הבלוג של הליכוד

מלחמת לבנון השנייה הייתה כישלון, והאחריות העליונה לכישלון היא של ראש-הממשלה, אהוד אולמרט.

כדברי ועדת וינוגרד: "האחריות הכוללת לניהול המלחמה הייתה מוטלת על הדרג המדיני, ובראשו ראש-הממשלה… האחריות לכישלון מונחת לפתחם של הדרג המדיני וצמרת הדרג הצבאי… היטלנו אחריות אישית על שלושת הקברניטים".

האחראים לכישלון הם אפוא ראש-הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. אם יש משמעות למושג אחריות, ראש-הממשלה חייב גם הוא ללכת. אם אין משמעות למושג זה, יש להחזיר לאלתר את דן חלוץ ועמיר פרץ לתפקידיהם.

בסרבו לפנות את מקומו, ראש-הממשלה בורח מאחריותו. לא יעזרו כל התירוצים: לא ההיתפסות לחלק קטן מהדו"ח, לא העלאת דוגמאות של כשלים נקודתיים מן העבר, וגם לא יועיל הניסיון של ראש-הממשלה לגלגל את האחריות לעם, לאופוזיציה ועלי אישית.

כן, ראש הממשלה, כולנו תמכנו בייעדי המלחמה וגם היום לא חזרנו בנו; התנהגנו בממלכתיות מופתית ואיננו זקוקים להטפות בעניין הזה. אבל לא תמכנו בניהול הכושל של המלחמה.

ראש-הממשלה, לא אנו ניהלנו את המלחמה. אתה ניהלת אותה! לא אנו ניהלנו את החטיבות, האוגדות, הסיוע האווירי, גיוס המילואים או אי-גיוס המילואים. אתה היית זה שהיה צריך לבדוק את מוכנות הצבא והפעלתו וגם את הגנת העורף, ודבר זה חבריי ואני היינו בטוחים שעשית.

ידידי חברי הכנסת, השתתפתי בהרבה פעולות צבאיות. עם כמה מכם הלכתי שכם אל שכם בלילות חשוכים מעבר לקווי האויב, פיקדתי על כמה וכמה מבצעים ונטלתי חלק בקרבות. אני חייב להגיד לכם: גלגול כזה של אחריות מצד המפקד לאחרים לא ראיתי מימי!
נוהגים לומר שהכישלון הוא יתום. לא אצלך, מר אולמרט. אצלך לכישלון יש הרבה אבות, חוץ מאב אחד. כולם אשמים, חוץ ממך, אהוד אולמרט.

אתה מדבר על אחריות, אבל אחריות זה לא לדבר על אחריות; אחריות זה לשאת באחריות, להיות מוכן לשלם את המחיר על דרך ואמונה– וגם על כישלונות.

אבל אתה אינך מגלה אחריות כי אתה אינך מוכן לשלם שום מחיר. להיפך. אתה קובל על כך שמישהו אפילו מעלה על דעתו שאתה צריך לשלם מחיר כלשהו. במקום זה, נשאת נאום של עורך-דין, אבל לצערי לא של מנהיג.

כשהכישלון במלחמה הוא כל כך רחב, כל כך יסודי, כשהוא עולה בחייהם של כל כך הרבה חיילים ואזרחים, כשחלקים שלמים של הארץ נתונים במשך שבועות לאש טילים — הצעד ההכרחי והמתבקש הוא החלפתו של ראש-הממשלה.

מר אולמרט ואנשיו אומרים לנו בציניות: מי שכשל הוא זה שיתקן, אסור להחליף את הקברניט. זה בערך כמו להגיד אחרי אסון ה"טיטאניק" שאם הקברניט היה שורד, צריך היה לתת לו עוד אוניה.

אבל יש משמעות עמוקה יותר לכישלון מאשר גורלו של הקברניט, של ראש-הממשלה. חיי האומה אינם מסלול הישרדות אישי של ראש-הממשלה. חיי האומה שלנו הם מסעו המופלא והמיוסר של העם היהודי במשך אלפי שנים. עברנו, ואנו עדיין עוברים, באוקיינוס הזמן הסוער, שגליו מאיימים לעיתים להטביע את ספינת עמנו – ועדיין לא הגענו לחוף מבטחים. מאבקים ואתגרים רבים עוד נכונו לו.

על הסיפון מתחלפים הקברניטים האוחזים בהגה, אבל מטרתם חייבת תמיד להיות אחת — לא הישרדותם האישית, אלא הבטחת קיומו, ביטחונו ושגשוגו של עם ישראל.

מהו הדבר החשוב ביותר הנדרש מראש-הממשלה בישראל? וועדת וינוגרד השיבה על כך בבהירות: "אמות המידה העיקריות לבחינת פועלם של נבחרי ציבור הן שיקול דעת, אחריות, מנהיגות, ראייה אסטרטגית וכשירות במובן הרחב".

