיה ע"י נסיגות חד-צדדיות.

אבל הנסיגות החד צדדיות הביאו את ההיפך הגמור. ככל שנסוגונו יותר, וככל שהכרזנו על נסיגות נוספות, כך גבר הטרור, כך התעודדו הקיצונים, כך התקרבה המלחמה וכך התרחק השלום.

השטחים שפינינו חד-צדדית בלבנון ובעזה הפכו לבסיסי טרור חמושים בחסות איראן מהם נורו על יישובנו עד עתה למעלה מ-8,000 רקטות.

אם יש מדינה בעולם שיודעת את הסכנה בהיתפסות לאשליות הרי זו בריטניה, שלמדה זאת על בשרה. לפני שבעים שנה, מנהיגיה השליכו את יהבם על פייסנות ועל תקוות שווא.

הם כל כך רצו בשלום שהם שכחו את החשיבות של הביטחון וההרתעה, ולא זיהו את טיב האויב העומד מולם.

אל לנו לחזור על טעות זאת. עלינו תמיד לחתור לשלום, אך על מנת שיכון השלום הוא חייב להיות מבוסס על קריאה נכונה של המציאות.

והמציאות היא חדה היום: בין הפלשתינאים אלה שרוצים בשלום אינם יכולים להביאו, ואלה שיכולים להביאו אינם רוצים בו. על כן עלינו להיאבק בקיצוניים ולעודד את המתונים.

ההנחה הרווחת שהבטחה ישראלית לנסיגה כוללת, או כמעט כוללת, מיהודה ושומרון תחזק את המתונים ותקרב את השלום היא שגויה.

הבטחה כזו תשיג את ההיפך, כי הקיצונים יודעים היטב שכל שטח שנפנה יתפס על ידם, כפי שקרה בלבנון ובעזה, והדבר יאפשר להם לגבור בנקל על המתונים.

מה לעשות אם כן?
איננו חושבים שהברירה בפנינו היא לחזור על אותה טעות, או לחליפין לא לעשות כלום. ישנה דרך אחרת, מפוכחת ובטוחה יותר לקידום השלום עם הפלשתינאים.

דרך זו מושתת על שלושה יסודות:
1. הביטחון נשאר בידינו – הביטחון והעוצמה הם התנאי לשלום, ואין מי שיכול להחליף את ישראל במשימה זו.
2. עידוד פיתוח כלכלי מואץ אצל שכנינו הרוצים בשלום – פיתוח כלכלי מחזק את המתונים ומחליש את הקיצוניים. אני דוגל בזה זמן רב, ושמחתי לראות את דבריך החשובים שלך ושל קודמך בעניין זה.
3. שלביות - התקדמות בנושא המדיני צריכה להתבצע צעד אחר צעד. התפיסה שאומרת הכל או לא כלום נכשלת שוב ושוב. היא מהר מאוד מביאה למבוי סתום, לציפיות נכזבות, ולפרצי אלימות.

השלום מבוסס על עוצמה ולא על חולשה, על אמת ולא על אשליה.

כשנחזק את הביטחון, נבסס את הצמיחה הכלכלית באזור, וניווכח שיש מולנו פרטנר פלשתינאי שיכול להלחם בטרור ולהשלים עם קיומנו - אין לי ספק שנוכל להתקדם עמו באחריות להשגת שלום אמת.

אך מה שמטיל ויטיל צל כבד על מאמצים אלה הוא המשך פעולתה החתרנית של איראן באזורנו, ובייחוד חתירתה להשגת נשק גרעיני.

זהו איום על ארצנו, על ארצך, על האנושות כולה.

אדוני, חברי ואני שמחנו לשמוע ממך בפגישתנו הבוקר על כוונתך להעצים את הסנקציות הכלכלית על איראן. זהו קו מציאותי ומפוכח, קו של תקיפות ולא של פייסנות.

לקחי העבר ועובדות ההווה אומרים לנו - לעם היהודי, לעם הבריטי ולכל העמים שהחירות והשלום יקרים להם - דבר אחד: אסור שאיראן תתחמש בנשק גרעיני.

