הבלוג של הליכוד

אני שמח לברך היום בכנסת ישראל, בירושלים המאוחדת בירת ישראל, את נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ואת רעייתו הגב' קרלה סרקוזי.
אדוני הנשיא, אני יכול לקבוע ללא היסוס: אתה ידיד אמת של ישראל!

כשאתה אומר שאתה מחוייב לביטחוננו - אתה מתכוון לזה. במהלך השנים הורגלנו למנהיגים במערב שבהבל פיהם תומכים בזכותה של ישראל להגנה עצמית, אך ברגעי אמת מגנים אותנו כל פעם שאנו נאלצים לממש זכות זו.

אתה ידיד אמת של ישראל כי הראית שיש לך מצפן מוסרי. לפני חודשים אחדים הצהרת שלא תיפגש עם מי שמסרב להכיר בקיומה של ישראל -הצהרה שמעטים ממנהיגי העולם מוכנים להתחייב לה, ועוד פחות מזה לקיימה.

כשאחמדיניג'אד מכריז באו"ם ובבירות העולם על כוונתו להשמידנו, כמעט שלא קם אף אחד שיתייצב מולו ויאמר לו את המילים הישירות ברוחו של אמיל זולא – .J’accuse אני מאשים! אבל אתה קמת ודחית אותו בתקיפות, ועל כך אנו מצדיעים לך היום!

אדוני הנשיא, אתה ידיד אמת של העם היהודי משום שאתה מוכן להתעמת חזיתית עם האנטישמיות ששוב מרימה ראש בארצך. כפי שאמרת: "המאבק נגד האנטישמיות אינו עניינה של הקהילה היהודית בצרפת, אלא עניינה של הרפובליקה הצרפתית כולה".

אתה ידיד אמת של ישראל, אדוני, כפי שאתה ידיד אמת של אמריקה. כשאתה מחזק את הקשר בין ארצך לארצות הברית, אתה מחזק את כל הדמוקרטיות. כמו במאבק נגד הנאציזם והקומוניזם, המאבק נגד האסלאם הקיצוני מחייב ברית איתנה של כל מדינות העולם החופשי. כשארה"ב וצרפת מפולגות, ברית זו נחלשת. כשהן עומדות זו בצד זו, כל הדמוקרטיות מתחזקות, כולל ישראל.

האיום הגדול ביותר על העולם החופשי נובע מניסיונה של איראן להתחמש בנשק גרעיני. אנו מעודדים ממדיניותך להתייצב יחד עם ארה"ב כדי למנוע התפתחות זו.

בסופו של דבר, העימות עם איראן ימנע רק אם איראן תבין שהקהילה הבינלאומית נחושה לעשות כל דבר כדי למנוע את התחמשותה של איראן בנשק גרעיני.

אדוני הנשיא, שינית את יחסה של צרפת לישראל, ואת יחסה של ישראל לצרפת – וזאת מבלי לגרוע מיחסי צרפת והעולם הערבי.

בזה חידשת מסורת של יחסים מיוחדים בין צרפת וישראל. בשני העשורים הראשונים לעצמאותנו, זכינו לתמיכתה החיונית של צרפת בביצור כוחנו הלאומי.

שותפות זו צמחה מן המורשת התרבותית וההיסטורית המיוחדת של צרפת. תנועת ההשכלה בצרפת הייתה המנוע העיקרי של תנועת השחרור של יהודי אירופה. בצרפת הביא הדבר להופעת שורה ארוכה של יוצרים, הוגים ואישים יהודיים כמו קמיל פיזרו וז'אק אופנבאך, אנרי ברגסון וריימונד ארון, ליאון בלום ופייר מנדס פרנס – ואינספור יהודים אחרים שתרמו לצרפת מכישרונם וגאוניותם בכל התחומים, כיאה לארץ שהעמידה מתוכה גאון כמו רש"י.

היום מהווים יהודי צרפת את הקהילה היהודית הגדולה באירופה. זוהי קהילה תוססת, חזקה וגאה – גאה בזהותה היהודית, גאה בהישגיה הרבים ובתרומתה לצרפת, וגאה באהבתה למדינת ישראל.

ידידי הנשיא, זכורים לי רגעים מרגשים בהם עמדנו יחד על אותה במה מול אלפי יהודים בצרפת. ראיתי את חיבתך אליהם, וראיתי את חיבתם אליך. אין פלא שרבים מהם תומכים במאמציך לחדש את פניה של צרפת.

ידידי, אני מאחל לך הצלחה ביוזמתך לעשות רפורמות כלכליות ואחרות בארצך. מניסיון אישי, אני יכול לומר לך – זה לא יהיה קל. אך מנהיגות נבחנת ביכולתה לשחות נגד הזרם ולקבל החלטות קשות אך הנחוצה לטובת המדינה, המעז מנצח.

כולנו מאחלים גם להצלחתך ביוזמתך החשובה ליצור מסגרת של שיתוף פעולה בין מדינות הים התיכון, שלישראל מקום טבעי בה.

אין זה אומר שלא יהיו בינינו חילוקי דעות. כפי שאתה נוהג לומר: "חילוקי דעות יכולים להתקיים בין ידידים. אבל ברגעי מבחן, ידידים מתייצבים בשורה אחת זה בצד זה".

ואכן, ישראלים רבים רואים את הדברים בפרספקטיבה שונה ממה שמצטייר לעיתים בקהילה הבינלאומית. עם ישראל רוצה בשלום בכל מאודו. גם הוכחנו שאנו מוכנים לשלם מחירים עבור השלום. אבל למדנו מניסיון השנים האחרונות להבחין בין שלום אמיתי לשלום מדומה, שטומן בחובו סכנות חמורות.

הנסיגות החד-צדדיות מלבנון וחבל עזה לא קירבו את השלום אלא יצרו בסיסים איראנים בגבולנו, מהם נורו עד היום על יישובינו אלפי טילים.

הביטחונות שקיבלנו מן הקהילה הבינלאומית, כולל החלטת מועצת הביטחון 1701, כשלו לחלוטין במניעת התחמשותם מחדש של החיזבאלה והחמאס.

ואילו אצל הפלשתינאים המתונים יותר אנו מגלים לצערנו אוזלת יד וחוסר נכונות לעשות את הצעדים המינמליים הדרושים לכינון שלום אמת.
הם אינם מוכנים להלחם בטרור, להכיר בישראל כמדינה יהודית ולוותר על הדרישה להציף את ישראל במיליוני פלשתינאים.

כדי שנוכל להתקדם לשלום אמת, כל זה חייב להשתנות. אם למדנו משהו מן ההיסטוריה הרי זה שהשלום מבוסס על עוצמה ולא על חולשה.
עלינו לשמור את הביטחון בידינו ולהיאבק בטרור ללא הפסקה וללא הפוגה. הבטחון הוא התנאי הראשון והבסיסי ביותר לקיום הסדרי שלום.

