הבלוג של נתניהו

היום אני מביא לאישור הכנסת הצעת חוק למניעת השקעות ישראליות באיראן, ואני מודה מראש לחברי הכנסת מכל סיעות הבית על תמיכתם בחוק חשוב זה.

בחוק זה תבהיר הכנסת שישראל נאה דורשת ונאה מקיימת – שהיא אינה רק דורשת ממדינות אחרות לפעול באמצעים כלכליים ואחרים נגד תכנית הגרעין האיראנית, אלא שהיא מתייצבת בראש המדינות הנוקטות צעדים קונקרטיים לממש יעד זה גם בתוך הכלכלות שלהן, ולא רק בכלכלות של אחרים.

חוק זה משקף מה שאמרתי מעל במה זו פעמים רבות: בנושא הגרעין האיראני אין אופוזיציה ואין קואליציה. בהדיפת איום זה אנו מאוחדים ופועלים במשותף.

אבל האיום האיראני אינו מתמצה רק בסכנה הגרעינית, חמורה ככל שתהייה. איראן מעמידה בפנינו איומים חמורים אחרים, שכבר היכו ומכים בערינו וביישובינו.

רק לפני ימים אחדים פורסם שהנשיא מובארק אמר: "למצרים יש היום גבול משותף עם איראן".

הוא התייחס לרצועת עזה, שהפכה לבסיס איראני לכל דבר. ואם בסיס זה נחשב לאיום על מצרים, שחצי האי סיני מפריד בין ריכוזי האוכלוסייה שלה לרצועה, על אחת כמה וכמה שהוא מהווה איום על ישראל שיישוביה ועריה ממש נושקים לעזה, לגבול החדש עם איראן.

ואכן, שדרות, יישובי הנגב המערבי ואשקלון כבר סופגים דרך קבע טילים ורקטות, וגם אשדוד כבר נמצאת בתוך טווח הטילים והנשק שהולך ונערם בחסות איראן בחמאסטן.

במקביל מתרחשת התעצמות צבאית דומה בלבנון. שם אוגר החיזבאללה כבר כ–40,000 טילים בחסות איראן שיכולים לפגוע כמעט בכל נקודה בישראל. איראן זה כאן.

אם אמרתי שאין לנו מחלוקת בצורך לטפל באיום הגרעיני האיראני, יש גם יש לנו מחלוקת כיצד למנוע את התפשטות איום הטרור והטילים האיראניים.

נכון, צה"ל מתבקש להיערך עתה לטפל באיום זה, ואנו אומרים כבר זמן רב שבמדיניות נכונה ובהפעלת כח מחץ ניתן לנטרלו.

צריך לעבור ממדיניות של התשה למדיניות של הכרעה!

אבל כיצד איפשרה ישראל למאחזים איראניים אלה להתפתח מלכתחילה? ומה צריכה להיות המדיניות שלנו כדי למנוע הקמת בסיסים איראניים נוספים שיסכנו את מדינת ישראל?

איננו יכולים להתעלם משאלות אלה. חלק ניכר מבעיית הביטחון של ישראל הן תוצאה של קריאה שגוייה של המציאות ע"י ממשלת ישראל, ושל עיוורון מדיני שהביא בעקבותיו איום בטחוני.

האנשים שמובילים היום את המדינה שגו פעם אחר פעם במדיניות שלהם, ואח"כ הם צריכים להפעיל את צה"ל כדי לנסות לתקן את המפולת הביטחונית שיצרו במו ידיהם.

ייתר על כן, הם אינם מסתפקים בשגיאת העבר אלא שוב רצים קדימה כדי לחזור על אותה שגיאה פעם נוספת – הפעם בלב הארץ, מעל גוש דן ובתוך ירושלים.

זה התחיל בנסיגה החפוזה מלבנון, המשיך בהתנתקות, עבר לתכנית ההתכנסות, ועכשיו הגיע לשלום המדומה עם אבו מאזן.

