הבלוג של נתניהו

משנים את התמונה

ארכיון פוסטים עם התג "ועדת וינוגרד"

נאום בכינוס המיוחד בכנסת לרגל הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד

יום שני, 4 בפברואר, 2008

מלחמת לבנון השנייה הייתה כישלון, והאחריות העליונה לכישלון היא של ראש-הממשלה, אהוד אולמרט.

כדברי ועדת וינוגרד: "האחריות הכוללת לניהול המלחמה הייתה מוטלת על הדרג המדיני, ובראשו ראש-הממשלה… האחריות לכישלון מונחת לפתחם של הדרג המדיני וצמרת הדרג הצבאי… היטלנו אחריות אישית על שלושת הקברניטים".

האחראים לכישלון הם אפוא ראש-הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. אם יש משמעות למושג אחריות, ראש-הממשלה חייב גם הוא ללכת. אם אין משמעות למושג זה, יש להחזיר לאלתר את דן חלוץ ועמיר פרץ לתפקידיהם.

בסרבו לפנות את מקומו, ראש-הממשלה בורח מאחריותו. לא יעזרו כל התירוצים: לא ההיתפסות לחלק קטן מהדו"ח, לא העלאת דוגמאות של כשלים נקודתיים מן העבר, וגם לא יועיל הניסיון של ראש-הממשלה לגלגל את האחריות לעם, לאופוזיציה ועלי אישית.

כן, ראש הממשלה, כולנו תמכנו בייעדי המלחמה וגם היום לא חזרנו בנו; התנהגנו בממלכתיות מופתית ואיננו זקוקים להטפות בעניין הזה. אבל לא תמכנו בניהול הכושל של המלחמה.

ראש-הממשלה, לא אנו ניהלנו את המלחמה. אתה ניהלת אותה! לא אנו ניהלנו את החטיבות, האוגדות, הסיוע האווירי, גיוס המילואים או אי-גיוס המילואים. אתה היית זה שהיה צריך לבדוק את מוכנות הצבא והפעלתו וגם את הגנת העורף, ודבר זה חבריי ואני היינו בטוחים שעשית.

ידידי חברי הכנסת, השתתפתי בהרבה פעולות צבאיות. עם כמה מכם הלכתי שכם אל שכם בלילות חשוכים מעבר לקווי האויב, פיקדתי על כמה וכמה מבצעים ונטלתי חלק בקרבות. אני חייב להגיד לכם: גלגול כזה של אחריות מצד המפקד לאחרים לא ראיתי מימי!
נוהגים לומר שהכישלון הוא יתום. לא אצלך, מר אולמרט. אצלך לכישלון יש הרבה אבות, חוץ מאב אחד. כולם אשמים, חוץ ממך, אהוד אולמרט.

אתה מדבר על אחריות, אבל אחריות זה לא לדבר על אחריות; אחריות זה לשאת באחריות, להיות מוכן לשלם את המחיר על דרך ואמונה– וגם על כישלונות.

אבל אתה אינך מגלה אחריות כי אתה אינך מוכן לשלם שום מחיר. להיפך. אתה קובל על כך שמישהו אפילו מעלה על דעתו שאתה צריך לשלם מחיר כלשהו. במקום זה, נשאת נאום של עורך-דין, אבל לצערי לא של מנהיג.

כשהכישלון במלחמה הוא כל כך רחב, כל כך יסודי, כשהוא עולה בחייהם של כל כך הרבה חיילים ואזרחים, כשחלקים שלמים של הארץ נתונים במשך שבועות לאש טילים — הצעד ההכרחי והמתבקש הוא החלפתו של ראש-הממשלה.

מר אולמרט ואנשיו אומרים לנו בציניות: מי שכשל הוא זה שיתקן, אסור להחליף את הקברניט. זה בערך כמו להגיד אחרי אסון ה"טיטאניק" שאם הקברניט היה שורד, צריך היה לתת לו עוד אוניה.

אבל יש משמעות עמוקה יותר לכישלון מאשר גורלו של הקברניט, של ראש-הממשלה. חיי האומה אינם מסלול הישרדות אישי של ראש-הממשלה. חיי האומה שלנו הם מסעו המופלא והמיוסר של העם היהודי במשך אלפי שנים. עברנו, ואנו עדיין עוברים, באוקיינוס הזמן הסוער, שגליו מאיימים לעיתים להטביע את ספינת עמנו – ועדיין לא הגענו לחוף מבטחים. מאבקים ואתגרים רבים עוד נכונו לו.

על הסיפון מתחלפים הקברניטים האוחזים בהגה, אבל מטרתם חייבת תמיד להיות אחת — לא הישרדותם האישית, אלא הבטחת קיומו, ביטחונו ושגשוגו של עם ישראל.