בצד זה עלינו לקדם שלום כלכלי עם שכנינו – לא כתחליף להסדר מדיני אלא כפרוזדור אליו. צמיחה כלכלית תחזק את המתונים ותחליש את הקיצוניים ע"י יצירת מקומות עבודה, שיפור רמת חייהם וקידום יוזמות כלכליות, תוך בניית עתיד של שגשוג ותקווה. אדוני הנשיא, אנו מקווים שתקדם יוזמות אלה במרץ האופייני לך בתקופת נשיאותך הקרובה של האיחוד האירופי.

ידידים יקרים, הגיע הזמן להגיד לעולם את האמת ההיסטורית בקול ברור וחזק: המכשול האמיתי לשלום היה והינו הסירוב להכיר במדינת ישראל בגבולות כלשהם.

ישראל הותקפה פעם אחר פעם בקווי 67 מיהודה, שומרון, עזה ורמת הגולן, כשלא הייתה אפילו התיישבות אחת בשטחים אלה. וכשנסוגונו עד הסנטימטר האחרון מלבנון ומרצועת עזה, ממשיכים אויבינו לתקוף אותנו מן השטחים הללו.

הם מסבירים שמטרתם היא לשחרר את "כל חלקי פלשתין הכבושה": את "חיפה הכבושה", "אשקלון הכבושה", "יפו הכבושה" וכו' - כלומר לחסל את מדינת ישראל בקווי 67 המצומקים.

הם אינם רוצים מדינה פלשתינאית בצד ישראל. הם רוצים מדינה פלשתינית במקום ישראל.

על כן עלינו לדרוש הכרה אמיתית בזכותנו לחיות כעם חופשי ובטוח בארצנו. ועלינו לעמוד על גבולות בני הגנה כדי שנוכל לחיות כאן.

לא נחזור לקווי 67 ולא נרד מרמת הגולן!

אין לנו כוונה לחזור ולשלוט בריכוזי האוכלוסייה הפלשתינית, אבל גם לא נחזור לגבולות שלא יאפשרו הגנה על מדינתנו , תוך ויתור חסר אחריות על מחוזות שהם נחלת אבותינו.

נפוליאון היה בין אלה שעמדו על הקשר העמוק בין עם ישראל לארצו.
במסעו בארץ ישראל ב-1799 קרא ליהודים, אותם כינה "היורשים החוקיים" של הארץ, להצטרף לצבאו ו"להחזיר מה שנלקח מכם". במנשר ששלח להם שכתובתו ירושלים הוא מצטט מדברי הנביא ישעיהו: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון".

ובכן, מאז ברוך השם התקיימו דברי הנביא, וחזרנו בהמונינו לציון!

ידידי הנשיא, הפלשתינאים מאמינים שעם ישראל שהתפלל במשך אלפיים שנה לחזור לירושלים יוותר על חלקים מירושלים, לרבות הר הבית.

הם טועים.
זה לא יקרה!

לעולם לא נחלק את ירושלים!

כפי שאיש לא יעלה על דעתו לחלק את פריז מסיבות אתניות או דמוגרפיות, לא ניתן לאיש לחלק את ירושלים.

בירת הנצח של עם ישראל אינה עומדת לחלוקה או למכירה!
ירושלים המאוחדת תחת ריבונות ישראלית היא הערובה היחידה להמשך שמירת חופש הפולחן לבני כל הדתות בעיר - מוסלמים, נוצרים ויהודים.

ידידי הנשיא, אני רוצה לומר לך בנימה אישית: זו לא הפעם הראשונה ששנינו נפגשים כאן בירושלים, ומן הסתם גם לא הפעם האחרונה.

אבל אני שמח במיוחד לקבל אותך כאן כנשיא הרפובליקה הצרפתית.

ועוד יותר אני שמח שכל אדם בישראל יודע היום מה שצפיתי לפני שנים: שכמדינאי תחזיר את צרפת למרכז הבמה העולמית, ושאתה ידיד אמת של מדינת ישראל ושל עם ישראל.

ברוך בואך לירושלים!

במליאת הכנסת בהשתתפות הנשיא ג'ורג' בוש

אדוני נשיא מדינת ישראל, מר שמעון פרס.
גבירתי יושבת ראש הכנסת, הגב' דליה איציק.
מכובדי ראש ממשלת ישראל, מר אהוד אולמרט.
חברי הכנסת.

אורחים יקרים מהארץ ומהעולם,

We welcome today a great friend of Israel, a great American patriot, the leader of the Free World, President George W. Bush and First Lady Mrs. Laura Bush.

Mr. President,
The rebirth of Israel is one of history's great parables. In the heart of countless people around the world, and especially in the United States, burns the hope that the Jews will continue to overcome the insurmountable obstacles strewn in their path, will continue to perform miracles. For the story of Israel is not the story of the Jews alone, but of a human spirit that refuses to succumb to history's horrors.
It is the incomparable quest of a people seeking, at the end of an unending march, to be a free people in its own land, the Land of Zion and Jerusalem.

מכובדי,
ישראל וארצות הברית הן מדינות שהוקמו סביב רעיון מכונן אחד, החרות:
חרות האדם, חופש האמונה, השאיפה להיות אור לגויים - והנכונות להיאבק על הערכים הללו מול אלה הרוצים לעקרם מן השורש.

תולדות עם ישראל מושרשים עמוק בתולדות הקמתה של ארה"ב.

החלוצים הראשונים שהגיעו לחופי אמריקה ראו עצמם כממשיכיהם של בני ישראל היוצאים מעבדות לחרות בארץ המובטחת החדשה.

הם קראו לבניהם בשמות עבריים וליישוביהם בשמות תנ"כיים – שלם, כנען, ציון, בית אל, בית לחם.

בנג'מין פרנקלין ותומאס ג'פרסון רצו שהסמל הרשמי של ארה"ב יראה את משה רבנו מוליך את עם ישראל לארץ ישראל.

ארצות הברית, להשקפת אבותיה המייסדים, הייתה ירושלים החדשה, העיר על הגבעה שממנה יפיץ מגדלור החופש את בשורת החירות לכל חלקי העולם.

אין זה מקרה שהמילים הנפלאות על החופש החרוטות על בסיס פסל החרות -
"Give me your tired, your poor, your huddled masses yearning to breathe free"
נכתבו ע"י המשוררת היהודייה אמה לזרוס, שהייתה גם הציונית הראשונה בארה"ב.

נשיאים אמריקנים דגולים, מג'ון אדמס דרך אברהם לינקולן ועד וודרו ווילסון, תמכו בהתלהבות ברעיון שיבת ציון וחידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל.

לינקולן אמר: "אמריקנים רבים רוצים לראות בשיבת היהודים למולדתם".

ואכן, הנשיא הארי טרומן הכיר בישראל דקות ספורות אחר הכרזת העצמאות, ובכך נתן תמיכה עצומה ללידתה של מדינת ישראל.