על כן, השאלה הייסודית ביותר העומדת בפני הציבור בישראל היא: מה היו כשלי המדיניות עד היום, ומהי המדיניות הנכונה שיש להמשיך בה מכאן והלאה?
כשלי העבר הן שוב ושוב תוצאה של קריאה שגוייה של המציאות מצד מנהיגים. זוהי חובבנות מדינית שמביאה להפקרות בטחונית.

הנסיגה מלבנון בשנת 2000 והנסיגה מרצועת עזה בשנת 2005 היו מוקד לויכוח ציבורי נוקב.

היו אלה, כמו אהוד אולמרט ואהוד ברק, שהבטיחו שצעדים אלה יגבירו את הביטחון ויקרבו את השלום, והיו אחרים – ובראשם חברי ואני - שהזהרנו שצעדים אלה יקרבו את הטרור ויגבירו את האיום על אזרחי ישראל. מי צדק?

מר אולמרט אמר:
• "ההתנתקות תביא יותר בטחון, יותר שגשוג ויותר אושר לעמי האזור… אנו בטוחים שההתנתקות תהייה הצלחה, שחר של תקווה גדולה יאיר באזורנו…" (IPF 09.06.08).
האומנם?
• "יהיה צמצום משמעותי בטרור… יהיו פארקים תעשייתיים".
(ידיעות אחרונות 05.12.03).
האומנם?
• "אין שום קשר בין היציאות מעזה לבין התחזקות החמאס" (משעל חם 07.02.06).
האומנם?
מר אולמרט משתמש בשני טיעונים חבוטים כדי להצדיק את דרכו השגוייה, כאילו היינו בבית משפט וירטואלי ולא בבית משפט אמיתי של החיים.

לטיעון הראשון של מר אולמרט אני קורא: טענת "הטרור בכל מקרה". בכל מקרה, אומר ראש הממשלה, היה פה טרור ויהיה פה טרור, אז מה זה כבר משנה אם נעשה עוד נסיגות? הנה דוגמא לשימוש בטענה זאת שמר אולמרט עשה מעל במת הכנסת ב-22.08.05:
"לטעון שכשאנחנו יוצאים מהשטחים יהיה טרור, כאילו שלא היה טרור כל זמן שהיינו בשטחים, זה להוליך את עצמנו שולל".

מר אולמרט, הנסיגות הביאו טרור ולא בטחון, ובוודאי שלא את השלום. יש הבדל עצום בהיקף ובעוצמת הטרור שאנו סופגים לאחר הנסיגה מאשר הטרור שידענו לפניה. כי ברגע שצה"ל יוצא החמאס נכנס וממטיר אש תופת על יישובינו.

בחמש השנים לפני הנסיגה, מינואר 2000 ועד אוגוסט 2005, נורו מהרצועה 513 קאסמים. לעומת זאת, בשנתיים וחצי לאחר הנסיגה, מספטמבר 2005 ועד מרץ 2008, נורו כבר למעלה מ-4,000 טילים - פי ארבעה טילים בחצי הזמן, כלומר קצב של פי שמונה!

ואילו לטיעון השני של ראש הממשלה אני קורא: "טיעון מהלכי האימים". למשל, הוא אמר לפני הבחירות לרשות הפלשתינית שהעלו את החמאס: "איני שותף למהלכי האימים שמספרים לנו כמה קשה יהיה כאן אחרי הבחירות לרשות הפלסטינית", או: כמה מסוכן יהיה כאן אחרי ההתנתקות, או אחרי ההתכנסות. כלומר אין דיון מהותי בטענות יריבים ומבקרים, אלא ביטול והקנטה שלהם ללא בסיס עובדתי, ובניגוד לעובדות שמכות על פנינו פעם אחר פעם!

לטקטיקה זאת שותף לצערי שר הביטחון ברק. כשהיה ברק ראש הממשלה אמר ביחס לנסיגה החפוזה מלבנון:
"אין שחר לנבואות האימה של הקיצונים שאיימו עלינו בקטיושות בזמן חתימת אוסלו" (הכנסת,10.07.00).