אכן, מנהיגי העם חייבים להיות בעלי חזון המבוסס על קריאה נכונה של המציאות. עליהם להיות בעלי תבונה מדינית וחשיבה אסטרטגית מפוכחת. עליהם לזהות ולהדוף בזמן את הסכנות הנשקפות לעמנו, ועליהם לממש את ההזדמנויות הנפתחות לפניו.

זו הייתה תרומתם הכבירה של הרצל ונורדאו, ז'בוטינסקי ובן גוריון. זו הייתה גם תרומתם של ראשי ממשלה אחרים בישראל שקראו נכון את המפה במדיניות, בביטחון ובכלכלה.

הם שמרו על בטחון המדינה, עשו שלום עם מצרים וירדן, קלטו את גלי העלייה, נערכו להדוף את סכנת הטרור האסלאמי, והתאימו את כלכלת ישראל לעולם המחר.

כל פעולה כזו דרשה שיקול דעת בזמן אמת וראייה שצופה את פני עתיד - כלומר, מחשבה אסטרטגית, יכולת מפותחת לקרוא את מפת המציאות ולהתאים לה מענה.

ואלה בדיוק הן היכולות שוועדת וינוגרד קבעה שלא היו קיימות אצל ההנהגה הנוכחית — לא לפני המלחמה, לא בזמן המלחמה, ולא בסופה. כדברי ועדת וינוגרד:"לא מצאנו ראייה אסטרטגית מדינית ביטחונית שהייתה אמורה להוות תשתית וקו מנחה להחלטות".

ראש-הממשלה, אחרי שקוראים את הדברים החמורים האלה של הועדה שאתה מינית — נשאלת קודם כל השאלה:
מה עשית שם?
לא קבעת אסטרטגיה,
לא התווית מדיניות,
לא נתת קו מנחה.
אז מה עשית שם?

בצה"ל קוראים לזה לדשדש במקום, או בשפת הלוחמים - להתברבר בשטח!

איך יכולה הייתה להיות הכרעה אם אתה, האחראי למערכה, כלל לא ידעת מה אתה עושה?

אין פלא שהוועדה הגדירה את מלחמת לבנון השנייה כ"החמצה גדולה וחמורה". וזו לא הייתה ההחמצה היחידה של האנשים שמובילים היום את המדינה:

הנסיגה החפוזה מלבנון – החמצה!
הנסיגה החד צדדית בדרום – החמצה!
התמוטטות ציר פילדלפי – החמצה!

ההחמצות הללו יצרו עד עכשיו שני בסיסי טרור איסלאמים בצפון הארץ ובדרומה, התחמשות מוגברת של החיזבאללה, ועכשיו גם זרימה אדירה של נשק לידי החמאס וסכנה של זרימת מחבלים מעזה בתנועה סיבובית חזרה לתוך ישראל!

זה מה שקורה כשלראש-הממשלה אין שיקול דעת וראייה אסטרטגית — כשהכל רדוד, חסר עומק ותועלתני, ומשתנה חדשות לבקרים.

לא יאומן, אבל שבועיים אחרי תחילת מלחמת לבנון השנייה, פורסם בעיתון הארץ: "אהוד אולמרט אמר אתמול שתוצאות המלחמה בצפון יאפשרו לו לקדם את תכנית ההתכנסות בגדה".

בינתיים, לאור התוצאות ההרסניות של שתי הנסיגות החד-צדדיות שכבר בוצעו, ולאור ההתנגדות הציבורית הגורפת לנסיגה חד צדדית שלישית, נטש ראש-הממשלה תכנית זאת והחליף אותה בתכנית אחרת, הזויה ומסוכנת לא פחות:

הוא יעשה הסכם שלום מדומה עם פרטנר שאין בכוחו לקיים את ההסכם - ויקרא לזה שלום.

הרי הרשות הפלסטינאית לא רק שאינה מסוגלת להילחם בחמאס. היא אפילו אינה מסוגלת לטפל באנשי המנגנון שלה שרצחו ישראלים לאור יום רק לפני שבועות אחדים.

איזה תוקף יש להסכם עם גורם שאינו מוכן אפילו לומר את המילים "מדינה יהודית", ואינו מסוגל לנקוף אצבע להילחם בטרור?

אנחנו רוצים בשלום אמיתי, ולא בשלום מדומה שלא יחזיק מעמד. כל ההתמקדות בשלום מדומה זה בחודשים האחרונים באה כדי לשרת שתי מטרות:

1. להשאיר בתפקידו ראש-ממשלה שכשל.
2. להצדיק את הפרת התחייבותו של אהוד ברק.

אהוד ברק התחייב ואמר כמה פעמים שלפני פרסום הדו"ח הסופי של וועדת וינוגרד הוא יפעל להחליף את ראש-הממשלה - או שיקבע תאריך לבחירות. כך הוא אמר. אז הוא אמר!

ב-23.9.07 אמר אהוד ברק: "אני עומד במילתי". כך הוא אמר.
אז הוא אמר!