אתה, אדוני הנשיא, ממשיך בדרכם של נשיאים אלה.
אתה מחזיק בלפיד!

ברוך בואך לכנסת ישראל, ברוך בואך לירושלים!

אדוני הנשיא, הקשר בין עם ישראל לעם האמריקני נמשך מאות בשנים, קשר של אידיאלים וערכים, של רוח ואמונה.

על כן טבעי הדבר שמאז הקמת מדינת ישראל עמדה ארה"ב לצידנו פעמים רבות, וסייעה בחיזוקה ובשגשוגה של ישראל.

על כך, אדוני הנשיא, אומרים היום כל אזרחי ישראל לך ולעמך – תודה!

בשישים השנים שחלפו הראנו מה יכול חזון החירות של עם להשיג. בנינו את מדינתנו תוך שמירה על ערכי הדמוקרטיה, בדיוק כפי שניבאה הסופרת האנגליה ג'ורג' אליוט במאה ה-19 באומרה שמדינת היהודים תהייה אי של חרות וקידמה בין משטרי העריצות של המזרח.

בנינו את ארצנו, השבנו את פזורינו, החיינו את שפתנו, פיתחנו את כלכלתנו, והושטנו יד לשלום עם שכנינו.

ראינו את הברכה בלהיות עם חופשי בארצנו, כשם שקודם לכן חווינו את הקללה של היותנו עם ללא ארץ וללא כח מגן.

הטרגדיה הנוראה ביותר בתולדות עמנו ובתולדות האנושות התרחשה במחצית הראשונה של המאה ה-20 כשמדינת ישראל עדיין לא הוקמה כדי להגן על העם היהודי, וכשארה"ב טרם קבלה על עצמה את הנהגת העולם החופשי.

הדמוקרטיות התייצבו מאוחר מדי מול אידיאולוגיה טוטליטרית רצחנית. התוצאה הייתה רציחתם של מיליונים והשמדת שליש מעמנו. אז נשבענו - לא עוד!

במחצית השנייה של המאה עשרים השתנו הגורל היהודי וגורל האנושות מן הקצה אל הקצה. בהקמת מדינת ישראל החזירו היהודים לעצמם את השליטה בגורלם ואת היכולת להגן על עצמם. ואילו ארה"ב התייצבה כמנהיגת העולם החופשי וניצחה במלחמה הקרה.

היום, בתחילתה של המאה עשרים ואחת, אנו ניצבים מול האיום הטוטאליטרי השלישי - העריצות האלימה והפנאטית של האיסלאם הקיצוני. חסידיו מנהלים מלחמת טרור וג'יהאד נגד ארה"ב וישראל, שמייצגות בעיניהם את תרבות החופש השנואה עליהם כל כך.

אתה, אדוני הנשיא, התייצבת באומץ לב מול איום זה, ומזה שבע שנים אתה עומד בראש המאבק נגדו. אתה עושה זאת כמנהיג אמיתי. אינך נכנע לרוחות האופנה ואינך מפסיק לרגע להיאבק נגד העריצות ולמען החופש.

אזרחי ישראל עומדים עמך ועם ארה"ב במאבק זה.

המשימה הראשונה שלנו היא למנוע מאיראן, שמכריזה על כוונתה להשמידנו, להתחמש בנשק גרעיני.
לפני שתיים עשרה שנה בנאומי כראש ממשלה לפני שני בתי הקונגרסים, אמרתי שהאיום הגדול ביותר העומד בפני האנושות הוא התחמשותה של איראן בנשק גרעיני. הזמן אוזל.
המשימה השנייה היא לא לאפשר לאיראן להקים בסיסים נוספים סביבנו, כדוגמת לבנון ועזה.

הנסיגות החד צדדיות רק בנו בסיסי טרור אלה, הירחיקו את השלום וקירבו את הטרור.

כך קורה לנגד עיננו מדי מדי יום עם ירי הטילים על שדרות, אשקלון ויישובי הנגב המערבי.

זה חייב להפסק!

מול הטרור, ישראל חייבת לעבור ממדיניות של התשה למדיניות של הכרעה כפי שעשית אתה, אדוני הנשיא.

והמשימה השלישית היא להביא שלום לאזורנו.

מדינת ישראל חותרת לשלום מאז הקמתה.

השלום יגיע כשהעמים עצמם ייראו בו צורך אנושי בסיסי, המאפשר להם לשפר את חייהם.

על כן, עלינו לקדם היום את השלום הכלכלי עם שכנינו הפלשתינאים. ע"י כך נחזק את המתונים ונחליש את הקיצוניים.

ישראל יכולה לקדם פיתוח כלכלי נרחב באזורנו תוך שיתוף הפלשתינאים, ירדן ומדינות ערב נוספות. אך כדי שנצליח, כדי שהקיצונים לא ישתלטו על המתונים, ישראל חייבת להמשיך להחזיק בידיה את הביטחון.

עלינו לזכור שמטרת השלום היא לחזק את הבטחון ולא להחלישו.

הבטחון והשלום הכלכלי יהוו את הפרוזדור לשלום המדיני. אבל גם בהסדר קבע תהיה חייבת ישראל להמשיך לשמור על גבולות בני הגנה, כי רק שלום שניתן להגן עליו יתקיים לאורך זמן.

ונצטרך לשמור על דבר נוסף.
דבר זה איננו מסתכם רק בגבולות בטחון או בטריטוריה, אלא מהווה חלק בלתי נפרד מייסוד קיומנו כאן - ירושלים!

אדוני הנשיא, בביקורך האחרון כאן נתתי לך מטבע עתיק מתקופת המרד הגדול נגד הרומאים. בצידו האחד הוטבעו המילים "שקל ישראל" ובצידו השני "שנה ג'" (לעצמאות ישראל), והמילים "ירושלים הקדושה".

כשמטבע זה הוטבע בשנת 70 לספירה הלגיונות הרומאים, כבר לפתו את יהודה וחנקו את ירושלים. מגיני ירושלים כבר ידעו שסופם קרב.

הם לא טבעו מטבע זה למטרות מסחר. הם טבעו אותו כמסר לדורות הבאים -כמסר לנו: שהעם היהודי יחזור לארצו ולבירתו ויחדש בהן את עצמאותו.

זהו מקור זהותנו ומשאת כיסופינו. לכן קרא הרצל לתנועת התחייה הלאומית של העם היהודי בשם "ציונות" – על שם הר ציון בליבה של ירושלים.

לכן התפללו יהודים במהלך הדורות - בטולדו ערב גרוש ספרד, ובגטו ורשה בזמן השואה – "לשנה הבאה בירושלים".

בכל שנות גלותנו וגם בראשית עצמאותנו לא שכחנו אפילו לרגע את הכותל, הר הבית והעיר העתיקה!

