מלחמת לבנון השנייה הייתה כישלון, והאחריות העליונה לכישלון היא של ראש-הממשלה, אהוד אולמרט.
כדברי ועדת וינוגרד: "האחריות הכוללת לניהול המלחמה הייתה מוטלת על הדרג המדיני, ובראשו ראש-הממשלה… האחריות לכישלון מונחת לפתחם של הדרג המדיני וצמרת הדרג הצבאי… היטלנו אחריות אישית על שלושת הקברניטים".
האחראים לכישלון הם אפוא ראש-הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. אם יש משמעות למושג אחריות, ראש-הממשלה חייב גם הוא ללכת. אם אין משמעות למושג זה, יש להחזיר לאלתר את דן חלוץ ועמיר פרץ לתפקידיהם.
בסרבו לפנות את מקומו, ראש-הממשלה בורח מאחריותו. לא יעזרו כל התירוצים: לא ההיתפסות לחלק קטן מהדו"ח, לא העלאת דוגמאות של כשלים נקודתיים מן העבר, וגם לא יועיל הניסיון של ראש-הממשלה לגלגל את האחריות לעם, לאופוזיציה ועלי אישית.
כן, ראש הממשלה, כולנו תמכנו בייעדי המלחמה וגם היום לא חזרנו בנו; התנהגנו בממלכתיות מופתית ואיננו זקוקים להטפות בעניין הזה. אבל לא תמכנו בניהול הכושל של המלחמה.
ראש-הממשלה, לא אנו ניהלנו את המלחמה. אתה ניהלת אותה! לא אנו ניהלנו את החטיבות, האוגדות, הסיוע האווירי, גיוס המילואים או אי-גיוס המילואים. אתה היית זה שהיה צריך לבדוק את מוכנות הצבא והפעלתו וגם את הגנת העורף, ודבר זה חבריי ואני היינו בטוחים שעשית.
ידידי חברי הכנסת, השתתפתי בהרבה פעולות צבאיות. עם כמה מכם הלכתי שכם אל שכם בלילות חשוכים מעבר לקווי האויב, פיקדתי על כמה וכמה מבצעים ונטלתי חלק בקרבות. אני חייב להגיד לכם: גלגול כזה של אחריות מצד המפקד לאחרים לא ראיתי מימי!
נוהגים לומר שהכישלון הוא יתום. לא אצלך, מר אולמרט. אצלך לכישלון יש הרבה אבות, חוץ מאב אחד. כולם אשמים, חוץ ממך, אהוד אולמרט.
אתה מדבר על אחריות, אבל אחריות זה לא לדבר על אחריות; אחריות זה לשאת באחריות, להיות מוכן לשלם את המחיר על דרך ואמונה– וגם על כישלונות.
אבל אתה אינך מגלה אחריות כי אתה אינך מוכן לשלם שום מחיר. להיפך. אתה קובל על כך שמישהו אפילו מעלה על דעתו שאתה צריך לשלם מחיר כלשהו. במקום זה, נשאת נאום של עורך-דין, אבל לצערי לא של מנהיג.
כשהכישלון במלחמה הוא כל כך רחב, כל כך יסודי, כשהוא עולה בחייהם של כל כך הרבה חיילים ואזרחים, כשחלקים שלמים של הארץ נתונים במשך שבועות לאש טילים — הצעד ההכרחי והמתבקש הוא החלפתו של ראש-הממשלה.
מר אולמרט ואנשיו אומרים לנו בציניות: מי שכשל הוא זה שיתקן, אסור להחליף את הקברניט. זה בערך כמו להגיד אחרי אסון ה"טיטאניק" שאם הקברניט היה שורד, צריך היה לתת לו עוד אוניה.
אבל יש משמעות עמוקה יותר לכישלון מאשר גורלו של הקברניט, של ראש-הממשלה. חיי האומה אינם מסלול הישרדות אישי של ראש-הממשלה. חיי האומה שלנו הם מסעו המופלא והמיוסר של העם היהודי במשך אלפי שנים. עברנו, ואנו עדיין עוברים, באוקיינוס הזמן הסוער, שגליו מאיימים לעיתים להטביע את ספינת עמנו – ועדיין לא הגענו לחוף מבטחים. מאבקים ואתגרים רבים עוד נכונו לו.
על הסיפון מתחלפים הקברניטים האוחזים בהגה, אבל מטרתם חייבת תמיד להיות אחת — לא הישרדותם האישית, אלא הבטחת קיומו, ביטחונו ושגשוגו של עם ישראל.
מהו הדבר החשוב ביותר הנדרש מראש-הממשלה בישראל? וועדת וינוגרד השיבה על כך בבהירות: "אמות המידה העיקריות לבחינת פועלם של נבחרי ציבור הן שיקול דעת, אחריות, מנהיגות, ראייה אסטרטגית וכשירות במובן הרחב".
אכן, מנהיגי העם חייבים להיות בעלי חזון המבוסס על קריאה נכונה של המציאות. עליהם להיות בעלי תבונה מדינית וחשיבה אסטרטגית מפוכחת. עליהם לזהות ולהדוף בזמן את הסכנות הנשקפות לעמנו, ועליהם לממש את ההזדמנויות הנפתחות לפניו.