"מילה זו מילה," הוא אמר. אז הוא אמר!

ואני שואל את מר אולמרט ומר ברק: איזה הסבר אתם נותנים לציבור כשאתם נצמדים למשרדיכם?

אתם אומרים שטובת המדינה לנגד עיניכם, כשבעצם - אתם מתכוונים לטובתכם האישית.

אתם אומרים שאתם רוצים אתם ביציבות שלטונית, כשבעצם - אתם מתכוונים ליציבות שלטונכם.

אתם אומרים שמטרתכם היא שמירה על הביטחון, כשבעצם - אתם מתכוונים לשמירה על כיסאותיכם.

ובכלל, באיזו יציבות ובאיזה ביטחון מדובר? הרי ממשלה שעוסקת רק בהישרדות תמשיך להיטלטל בין הרפתקנות מדינית והרפתקנות צבאית, ושני הקטבים מסוכנים באותה מידה למדינת ישראל!

אין לנו ברגע זה פרטנר פלסטיני שמסוגל להביא את עמו לשלום.
הגורם המרכזי שמאיים היום על קיומנו, משגר כלפינו טרור ומונע שלום עם שכנינו - הוא האיסלאם הקיצוני. עלינו להרחיקו ולא לקרבו, להחלישו ולא לחזקו.

בצד הסרת האיום האיראני, עלינו למנוע הקמת בסיסי טרור איראנים נוספים סביבנו כדוגמת חמאסטן בעזה ומעוז החיזבאללה בצפון.

אבל המדיניות של קברניטי הממשלה, שכבר הביאה לנו את שני הבסיסים הללו, עוד מכינה לנו בסיס איראני שלישי, והפעם בלב הארץ ובלב ירושלים .

כי יש עובדה אחת פשוטה: כשצה"ל יוצא - החמאס נכנס.

הממשלה מתעלמת מעובדה זו פעם אחר פעם. היא מוציאה את צה"ל ונסוגה - ואחר כך מחפשת פתרונות לטילים ולמפגעים שמשוגרים אלינו מבסיסי הטרור שהיא עצמה עזרה להקים.

מעל כל זה, עלינו להכיר באמת יסודית שנחשפה בכישלון של מלחמת לבנון השנייה. כדברי הוועדה: "ישראל לא תוכל לשרוד באזור זה, ולא תוכל להתקיים בו בשלום או ברגיעה, בלי שבה עצמה ובסביבתה יאמינו כי יש לישראל מנהיגות מדינית וצבאית … שתרתיע את אלה משכניה שירצו לפגוע בה …"

"לראשונה במלחמות ישראל, מלחמה שישראל הייתה מעורבת בה שהסתיימה בלי שישראל ניצחה בה בבירור. קשה להגזים בהשלכות מרחיקות הלכת של תוצאה זו בעינינו, כמו גם בעיני אויבינו".

ואכן, בעייני אוייבנו הלקח הוא פשוט: מלחמה עבורם היא כבר לא אופציה מפחידה.

ואת זה אנו חייבים לשנות!

מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך עם מנהיגות כושלת וחסרת אחריות — מנהיגות רשלנית שמאפשרת חודשים ושנים ירי טילים על יישובינו, אזרחינו וילדינו.

אזרחים רבים מכל חלקי העם מבקשים מנהיגות אחרת: מנהיגות ערכית שאומרת לעם את האמת, שמציבה בפניו יעדים ריאליים, שמקיימת את הבטחותיה, שמובילה בבטחה, שאינה משנה את דרכה על פי צרכי ההישרדות שלה.

שאיפה זו מאחדת היום אנשים רבים בעלי דעות שונות מימין ומשמאל, כולל חברים אמיצים בתוך הבית הזה. הם מאסו בתרגילים ובתכסיסים, בעולם שבו הפוליטיקה היא חזות הכל.

כי על השיח הציבורי בישראל השתלטה לאחרונה תרבות של טשטוש ורמיה שאסור לנו לקבלה: שקר הוא אמת, רע הוא טוב, כשלון הוא הצלחה.

איפה הערכים והאידיאלים שהנחו אותנו כל השנים?

האם מנהיגות צינית וחסרת אחריות זו היא הדוגמא שניתן לילדינו?

אמר דוד בן-גוריון: "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך". ראוי להוסיף לדברים החשובים הללו: "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה ומפקדיה בידי ההנהגה הראויה לכך".

צדקה ועדת וינוגרד כשאמרה שהדרך להחלפת מנהיגות כושלת במנהיגות ראויה עוברת בסופו של דבר דרך הציבור, דרך הקלפי, דרך העם.

רוב העם מסכים עם הקביעה המרכזית של ועדת וינוגרד: אהוד אולמרט נושא באחריות העליונה לכישלון. ועל כן אהוד אולמרט חייב ללכת.

ראש-הממשלה, לא תוכל לאורך זמן לחמוק מן האמת הזאת וממשפט הציבור. הבחירות יגיעו, ושם נפגוש כולנו את רצון העם.