והנה לפני 40 שנה שחררנו את ירושלים ואיחדנו אותה. הדבר הראשון שעשינו היה להבטיח את חופש הפולחן של הדתות האחרות, שנמנע קודם לכן.

חופש דת זה, שהוא כל כך יקר לאזרחי ארה"ב וכל כך חשוב לשלום העולם, יתקיים כל עוד ירושלים תישאר מאוחדת תחת ריבונות ישראל.

Mr. President,

The promised land is a land of promise. We have shown a remarkable ability to overcome adversity and to unleash the great powers of creativity stored within us.

We can bring unimagined prosperity to ourselves and to our neighbors, we can defeat the terrorist enemies of democracy and freedom, we can achieve peace with our neighbors.
But to do so we must remain true to our principles: That freedom should be protected, that enterprise should be nurtured, that peace should be defended, that Jerusalem should remain united.

מכובדי,

תחייתו של עם ישראל היא אחד הסמלים הגדולים של האנושות.

כי סיפורה של ישראל אינו רק סיפורם של היהודים, אלא של רוח האדם הנשגבת, המסרבת בעקשנות להיכנע לאיומי ההיסטוריה.

זהו מסע שאין דומה לו, מסעו המפרך והמרומם של עם הנחוש בדעתו לשוב להיות עם חופשי בארצו, ארץ ציון וירושלים!

ערב חג החירות אנו מייחלים לשובם של שבויינו, אלדד, גלעד ואודי.
ערב חג הפסח אנו אומרים לאזרחי ישראל: מדינת ישראל יכולה להצליח!

היא יכולה להחזיר את הביטחון, לחדש את תנופת הצמיחה הכלכלית, להעלות את רמת החינוך, ולהחזיר את הגאווה לאזרחי ישראל.

אני יודע שאזרחים רבים מרגישים שמהמדינה אינה מנוהלת בכיוון זה, ושבמקום להשיג יעדים אלה אנו מתרחקים מהם:

הביטחון מקרטע, המדיניות מנותקת מהמציאות, הכלכלה בנסיגה, החינוך בקריסה.

זה הכל נכון. אבל זוהי תוצאה של חולשת המנהיגות ולא של חולשת העם. ליתר דיוק, זוהי תוצאה של היעדר מנהיגות ודרך!

של ממשלה מדשדשת, שבורחת מאחריות, ושכל עניינה הוא עיסוק ציני למען בהישרדותה הפוליטית.

אנו מאמינים שאפשר להוביל את המדינה בדרך אחרת, דרך טובה יותר, דרך של הצלחה!

דרך זו מחייבת אותנו להישיר מבט אל המציאות ולומר לעם את האמת!

קודם כל בתחום המדיני: כי השגיאות המדיניות של מנהיגים הן שמייצרות ומעצימות את הבעיות הביטחוניות. טעות של מדינאי, אלף גנרלים לא יכולים לתקן!

כך שגה אהוד ברק ביציאה החפוזה מלבנון בשנת 2000, שהביאה לעלייה עצומה בכוחו של החיזבאללה.

כך שגה אהוד אולמרט בהתנתקות שהביאה לעלייה עצומה בכוחו של החמאס, ולעלייתו לשלטון בעזה.

שתי השגיאות הללו, של אהוד ברק ואהוד אולמרט, הקימו על סף דלתנו שני בסיסים של האסלאם הקיצוני בחסות איראן- בסיס צפוני בלבנון, בסיס דרומי בעזה.

מבסיסים אלה הומטרו על תושבי ישראל עד היום כ-8000 רקטות וטילים. בצפון ובדרום מתחמשים אויבנו בקצב מזורז בנשק איראני קטלני.

עכשיו מנסים אולמרט וברק לגייס את צה"ל כדי לתקן את המפולת הביטחונית שיצרו במו ידיהם. אבל עיוורונם המדיני הוא שיצר את הבעיות הביטחוניות מלכתחילה!

ולשגיאות הללו הם מעיזים לקרוא "מדיניות" - ועוד מדיניות של שלום!
אבל רוב העם כבר יודע את האמת: מדיניות הנסיגות של אולמרט וברק רק מקרבת את הטרור ומרחיקה את השלום.

כנראה שאצל אולמרט וברק טעות לעולם חוזרת. כי הם מתחרים ביניהם היום על נסיגות נוספות שרק יקימו בסיס איראני שלישי, והפעם במרכז הארץ.

אולמרט מתכנן לחזור על הטעות שעשה ברק בקמפ דיויד כשויתר על הכול, וקיבל בתמורה טרור.

רבותי, כולנו רוצים בשלום. הליכוד היא מפלגת שלום. אבל השגיאה הראשונה במדיניות היא להתנתק מהמציאות ולהיכנע למשאלות לב.

יריבינו הפוליטיים בוחרים לדמיין מציאות שאינה קיימת, להמציא פרטנר שאינו קיים ולחתום על הסכם שלא יקוים!

כי בצד השני לא כולם רוצים שלום. ולייתר דיוק, הפלשתינים שאולי רוצים בשלום אינם יכולים להביאו, ואלה ביניהם שיכולים להביאו אינם רוצים בו.

אני שואל את אולמרט וברק: למי תמסרו את שטחי המולדת שעליהם אתם מוכנים לוותר בנדיבות כה מפליגה? יש לכם פרטנר לשלום אמיתי בצד השני?

קראתי השבוע שאולמרט אומר שאבו מאזן לא יכול אפילו להחליט בעצמו לבנות קומה אחת נוספת בביתו.

אם אתה חושב כך, מר אולמרט, איך אתה רוצה לתת לאבו מאזן לבנות מדינה, כשהוא אינו מסוגל לבנות אפילו חדר בביתו?

הרי ברור לכולנו שאם צה"ל יוצא, החמאס נכנס - ואיראן משתלטת.

זה בדיוק מה שיקרה אם אולמרט ימשיך בעיוורונו לקדם הסכם נסיגות, מה שקרוי כביכול "הסכם המדף" עם אבו מאזן.

מצאו להם מונח: "הסכם מדף"! כאילו שניתן לקנות שלום בסופרמרקט של אבו מאזן. אלא שבסופרמארקט הזה ישראל משלמת על הכל מראש, ולא מקבלת דבר בתמורה.

זו אינה מדינאות, זו חובבנות מדינית שמביאה להפקרות ביטחונית המסכנת את המדינה כולה, לרבות גוש דן וירושלים.

מר אולמרט אמר לנו: אתם לא תלמדו אותנו איך לשמור על ירושלים. ואילו אנו אומרים: אתכם כבר אי-אפשר ללמד, כי אתם מוותרים סדרתיים על ירושלים.

ברק וויתר על ירושלים בגלוי בועידת קמפ דיויד. מאוחר יותר הוא התוודה: "אולמרט היה אצלי לפני קמפ דיויד, פתח מפות ותצלומי אויר והציע לי עמדות שפירושן המעשי חלוקת ירושלים".