מהו הדבר החשוב ביותר הנדרש מראש-הממשלה בישראל? וועדת וינוגרד השיבה על כך בבהירות: "אמות המידה העיקריות לבחינת פועלם של נבחרי ציבור הן שיקול דעת, אחריות, מנהיגות, ראייה אסטרטגית וכשירות במובן הרחב".

אכן, מנהיגי העם חייבים להיות בעלי חזון המבוסס על קריאה נכונה של המציאות. עליהם להיות בעלי תבונה מדינית וחשיבה אסטרטגית מפוכחת. עליהם לזהות ולהדוף בזמן את הסכנות הנשקפות לעמנו, ועליהם לממש את ההזדמנויות הנפתחות לפניו.

זו הייתה תרומתם הכבירה של הרצל ונורדאו, ז'בוטינסקי ובן גוריון. זו הייתה גם תרומתם של ראשי ממשלה אחרים בישראל שקראו נכון את המפה במדיניות, בביטחון ובכלכלה.

הם שמרו על בטחון המדינה, עשו שלום עם מצרים וירדן, קלטו את גלי העלייה, נערכו להדוף את סכנת הטרור האסלאמי, והתאימו את כלכלת ישראל לעולם המחר.

כל פעולה כזו דרשה שיקול דעת בזמן אמת וראייה שצופה את פני עתיד - כלומר, מחשבה אסטרטגית, יכולת מפותחת לקרוא את מפת המציאות ולהתאים לה מענה.

ואלה בדיוק הן היכולות שוועדת וינוגרד קבעה שלא היו קיימות אצל ההנהגה הנוכחית — לא לפני המלחמה, לא בזמן המלחמה, ולא בסופה. כדברי ועדת וינוגרד:"לא מצאנו ראייה אסטרטגית מדינית ביטחונית שהייתה אמורה להוות תשתית וקו מנחה להחלטות".

ראש-הממשלה, אחרי שקוראים את הדברים החמורים האלה של הועדה שאתה מינית — נשאלת קודם כל השאלה:
מה עשית שם?
לא קבעת אסטרטגיה,
לא התווית מדיניות,
לא נתת קו מנחה.
אז מה עשית שם?

בצה"ל קוראים לזה לדשדש במקום, או בשפת הלוחמים - להתברבר בשטח!

איך יכולה הייתה להיות הכרעה אם אתה, האחראי למערכה, כלל לא ידעת מה אתה עושה?

אין פלא שהוועדה הגדירה את מלחמת לבנון השנייה כ"החמצה גדולה וחמורה". וזו לא הייתה ההחמצה היחידה של האנשים שמובילים היום את המדינה:

הנסיגה החפוזה מלבנון – החמצה!
הנסיגה החד צדדית בדרום – החמצה!
התמוטטות ציר פילדלפי – החמצה!

ההחמצות הללו יצרו עד עכשיו שני בסיסי טרור איסלאמים בצפון הארץ ובדרומה, התחמשות מוגברת של החיזבאללה, ועכשיו גם זרימה אדירה של נשק לידי החמאס וסכנה של זרימת מחבלים מעזה בתנועה סיבובית חזרה לתוך ישראל!

זה מה שקורה כשלראש-הממשלה אין שיקול דעת וראייה אסטרטגית — כשהכל רדוד, חסר עומק ותועלתני, ומשתנה חדשות לבקרים.

לא יאומן, אבל שבועיים אחרי תחילת מלחמת לבנון השנייה, פורסם בעיתון הארץ: "אהוד אולמרט אמר אתמול שתוצאות המלחמה בצפון יאפשרו לו לקדם את תכנית ההתכנסות בגדה".

בינתיים, לאור התוצאות ההרסניות של שתי הנסיגות החד-צדדיות שכבר בוצעו, ולאור ההתנגדות הציבורית הגורפת לנסיגה חד צדדית שלישית, נטש ראש-הממשלה תכנית זאת והחליף אותה בתכנית אחרת, הזויה ומסוכנת לא פחות:

הוא יעשה הסכם שלום מדומה עם פרטנר שאין בכוחו לקיים את ההסכם - ויקרא לזה שלום.

הרי הרשות הפלסטינאית לא רק שאינה מסוגלת להילחם בחמאס. היא אפילו אינה מסוגלת לטפל באנשי המנגנון שלה שרצחו ישראלים לאור יום רק לפני שבועות אחדים.

איזה תוקף יש להסכם עם גורם שאינו מוכן אפילו לומר את המילים "מדינה יהודית", ואינו מסוגל לנקוף אצבע להילחם בטרור?