ועוד הבטיח לנו מר ברק:
"הטרגדיה הלבנונית באה אל סיומה… כל מי שינסה לפגוע בנו – אין לו הזדמנות, סיבה או תירוץ לעשות זאת." דברים אלו אמר ברק כמה חודשים לפני חטיפת שלושת חיילי צה"ל ע"י החיזבאללה.

וביחס לשטחי יש"ע אמר לנו מר ברק: "שום דבר שיקרה בשטחים של הרשות לא יסכן אותנו. כמה אלפי רובים זו סכנה למדינת ישראל? מה הבדיחה הזו"?

ועל כן, אין פלא שברק קבע מאוחר יותר: "ההתנתקות היא צעד חשוב בכיוון הנכון" (הארץ 20.05.05).

בניגוד לדברים הללו, חברי ואני קראנו את המציאות לגמרי אחרת. מעל במה זו אמרתי:
"הכנסתם את עזה לכל נקודה במדינת ישראל. אל תגידו בקריית גת ואל תבשרו בחוצות אשקלון שהפתח יגן עליכם מפני הקטיושות של החמאס" (11.05.94). ובהזדמנות אחרת אמרתי: "לצערי הדברים שאמרתי מתממשים. יש זרימה אדירה של נשק וטילים. זה כבר לא קאסמים, זה נשק אחר. עזה הולכת והופכת ללבנון שנייה ולבסיס דרומי של האיסלאם הקיצוני תחת איראן". (נוב' 2006, הלוחם)

אבל כאמור, אולמרט וברק חשבו אחרת. טעות רודפת טעות, ועם ישראל משלם את המחיר. ישראל נתפסת כבורחת, החיזבאללה מתעצם. צה"ל יוצא, החמאס נכנס.

לא יאומן, אבל ממשלת אולמרט ברק עומדת לחזור על הטעות פעם שלישית. היא מתכוונת בחודשים הקרובים להביא הסכם שאת עקרונותיו אנו שומעים מהפלשתינאים ומגורמים בינלאומיים:
1. נסיגה לקווי 67 עם תיקונים מזעריים.
2. חלוקת ירושלים.
3. אפשרות של הצגת כח בינלאומי כזה או אחר שאמור להגן על ישראל.

אם חלילה תכנית זו תיושם, כל חלקי ישראל יעמדו בפני סכנה עצומה. ברור שבצד הפלשתינאי אין פרטנר, ומי שיתפוס את השטח הזה הוא החמאס בחסות איראן.

כמו כן, ברור לנו שאין קבלני משנה לבטחון שלנו. רק צה"ל וכוחות הבטחון יכולים להגן עלינו, ואי אפשר למסור את המשימה למישהו אחר.

מה האלטרנטיבה? כמו הממשלה, אפשר לעצום עיניים ולהמשיך באותה טעות שתביא לאותה תוצאה: הקמת בסיס איראני שלישי, והפעם בלב הארץ. אפשר לא לעשות דבר. אנו פוסלים את שתי האפשרויות הללו ובוחרים בדרך אחרת.

התכנית שלנו היא לשמור על הבטחון בידינו, לקדם שלום כלכלי עם הרשות הפלשתינית, וליזום שיתוף פעולה אזורי, תחילה עם ירדן בתחום הכלכלי.

רק כך נמנע מהאיסלאם הקיצוני כר נרחב לגיוס עוד פעילים. רק כך תקום אולי הנהגה פלשתינית שמסוגלת ורוצה להלחם בטרור ולהכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אם יהיה לנו פרטנר אמיתי, נוכל לנהל עמו משא ומתן מדיני. זוהי תכנית ריאלית, בניגוד לתכנית הממשלה שהיא מנותקת מן המציאות.

הלוואי שבשאר התחומים התמונה הייתה פחות קודרת. אבל הדשדוש ואובדן הדרך מכה בחינוך, בתשתיות - בכל תחום.