זה היה זמן קצר אחרי שאולמרט הבטיח לנו ש"ברק לא יחלק את ירושלים!"

כשאולמרט הגיע לראשות הממשלה, אחת הפעולות הראשונות שלו הייתה לאפשר את השתתפות החמאס בבחירות בירושלים.
ואותו קו ותרני נמשך היום בדיונים הקדחתניים על חלוקת העיר ובינאום הר הבית.

פירוש הויתורים הללו הוא סיום הריבונות הישראלית על ירושלים המאוחדת - ומסירת חלקים מבירת ישראל, כולל הר הבית, לידי אויבנו.

כדי לתעתע בעם, מתכנן אולמרט במקרה הצורך לפרוס את הנסיגה לכמה שנים, ובכך להמתיק את גלולת הנסיגות.
בכל תולדותיו, עם ישראל לחם וחלם להחזיק בירושלים. היו מקרים שירושלים נגזלה מאיתנו בכוח הכיבוש. היו מקרים שהיא הוחרבה. היו מקרים שהוגלינו ממנה.

אבל מעולם – מעולם! - לא היה מקרה אחד שבו התנדבנו אנו למסור את ירושלים, או חלקים ממנה, לידי זרים. עד שבאו ממשלות אולמרט וברק!

זהו גודל פשיטת הרגל של הממשלה הזו. ומה הפלא? זוהי ממשלה שמקפיאה את ההתיישבות היהודית ומעודדת התיישבות פלשתינית!

ערב חג הפסח אני שואל את חברינו בש"ס: עד מתי תשבו בממשלה הזו? עד שיחתם חוזה שיחזיר אותנו לקוי 67′? עד שדגל פלשתיני יונף בהר הבית? כך רוצה ש"ס להירשם בתולדות ישראל? צאו משם!

הברירה אינה בין לא לעשות כלום, לבין לתת הכל.

רבותי, יש לנו דרך אחרת - טובה יותר, בטוחה יותר, מציאותית יותר.

אנחנו נקדם שלום כלכלי עם שכנינו.

נקדם פרויקטים כלכליים בתחומי התעשייה ,התיירות והחקלאות עם אותם פלשתינים שרוצים בשלום.

אנו רוצים לחזק את המתונים ולהחליש את הקיצונים –לסייע בשיפור רמת חייהם, בעידוד תעסוקה ושכר טוב יותר, במתן אפשרות לחיים בכבוד - להם ולנו.

כדי ששני העמים ירצו בשלום, עלינו לעשות שלום בין העמים ולא רק בין המנהיגים.

שלום כלכלי יקדם את השלום המדיני יותר מאלף ועידות בינלאומיות ואלף "הסכמי מדף". לא השלום יביא את השגשוג. השגשוג יבנה את התנאים לשלום.

וכמובן יש לכך תנאי אחד חיוני: הביטחון חייב להישאר בידינו.
זה לא שצה"ל יצא ואבו מאזן יגן עלינו. להיפך: צהל יישאר והוא שיגן עלינו, ואגב כך גם על אבו מאזן.

שלום כלכלי, הביטחון בידינו, ושיתוף פעולה אזורי עם שכנינו בירדן- זוהי התוכנית המדינית שלנו.

גם בתחומים אחרים נפעל בדרך ריאלית ואחראית. בתחום הכלכלי נחדש את תנופת הצמיחה.

ממשלה זו ירשה מאתנו משק צומח שבו היא מתהדרת, אף שלא עשתה דבר כדי להמשיך את הצמיחה. תראו לי רפורמה אחת שהם עשו!
אבל גם את הצמיחה שהשארנו לה מצליחה ממשלת אולמרט למסמס בניהול חובבני.

בניגוד לה, ממשלת הליכוד לא תיתן לצמיחה לרדת מ- 5% ל-2%. נחדש את הרפורמות, נתיר חסמים ביורוקראטיים ונפחית מיסים.

בתחום החברתי נעזור לחלשים באמת.

כשכיהנתי כשר אוצר, עמדה ישראל בפני קריסה כלכלית וחברתית.

קיבלתי החלטות קשות ונכונות. תקפו אותי אישית. אני רוצה לומר לכם, זה לא היה קל, אך זהו תפקידו של מנהיג.

ידעתי שאפגע באופן אישי בבחירות, אך טובת המדינה, המשק וכלל האזרחים עמדה לנגד עיניי.

אני מאמין בכלכלה חופשית עם רגישות חברתית. בניגוד להתקפות המושמעות חדשות לבקרים, מעולם לא קיצצתי לקשישים, לנכים, לבעלי מוגבלויות, ולחולים.

להיפך. בשנת 2005 הגדלתי את סל התרופות בכ-400 מליון שקל, יצרנו את תוכנית ארוחה חמה ל- 150,000 ילדים נזקקים בבתי הספר, והיגדלנו את הסבסוד למעונות יום.
את זה עשה שלטון הליכוד - לא קדימה ולא מפלגת העבודה. חברים…. סיסמאות לחוד ומציאות לחוד!

גם היום אנו בעד לעזור לנזקקים באמת! וגם היום, אני נגד עזרה למתחזים ולאלה שיכולים לעבוד, אך רוצים לחיות על חשבונכם.

היום מדינת ישראל צריכה ויכולה להשתמש בפירות הצמיחה הכלכלית שהמדיניות שלנו הביאה כדי לשקם את החברה בישראל.

הממשלה צריכה להגדיל את קצבת הזקנה במאות שקלים לחודש מהכספים שמילאנו בקופה. אם הם חברתיים, למה הם לא הגדילו יותר את הקצבאות לקשישים ?

אנו נעודד נשים לצאת לעבוד ע"י הכרה לצורכי מס בהוצאות הטיפול בילדים, וע"י הגדלת הסבסוד למעונות יום למי שאינו מגיע לרף המס. היום אפשר להכיר בהוצאות המס כי המדיניות שלנו הביאה לעודף מסים היסטורי בקופת המדינה.

לפני שנה הביא הליכוד, בהובלת יושב ראש הסיעה, הצעת חוק לעשות זאת, ומי שסיכל אותה היו קדימה והעבודה. ממשלה שלנו תעביר אותה.

הדרך הטובה ביותר לצמצום הפערים בחברה היא בביצוע מהפכה אמיתית בחינוך. אנו נבצע מהפיכה זו שתיתן לכל ילד וילדה בישראל הזדמנות שווה בחיים.
המהפכה שנביא תחזיר את ילדי ישראל לעשירייה הפותחת במבחנים הבינלאומיים.

היא תתמקד בשילוב של ציונות ומצוינות, והיא תתבסס על חמישה עקרונות:

נביא את הטובים להוראה, ניתן למנהלים לנהל, נעזור בזמן אמיתי לחלשים, נתמקד במקצועות הליבה ונחזיר את הערכים לחינוך!