אנחנו רוצים בשלום אמיתי, ולא בשלום מדומה שלא יחזיק מעמד. כל ההתמקדות בשלום מדומה זה בחודשים האחרונים באה כדי לשרת שתי מטרות:

1. להשאיר בתפקידו ראש-ממשלה שכשל.
2. להצדיק את הפרת התחייבותו של אהוד ברק.

אהוד ברק התחייב ואמר כמה פעמים שלפני פרסום הדו"ח הסופי של וועדת וינוגרד הוא יפעל להחליף את ראש-הממשלה - או שיקבע תאריך לבחירות. כך הוא אמר. אז הוא אמר!

ב-23.9.07 אמר אהוד ברק: "אני עומד במילתי". כך הוא אמר.
אז הוא אמר!

"מילה זו מילה," הוא אמר. אז הוא אמר!

ואני שואל את מר אולמרט ומר ברק: איזה הסבר אתם נותנים לציבור כשאתם נצמדים למשרדיכם?

אתם אומרים שטובת המדינה לנגד עיניכם, כשבעצם - אתם מתכוונים לטובתכם האישית.

אתם אומרים שאתם רוצים אתם ביציבות שלטונית, כשבעצם - אתם מתכוונים ליציבות שלטונכם.

אתם אומרים שמטרתכם היא שמירה על הביטחון, כשבעצם - אתם מתכוונים לשמירה על כיסאותיכם.

ובכלל, באיזו יציבות ובאיזה ביטחון מדובר? הרי ממשלה שעוסקת רק בהישרדות תמשיך להיטלטל בין הרפתקנות מדינית והרפתקנות צבאית, ושני הקטבים מסוכנים באותה מידה למדינת ישראל!

אין לנו ברגע זה פרטנר פלסטיני שמסוגל להביא את עמו לשלום.
הגורם המרכזי שמאיים היום על קיומנו, משגר כלפינו טרור ומונע שלום עם שכנינו - הוא האיסלאם הקיצוני. עלינו להרחיקו ולא לקרבו, להחלישו ולא לחזקו.

בצד הסרת האיום האיראני, עלינו למנוע הקמת בסיסי טרור איראנים נוספים סביבנו כדוגמת חמאסטן בעזה ומעוז החיזבאללה בצפון.

אבל המדיניות של קברניטי הממשלה, שכבר הביאה לנו את שני הבסיסים הללו, עוד מכינה לנו בסיס איראני שלישי, והפעם בלב הארץ ובלב ירושלים .

כי יש עובדה אחת פשוטה: כשצה"ל יוצא - החמאס נכנס.

הממשלה מתעלמת מעובדה זו פעם אחר פעם. היא מוציאה את צה"ל ונסוגה - ואחר כך מחפשת פתרונות לטילים ולמפגעים שמשוגרים אלינו מבסיסי הטרור שהיא עצמה עזרה להקים.

מעל כל זה, עלינו להכיר באמת יסודית שנחשפה בכישלון של מלחמת לבנון השנייה. כדברי הוועדה: "ישראל לא תוכל לשרוד באזור זה, ולא תוכל להתקיים בו בשלום או ברגיעה, בלי שבה עצמה ובסביבתה יאמינו כי יש לישראל מנהיגות מדינית וצבאית … שתרתיע את אלה משכניה שירצו לפגוע בה …"

"לראשונה במלחמות ישראל, מלחמה שישראל הייתה מעורבת בה שהסתיימה בלי שישראל ניצחה בה בבירור. קשה להגזים בהשלכות מרחיקות הלכת של תוצאה זו בעינינו, כמו גם בעיני אויבינו".

ואכן, בעייני אוייבנו הלקח הוא פשוט: מלחמה עבורם היא כבר לא אופציה מפחידה.

ואת זה אנו חייבים לשנות!

מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך עם מנהיגות כושלת וחסרת אחריות — מנהיגות רשלנית שמאפשרת חודשים ושנים ירי טילים על יישובינו, אזרחינו וילדינו.

אזרחים רבים מכל חלקי העם מבקשים מנהיגות אחרת: מנהיגות ערכית שאומרת לעם את האמת, שמציבה בפניו יעדים ריאליים, שמקיימת את הבטחותיה, שמובילה בבטחה, שאינה משנה את דרכה על פי צרכי ההישרדות שלה.

שאיפה זו מאחדת היום אנשים רבים בעלי דעות שונות מימין ומשמאל, כולל חברים אמיצים בתוך הבית הזה. הם מאסו בתרגילים ובתכסיסים, בעולם שבו הפוליטיקה היא חזות הכל.