עד לאחרונה היה לפחות תחום אחד שהיה יוצא מכלל זה – הכלכלה! הממשלה בראשית דרכה נהנתה מתנופת הצמיחה והקופה המלאה שהשארנו. אבל כמו רכב שנגמר לו הדלק, המכונית הכלכלית מאיטה, ועוד מעט היא תהייה תקועה.

בתחום הכלכלי הממשלה לגמרי פאסיבית. היא מקבלת בשיוויון נפש את המשבר הכלכלי העולמי, מודיעה לנו כלאחר יד שהצמיחה תרד מממוצע של 5% בשלוש השנים האחרונות ל-2%, ואינה עושה דבר. חוסר פעולה זה יפגע בכיס של כל אזרח ואזרח, בתקציב הרווחה, בתקציב הבטחון. הממשלה יושבת ביציע, זה לא נוגע לה.

מדינת ישראל חייבת לחזור למדיניות שמעודדת את תנופת הצמיחה, לעודד תחרות, לפרוס תשתיות, להוריד מיסים!

ישראל זקוקה למדיניות אחרת ולממשלה אחרת.

היא זקוקה לתנופה כלכלית, למהפך אמיתי בחינוך, לבניית תשתיות ומעל לכל – למדיניות שפויה, שקולה ונחושה שתחזיר את הבטחון לאזרחי המדינה.

כ"ט בנובמבר
ישיבת כנסת מיוחדת לכבוד
נציגי המדינות חברות האו"ם שתמכו בהחלטה.

עברו שישים שנה מאז החלטת האו"ם שהכירה במדינת ישראל. זה היה רגע חשוב בחיי האומה, ורגע חשוב בחיי האומות.

מאז ועד היום, עשינו שלום עם מצרים וירדן. מאז ועד היום, נשאר המכשול להרחבת השלום אותו מכשול: סירובם של אויבינו להכיר במדינת ישראל בגבולות כלשהם.

הם אינם רוצים מדינה ערבית ליד ישראל.
הם רוצים מדינה ערבית במקום ישראל.

הרי הוצעה להם מדינה ערבית בצד מדינת ישראל פעם אחר פעם, והם דחו אותה כל פעם כשהוצעה: תחילה בתכנית החלוקה ב–1947, אח"כ באופן עקיף בהסכמי אוסלו ב–1993, אח"כ באופן מפורש בוועידת קמפ דייוויד בשנת 2000, ומאז באינספור הצהרות מצד מנהיגים בישראל ובקהילה הבינלאומית שדיברו על שתי מדינות לשני העמים.

ומה הייתה תשובתם להצעות אלה?
ב-1947 הם פתחו במתקפת טרור ואח"כ במלחמה רבתי כדי להשמיד את מדינת ישראל. תוך כדי תהליך אוסלו פתחו בטרור המתאבדים, ובעקבות וועידת קמפ דייוויד פתחו באינתיפאדה השנייה, שגבתה מאיתנו למעלה מ- 1000 הרוגים, מאז ירו אלפי רקטות על הגליל ואלפי קאסמים ופצצות מרגמה על יישובי הנגב המערבי על מנת לשחרר, כדבריהם, את "פלשתין הכבושה" - כלומר את חיפה הכבושה, עכו הכבושה, שדרות הכבושה ואשקלון הכבושה.

בזה חוזרים החיזבאללה והחמאס על דבריו של בן דודו של המופתי ג'מאל חוסייני, חבר הועד הערבי העליון, שאמר ארבעה ימים לפני קבלת תכנית החלוקה באו"ם: "פלשתין תתמלא באש ודם אם יקבלו היהודים אפילו חלק ממנה".

לצערנו, גם הגורמים המתונים יותר בקרב הפלשתינאים מסרבים להתייצב בתמיכה בשלום עם ישראל כמדינתו של העם היהודי. הם מבקשים שתי מדינות לעם אחד: מדינה פלשתינאית נקייה מיהודים, ומדינה דו-לאומית, שאותה הם דורשים להציף בפלשתינאים תחת מה שקרוי זכות השיבה.