אני רוצה לחזק אותך, ידידי, במאמציך החשובים למנוע התפתחות זו, ולברך אותך שוב עם הגיעך לכנסת ישראל, בירושלים המאוחדת, בירתה הנצחית של עמנו.

במליאת הכנסת בהשתתפות הנשיא ג'ורג' בוש

אדוני נשיא מדינת ישראל, מר שמעון פרס.
גבירתי יושבת ראש הכנסת, הגב' דליה איציק.
מכובדי ראש ממשלת ישראל, מר אהוד אולמרט.
חברי הכנסת.

אורחים יקרים מהארץ ומהעולם,

We welcome today a great friend of Israel, a great American patriot, the leader of the Free World, President George W. Bush and First Lady Mrs. Laura Bush.

Mr. President,
The rebirth of Israel is one of history's great parables. In the heart of countless people around the world, and especially in the United States, burns the hope that the Jews will continue to overcome the insurmountable obstacles strewn in their path, will continue to perform miracles. For the story of Israel is not the story of the Jews alone, but of a human spirit that refuses to succumb to history's horrors.
It is the incomparable quest of a people seeking, at the end of an unending march, to be a free people in its own land, the Land of Zion and Jerusalem.

מכובדי,
ישראל וארצות הברית הן מדינות שהוקמו סביב רעיון מכונן אחד, החרות:
חרות האדם, חופש האמונה, השאיפה להיות אור לגויים - והנכונות להיאבק על הערכים הללו מול אלה הרוצים לעקרם מן השורש.

תולדות עם ישראל מושרשים עמוק בתולדות הקמתה של ארה"ב.

החלוצים הראשונים שהגיעו לחופי אמריקה ראו עצמם כממשיכיהם של בני ישראל היוצאים מעבדות לחרות בארץ המובטחת החדשה.

הם קראו לבניהם בשמות עבריים וליישוביהם בשמות תנ"כיים – שלם, כנען, ציון, בית אל, בית לחם.

בנג'מין פרנקלין ותומאס ג'פרסון רצו שהסמל הרשמי של ארה"ב יראה את משה רבנו מוליך את עם ישראל לארץ ישראל.

ארצות הברית, להשקפת אבותיה המייסדים, הייתה ירושלים החדשה, העיר על הגבעה שממנה יפיץ מגדלור החופש את בשורת החירות לכל חלקי העולם.

אין זה מקרה שהמילים הנפלאות על החופש החרוטות על בסיס פסל החרות -
"Give me your tired, your poor, your huddled masses yearning to breathe free"
נכתבו ע"י המשוררת היהודייה אמה לזרוס, שהייתה גם הציונית הראשונה בארה"ב.

נשיאים אמריקנים דגולים, מג'ון אדמס דרך אברהם לינקולן ועד וודרו ווילסון, תמכו בהתלהבות ברעיון שיבת ציון וחידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל.

לינקולן אמר: "אמריקנים רבים רוצים לראות בשיבת היהודים למולדתם".

ואכן, הנשיא הארי טרומן הכיר בישראל דקות ספורות אחר הכרזת העצמאות, ובכך נתן תמיכה עצומה ללידתה של מדינת ישראל.

אתה, אדוני הנשיא, ממשיך בדרכם של נשיאים אלה.
אתה מחזיק בלפיד!

ברוך בואך לכנסת ישראל, ברוך בואך לירושלים!

אדוני הנשיא, הקשר בין עם ישראל לעם האמריקני נמשך מאות בשנים, קשר של אידיאלים וערכים, של רוח ואמונה.

על כן טבעי הדבר שמאז הקמת מדינת ישראל עמדה ארה"ב לצידנו פעמים רבות, וסייעה בחיזוקה ובשגשוגה של ישראל.

על כך, אדוני הנשיא, אומרים היום כל אזרחי ישראל לך ולעמך – תודה!

בשישים השנים שחלפו הראנו מה יכול חזון החירות של עם להשיג. בנינו את מדינתנו תוך שמירה על ערכי הדמוקרטיה, בדיוק כפי שניבאה הסופרת האנגליה ג'ורג' אליוט במאה ה-19 באומרה שמדינת היהודים תהייה אי של חרות וקידמה בין משטרי העריצות של המזרח.