זו הייתה תרומתם הכבירה של הרצל ונורדאו, ז'בוטינסקי ובן גוריון. זו הייתה גם תרומתם של ראשי ממשלה אחרים בישראל שקראו נכון את המפה במדיניות, בביטחון ובכלכלה.
הם שמרו על בטחון המדינה, עשו שלום עם מצרים וירדן, קלטו את גלי העלייה, נערכו להדוף את סכנת הטרור האסלאמי, והתאימו את כלכלת ישראל לעולם המחר.
כל פעולה כזו דרשה שיקול דעת בזמן אמת וראייה שצופה את פני עתיד - כלומר, מחשבה אסטרטגית, יכולת מפותחת לקרוא את מפת המציאות ולהתאים לה מענה.
ואלה בדיוק הן היכולות שוועדת וינוגרד קבעה שלא היו קיימות אצל ההנהגה הנוכחית — לא לפני המלחמה, לא בזמן המלחמה, ולא בסופה. כדברי ועדת וינוגרד:"לא מצאנו ראייה אסטרטגית מדינית ביטחונית שהייתה אמורה להוות תשתית וקו מנחה להחלטות".
ראש-הממשלה, אחרי שקוראים את הדברים החמורים האלה של הועדה שאתה מינית — נשאלת קודם כל השאלה:
מה עשית שם?
לא קבעת אסטרטגיה,
לא התווית מדיניות,
לא נתת קו מנחה.
אז מה עשית שם?
בצה"ל קוראים לזה לדשדש במקום, או בשפת הלוחמים - להתברבר בשטח!
איך יכולה הייתה להיות הכרעה אם אתה, האחראי למערכה, כלל לא ידעת מה אתה עושה?
אין פלא שהוועדה הגדירה את מלחמת לבנון השנייה כ"החמצה גדולה וחמורה". וזו לא הייתה ההחמצה היחידה של האנשים שמובילים היום את המדינה:
הנסיגה החפוזה מלבנון – החמצה!
הנסיגה החד צדדית בדרום – החמצה!
התמוטטות ציר פילדלפי – החמצה!
ההחמצות הללו יצרו עד עכשיו שני בסיסי טרור איסלאמים בצפון הארץ ובדרומה, התחמשות מוגברת של החיזבאללה, ועכשיו גם זרימה אדירה של נשק לידי החמאס וסכנה של זרימת מחבלים מעזה בתנועה סיבובית חזרה לתוך ישראל!
זה מה שקורה כשלראש-הממשלה אין שיקול דעת וראייה אסטרטגית — כשהכל רדוד, חסר עומק ותועלתני, ומשתנה חדשות לבקרים.
לא יאומן, אבל שבועיים אחרי תחילת מלחמת לבנון השנייה, פורסם בעיתון הארץ: "אהוד אולמרט אמר אתמול שתוצאות המלחמה בצפון יאפשרו לו לקדם את תכנית ההתכנסות בגדה".
בינתיים, לאור התוצאות ההרסניות של שתי הנסיגות החד-צדדיות שכבר בוצעו, ולאור ההתנגדות הציבורית הגורפת לנסיגה חד צדדית שלישית, נטש ראש-הממשלה תכנית זאת והחליף אותה בתכנית אחרת, הזויה ומסוכנת לא פחות:
הוא יעשה הסכם שלום מדומה עם פרטנר שאין בכוחו לקיים את ההסכם - ויקרא לזה שלום.
הרי הרשות הפלסטינאית לא רק שאינה מסוגלת להילחם בחמאס. היא אפילו אינה מסוגלת לטפל באנשי המנגנון שלה שרצחו ישראלים לאור יום רק לפני שבועות אחדים.
איזה תוקף יש להסכם עם גורם שאינו מוכן אפילו לומר את המילים "מדינה יהודית", ואינו מסוגל לנקוף אצבע להילחם בטרור?
אנחנו רוצים בשלום אמיתי, ולא בשלום מדומה שלא יחזיק מעמד. כל ההתמקדות בשלום מדומה זה בחודשים האחרונים באה כדי לשרת שתי מטרות:
1. להשאיר בתפקידו ראש-ממשלה שכשל.
2. להצדיק את הפרת התחייבותו של אהוד ברק.
אהוד ברק התחייב ואמר כמה פעמים שלפני פרסום הדו"ח הסופי של וועדת וינוגרד הוא יפעל להחליף את ראש-הממשלה - או שיקבע תאריך לבחירות. כך הוא אמר. אז הוא אמר!
ב-23.9.07 אמר אהוד ברק: "אני עומד במילתי". כך הוא אמר.
אז הוא אמר!
"מילה זו מילה," הוא אמר. אז הוא אמר!
ואני שואל את מר אולמרט ומר ברק: איזה הסבר אתם נותנים לציבור כשאתם נצמדים למשרדיכם?
אתם אומרים שטובת המדינה לנגד עיניכם, כשבעצם - אתם מתכוונים לטובתכם האישית.