עד שלא יכירו הפלשתינאים בזכותו של העם היהודי למדינה משלו, עד שלא יפנימו זכות זאת באמת, עד שלא יגלו את האומץ והמנהיגות שגילו אנואר סאדאת והמלך חוסיין - ספק אם יהיה לנו פרטנר אמיתי לשלום אמיתי.

על רקע זה ניתן להבין מה קרה -ומה לא קרה - בהחלטת האו"ם בנובמבר 1947.

ההחלטה לא קיבעה לעולמי עד את קווי ההסדר בינינו ובין שכנינו. ממילא שללו הערבים את קיומה של המדינה היהודית וביקשו להחריבה. המופתי עצמו אמר למחרת ההחלטה: "מה שבאו"ם כתבו בדיו שחור, אנחנו נכתוב בדם אדום".

מנהיגים ערבים אינם יכולים לבוא עכשיו, שישים שנה מאוחר יותר, ולדרוש להחזיר את השעון אחורה, כאילו לא קרה דבר. הם אינם יכולים לתבוע מאתנו לקבל החלטה שהם עצמם קרעו לגזרים במו ידיהם, ומשנכשלו בניסיון לחסלנו, לבקש להחזירה בידיעה שהיום - עם חלוף השנים - אין לנו אפשרות להתקיים במסגרתה.

זאת הבין היטב דוד בן גוריון, כשאמר באחת מהישיבות הראשונות של ממשלת ישראל: "החלטות ה-29 בנובמבר מתו. מתו גבולות החלוקה. ירושלים כ'עיר בינלאומית' הפכה חלום באספמיה". הוא חזר על כך בנאומו בכנסת ב-3.12.1949 כשאמר שהחלטת האו"ם בטלה ומבוטלת.

ובכן, לא גבולות החלוקה ולא בנאום ירושלים הם הדבר הקובע בהחלטת האו"ם.
הדבר הקובע הוא ההכרה הבינלאומית בזכותם של היהודים למדינה משלהם, זכות שעוגנה בהצהרת בלפור שהכירה בזכותם של היהודים ל"בית לאומי" בארץ ישראל, אושרה ע"י וועידת סן רמו ב-1920 ועל ידי חבר הלאומים ב-1922.

אבל החלטת האו"ם נחרתה בזיכרוננו, גם משום שמייד אחר קבלתה החלו הבריטים לעזוב את הארץ, ונפתחה המערכה הגורלית שכמעט קיפדה את חוט חיינו.

לא החלטת האו"ם הקימה את מדינת ישראל. היא רק הכירה בזכותו ההיסטורית של עם ישראל לשוב למולדתו ולבנות בה מחדש את חייו הריבוניים.

אבל גם זכות היסטורית זאת לא הייתה מתממשת אלמלא כיסופי הדורות של עם ישראל לארץ ישראל, אלמלא הנוכחות הרצופה של יהודים בארץ במהלך הדורות, ואלמלא 70 שנות התיישבות יהודית אינטנסיבית בארץ שקדמו להחלטת האו"ם.

וגם אלה לא היו עומדים לנו אלמלא, אחר השואה הנוראה, הרימו בניה של האומה הקטנה את חרב המכבים, והדפו בגבורה שאין משל לה את הנחשול הערבי שעמד לשטוף את המדינה הצעירה.

האמונה בזכותנו ההיסטורית, מפעל ההתיישבות שמימש אותה, והמאבק הצבאי שהגן עליה - הם שהקימו מחדש את מדינת היהודים.

החלטת האו"ם רק נתנה לכך גיבוי של הכרה בינלאומית.

עם זאת זו הייתה החלטה חשובה בעלת מימד היסטורי, ובצדק אנו מציינים אותה היום בנוכחות השגרירים המכובדים של המדינות שאישרו את ההחלטה.
אבל יש לזכור וגם לשאול: מה היה קורה להחלטה זו אם היינו ניגפים במלחמת העצמאות?