והעם הזה, שהוא חפץ חיים, יחליף את הכישלון בהצלחה ואת הציניות בציונות.

בעזרת השם,נאחד את הכוחות העצומים של כולנו, נהדוף את הסכנות, ונממש את ההזדמנויות הגדולות שהעתיד טומן בחובו לעמנו.

נתניהו לבוש: ירושלים תישאר מאוחדת תחת ריבונות ישראל.

יו"ר האופוזיציה בנימין נתניהו נפגש הבוקר עם נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש במלון המלך דוד בירושלים. השניים שוחחו באווירה חמה וידידותית על מגוון של נושאים בינלאומיים, ובראשם הנושא האיראני.

נתניהו אמר לבוש שהוא רואה בו ידיד אמת של ישראל, והביע את הערכתו על התפקיד שנטל על עצמו להגנת העולם החופשי מול הטרור של האיסלאם הקיצוני.

נתניהו הציג לנשיא בוש את תוכניתו לשלום כלכלי במזרח התיכון כבסיס להסכם עתידי, והביע תמיכה ביוזמות הכלכליות שמקדם טוני בלייר .
הפגישה התארכה מעבר למתוכנן ונמשכה 45 דקות. השתתפו בה גם מזכירת המדינה קונדולסיה רייס, היועץ לבטחון לאומי סטיב האדלי, עוזר מיוחד לנשיא אליוט אברמס וג'וש בולטון רמ"ט הבית הלבן.
בתחילתה של הפגישה אמר נתניהו לנשיא שהוא הביא לו מטבע מקורי שהוטבע בשנה השלישית למרד הגדול נגד הרומאים.
על המטבע כתוב בעברית "שקל ישראל שנה ג' (למרד) ירושלים הקדושה", והוא נתגלה בירושלים.
נתניהו הסביר לנשיא בוש שהמטבע הוא ביטוי נוסף לקשר העמוק בין אלפי השנים של העם היהודי לירושלים ואמר לנשיא בוש ש"ירושלים שייכת לעם היהודי ותישאר מאוחדת תחת ריבונות ישראלית לנצח".

אזרחי ישראל צריכים היום לשאול לשלומה של ציון. כי ממשלה בישראל מבקשת להסגיר מרצון חלקים נרחבים של ירושלים ליידי אויבנו.
דבר כזה עוד לא קרה לנו.
היו פרקים בתולדות עמנו שירושלים נלקחה מאיתנו, אבל לא זכור לי מקרה שיהודים התנדבו למסור חלקים ממנה לידי זרים.

איני מדבר רק על כוונת הממשלה למסור שכונות במזרח העיר, דבר שהיא עושה תוך עצימת עיניים לסכנה הביטחונית הוודאית שצעד זה יביא עמו. הרי כל מי שעיניו בראשו מבין שאם צה"ל ייצא החמאס יכנס, ואם החמאס ייכנס למזרח העיר, הוא ימטיר קאסמים על מערב העיר. החיים בירושלים כולה יהפכו לבלתי נסבלים, כפי שקורה יום יום בשדרות. צריך להבין: מזרח ירושלים מגינה על מערב ירושלים!

דוברי הממשלה משיבים בהיתממות: האם לשכונות במזרח העיר התפללנו בשנות גלותנו?
התפללנו לחזור לירושלים כולה, ובוודאי להר הבית ולעיר העתיקה– וגם עליהם מוכנה הממשלה לוותר במחי יד! אלה המקומות שבהם נצרבה הזהות היהודית, שבהם הילכו נביאים ומלכים, ושהיו מושא לתפילות היהודים בכל הדורות.

כלומר, הממשלה מוכנה לוותר גם על הביטחון וגם על המורשת! ולמי ימסרו את הר הבית והעיר העתיקה? לשכנים רודפי שלום? למישהו שרוצה בדו-קיום עמנו? לא! הם מוכנים למסור אותם לגרועים שבאויבינו, לאלה שרצחו רק לפני זמן קצר למעלה מ- 1,000 ישראלים בערינו, לאלה שמשליכים רקטות על יישובינו, ומכריזים השכם וערב שמטרתם היא השמדתנו.

אמנם טוענים דוברי הממשלה ש"האגן הקדוש" – מילים אופנתיות, לא יהודיות, לכנות את הר הבית והעיר העתיקה – יעבור כביכול לערבות בינלאומית. אבל כולנו ראינו מה קרה לערבות הבינלאומית שהבטיחו לנו בדרום לבנון אחר המלחמה האחרונה.

החיזבאללה חוזר לשלוט שם, והחמאס ישלוט כאן – אם רק נצא.

כיצד אפשר להסביר איוולת זאת?

ללא ספק, ממשלה זו נגועה בעיוורון המדיני והבטחוני שבו לוקים ראשיה זה זמן רב, אותו עיוורון שהביא אותם לנסיגה החפוזה והבלתי אחראית מלבנון וההתנתקות החד צדדית מגוש קטיף וצפון הרצועה, שני צעדים שהקימו בסיסים מסוכנים לאסלאם הקיצוני על סף דלתנו בדרום ובצפון.