כי על השיח הציבורי בישראל השתלטה לאחרונה תרבות של טשטוש ורמיה שאסור לנו לקבלה: שקר הוא אמת, רע הוא טוב, כשלון הוא הצלחה.

איפה הערכים והאידיאלים שהנחו אותנו כל השנים?

האם מנהיגות צינית וחסרת אחריות זו היא הדוגמא שניתן לילדינו?

אמר דוד בן-גוריון: "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך". ראוי להוסיף לדברים החשובים הללו: "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה ומפקדיה בידי ההנהגה הראויה לכך".

צדקה ועדת וינוגרד כשאמרה שהדרך להחלפת מנהיגות כושלת במנהיגות ראויה עוברת בסופו של דבר דרך הציבור, דרך הקלפי, דרך העם.

רוב העם מסכים עם הקביעה המרכזית של ועדת וינוגרד: אהוד אולמרט נושא באחריות העליונה לכישלון. ועל כן אהוד אולמרט חייב ללכת.

ראש-הממשלה, לא תוכל לאורך זמן לחמוק מן האמת הזאת וממשפט הציבור. הבחירות יגיעו, ושם נפגוש כולנו את רצון העם.

והעם הזה, שהוא חפץ חיים, יחליף את הכישלון בהצלחה ואת הציניות בציונות.

בעזרת השם,נאחד את הכוחות העצומים של כולנו, נהדוף את הסכנות, ונממש את ההזדמנויות הגדולות שהעתיד טומן בחובו לעמנו.

בנימין נתניהו במסיבת עיתונאים לרגל פרסום הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד

יום חמישי, 31 בינואר, 2008

נפל דבר בישראל.
ראש ממשלה שכשל במלחמה בורח מאחריות.

מעולם לא החליטה ממשלה בישראל לצאת למלחמה עם תמיכה לאומית ובינלאומית כה רחבה, כולל ההתגייסות שלנו באופוזיציה להדוף את ההתקפות על ישראל בזירה הבינלאומית.

מעולם לא יצאה ישראל למלחמה כשבידיה יתרונות כה גדולים על האויב הניצב מולה.

מעולם, מאז מלחמת העצמאות, לא ניתן בידי ממשלה זמן רב כל כך כדי להביא הכרעה בשדה קרב.

אולם על אף יתרונות אלה, כפי שקבעה ועדת וינוגרד, לראשונה במלחמות ישראל מלחמה שישראל הייתה מעורבת בה, ושהיא עצמה יזמה, הסתיימה בלי שישראל ניצחה בה .

לוחמי צה"ל נלחמו בגבורה. ממשלה חובבנית אחראית לכשלון.

מי שאחראי על הצבא הוא הדרג המדיני! הוא זה שצריך לשאול את השאלות הנכונות ולקבל את ההחלטות הנכונות.
הוא זה שמנחה את הצבא, ולא להיפך. והוא זה שכשל במלחמה הזו כשלון מוחלט.

זהו הממצא העיקרי של דו"ח וינוגרד על שני חלקיו, ואי אפשר לטייח אותו. מי שמנסה להיתפס רק לחלק קטן ממנו אינו יכול לבטל את הקביעות על כלל המלחמה. זהו דו"ח אחד על מלחמה אחת.

כדברי השופט וינוגרד אמש האחריות לכשלים מונחת לפתחם של הדרג המדיני וצמרת הדרג הצבאי.
"הוועדה קבעה: "הטלנו אחריות אישית על שלושת הקברניטים."

אבל בעוד ששניים מהקברניטים הללו- שר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל דן חלוץ - פינו את מקומם, מסרב הדרג המדיני והעומד בראשו מר אולמרט לעשות זאת.

הוא מסרב לקחת אחריות, מסרב לגלות יושרה אישית ומנהיגותית, ולעשות מה שרוב מכריע בציבור מצפה ממנו לעשות.

כי יש משמעות למושג אחריות. כשמערכת כלשהי כושלת כשל עמוק שתוצאותיו כה חמורות, ראשי המערכת שכשלו חייבים להתחלף.

זה קרה אחרי כישלונות גדולים אחרים בתולדות המדינה, וזה קרה במלחמה זו בצמרת הדרג הצבאי.

אבל היחיד שאצלו זה לא קורה הוא דווקא זה שנושא באחריות העליונה לכישלון - ראש הממשלה, שמרוקן מתוכן את המושג אחריות.

אחריות זה לא לדבר על אחריות. אלא לעשות מעשה. - ובמקרה זה לנהוג כפי שנהגו הרמטכ"ל ושר הביטחון.

אזרחי ישראל יודעים היום שהמדינה מונהגת ע"י ראש ממשלה שאינו כשיר ואינו ראוי להנהיגה.
גם מר ברק יודע זאת, והציבור מצפה ממנו שיקיים את התחייבותו לא לאפשר למנהיגות כושלת זו להמשיך.