מאז ומתמיד היה המפתח לקיומנו חיזוקה של הציונות ויכולתנו להגן על עצמנו, וזהו גם היום המפתח לקיומנו לשלום אמיתי. רק כשהבינו חלק משכנינו שישראל היא עובדת קבע שאין למחוק אותה מעל פני האדמה – רק אז נוצרה אצלם גם המוכנות הנפשית לעשות עמנו שלום.

ועל כן נדהמתי לשמוע את ראש הממשלה אומר בעיתונות: "אם לא תהיינה שתי מדינות – ישראל גמורה".
אדוני ראש הממשלה: מדינת ישראל אף פעם לא תהייה גמורה!

את גורלנו נקבע אנו ולא אף אחד אחר!
הקיום שלנו אינו תלוי בנכונותם של הפלשתינאים לעשות עמנו שלום. הקיום שלנו מובטח ויובטח ע"י זכותנו לחיות בארץ הזאת וכוחנו להגן על זכות זו.

בנינו את המדינה במשך שלושים ואחת שנים עד הסכם השלום הראשון עם מצרים, ואח"כ בנינו אותה שש עשרה שנים נוספות עד הסכם השלום עם ירדן, ואני מקווה שלא יעברו הרבה שנים עד שיושג הסכם השלום עם הפלשתינאים ועם אחרים בעולם הערבי.

אבל איננו מתנים את קיומנו בהסכמתם. כך לא נהגה שום ממשלה בישראל עד כה, ואל לה לשום ממשלה לנהוג כך בעתיד. אני חוזר ואומר: את גורלנו נקבע אנו ולא אף אחד אחר.
במזרח התיכון, השלום והביטחון שלובים זה בזה, ולמעשה הביטחון - הנובע מעוצמתה של ישראל - קודם לשלום ולהסכמי השלום. מי שאינו מבין זאת יישאר בלי ביטחון ובלי שלום.
רק ישראל חזקה, שמאמינה בצדקת דרכה ומונהגת ע"י מנהיגות איתנה, תצליח להגיע לשלום אמת עם שכנינו, שלום שכולנו חפצים בו.

מאת: זלמן שובל

ממשלת ישראל מעלה בימים אלה הילוך באשר להסכם המתוכנן עם ממשלתם הווירטואלית של אבו-מאזן וסאלם פיאד – אולי כדי לרצות את ארה"ב – ואולי מסיבות הקשורות ביצר ההישרדות הפוליטי של הממשלה ושל העומד בראשה. לכאורה קיימת דיסהרמוניה מסוימת בין הנפשות הפועלות בעניין זה אולי כמשל לתפקוד הממשלה כולה: חיים רמון - הפועל "ברשות ראש-הממשלה אבל לא בסמכות" - מציע לבני-שיחו "מיסמך עקרונות"; אנשי ראש-הממשלה מדברים על "מיסמך הבנות"; שרת החוץ לבני ממשיכה לחפש "אופק מדיני", ונשיא המדינה ה"על-פוליטי" מקדם תכניות משלו. אולם, חרף הנואנסים, ולמרות ההצהרות שבינתיים "שום דבר לא הוסכם", ניתן כבר לזהות בבירור את הקווים והמכנים המשותפים לכל ההצעות – שמבחינת הויתורים שבהן, מרחיקות לכת יותר מהסכמי אוסלו. גם העובדה שכל הנקודות הרלוונטיות מופיעות כמעט באותו נוסח בכלי התקשורת השונים, מעידה שהדברים אינם פרי דמיונו הקודח של עיתונאי זה או אחר, אלא סוננו על-ידי מישהו שידע על מה הוא מדבר. מפגש פסגה

בניגוד לעבר, ישראל מוכנה כעת לדון בנושאי ה"ליבה" – לרבות ירושלים, הגבולות, הישובים והפליטים. לכאורה, צריך היה לברך על-כך – שהרי ישראל אכן מעוניינת בהסדר-שלום אמיתי – אך בפועל אין המדובר כלל בהסדר-שלום, לא כל שכן בפשרות הדדיות, אלא בקבלה פחות או יותר מלאה של כל התביעות הפלסטיניות, וויתור על עמדות ישראליות ביטחוניות, מדיניות ויהודיות מרכזיות. על סמך פרסומים שונים ה"פרטנר" הפלסטיני אינו מוכן אפילו להתחייב שבתמורה למכירת החיסול הישראלית יכריז על סוף הסכסוך בין שני העמים.