הממשלה לא למדה מזה דבר, ועכשיו היא מתכוונים להמשיך בצעדי התקפלות דומים שיכניסו את החמאס לליבה של ירושלים, יסכנו אותנו וגם את חופש הפולחן של הדתות השונות.

אבל בנוסף לעיוורון מדיני, פועל כאן גם גורם נוסף: אובדן דרך מוסרי, רעיוני וערכי - התנתקות מערכי הנצח של עם ישראל.

ומה הפלא? הרי בממשלה הזאת מכניסה שרת החינוך לתכנית הלימודים של ילדי ישראל את לימודי ה"נעכבה", אותה מסכת כזבים פלשתינאית שמשכתבת את ההיסטוריה, שוללת את זכותה של ישראל להתקיים ומכשירה את הקרקע להשמדתה.

מה הפלא שממשלה שמוכנה ללמד את ילדינו את תעמולת הכזבים של אויבינו מוכנה גם למסור להם את הר-הבית!

זהו סימן להתדרדרות מוסרית עמוקה, חוליה רופפת שנתגלתה בשרשרת הדורות שהייתה איתנה עד עכשיו. אחרי הכל, למה התפללו היהודים בשנות גלותנו? "לשנה הבאה בירושלים", כלומר להר הבית, להר ציון, לכותל המערבי.

לסמלים לאומיים יש משמעות עמוקה בחיי אומות. כשהרומאים רצו להנציח את חורבן יהודה, הם חרתו על שער טיטוס את דמות חייליהם הנושאים את המנורה מבית המקדש העשן בירושלים החרבה.

ובמהופך - כשרצה הרצל לסמל את תקומת היהודים ושובם לארצם, הוא בחר לקרוא לתנועת התקומה היהודית שהקים בשם ציונות, על שם הר ציון בליבה של ירושלים (שגם אותו כוללים יועצי הממשלה ב"אגן הקדוש" שיש למסרו לידי זרים).

שאלו את נתן שרנסקי וחבריו על שום מה נקראו "אסירי ציון"?
שאלו את חיילי צה"ל עבור מה חרפו נפשם בסמטאות העיר העתיקה?
שאלו את עצמכם מהו החג שאנו חוגגים היום, אם לא החזרת הר הבית לעמנו בזכות גבורת המכבים?

עם ישראל לא שפך ים של דמעות ודם, לא הקריב את מיטב בניו בתקופה העתיקה והחדשה, לא נתקבץ ממאה גלויות כדי שממשלה זו תוותר על ירושלים.

אסור לתת לדבר לקרות!
הר הבית בידינו, והר הבית חייב להישאר בידינו!

לעם ישראל נתונה הבחירה.
אני קורא לו לעשות את הבחירה הנכונה ולשמור על ביטחוננו ועל עירנו - - למען מורשת עמנו, למען עתיד ילדינו, למען הדורות שיבואו אחרינו.

"הרצאת - ז'בוטינסקי" השנתית
לציון יום השנה ה-67 לפטירת ראש בית"ר
כ"ט בתמוז תשס"ז

תורה אקטואלית - לקחים לעמנו.

מורשתו של ז'בוטינסקי שרירה וקיימת. היא קיימת במשפחה שלנו, של כל אחד ואחת מאיתנו, והיא קיימת במשפחת בית"ר. השאלה היא - האם היא קיימת בעם? נדמה לי שהיא קיימת חלקית, רק חלקית. אבל עלינו להנחילה לרבים, כי אין תקפה ממנה לעמידה באתגרים שעומדים בפני עמנו.

אנו עומדים בפני מצוקות קיומיות, ובכל זאת נראה שהיכולת להסתכל על המציאות כפי שהיא, על כל האימה שבה, ולפעול על מנת להרחיק את הסכנה ולגבור עליה, היא יכולת שהעם היהודי אינו מצטיין בה. עם ישראל שרד את אלפיים השנים האחרונות, אך שרידותו קטנה מזו של כמה עמים עתיקים אחרים.

אנו אומרים "עם ישראל חי", אבל העם הסיני חי עם מיליארד ורבע סינים, והעם ההודי חי עם מיליארד הודים. גם העם היהודי חי, אבל הוא חי עם פחות יהודים. הרבה פחות. לאורך הדורות לא הצטיינו היהודים בראיית הסכנות לקיומם הקולקטיבי, ובנקיטת פעולה בזמן כדי להדוף אותו. בסופו של דבר מבחנם של מנהיגים הוא באיתור ובניצול הזדמנויות לטובת עמם ובאיתור והדיפת הכוחות שמסכנים אותם.