הטיעון שמי שעשה טעויות גורליות כאלה יתקן את עצמו הוא מופרך מיסודו.

מי היה מפקיד את עצמו בידי רופא מנתח שכשל בניתוח?

מי היה עולה לאוטובוס שהנוהג בו עשה תאונה קטלנית?

הממשלה בוחרת להיתנתק מרצון העם וכאבו. נשבר פה ערך האחריות הממלכתית שעד אתמול קיווינו שהוא נר לרגלינו. הציניות השתלטה על הציונות.

השבר גדול אך, אל לנו אזרחי ישראל לאבד תקווה.

הדמוקרטיה הישראלית חזקה. אני סומך עליה, ובעיקר אני שם את מבטחי בשכל הישר של העם ובעוצמתו.

דוברי הממשלה אומרים לנו שהמצב נפלא. האומנם?

בצפון החיזבאללה מכפיל את חימושו בטילים וברקטות. בדרום החמאס יורה אלפי קסאמים על יישובינו, והגבול עם מצריים נפרץ לרווחה. ושאר המערכות המרכזיות בחיינו, כמו מערכת החינוך, מדשדשות או קורסות אף הן ללא חזון וללא מעש.

האם זו היא ההנהגה שבידיה נפקיד את ביטחוננו?

האם בה יתנו חיילנו את אמונם אם יכפה עלינו סיבוב נוסף?

האם זו ההנהגה שיכולה לדרוש מהפלשתינים את התנאים המינימליים הדרושים לקיום שלום אמת?

אזרחי המדינה חשים שהנהגה זו דואגת רק להישרדותה.הם שומעים על אנחת הרווחה בלשכת ראש הממשלה, על חגיגות השמחה, והם מתמלאים עצב וכעס. מה קרה לערכי המנהיגות שהובילו פעם את המדינה? האם לנורמות אלה של בריחה מאחריות נחנך את ילדינו?

דובריו של ראש הממשלה מדברים על רציפות השלטון, אבל למעשה הם מדברים על רציפות שלטונו — שלטון כושל, חסר עכבות וחסר אחריות שמייאש את רוב הציבור בישראל.

והמיואשים והנפגעים אינם רק ההורים השכולים וחיילי המילואים שנלחמו בגבורה, ושעלולים להיקרא להילחם שוב.

מדובר בהמוני אזרחים לרוחב הקשת הפוליטית שמבקשים מנהיגות טובה ואחראית למדינת ישראל. ומנהיגות זאת ניתן להשיג רק ע"י בחירות חדשות.

אמר דוד בן גוריון: "תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בנה בידי מפקדים הראויים לכך."- ואני אומר: "תדע כל אם עברייה שהפקידה את גורל בניה ומפקדיה בידי הנהגה הראויה לכך".
מקצה הארץ ועד קצה המוני אזרחי ישראל אומרים ביום זה לראש הממשלה בקול גדול:

אינך ראוי.

אינך ראוי להנהיג עוד את עם ישראל.

שחיקת ההרתעה הישראלית - דיון במליאת הכנסת על דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד 28/5/07

יום שני, 28 במאי, 2007

ב-8 באוגוסט קיבלה הכנסת ברוב סוחף הצעת החלשה של סיעת קדימה: "הכנסת מחזקת את ידי הממשלה, צה"ל וכוחות הביטחון להמשיך במאמץ המלחמתי עד להשגת היעדים שנקבעו על-ידי הממשלה - פירוק החיזבאללה מנשקו, הסרת האיום הארטילרי המופנה אל יישובי הצפון ואזרחי ישראל, ושחרור ללא תנאי של חיילי צה"ל שנחטפו משטחה הריבוני של מדינת ישראל".
אלה היעדים שהממשלה הציבה,ואנו כאופוזיציה אחראית וממלכתית נתנו לה את מלוא הגיבוי להשגתם. אבל הממשלה נכשלה בהשגת כל אחד משלושת היעדים הללו. בניגוד למה שטוען מר אולמרט, הויכוח אינו על הצבת היעדים הצודקים הללו, אלא על אי-השגתם על-ידי הממשלה והעומד בראשה.

בדו"ח וינוגרד נמצא פירוט נרחב לכישלונות השונים. לדעתי הכשל הגדול ביותר הוא שכתוצאה ממלחמת לבנון השנייה נפגע כושר ההרתעה של ישראל באופן חמור ביותר. מכל מסקנות המלחמה זוהי ללא ספק החמורה מכולן.