הסעיפים שהועלו בדיונים עם הנציגים הפלסטינים, והמגובים ככל הנראה גם במסמכים בכתב, מעלים שאלות לגבי נכונותה של ישראל להתפרק מנכסיה ובכללם:

ירושלים תחולק (מדובר לא רק על השכונות הערביות בפריפריה אלא על מזרח העיר כולל העיר העתיקה כך שישראל תוותר על ריבונותה בהר-הבית); ישראל תאמץ את ה"קו הירוק" כנקודת המוצא בנושא הגבולות, אך תדרוש את השארתם של שלושה גושי התיישבות (גוש עציון, מעלה אדומים, אריאל) שתמורתם ימסרו לפלסטינים שטחים מצידו המערבי של "הקו". ישראל תפנה את שאר הישובים ביהודה ושומרון - אותם ישובים שמאז "תכנית אלון" ועד "מפות הביטחון" של אריאל שרון נחשבים לנידבך אסטרטגי מרכזי בהגנה על המדינה. אין התייחסות דומה לכפרים הפלסטינים בעורפם של גושי-ההתיישבות היהודיים. ככל הנראה, מדובר גם על "מעבר בטוח" בין עזה ל"גדה" שיהיה אף הוא בשליטה פלסטינית.

סעיף חשוב אחר נוגע לעניין הפליטים: על פי הידוע, ישראל תסכים להכיר "הצהרתית" באחריותה להיווצרות בעיית הפליטים – דבר מסוכן כשלעצמו מבחינת מעמדה המוסרי של המדינה ובעל השלכות מבחינה מעשית. כמו בשעתו בהסכם טאבה, ישראל תקלוט כ- 1000 משפחות פלסטיניות כ"מחווה הומניטארית".
נראה שהפלסטינים המעודדים מחולשתה הפנימית והחיצונית של ממשלת ישראל, אינם מסתפקים גם בוויתורים האלה ודורשים לקבוע לוח זמנים מקוצר לביצוע כל הצעדים. דוברי הממשלה טוענים אמנם שאין מדובר בהסכם אלא רק ב"עקרונות". אך כפי שכל טירון מדיני יודע, עקרונות אלה יהפכו באופן בלתי נמנע לנקודת הפתיחה של כל מו"מ עתידי על הסכם-הקבע בין ישראל לפלסטינים. שלום לא יצא מכך, אך המשך הלחצים הערביים לוויתורים ישראליים נוספים הוא וודאי.

זלמן שובל לשעבר שגריר ישראל בוושינגטון וחבר המשלחת הישראלית בוועידת מדריד

מקור: אתר Ynet

נתניהו: כל עוד נהיה ביו"ש, אי אפשר לנצח אותנו
לילך שובל -אתר YNET תאריך: 4/6/2007

בדברים שנשא בכנס לציון 40 שנה למלחמת ששת הימים, אמר יו"ר האופוזיציה, כי "ההנחה האוטומטית של נסיגה לקווי 1967 אינה צודקת, אינה מוסרית ומסוכנת מאוד למדינת ישראל". לדבריו, "חולשתנו כיום היא שאנו לא תובעים את זכויותינו. אם לא נילחם על זכויותינו - הן ייעלמו".

יו"ר האופוזיציה, ח"כ בנימין נתניהו, אומר היום (ב´) כי "מאז ששת הימים, העולם הערבי מנסה להוריד אותנו מהרי יהודה ושומרון, אבל כל עוד אנו על ההר הזה, אי אפשר לנצח אותנו". בכנס שקיים המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה במלון "מצודת דוד" בירושלים אמר נתניהו כי "מלחמת ששת הימים היתה נקודת מפנה שבה עברנו ממדינה עוברית ושברירית שקיומה נתון בסימן שאלה, למדינה שאי אפשר לגבור עליה".