איתור הסכנות הוא התנאי הראשון לקיומו של כל גוף חי. כל אורגניזם חי חייב לזהות סכנה בזמן, אחרת הוא ייטרף ויעלם. דבר זה נכון לגבי אורגניזם ביולוגי, לגבי קולקטיב אנושי ולגבי אומה. אנו כעם לוקים כנראה ביכולת זו.

לפני כחמישים שנים כתב אבי ספר על המנהיג היהודי דון יצחק אברבנאל. אברבנאל היה תיאולוג, פילוסוף, איש מדינה ואיש פיננסים דגול. הוא שימש כשר האוצר למלך פורטוגל אלפונסו החמישי, ולפרדיננד ואיזבלה מלכי ספרד. גאוניותו עמדה במבחן הדורות. אבל איש אשכולות זה קבע כמה שנים לפני גירוש ספרד שהיהודים בה שוכנים לבטח. לטעמו, מצבם של היהודים היה תקין, שעה שהאינקוויזיציה כבר פעלה, והגירוש עמד בפתח. אף שהיה מבורך בכישרונות אין קץ, אברבנאל לא ראה את הקטסטרופה הקרבה ובאה.

בנימין זאב הרצל, להבדיל, ניחן בכושר ראייה נבואי מן הזן התנ"כי. הוא זיהה היטב את סכנת האנטישמיות בסוף המאה התשע עשרה, כמעט חמישים שנה לפני השואה. איש מלבדו לא זיהה אותה בבהירות ובחדות דומה. חרף התלקחויות אנטישמיות כמו במשפט דרייפוס בפריס, התחושה הכללית של היהודים במערב אירופה בסוף המאה התשע עשרה הייתה שמצבם נפלא. הם יצאו מהגטאות למרחב ההשכלה ולמרחב העשייה, התערו בכל חלקי החברה, ועלו כפורחים. כשהרצל זיהה את הסכנה וחזה את השואה, הוא התריע, הוא התגייס, והיה מוכן אפילו ללכת אל אותה תחנת לילה רחוקה – אוגנדה. הרצל פעל כך משום שהבין שהסכנות כבר נכנסו להילוך שבמהלך הזמן יאיים על עצם הקיום היהודי באירופה.

כידוע, הוא לא הצליח לגייס את עמו בזמן. אם היה מצליח, לא הייתה מתרחשת השואה. היה אז מספיק כוח וזמן לפרוץ את שערי הארץ. כי מי ששלט בה באותם ימים הייתה אימפריה עותומנית חלולה וחלשה, שכבר עמדה על סף קריסה.

הרצל אמר, אני עומד עם שעון עצר ביד וממתין להתמוטטות זאת, ואז נוכל לממש את הקמת מדינת היהודים.

הוא מת ב-1904, וכעשור שנים מאוחר יותר התמוטטה האימפריה העותומאנית, בדיוק כפי שחזה.

בועידת וורסיי אחר המלחמה ביקש חיים ויצמן להבטיח את זכויות היהודים בארצות מושבם, אך לא השכיל לתבוע את הקמתה של המדינה היהודית בארץ ישראל. ישראל זנגוויל, תלמידו המובהק של הרצל, שהיה מגדולי הסופרים בבריטניה, הטיח בויצמן: מדוע לא דרשת את המדינה היהודית? זוהי הרי ההזדמנות לקבל תמורה על תרומתם של מאות אלפי חיילים יהודים בצבאות בעלות הברית לניצחון על התורכים. ויצמן ענה תשובה רפה - לא ביקשתי כי לא הייתי מקבל.

לנשיאה הראשון של מדינת ישראל היו סגולות רבות, אבל סגולה של מדינאי לא הייתה לו. ויצמן היה דיפלומט מוכשר, ידע לחבר בין אנשים ולהתחבב עליהם, אבל חסרה בו המדינאות – ובראש וראשונה זיהוי הסכנות ואיתור ההזדמנויות.

ביסודו של דבר קמה מדינת ישראל לא בגלל הסכנה, ולא בגלל האש האנטישמית. היא קמה בגלל חיבת ציון, בגלל הגעגועים לארץ ישראל, בגלל שרידותו של החלום של עמנו לשוב למולדתו. אבל כוחות אלה אפשרו לנו להקים כאן ראש גשר של כמה מאות אלפי יהודים בלבד.

כיצד אפשרי הדבר, שמיליוני יהודים לא הבינו באיזו סכנה איומה הם נמצאו (ומשום כך כלל לא ניסו להצטרף אל אחיהם במולדת). הרי אילו היו מזהים את הסכנה בעוד מועד הייתה לעמנו יכולת לרכז כוח עצום גם אל מול הספר הלבן, וגם אל מול כל המחסומים שהציבה אחר כך בריטניה. אך רוב העם היהודי לא ראה ולא רצה לראות.