רבותי, אלה העקרונות של הליכוד: הביטחון בידינו, שלום כלכלי עם שכנינו, מהפיכה אמיתית בחינוך, רגישות חברתית עם כלכלה חופשית, וחידוש תנופת הצמיחה במשק — אלה הדברים שנעשה כשנחזור ב"ה, כפי שכולנו מאמינים, להנהיג את המדינה!

לצד כל זה נגן על שלטון החוק. "יש שופטים בירושלים", אמר מורנו מנחם בגין- ואנו מכבדים מורשת זו.

רפורמות במערכת המשפט - כן! אבל בהדברות, בהסכמה ובזהירות.

אמרתי שישראל יכולה להצליח. העם הזה הוא עם מוכשר. הוא עם של יזמות, עם של יצירה, עם שחולל ניסים, ועם שעוד יחולל נפלאות.

העם הזה מייחל לגדולות, והוא גם מייחל לחיים נורמאלים, בהם נוכל לגדל את ילדינו בביטחון, ברווחה ובשגשוג.

מסיבות אלה אני מאמין שבבחירות הבאות עם ישראל ירים ראש ויחזור להאמין בעצמו. כולנו יחד נוביל אותו לשם, בממשלה בראשות הליכוד.

חג חירות שמח לכם, למשפחותיכם, ולכל עם ישראל!

היום אני מביא לאישור הכנסת הצעת חוק למניעת השקעות ישראליות באיראן, ואני מודה מראש לחברי הכנסת מכל סיעות הבית על תמיכתם בחוק חשוב זה.

בחוק זה תבהיר הכנסת שישראל נאה דורשת ונאה מקיימת – שהיא אינה רק דורשת ממדינות אחרות לפעול באמצעים כלכליים ואחרים נגד תכנית הגרעין האיראנית, אלא שהיא מתייצבת בראש המדינות הנוקטות צעדים קונקרטיים לממש יעד זה גם בתוך הכלכלות שלהן, ולא רק בכלכלות של אחרים.

חוק זה משקף מה שאמרתי מעל במה זו פעמים רבות: בנושא הגרעין האיראני אין אופוזיציה ואין קואליציה. בהדיפת איום זה אנו מאוחדים ופועלים במשותף.

אבל האיום האיראני אינו מתמצה רק בסכנה הגרעינית, חמורה ככל שתהייה. איראן מעמידה בפנינו איומים חמורים אחרים, שכבר היכו ומכים בערינו וביישובינו.

רק לפני ימים אחדים פורסם שהנשיא מובארק אמר: "למצרים יש היום גבול משותף עם איראן".

הוא התייחס לרצועת עזה, שהפכה לבסיס איראני לכל דבר. ואם בסיס זה נחשב לאיום על מצרים, שחצי האי סיני מפריד בין ריכוזי האוכלוסייה שלה לרצועה, על אחת כמה וכמה שהוא מהווה איום על ישראל שיישוביה ועריה ממש נושקים לעזה, לגבול החדש עם איראן.

ואכן, שדרות, יישובי הנגב המערבי ואשקלון כבר סופגים דרך קבע טילים ורקטות, וגם אשדוד כבר נמצאת בתוך טווח הטילים והנשק שהולך ונערם בחסות איראן בחמאסטן.

במקביל מתרחשת התעצמות צבאית דומה בלבנון. שם אוגר החיזבאללה כבר כ–40,000 טילים בחסות איראן שיכולים לפגוע כמעט בכל נקודה בישראל. איראן זה כאן.

אם אמרתי שאין לנו מחלוקת בצורך לטפל באיום הגרעיני האיראני, יש גם יש לנו מחלוקת כיצד למנוע את התפשטות איום הטרור והטילים האיראניים.

נכון, צה"ל מתבקש להיערך עתה לטפל באיום זה, ואנו אומרים כבר זמן רב שבמדיניות נכונה ובהפעלת כח מחץ ניתן לנטרלו.

צריך לעבור ממדיניות של התשה למדיניות של הכרעה!

אבל כיצד איפשרה ישראל למאחזים איראניים אלה להתפתח מלכתחילה? ומה צריכה להיות המדיניות שלנו כדי למנוע הקמת בסיסים איראניים נוספים שיסכנו את מדינת ישראל?

איננו יכולים להתעלם משאלות אלה. חלק ניכר מבעיית הביטחון של ישראל הן תוצאה של קריאה שגוייה של המציאות ע"י ממשלת ישראל, ושל עיוורון מדיני שהביא בעקבותיו איום בטחוני.

האנשים שמובילים היום את המדינה שגו פעם אחר פעם במדיניות שלהם, ואח"כ הם צריכים להפעיל את צה"ל כדי לנסות לתקן את המפולת הביטחונית שיצרו במו ידיהם.

ייתר על כן, הם אינם מסתפקים בשגיאת העבר אלא שוב רצים קדימה כדי לחזור על אותה שגיאה פעם נוספת – הפעם בלב הארץ, מעל גוש דן ובתוך ירושלים.

זה התחיל בנסיגה החפוזה מלבנון, המשיך בהתנתקות, עבר לתכנית ההתכנסות, ועכשיו הגיע לשלום המדומה עם אבו מאזן.

על כן, השאלה הייסודית ביותר העומדת בפני הציבור בישראל היא: מה היו כשלי המדיניות עד היום, ומהי המדיניות הנכונה שיש להמשיך בה מכאן והלאה?
כשלי העבר הן שוב ושוב תוצאה של קריאה שגוייה של המציאות מצד מנהיגים. זוהי חובבנות מדינית שמביאה להפקרות בטחונית.

הנסיגה מלבנון בשנת 2000 והנסיגה מרצועת עזה בשנת 2005 היו מוקד לויכוח ציבורי נוקב.

היו אלה, כמו אהוד אולמרט ואהוד ברק, שהבטיחו שצעדים אלה יגבירו את הביטחון ויקרבו את השלום, והיו אחרים – ובראשם חברי ואני - שהזהרנו שצעדים אלה יקרבו את הטרור ויגבירו את האיום על אזרחי ישראל. מי צדק?

מר אולמרט אמר:
• "ההתנתקות תביא יותר בטחון, יותר שגשוג ויותר אושר לעמי האזור… אנו בטוחים שההתנתקות תהייה הצלחה, שחר של תקווה גדולה יאיר באזורנו…" (IPF 09.06.08).
האומנם?
• "יהיה צמצום משמעותי בטרור… יהיו פארקים תעשייתיים".
(ידיעות אחרונות 05.12.03).
האומנם?
• "אין שום קשר בין היציאות מעזה לבין התחזקות החמאס" (משעל חם 07.02.06).
האומנם?
מר אולמרט משתמש בשני טיעונים חבוטים כדי להצדיק את דרכו השגוייה, כאילו היינו בבית משפט וירטואלי ולא בבית משפט אמיתי של החיים.