הכנס הוקדש לדיון בהחלטה 242 של האו"ם. ההחלטה התקבלה כחמישה חודשים לאחר מלחמת ששת הימים, והתוותה קווים לפתרון של שלום במזרח התיכון. "עד 1967 היו יכולים לדחוף אותנו לים", אמר נתניהו בנאומו. "האפשרות הזו עמדה על הפרק. הבלתי מנוצחוּת שלנו העבירה אותנו ממלחמה לשלום. זה היה תנאי הכרחי בהבאת חלק מהעולם הערבי להכיר בקיומה של מדינת ישראל ובזכותה להתקיים. כיום תהליך השלום נמצא בנסיגה הפוכה בעקבות הנסיגה החד-צדדית בלבנון, הנסיגה מעזה ומלחמת לבנון השנייה.
"כיום קיים סימן שאלה גדול האם אנו בלתי מנוצחים - לא רק אצל אויבינו, אלא גם אצל ידידינו. זה מרחיק אותנו מהשלום ומקרבנו למלחמה. תפקיד מלחמת ששת הימים היה להסיר את סימן השאלה מקיומנו, ולסלול את דרכנו לשלום. כל מי שמקונן על הדבר הנוראי שקרה לנו במלחמת ששת הימים טועה, כי קרה לנו דבר נפלא. חולשתנו כיום היא שאנו לא תובעים את זכויותינו. אם לא נילחם על זכויותינו - הן ייעלמו.
"זו חולשת המדיניות שלנו. אם הבוחרים יחליטו שעלי לחזור להנהגת המדינה, אין בכוונתי לשלוט בפלסטינים ולספחם לישראל, אדרבא, שיהיו עצמאיים. כיום הם גם נשלטים על-ידי עצמם. איני רואה אפשרות שנחזור לממשל צבאי על הפלסטינים. זה לא עומד על הפרק. הוויכוח כיום הוא לא על השטחים המאוכלסים, אלא על השטחים הריקים. הוויכוח הוא על חלק משטחי המולדת שלנו, שהם גם יסודות ההגנה שלנו".
יו"ר האופוזיציה ציין כי "ההנחה האוטומטית של נסיגה לקווי 1967 אינה צודקת, אינה מוסרית ומסוכנת מאוד למדינת ישראל. עלינו לקבוע גבולות ברי-הגנה שכמעט אינם כוללים אוכלוסייה ערבית נוספת. אני מתכוון לנסות ולהשיג הסכם כזה, שייתמך על ידי מצרים וירדן. אנחנו צריכים לשנות את הסכם אוסלו. הפגם העיקרי של אוסלו הוא שישראל נדרשת לעוד-ועוד ויתורים, בה בעת שהפלסטינים ממשיכים לדרוש את זכות השיבה שלהם. עלינו לגרום לכך שיהיה לנו שותף לשלום, ולהוריד את זכות השיבה מסדר היום. ביטול זכות השיבה הוא תנאי מקדים לוויתורים. כרגע אין לנו פרטנר, כי מי שעומד מולנו מודיע שהוא רוצה להשמיד אותנו.
"אם נעשה הסכם עם פרטנר שאיננו פרטנר, ונעשה הסכם עם החמאס - לא נשיג שלום אלא רק ניתן עמדות קדמיות יותר לאיראן, כפי שקרה בנסיגה מלבנון ובהתנתקות. המאמץ העיקרי שלנו צריך להיות מופנה למניעת ההתחמשות של איראן". בתגובה לשאלות של הקהל, אמר נתניהו כי אסור לרדת מרמת הגולן. "אם נרד מרמת הגולן נקבל פיסת נייר אבל לא גבול שאפשר להגן עליו, ולכן עלינו להישאר ברמת הגולן".