המדינאי היחיד שקם ליהודים אחר הרצל היה ז'בוטינסקי, אך כמו במקרה של הרצל התברר שמנהיג אחד בודד, מוכשר וגאוני ככל שיהיה, אינו מספיק כדי להציל את העם כולו. כמו הרצל, ז'בוטינסקי ניחן ביכולת להישיר מבט אל המציאות ולראות אותה דרך ערפילי ההווה והעתיד. לראות את הסכנה כפי שהיא, וגם את ההזדמנויות כפי שהן. בשעה שאחרים, אף שדברו על בית לאומי, ואפילו על מדינה יהודית, איבדו זמן יקר, ז'בוטינסקי התגייס ולחם כי הבין שהזמן לרשות עמנו הולך ומתכלה. עם זאת, אף הוא לא הצליח להחדיר אצל רוב היהודים את תחושת הסכנה. הוא נתפס אז כנביא זעם. ההתנגדות העזה ביותר לז'בוטינסקי לא באה מהבונד, אלא מתוך שורות הציונים, שהטיחו בו הטחות שונות- אתה מגזים, אתה מפריז, אתה זורע פאניקה.

בראייה לאחור הסיבה למתקפה זו אינה מובנת מאליה. ז'בוטינסקי היה ברוך כישרונות, איש הדר וכבוד. למה התעוררה שנאה כזאת כלפי אדם שבסה"כ התריע על סכנה שהתממשה אחת לאחת לפי תחזיותיו? קשה למצוא תופעה דומה אצל עמים אחרים. זוהי תופעה יהודית מאוד: הדחקת הסכנה, בצד ההתקפה על המתריע בשער.

ז'בוטינסקי סבל רבות מנטיות אלה בעמנו, אך הוא לא התכופף כתוצאה מכך אפילו לרגע אחד. היו לו סגולות נפש כבירות. כמו נביאי ישראל, הוא זעק את הזעקה, גם כשלא הצליח להניע את עמו. זעקת הלב שלו בוורשה בשנת 1938 היא זעקה של נביא.

היא נענתה רק על ידי מעטים. חלקם הגיע ארצה, וייצר את הבסיס לתנועות המרי, שבסופו של דבר שחררו את הארץ משלטון הבריטים. המטרה ההרצליאנית והז'בוטינסקאית להציל את רוב רובו של העם לא הושגה. אך הושג ראש הגשר להקמת מדינת היהודים, שהוא המפתח להבטחת עתיד העם.

אף שלא הודו בכך, ספגו מנהיגי היישוב רעיונות מרכזיים שז'בוטינסקי הטיף להם - למשל רעיון הצבא היהודי, שהתחיל בגדוד נהגי הפרדות בגליפולי, ובפעולות אל מול אנשי הצבא הבריטי. רעיון זה שבוטל וגוחך על ידי יהודים, הפך לאבן יסוד בקיום שלנו. האם מישהו מאמין היום שאנו יכולים להתקיים כאן בלי צה"ל? עד כמה שזה נראה מוזר היום, לפני 90 שנים נחשב רעיון זה למטורף.

אך ז'בוטינסקי גם ראה בבהירות את הצורך בניהול מערכה על דעת הקהל הבינלאומית. הוא הבין שלא ניתן לבסס ניצחון צבאי ללא ניצחון מדיני, ושלא ניתן לבסס ניצחון מדיני ללא ניצחון בדעת הקהל.

האם מורשתו של ז'בוטינסקי רלוונטית היום? ועוד איך! אתחיל במרכיבה הראשון - זיהוי הסכנה. אנו עומדים היום בפני סכנת קיום. במערכת הבחירות לפני שנה וחצי חברי ואני התרענו עליה, אבל אזהרותינו בוטלו וגוכחו ע"י יריבנו הפוליטיים.

הזהרנו שנטישה חד-צדדית של שטח בשליטתנו ללא הסכם וללא הסדרי ביטחון היא בבחינת הסרת סכר בפני הנחשול האיסלאמי, שימלא מיד כל שטח שנפנה ויתקוף אותנו ממנו. זהו בדיוק מה שקרה לנו, תחילה בלבנון, אחר כך ברצועת עזה, ואם היינו ממשיכים בדרך זו, היה הדבר קורה גם ביהודה ושומרון.

אנו עומדים בחזית הקדמית של מאבק של העולם הדמוקרטי מול כוחות עולמיים תוקפניים. חווינו ארבעה מאבקים גדולים כאלה ב- 100 השנים האחרונות: נגד המיליטריזם הפרוסי במלחמת העולם הראשונה, נגד המיליטריזם הנאצי במלחמת העולם השנייה ונגד במיליטריזם הסובייטי במלחמת העולם השלישית, שהייתה מלחמה קרה והוכרעה ללא שפיכות דמים. עכשיו אנו נמצאים במלחמת העולם הרביעית נגד המיליטריזם של האיסלם הקיצוני, המאיים על ערבים ומוסלמים, על אירופים ועל אמריקנים, אך בראש ובראשונה עלינו. אנו נמצאים בסכנה קיומית ועלינו לרתום את המאמצים העיקריים של עמנו להדיפתה. דרושים לכך חמישה מרכיבי מדיניות.