בנינו את ארצנו, השבנו את פזורינו, החיינו את שפתנו, פיתחנו את כלכלתנו, והושטנו יד לשלום עם שכנינו.

ראינו את הברכה בלהיות עם חופשי בארצנו, כשם שקודם לכן חווינו את הקללה של היותנו עם ללא ארץ וללא כח מגן.

הטרגדיה הנוראה ביותר בתולדות עמנו ובתולדות האנושות התרחשה במחצית הראשונה של המאה ה-20 כשמדינת ישראל עדיין לא הוקמה כדי להגן על העם היהודי, וכשארה"ב טרם קבלה על עצמה את הנהגת העולם החופשי.

הדמוקרטיות התייצבו מאוחר מדי מול אידיאולוגיה טוטליטרית רצחנית. התוצאה הייתה רציחתם של מיליונים והשמדת שליש מעמנו. אז נשבענו - לא עוד!

במחצית השנייה של המאה עשרים השתנו הגורל היהודי וגורל האנושות מן הקצה אל הקצה. בהקמת מדינת ישראל החזירו היהודים לעצמם את השליטה בגורלם ואת היכולת להגן על עצמם. ואילו ארה"ב התייצבה כמנהיגת העולם החופשי וניצחה במלחמה הקרה.

היום, בתחילתה של המאה עשרים ואחת, אנו ניצבים מול האיום הטוטאליטרי השלישי - העריצות האלימה והפנאטית של האיסלאם הקיצוני. חסידיו מנהלים מלחמת טרור וג'יהאד נגד ארה"ב וישראל, שמייצגות בעיניהם את תרבות החופש השנואה עליהם כל כך.

אתה, אדוני הנשיא, התייצבת באומץ לב מול איום זה, ומזה שבע שנים אתה עומד בראש המאבק נגדו. אתה עושה זאת כמנהיג אמיתי. אינך נכנע לרוחות האופנה ואינך מפסיק לרגע להיאבק נגד העריצות ולמען החופש.

אזרחי ישראל עומדים עמך ועם ארה"ב במאבק זה.

המשימה הראשונה שלנו היא למנוע מאיראן, שמכריזה על כוונתה להשמידנו, להתחמש בנשק גרעיני.
לפני שתיים עשרה שנה בנאומי כראש ממשלה לפני שני בתי הקונגרסים, אמרתי שהאיום הגדול ביותר העומד בפני האנושות הוא התחמשותה של איראן בנשק גרעיני. הזמן אוזל.
המשימה השנייה היא לא לאפשר לאיראן להקים בסיסים נוספים סביבנו, כדוגמת לבנון ועזה.

הנסיגות החד צדדיות רק בנו בסיסי טרור אלה, הירחיקו את השלום וקירבו את הטרור.

כך קורה לנגד עיננו מדי מדי יום עם ירי הטילים על שדרות, אשקלון ויישובי הנגב המערבי.

זה חייב להפסק!

מול הטרור, ישראל חייבת לעבור ממדיניות של התשה למדיניות של הכרעה כפי שעשית אתה, אדוני הנשיא.

והמשימה השלישית היא להביא שלום לאזורנו.

מדינת ישראל חותרת לשלום מאז הקמתה.

השלום יגיע כשהעמים עצמם ייראו בו צורך אנושי בסיסי, המאפשר להם לשפר את חייהם.

על כן, עלינו לקדם היום את השלום הכלכלי עם שכנינו הפלשתינאים. ע"י כך נחזק את המתונים ונחליש את הקיצוניים.

ישראל יכולה לקדם פיתוח כלכלי נרחב באזורנו תוך שיתוף הפלשתינאים, ירדן ומדינות ערב נוספות. אך כדי שנצליח, כדי שהקיצונים לא ישתלטו על המתונים, ישראל חייבת להמשיך להחזיק בידיה את הביטחון.

עלינו לזכור שמטרת השלום היא לחזק את הבטחון ולא להחלישו.

הבטחון והשלום הכלכלי יהוו את הפרוזדור לשלום המדיני. אבל גם בהסדר קבע תהיה חייבת ישראל להמשיך לשמור על גבולות בני הגנה, כי רק שלום שניתן להגן עליו יתקיים לאורך זמן.