לטיעון הראשון של מר אולמרט אני קורא: טענת "הטרור בכל מקרה". בכל מקרה, אומר ראש הממשלה, היה פה טרור ויהיה פה טרור, אז מה זה כבר משנה אם נעשה עוד נסיגות? הנה דוגמא לשימוש בטענה זאת שמר אולמרט עשה מעל במת הכנסת ב-22.08.05:
"לטעון שכשאנחנו יוצאים מהשטחים יהיה טרור, כאילו שלא היה טרור כל זמן שהיינו בשטחים, זה להוליך את עצמנו שולל".

מר אולמרט, הנסיגות הביאו טרור ולא בטחון, ובוודאי שלא את השלום. יש הבדל עצום בהיקף ובעוצמת הטרור שאנו סופגים לאחר הנסיגה מאשר הטרור שידענו לפניה. כי ברגע שצה"ל יוצא החמאס נכנס וממטיר אש תופת על יישובינו.

בחמש השנים לפני הנסיגה, מינואר 2000 ועד אוגוסט 2005, נורו מהרצועה 513 קאסמים. לעומת זאת, בשנתיים וחצי לאחר הנסיגה, מספטמבר 2005 ועד מרץ 2008, נורו כבר למעלה מ-4,000 טילים - פי ארבעה טילים בחצי הזמן, כלומר קצב של פי שמונה!

ואילו לטיעון השני של ראש הממשלה אני קורא: "טיעון מהלכי האימים". למשל, הוא אמר לפני הבחירות לרשות הפלשתינית שהעלו את החמאס: "איני שותף למהלכי האימים שמספרים לנו כמה קשה יהיה כאן אחרי הבחירות לרשות הפלסטינית", או: כמה מסוכן יהיה כאן אחרי ההתנתקות, או אחרי ההתכנסות. כלומר אין דיון מהותי בטענות יריבים ומבקרים, אלא ביטול והקנטה שלהם ללא בסיס עובדתי, ובניגוד לעובדות שמכות על פנינו פעם אחר פעם!

לטקטיקה זאת שותף לצערי שר הביטחון ברק. כשהיה ברק ראש הממשלה אמר ביחס לנסיגה החפוזה מלבנון:
"אין שחר לנבואות האימה של הקיצונים שאיימו עלינו בקטיושות בזמן חתימת אוסלו" (הכנסת,10.07.00).

ועוד הבטיח לנו מר ברק:
"הטרגדיה הלבנונית באה אל סיומה… כל מי שינסה לפגוע בנו – אין לו הזדמנות, סיבה או תירוץ לעשות זאת." דברים אלו אמר ברק כמה חודשים לפני חטיפת שלושת חיילי צה"ל ע"י החיזבאללה.

וביחס לשטחי יש"ע אמר לנו מר ברק: "שום דבר שיקרה בשטחים של הרשות לא יסכן אותנו. כמה אלפי רובים זו סכנה למדינת ישראל? מה הבדיחה הזו"?

ועל כן, אין פלא שברק קבע מאוחר יותר: "ההתנתקות היא צעד חשוב בכיוון הנכון" (הארץ 20.05.05).

בניגוד לדברים הללו, חברי ואני קראנו את המציאות לגמרי אחרת. מעל במה זו אמרתי:
"הכנסתם את עזה לכל נקודה במדינת ישראל. אל תגידו בקריית גת ואל תבשרו בחוצות אשקלון שהפתח יגן עליכם מפני הקטיושות של החמאס" (11.05.94). ובהזדמנות אחרת אמרתי: "לצערי הדברים שאמרתי מתממשים. יש זרימה אדירה של נשק וטילים. זה כבר לא קאסמים, זה נשק אחר. עזה הולכת והופכת ללבנון שנייה ולבסיס דרומי של האיסלאם הקיצוני תחת איראן". (נוב' 2006, הלוחם)

אבל כאמור, אולמרט וברק חשבו אחרת. טעות רודפת טעות, ועם ישראל משלם את המחיר. ישראל נתפסת כבורחת, החיזבאללה מתעצם. צה"ל יוצא, החמאס נכנס.

לא יאומן, אבל ממשלת אולמרט ברק עומדת לחזור על הטעות פעם שלישית. היא מתכוונת בחודשים הקרובים להביא הסכם שאת עקרונותיו אנו שומעים מהפלשתינאים ומגורמים בינלאומיים:
1. נסיגה לקווי 67 עם תיקונים מזעריים.
2. חלוקת ירושלים.
3. אפשרות של הצגת כח בינלאומי כזה או אחר שאמור להגן על ישראל.

אם חלילה תכנית זו תיושם, כל חלקי ישראל יעמדו בפני סכנה עצומה. ברור שבצד הפלשתינאי אין פרטנר, ומי שיתפוס את השטח הזה הוא החמאס בחסות איראן.

כמו כן, ברור לנו שאין קבלני משנה לבטחון שלנו. רק צה"ל וכוחות הבטחון יכולים להגן עלינו, ואי אפשר למסור את המשימה למישהו אחר.

מה האלטרנטיבה? כמו הממשלה, אפשר לעצום עיניים ולהמשיך באותה טעות שתביא לאותה תוצאה: הקמת בסיס איראני שלישי, והפעם בלב הארץ. אפשר לא לעשות דבר. אנו פוסלים את שתי האפשרויות הללו ובוחרים בדרך אחרת.

התכנית שלנו היא לשמור על הבטחון בידינו, לקדם שלום כלכלי עם הרשות הפלשתינית, וליזום שיתוף פעולה אזורי, תחילה עם ירדן בתחום הכלכלי.

רק כך נמנע מהאיסלאם הקיצוני כר נרחב לגיוס עוד פעילים. רק כך תקום אולי הנהגה פלשתינית שמסוגלת ורוצה להלחם בטרור ולהכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אם יהיה לנו פרטנר אמיתי, נוכל לנהל עמו משא ומתן מדיני. זוהי תכנית ריאלית, בניגוד לתכנית הממשלה שהיא מנותקת מן המציאות.

הלוואי שבשאר התחומים התמונה הייתה פחות קודרת. אבל הדשדוש ואובדן הדרך מכה בחינוך, בתשתיות - בכל תחום.

עד לאחרונה היה לפחות תחום אחד שהיה יוצא מכלל זה – הכלכלה! הממשלה בראשית דרכה נהנתה מתנופת הצמיחה והקופה המלאה שהשארנו. אבל כמו רכב שנגמר לו הדלק, המכונית הכלכלית מאיטה, ועוד מעט היא תהייה תקועה.

בתחום הכלכלי הממשלה לגמרי פאסיבית. היא מקבלת בשיוויון נפש את המשבר הכלכלי העולמי, מודיעה לנו כלאחר יד שהצמיחה תרד מממוצע של 5% בשלוש השנים האחרונות ל-2%, ואינה עושה דבר. חוסר פעולה זה יפגע בכיס של כל אזרח ואזרח, בתקציב הרווחה, בתקציב הבטחון. הממשלה יושבת ביציע, זה לא נוגע לה.