ראשית, כפי שציינתי, הרצל וז'בוטינסקי היו מתמודדים עם הבעיה קודם כל על ידי זיהויה בזמן. אבל רבים בעמנו התעוררו לבעיה רק לאחרונה שעה שניתן היה לזהותה היטב לפני עשור שנים ויותר.

שנית, הם היו מחפשים בעלי ברית. למען מטרה עליונה צריך להקים חזית רחבה ככל האפשר של שותפים לאינטרס או שותפים לערכים. כשהרצל רצה לפתוח את שערי הארץ, הוא ניסה לייצר שותפות אינטרסים כזו עם הקייזר הגרמני ועם הסולטן העותומאני. בפניה לאינטרסים שלהם הוא ניסה להרחיב את מערך הכוחות שיתמכו בציונות. ז'בוטינסקי ניסה לרתום לציונות את דעת הקהל בארצות הברית. הוא הבין ששם עולה כוח חדש שיש לגייסו לתמוך בהקמת מדינת היהודים.

גם היום אנו חייבים לגייס כוחות נוספים. השותפים הטבעיים שלנו הם אלה שגם הם מאוימים על ידי האיסלאם הקיצוני. לכן הפעולה הראשונה שלנו צריכה להיות בשדה הבינלאומי, וקודם כל בפניה שיטתית למנהיגים. יש כיום כמה מנהיגים בעולם החשובים לעניין זה: מנהיגי גרמניה, צרפת, בריטניה, אבל מעל אלה נשיא ארצות הברית ושני האנשים שעשויים להחליפו. אליהם צריך להוסיף גם את נשיא רוסיה, כי גם היא נמצאת על הכוונת של האיסלאם הקיצוני. צריך למקם מאמץ מיוחד לשכנע מנהיגים אלה שהמדינות שלהם נתונות בסכנה ממשית ומתקרבת מהתפשטות הטרור האיסלאמי ומהתחמשות של מדינות פאנאטיות כמו איראן בנשק הגרעיני. סכנה זו תאיים על אספקת הנפט לכלכלתה של סין, שגם למנהיגיה יש לפנות.

שלישית, ז'בוטינסקי היה פונה לדעת הקהל. הוא לימד אותנו שבעולם הדמוקרטי (והעולם הופך ליותר ויותר דמוקרטי ופתוח) החלטות של מנהיגים מושפעות באופן מכריע על ידי דעת הקהל. לכן עלינו לגייס את דעת הקהל בראש וראשונה בארה"ב, אבל לא הייתי מוותר על אירופה. ניתן היום לשכנע אירופים רבים שסכנת האיסלאם הקיצוני אורבת גם להם.

רביעית, ז'בוטינסקי היה מפעיל מגוון של לחצים נגד מקור הסכנה העיקרי – איראן. עלינו לפעול היום באמצעות סנקציות כלכליות, שיכולות לערער את משטר האייטולות ליצור לו דה-לגיטימציה. הסנקציות הכלכליות מערערות את המשטר וגם יוצרות דעת קהל לקראת אפשרות של פעולה תקיפה יותר, שבמקרה הצורך תידרש להסרת האיום מעל ראשינו.

חמישית, ז'בוטינסקי היה מדגיש את הצורך בבניית כח כלכלי עצמאי למדינת ישראל. הצעדים הביטחוניים שעלינו לנקוט על מנת להגן על עצמנו בעולם חדש זה של אסלאם קיצוני, טילים וגרעין, מחייבים השקעות כבירות, ואף אחד לא ייתן לנו את מלוא הכסף הנדרש כדי ליצור לנו את ההגנות הראויות ביבשה, באוויר ובים. על כן אנו נדרשים גם למרכיב נוסף - כלכלה חזקה, שתייצר בין השאר את המשאבים החומריים הדרושים לבטחון. אנו זקוקים לכלכלה עם תנופת צמיחה אדירה, לא רק כדי לפתור את בעיות החברה, החינוך, הקליטה וכו'. אנו צריכים כלכלה חזקה בראש ובראשונה כי אנו צריכים ביטחון, וביטחון לאומי חזק עולה הרבה מאוד כסף.

אלה הם חמשת מרכיביה של מדיניות ריאליסטית ברוחו של ז'בוטינסקי הדרושה לנו היום. מדיניות זו תאפשר לנו להדוף את הסכנה הקרבה ובאה.

איננו מפריזים ואיננו מייצרים כאן מצג שווא. ברוחו של זאב ז'בוטינסקי אנו מזהים את הסכנה, ומציעים פתרונות מעשיים להרחיקה, ולגבור עליה במקרה הצורך.

האם משנתם של הרצל וז'בוטינסקי תקפה היום? היא אינה רק תקפה, היא סם החיים שלנו, ואני בוחר את מילותיי בקפידה.

* המאמר מבוסס על הרצאה שניתנה במוזיאון ז'בוטינסקי, ו היא מתפרסמת במלואה בגיליון החדש של הבימה למחשבה לאומית - "האומה".