ונצטרך לשמור על דבר נוסף.
דבר זה איננו מסתכם רק בגבולות בטחון או בטריטוריה, אלא מהווה חלק בלתי נפרד מייסוד קיומנו כאן - ירושלים!

אדוני הנשיא, בביקורך האחרון כאן נתתי לך מטבע עתיק מתקופת המרד הגדול נגד הרומאים. בצידו האחד הוטבעו המילים "שקל ישראל" ובצידו השני "שנה ג'" (לעצמאות ישראל), והמילים "ירושלים הקדושה".

כשמטבע זה הוטבע בשנת 70 לספירה הלגיונות הרומאים, כבר לפתו את יהודה וחנקו את ירושלים. מגיני ירושלים כבר ידעו שסופם קרב.

הם לא טבעו מטבע זה למטרות מסחר. הם טבעו אותו כמסר לדורות הבאים -כמסר לנו: שהעם היהודי יחזור לארצו ולבירתו ויחדש בהן את עצמאותו.

זהו מקור זהותנו ומשאת כיסופינו. לכן קרא הרצל לתנועת התחייה הלאומית של העם היהודי בשם "ציונות" – על שם הר ציון בליבה של ירושלים.

לכן התפללו יהודים במהלך הדורות - בטולדו ערב גרוש ספרד, ובגטו ורשה בזמן השואה – "לשנה הבאה בירושלים".

בכל שנות גלותנו וגם בראשית עצמאותנו לא שכחנו אפילו לרגע את הכותל, הר הבית והעיר העתיקה!

והנה לפני 40 שנה שחררנו את ירושלים ואיחדנו אותה. הדבר הראשון שעשינו היה להבטיח את חופש הפולחן של הדתות האחרות, שנמנע קודם לכן.

חופש דת זה, שהוא כל כך יקר לאזרחי ארה"ב וכל כך חשוב לשלום העולם, יתקיים כל עוד ירושלים תישאר מאוחדת תחת ריבונות ישראל.

Mr. President,

The promised land is a land of promise. We have shown a remarkable ability to overcome adversity and to unleash the great powers of creativity stored within us.

We can bring unimagined prosperity to ourselves and to our neighbors, we can defeat the terrorist enemies of democracy and freedom, we can achieve peace with our neighbors.
But to do so we must remain true to our principles: That freedom should be protected, that enterprise should be nurtured, that peace should be defended, that Jerusalem should remain united.

מכובדי,

תחייתו של עם ישראל היא אחד הסמלים הגדולים של האנושות.

כי סיפורה של ישראל אינו רק סיפורם של היהודים, אלא של רוח האדם הנשגבת, המסרבת בעקשנות להיכנע לאיומי ההיסטוריה.

זהו מסע שאין דומה לו, מסעו המפרך והמרומם של עם הנחוש בדעתו לשוב להיות עם חופשי בארצו, ארץ ציון וירושלים!

להלן הנוסח המלא של נאום יו"ר הליכוד
(הנאום קוצר בשל מגבלת הזמן שהציב היו"ר)

זהו רגע של אמת למדינת ישראל. וועדת וינוגרד הסירה את המסך מעל עיניהם של אזרחי ישראל. הוועדה הזכירה לנו אמת פשוטה שהייתה ברורה לכולנו בעשורים הראשונים של המדינה, אבל טושטשה ונשכחה במהלך השנים: שהקיום שלנו כאן, והשלום עם שכנינו, מותנים בראש ובראשונה בעוצמתנו. רק אם נהייה חזקים- נמנע מלחמות, או נכריע אותן! רק אם נהייה חזקים- תהיה לנו תקווה אמיתית לשלום עם אויבינו!

אמרתי בתום המלחמה:
אם אויבינו יניחו את חרבם – יהיה שלום.
ואם אנחנו נניח את חרבנו – לא נהיה.

זוהי האבחנה הנוקבת ביותר של ועדת וינגורד: שכתוצאה מן המלחמה האחרונה נדמה לרבים מאויבינו, שיד רופפת אוחזת בחרב דוד. בלשון הוועדה: "לראשונה במלחמות ישראל, מלחמה שישראל הייתה מעורבת בה הסתיימה בלי שישראל ניצחה בה בבירור. קשה להגזים בהשלכות מרחיקות-הלכת של תוצאה זו בעינינו, כמו-גם בעיני אויבינו". ואת זה, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. לכן, שיקום עוצמתנו אינו רק צו השעה – זהו צו החיים עבורנו.