אתם אומרים שאתם רוצים אתם ביציבות שלטונית, כשבעצם - אתם מתכוונים ליציבות שלטונכם.
אתם אומרים שמטרתכם היא שמירה על הביטחון, כשבעצם - אתם מתכוונים לשמירה על כיסאותיכם.
ובכלל, באיזו יציבות ובאיזה ביטחון מדובר? הרי ממשלה שעוסקת רק בהישרדות תמשיך להיטלטל בין הרפתקנות מדינית והרפתקנות צבאית, ושני הקטבים מסוכנים באותה מידה למדינת ישראל!
אין לנו ברגע זה פרטנר פלסטיני שמסוגל להביא את עמו לשלום.
הגורם המרכזי שמאיים היום על קיומנו, משגר כלפינו טרור ומונע שלום עם שכנינו - הוא האיסלאם הקיצוני. עלינו להרחיקו ולא לקרבו, להחלישו ולא לחזקו.
בצד הסרת האיום האיראני, עלינו למנוע הקמת בסיסי טרור איראנים נוספים סביבנו כדוגמת חמאסטן בעזה ומעוז החיזבאללה בצפון.
אבל המדיניות של קברניטי הממשלה, שכבר הביאה לנו את שני הבסיסים הללו, עוד מכינה לנו בסיס איראני שלישי, והפעם בלב הארץ ובלב ירושלים .
כי יש עובדה אחת פשוטה: כשצה"ל יוצא - החמאס נכנס.
הממשלה מתעלמת מעובדה זו פעם אחר פעם. היא מוציאה את צה"ל ונסוגה - ואחר כך מחפשת פתרונות לטילים ולמפגעים שמשוגרים אלינו מבסיסי הטרור שהיא עצמה עזרה להקים.
מעל כל זה, עלינו להכיר באמת יסודית שנחשפה בכישלון של מלחמת לבנון השנייה. כדברי הוועדה: "ישראל לא תוכל לשרוד באזור זה, ולא תוכל להתקיים בו בשלום או ברגיעה, בלי שבה עצמה ובסביבתה יאמינו כי יש לישראל מנהיגות מדינית וצבאית … שתרתיע את אלה משכניה שירצו לפגוע בה …"
"לראשונה במלחמות ישראל, מלחמה שישראל הייתה מעורבת בה שהסתיימה בלי שישראל ניצחה בה בבירור. קשה להגזים בהשלכות מרחיקות הלכת של תוצאה זו בעינינו, כמו גם בעיני אויבינו".
ואכן, בעייני אוייבנו הלקח הוא פשוט: מלחמה עבורם היא כבר לא אופציה מפחידה.
ואת זה אנו חייבים לשנות!
מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך עם מנהיגות כושלת וחסרת אחריות — מנהיגות רשלנית שמאפשרת חודשים ושנים ירי טילים על יישובינו, אזרחינו וילדינו.
אזרחים רבים מכל חלקי העם מבקשים מנהיגות אחרת: מנהיגות ערכית שאומרת לעם את האמת, שמציבה בפניו יעדים ריאליים, שמקיימת את הבטחותיה, שמובילה בבטחה, שאינה משנה את דרכה על פי צרכי ההישרדות שלה.
שאיפה זו מאחדת היום אנשים רבים בעלי דעות שונות מימין ומשמאל, כולל חברים אמיצים בתוך הבית הזה. הם מאסו בתרגילים ובתכסיסים, בעולם שבו הפוליטיקה היא חזות הכל.
כי על השיח הציבורי בישראל השתלטה לאחרונה תרבות של טשטוש ורמיה שאסור לנו לקבלה: שקר הוא אמת, רע הוא טוב, כשלון הוא הצלחה.
איפה הערכים והאידיאלים שהנחו אותנו כל השנים?
האם מנהיגות צינית וחסרת אחריות זו היא הדוגמא שניתן לילדינו?
אמר דוד בן-גוריון: "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך". ראוי להוסיף לדברים החשובים הללו: "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה ומפקדיה בידי ההנהגה הראויה לכך".
צדקה ועדת וינוגרד כשאמרה שהדרך להחלפת מנהיגות כושלת במנהיגות ראויה עוברת בסופו של דבר דרך הציבור, דרך הקלפי, דרך העם.
רוב העם מסכים עם הקביעה המרכזית של ועדת וינוגרד: אהוד אולמרט נושא באחריות העליונה לכישלון. ועל כן אהוד אולמרט חייב ללכת.
ראש-הממשלה, לא תוכל לאורך זמן לחמוק מן האמת הזאת וממשפט הציבור. הבחירות יגיעו, ושם נפגוש כולנו את רצון העם.
והעם הזה, שהוא חפץ חיים, יחליף את הכישלון בהצלחה ואת הציניות בציונות.
בעזרת השם,נאחד את הכוחות העצומים של כולנו, נהדוף את הסכנות, ונממש את ההזדמנויות הגדולות שהעתיד טומן בחובו לעמנו.
שמחתי להיפגש ולשוחח עימך שוב הבוקר. דנו בנושאים חשובים לשתי מדינותינו- ולעולם כולו.