מר אולמרט טוען שהמלחמה שינתה את פני המזרח התיכון. הוא צודק, אבל לא באופן שאליו התכוון. השינוי הוא לרעה. בעת מלחמת לבנון השנייה עמדנו מול חזית אחת. היום אנו עומדים מול שלוש חזיתות.

ראשית, בלבנון השלים החיזבאללה ואף הגדיל את מאגר הנשק שהיה לו לפני המלחמה. הוא גם גיוון את כלי הנשק, ויש לו היום אמצעים שלא היו לו קודם לכן.

שנית, מאז המלחמה הופכת רצועת עזה ללבנון שנייה. נחפרו ונבנו בה ערי מחילות ובונקרים. ציר פילדלפי, בדיוק כפי שהתרענו, הפך לאוטוסטראדה להזרמת כלי נשק לתוך הרצועה. לפני ההתנתקות העריכו גורמי הביטחון שטון אחד של חומר נפץ הוברח לעזה דרך סיני בשנה. ההערכה כעת היא שבשנה החולפת מאז המלחמה הגיע היקף לכשלושים טון בשנה!

שלישית, נוספה החזית הסורית: מאז המלחמה סוריה מתחמשת בקצב מואץ. בעשרות השנים שקדמו למלחמה סוריה הוציאה מדי שנה כ-50 מיליון דולר להתחמשות. השנה היא תוציא למעלה ממליארד דולר על נשק חדיש!

שלוש חזיתות סביבנו במקום אחת, וכן גם החזית האיראנית, הרחוקה גיאוגרפית אך המתקרבת בזמן. זהו היפוך של מגמה אסטרטגית. במשך רוב שנות קיום המדינה המגמה הייתה הפוכה: מספר החזיתות מולנו הלך והצטמצם. ב-1948, במלחמת השחרור, תקפו אותנו שבעה צבאות ערב. ב-1967 לחמנו מול שלוש מדינות ערב, שהסתייעו בחיל משלוח עיראקי. ב-1973 מספר המדינות התוקפות ירד לשתים. ב-1982, במלחמת לבנון, עמדנו מול גורם אחד, סוריה. שינוי זה אירע כתוצאה מהעוצמה וכושר ההרתעה שלנו, שהוכחו במלחמה אחר מלחמה.

עד 1967 האמינו מדינות ערב שאפשר לדחוק את מדינת היהודים הצרה לים. אחר הנצחון הגדול במלחמת ששת הימים, והרחקת הגבול לירדן מעבר לקיר הברזל של הרי יהודה ושומרון ,הבינו שכנינו שישראל היא עובדה קיימת ובלתי ניתנת למחיקה. הבנה זו התחזקה במלחמת יום כיפור, כשעל אף ההפתעה הצליח צה"ל להגיע לפאתי קהיר ודמשק תוך 21 יום. ישראל נתפסה כבלתי מנוצחת. הבנה זו היתה המפתח למעבר של חלק מן העולם הערבי ממלחמה לשלום. היא הביאה את הסכמי השלום עם מצרים וירדן, גם את ניצני שלום עם הפלסטינים, או לפחות עם חלק מהם, כתוצאה מהבנתם שיצטרכו להתפשר עם קיומנו.

עתה, בפעם הראשונה מזה עשרות שנים וודאות זו לגבי ניצחיות קיומנו, שהצלחנו לנסוך אצל אויבנו, התערערה. גם ידידנו אינם בטוחים עוד. התוצאה מאיבוד כושר ההרתעה שלנו היא הצטברות ענני המלחמה סביבינו.

המסקנה המתבקשת היא זו: העוצמה מביאה שלום, החולשה מביאה מלחמה.

איבוד כושר ההרתעה אינו בעיה של הצבא. הלוחמים שלנו אמיצים. והם נלחמו בחירוף נפש, והם גם ילחמו בחירוף נפש. שחיקת ההרתעה היא קודם כל תוצאה של חולשת המדיניות וחולשת הדעת של המנהיגים. זה התחיל בנסיגה החד-צדדית מלבנון וזה נמשך אחר כך בנסיגה החד-צדדית מעזה.

היו לי חילוקי דעות בעניין הנסיגה החד צדדית עם רה"מ שרון. הצבעתי נגדה ויצאתי מן הממשלה לפני ביצועה. היה לי אז ויכוח עם ידידי, המשנה לראש הממשלה, שמעון פרס. שאלתי אותו מה יקרה בשטחים שנפנה. מר פרס השיב שיקומו שם כפרי נוער. אני אמרתי: משם ימטירו עלינו אש טילים. אפשר לשפוט היום מי בינינו צדק. הנסיגות החד צדדיות מלבנון ומעזה ערערו מאד את כוחנו, אבל נקודת המפנה הגדולה ביותר בהבלטת חולשתנו הייתה מלחמת לבנון השנייה.