מדינת ישראל חייבת לחזור למדיניות שמעודדת את תנופת הצמיחה, לעודד תחרות, לפרוס תשתיות, להוריד מיסים!

ישראל זקוקה למדיניות אחרת ולממשלה אחרת.

היא זקוקה לתנופה כלכלית, למהפך אמיתי בחינוך, לבניית תשתיות ומעל לכל – למדיניות שפויה, שקולה ונחושה שתחזיר את הבטחון לאזרחי המדינה.

שמחתי להיפגש ולשוחח עימך שוב הבוקר. דנו בנושאים חשובים לשתי מדינותינו- ולעולם כולו.

עכשיו אני שמח לקבל אותך כאן בכנסת בשם האופוזיציה, וע"י כך להבהיר בשם כל חלקי העם שאת אורחת רצויה.

אמנם, כמה מחברינו אינם נמצאים כאן באולם המליאה, ואפשר להבין את כאבם. למיטב ידיעתי, זו אינה התרסה אישית נגדך וממשלתך. את זוכה להערכה רבה על ידידותך לישראל.

אני יודע שהחברה הגרמנית מתמודדת עם עברה ואינה מכחישה אותו, ושהיא נאבקת בתופעה של אנטישמיות וניאו-נאציזם.

אבל צלקות העבר הן עמוקות מאוד, והן אינן מתרפאות בשנות דור- אם בכלל.
העם שלנו עדיין זוכר את הטראומה הגדולה של חורבן הבית לפני כ-2000 שנה, וכיצד לא נזכור את חורבן עמנו על אדמת אירופה לפני פחות מ-70 שנה!
יש בינינו אנשים שמספרים טבועים על זרועותיהם, כפי שהם חקוקים בליבותינו ובזיכרון הלאומי שלנו.
עם זאת, אין בינינו איש שאינו יודע שקמה גרמניה אחרת. כפי שאמר בן גוריון: "גרמניה של אדנאור איננה גרמניה של היטלר."
יתר על כן, יחסי גרמניה-ישראל הושפעו במידה מכרעת ע"י המחויבות המוסרית של גרמניה המתחדשת למדינת ישראל.
מאז ימיו של אדנאור, דרך הלמוט קוהל ועד כהונתך שלך גילתה גרמניה יחס של ידידות מיוחדת כלפינו.

אני יכול להעיד שבתקופת כהונתי כראש ממשלה, תמיד מצאתי תמיכה חמה ועקבית בנו אצל הקנצלר קוהל, שפעל גם רבות לגבש עמדה אירופית ידידותית לישראל, מסורת שנמשכת עד ימים אלה בממשלתך.

אנו מעריכים את הקשרים המדיניים, הכלכליים והבטחוניים בינינו.

אבל עננה כבדה מרחפת מעל כולנו, ואני אומר זאת דווקא לקראת חג פורים הבא עלינו לטובה.

בחג זה אנו מציינים את כשלון הניסיון של צורר קדום שניסה לפני אלפי שנים להכחיד את העם היהודי. לשמחתנו הוא לא הצליח בזה.

והנה קם באותה ארץ, בפרס - איראן דהיום - משטר חדש, שגם הוא מבקש להכחידנו

שיהיה ברור: ישראל היא רק התחנה הראשונה בתכנית המסוכנת של קיצוניים אלה.

הם מכוונים את המשטמה שלהם גם נגד משטרים ערבים המזוהים עם המערב, ובסופו של דבר נגד המערב עצמו- נגדכם באירופה ונגד ידידתנו ארה"ב.

קיצונים אלה אינם שונאים את המערב בגלל ישראל. הם שונאים את ישראל בגלל המערב. כי הם רואים בנו נציגים מובהקים של תרבות החופש המערבית, אותה הם דוחים כבר מאות שנים.

מה עלינו לעשות בזירה הבינלאומית מול איום זה?

ראשית, עלינו להבהיר שלאיראן לא יהיה נשק גרעיני. נקודה. זאת חייבת להיות העמדה של גרמניה ושל אירופה.

שנית, עלינו להפעיל ביתר שאת את הסנקציות הכלכליות והמדיניות נגד איראן. גרמניה יכולה לגבש ולהנהיג את החזית האירופית בעניין זה.
שלישית, על כולנו להבהיר שאם הסנקציות לא יעצרו את תכנית הגרעין, ישנן אופציות אחרות להפסקתה, כולל אופציה צבאית.

רק אם איראן תדע שיש נחישות כזאת במערב, רק אז יתכן שהסנקציות האחרות יצליחו.

גבירתי, זוהי שעתם של מנהיגים. כולנו נבחנים היום ביכולת לראות את המציאות, לומר את האמת לעצמנו ולעמנו, ולהוציא אל הפועל מדיניות שתבלום את ההתחמשות של האיסלאם הקיצוני בנשק גרעיני.

צ'רצ'יל כתב על שנות ה-,30 ואני מצטט, "איך באוולתם, בקלות דעתם ובטוב מזגם הניחו העמים דוברי האנגלית לרשעים לחדש את חימושם".

דבריו תקפים היום יותר מאי–פעם לכל העמים ולכל דוברי השפות.

בינתיים הזמן מתקצר ועלינו לפעול מתוך הכרה באחריות הרובצת על מדינותינו.
ועלינו לעשות דבר נוסף. אנו פה בולמים את באי-כוחה של איראן. אל לנו לאפשר הקמתם של בסיסים נוספים לאיראן סביבנו ובליבה של ירושלים, כפי שקרה בלבנון ובעזה.

מדיניות של חולשה הוכיחה שהיא אינה מובילה להסכמים מדיניים יציבים ולשלום, אלא לטרור.

על כן, אנו מאמינים בשמירת הבטחון בידינו, בפיתוח שלום כלכלי עם המתונים יותר מבין שכנינו, ובקידום שיתוף פעולה אזורי, ותחילה עם ירדן. אלה יעדים ריאליים, ומדיניות צריכה להיות מבוססת על קריאה ריאלית ופרגמטית של המציאות.

אני רוצה לברך אותך ואת שרי ממשלתך שבאו אתך לכנסת היום.

אנו מעריכים את פעולתכם המתמשכת למען שחרור חיילנו המוחזקים בשבי האוייב.
אתם מתקבלים כאן כשותפים שלנו, כנציגים של הדמוקרטיה הגרמנית וכמייצגים של העולם החופשי.
ואכן גרמניה יכולה לפעול יותר מכל מדינה אחרת לשדרג ולמסד את קשריה של ישראל עם ברית נאטו והאיחוד האירופי.
הדבר יהיה המשך טבעי של הידוק הקשרים ביננו, שביקורך מסמל כאן היום.
ברוכים הבאים לכנסת ישראל, בירושלים המאוחדת בירת ישראל.