אני מדבר על שיקום וביצור כל מרכיבי העוצמה הלאומית שלנו: המדינית, הבינלאומית, הצבאית, הכלכלית, החברתית - ומעל לכל, ה ע ר כ י ת. כי הערכים והרוח הם הבסיס של העוצמה שלנו. וככל שהדבר קשור לעם – הם גם באו לידי ביטוי במלחמה האחרונה. ב-12 ביולי, אל מול התוקפנות ואל מול הסכנה, הוכיח עם ישראל, פעם נוספת, את נכונותו להתנדב ולהתייצב.
אנשי מילואים, עזבו באחת את שגרת יומם, נפרדו ממשפחותיהם, התייצבו, וחיכו לפקודה. מאות אלפי אזרחים התנסו במה שחוו אחינו בשדרות ובישובי הדרום. הם עברו לחיות במקלטים, והיו מוכנים לשהות שם ככל הנדרש ובלבד שהממשלה תסיר את האיום מעל ראשיהם. ובשאר חלקי הארץ, רבבות משפחות פתחו את בתיהם וליבם לאותם תושבי הצפון שירדו דרומה.
הרוח הישראלית, דווקא ברגעי משבר וסכנה, זו של 48 ושל 67 ושל 73, שבה ופיעמה בליבותיהם של האזרחים, של החיילים בסדיר ושל אנשי המילואים.

בשעת המבחן הגדולה – התייצבנו כולנו, כעם אחד, בחזית אחת מתוך אחריות לאומית וממלכתית. נתנו גיבוי מלא לממשלה להשיג את היעדים שהציבה: להסיר את האיום ולהגן על אזרחינו. נרתמנו בכל כוחנו להדוף בתקשורת הבינלאומית את ההתקפות הרבות על המדינה שלנו. האמנו אז שהממשלה יודעת מה היא עושה, שהיא עשתה את כל ההכנות הדרושות, שהיא יודעת לנהל את המערכה – שבחדרי חדרים של הממשלה, הקבינט ומשרד ראש הממשלה מתקבלות ההחלטות הנחוצות. כך נאמר לנו, וכך סברנו. חשבנו אז שיש על מי לסמוך.

רוח העם והלוחמים הייתה שם, מנהיגות לא הייתה שם. המנהיגות כשלה בכושר ביצוע ושגתה בקריאת המציאות. זה התחיל לפני המלחמה. הממשלה הייתה שבוייה בקונספציה של הנסיגות החד-צדדיות, וזו קרסה לנגד עינינו בקיץ האחרון. הנסיגה הבהולה מלבנון הביאה להקמת מדינת טרור בחסות איראן בצפון, וכך קורה עכשיו גם בדרום. מדיניות זו לא קידמה את השלום שכולנו רוצים בו. שלום לא משיגים במהלכים חד-צדדים אלא בהתעצמות ובהידברות עם אלה מאוייבנו שחפצים כמונו לשים קץ למלחמה. ועכשיו הגיעה עת תיקון. הגיעה העת להתבונן בעיניים מפוכחות במציאות סביבנו, ולהחזיר לעצמנו את העוצמה, את כושר ההרתעה ואת הכבוד הלאומי.