חולשתה של הממשלה הרחיקה את הסיכוי לשלום, חיזקה את הקיצונים שבאויבנו, אפשרה להם להתחמש, נתנה להם קני שילוח לרקטות ומתאבדים, שחקה את כושר ההרתעה שלנו ויצרה סימן שאלה על עתידנו.

מצער לומר, אך האויבים שלנו חוגגים היום. בחזבאללה, בסוריה, באיראן לועגים לממשלת ישראל. ידידינו, גם בין שכנינו הערבים, מדברים בצער על הממשלה החלשה בישראל. גם בוושינגטון מודאגים.

בממשלה אומרים שהם יכולים לתקן זאת. אני שואל - איך תתקנו? הרי אתם הקלקול. בדו"ח וינוגרד נכתב: "הממשלה נכשלה בהפעלת שיקול דעת, באחריות ובזהירות". סעיף 103 בדו"ח אומר על ראש הממשלה: "ראש הממשלה כשל בכך שלא נתן משקל מספיק, כשניגש לקבל החלטות בעלות השלכות מרחיקות לכת, לחוסר ניסיונו ולמגבלה של יכולתו לאתגר את מערכות הצבא ולבקרן בצורה מושכלת, לחוסר הידע העמוק שלו עצמו בקשר בין הפעלת כוח צבאי ובין השגת תכליות המדינה".

ואני שואל את ממשלת ישראל - עכשיו תפעילו שיקול דעת? האם כבר צברתם את הידע העמוק שחסר לכם? עכשיו תגלו אחריות וזהירות?

ראש הממשלה אומר: "אנחנו נתקן". אז הבה נראה מה הוא והממשלה תיקנו בשנה שחלפה מאז המלחמה. מה עשיתם בשנה זאת לעצור את הזרימה האדירה של נשק לחזבאללה? מה עשיתם כדי לעצור את הזרימה האדירה של נשק לעזה? תשאלו את תושבי שדרות! מה עשיתם למגן את הגליל? מה עשיתם למקלט את שדרות? הגענו למצב אבסורדי בו בג"צ נותן תאריכים לממשלה לביצוע המיגון בשדרות.

זו היתה שנה מבוזבזת. לא הפקתם לקחים, כי הלקח העיקרי שיש להפיקו הוא הצורך להחליף אתכם בהנהגת המדינה. במה עסוקה הממשלה? אומר שר בכיר: "אנחנו עסוקים בנאומים בקבינט. אנחנו מדברים וינוגרדית." כל אחד מארגן לעצמו אליבי, כסת"ח בלשון הצבא. אינכם שואלים מה נחוץ למדינה, מה טוב למדינה, מה הכרחי למדינה. שר בממשלה מודה בפה מלא שאתם עסוקים בבניית אליבי. האם זהו הלקח שהפקתם מדוח וינוגרד?
אכן, אתם ללא ספק עסוקים בהישרדות הפרטית שלכם, בתמרונים ובתרגילים פוליטיים. אך בדבר אחד אינכם עוסקים – בתיקון הקלקולים ובשינוי כוון עמוק שיביא בטחון לאזרחי ישראל. אומר שר אחר: "אין לנו אסטרטגיה. אנחנו עוסקים במסוק פה, מסוק שם. הממשלה מתנהלת כמו חנות מכולת".

הדבר היחיד שמתפקד היום כראוי ומציל את הממשלה הזאת, וכרגע גם מחזיק את המדינה, זו הכלכלה, שגם אותה לא אתם תיקנתם, אבל עובדה זו אינה מונעת מכם לנסות לקחת את הקרדיט.

העם מבין זאת היטב. הוא הבין זאת לפני כולנו, והוא הבין זאת לפני דו"ח וינוגרד. אתם אולי מקשיבים אחד לשני אבל אינכם מקשיבים לרחשי הלב של העם. ואני אומר לכם: הקשיבו לעם. גלו קמצוץ של אחריות לאומית. תרצו או לא תרצו, הבחירות תבואנה, ויותר מהר ממה שאתם חושבים. בבחירות אלה, העם יחליף הנהגה ומדיניות. הוא יחליף רתיעה בהרתעה, דשדוש בתנופה, חולשה בעוצמה.

ממשלת ישראל נמצאת בהלם קרב. כל יום שעובר עם ממשלה כזו שוחק את כוח ההרתעה של ישראל ומסכן את ביטחונה.

הממשלה הזאת צריכה ללכת אל העם. הממשלה הזאת צריכה ללכת. נקודה.