אנחנו חברה חופשית, פתוחה, אמיצה. כזו שאינה מטאטאת את כישלונות מנהיגיה מתחת לשטיח. אנו חושפים אותם לאור השמש, מפיקים לקחים, מרפאים חוליים. ישראל היא המגדלור היחיד של החירות באזורנו. קרן האור של החופש, של הדמוקרטיה, ושל הרצון החופשי, היא מקור עוצמתנו. האמת היא מקור עוצמתנו. דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד חושף את האמת. הוא חושף ליקויים חמורים. עלינו להתחיל לתקנם מייד. בראש-ובראשונה, עלינו לתקן את הליקוי העיקרי שעליו מצביע הדו"ח: העדר מנהיגות, העדר אחריות, והעדר מיומנות—העדר יכולת לקבל החלטות קשות ונכונות, ולהוציאם אל הפועל. טיב המנהיגות גוזר את גורלו של כל ארגון. זה נכון לגבי מפקד בצבא, מנהל ביה"ס, נשיא אוניברסיטה, או מנכ"ל בחברה עסקית.יכול להיות ארגון שאנשיו הם המוכשרים והנלהבים ביותר- אם אין להם מנהיג שמציב להם חזון, ומבהיר לאן הוא רוצה להוביל אותם וכיצד יעשה זאת, תוך זמן קצר יתדרדר הארגון לבלבול ואובדן דרך. וזה נכון גם לגבי ארגון הקרוי מדינה. כבר נאמר: "האומה מוכנה לכל קורבן, כל זמן שיש לה מנהיגות. כל זמן שהממשלה מראה בבירור לאן היא חותרת, וכל זמן שהאומה בוטחת שמנהיגיה עושים ככל יכולתם".

מדינת ישראל כמהה היום למנהיגות כזאת. יש תחושה עמוקה בעם שהמערכות השלטוניות אינן מתפקדות. שיש שיתוק וחוסר אונים בכול. העם מצפה היום להנהגה שתציב חזון ברור, תקבל את ההחלטות הנכונות לממשו, ותפעל מתוך שיקול דעת ואחריות לאומית. זה מה שהיה חסר לנו בקיץ האחרון, וזה מה שחסר לנו כעת. אני מצטט מתוך דו"ח הוועדה: "ממשלת ישראל, וכל אחד מחבריה, לא פעלו מתוך שיקול דעת, זהירות ואחריות כנדרש". הרמטכ"ל כשל, קבעה הוועדה. הוא הסיק את המסקנה המתבקשת כבר מזמן, ופינה את הדרך. שהרי ברור לכל שרק תחת רמטכ"ל חדש יכול צה"ל להתחיל בתהליך של שיקום הצבא. כגודל הכישלון כך גודל הצורך בתיקון אמיתי. רוב העם מבין שהאנשים שנכשלו הם לא אלה שיכולים לבצע את התיקון. כי הליקוי נובע מעצם תפקודם, שלהם עצמם. לכן כשמתרחשים כשלים חמורים ביותר – התיקון והריפוי שלהם מתבצעים רק ע"´ הנהגה אחרת, שלא הובילה ולא הייתה שותפה לכישלון. עיקרון זה תקף לא רק לגבי הדרג הצבאי, אלא גם ובעיקר לגבי הדרג המדיני.

בשעה גורלית זו, העם כולו מכיר בצורך בהתחדשות והתעצמות. באין מצפון ערכי ומוסרי לדרכנו, לא יועילו חוסן כלכלי או צבאי. מכאן החשיבות הגדולה שבדו"ח וינוגרד. זהו דו"ח שקבע את הגורמים שהביאו לכישלון וגם הציג אמות מידה למנהיגות אחראית:

מקצועיות ולא חובבנות, ממלכתיות ולא כיתתיות, ניסיון ולא פזיזות, שיקול דעת ולא הרפתקנות, נחישות ולא הססנות.
מדינת ישראל עומדת היום בפני אתגרים עצומים והחלטות קשות, כאלה שיקבעו את גורלנו. נדרשת היום רוח חדשה שממנה תבוא תקווה לעם ישראל. התקווה צריכה לשאוב את השראתה מן האבות המייסדים, מאנשים שצפו פני עתיד מתוך חזון מעוגן במציאות – מנהיגים שביד אמונה ונחושה, פעלו בעוצמה לחיזוק ישראל לדורי דורות.
ממשלה ונבחרי ציבור יונקים את סמכותם מהעם. שורשי הסמכות והלגיטימציה של ממשלה זו ייבשו. בדמוקרטיה העם הוא הריבון. על כן, צריך לחזור אל העם ולאפשר לו לומר את דברו.

מה רוצה העם? מה הוא מבקש היום?
הוא רוצה הנהגה שתשמור על ילדינו.
הנהגה שתבטיח את עתידנו.
הנהגה שתחזיר לכולנו את האמונה.

בואו נאפשר לעם לחזור ולהאמין. בואו נלך אל העם.

בואו נחזיר לו את התקווה.