הקירות העבים של הכנסת - נאום בהצבעת אי אמון בממשלה 7/5/2007

יום שלישי, 8 במאי, 2007

קירות עבים למשכן הכנסת. הם מגינים מפני השמש הקופחת בקיץ ומפני גשמי החורף, אבל הם אינם יכולים להגן מפני הסופה שמשתוללת עכשיו בחוץ בדעת הקהל. הסופה הזאת עולה מכל חלקי העם – משמאל ומימין, מדתיים ומחילוניים, מוותיקים ומעולים חדשים, מצפון, דרום ומרכז, מהטיילת בתל-אביב ועד הטיילת באלפי-מנשה. כל העם אומר דבר פשוט: נכשלתם, קבלו אחריות, לכו הביתה.

חברי הממשלה, שספונים בתוך הבית הזה בין הקירות הללו, מנסים להסתתר מן הסופה. הם שוכחים שנציגי ציבור אינם רק נבחרי ציבור, הם משרתי ציבור. בתור משרתי ציבור הם צריכים להקשיב היטב לרחשי הלב של הציבור. אבל הם אינם רוצים לשמוע את זעקת העם, או להיענות לשוועת העם. הם אינם שומעים, הם אינם רואים. העם אומר: נכשלתם, קבלו אחריות, לכו הביתה – והם מתעלמים.

הם מנסים להעלות כל מיני טיעונים משונים להגנתם, אף-על-פי שוועדת וינוגרד חשפה דברים שכולנו ידענו. על ראש הממשלה אמרה הוועדה: "אנו מוצאים את ראש הממשלה אחראי, מיניסטריאלית ואישית, לליקויים בהחלטות שהתקבלו ולליקויים בדרכי קבלתן".

על שר הביטחון אמרה הועדה: "כהונתו ותפקודו כשר הביטחון בזמן המערכה החלישה את יכולתה של הממשלה להתמודד עם אתגר המערכה".

ועל הממשלה אומרת הוועדה: "הממשלה כולה וכל אחד מחבריה קיבלו בחיפזון את ההחלטה, לא פעלו מתוך שיקול-דעת, זהירות ואחריות כנדרש".

הממשלה כשלה. זה מה שהוועדה אומרת וזה מה שהעם אומר - לא רק בכיכרות ולא רק במשאלי דעת הקהל, אלא גם בבתים, בארוחת ערב ביום שישי, בשבתות, ובכל יום בשבוע. כל העם אומר זאת, כפי שלא נאמר על אף ממשלה בתולדות ישראל. אינני מכיר מקרה של קריסה כזאת בלגיטימציה הציבורית של ממשלה כלשהי בתולדות המדינה.

ומה עושה הממשלה מול הביקורת הנוקבת? היא מחזיקה בכיסאות, מטה ראשה הצידה ומגחכת. היא מעלה טיעונים כמו: "אנחנו נתקן".

אתם תתקנו?! איפה הייתם בתשעת החודשים אחרי המלחמה? איפה הטיפול בעורף? אנו צריכים לחכות לדוח וינוגרד כדי לדעת שלא עשיתם דבר? איפה תיקנתם? לא רק שלא הפעלתם תוכנית לשעת חירום במלחמה – ולמה לא? הרי היה לכם כסף מלא בקופה - אבל גם אחרי המלחמה לא עשיתם דבר! והרי אחר המלחמה לא הייתה שום בעייה של קבלת החלטות תחת לחץ, פשוט היה כשל מתמשך בביצוע. אתם תתקנו? לא תיקנתם, ולא תתקנו.

כי אתם לא הפיתרון, אתם הבעיה.

הליקוי היסודי הוא של ממשלה כושלת, שלא ידעה לקבל החלטות נכונות בזמן אמיתי, שקריאת המציאות שלה הייתה שגויה לחלוטין, ושיכולתה לנהל מלחמה הייתה מתחת לכל ביקורת.

כיוון שכל העם מבין שהממשלה הזאת אינה מסוגלת לתקן דבר, נזקקת הממשלה לטיעון נוסף.

"יש לנו רוב בכנסת", הם אומרים. כלומר, אין לנו תשובות אמיתיות לביקורת, אין לנו תיקון אמיתי למה שדרוש תיקון. מה שאתם בעצם אומרים לעם הוא זה: יש לנו רוב בבית הזה. אתם שם, אזרחי ישראל מחוץ לכותלי הכנסת, תצעקו כמה שאתם רוצים, תזעקו, תחששו מסיבוב נוסף שעלול להיכפות עלינו תחת ההנהגה הכושלת שלנו. זה לא יעזור לכם, כי "לנו יש רוב בכנסת".

המשמעות האמיתית של עמדת הממשלה היא: "לנו יש רוב, אנחנו מצפצפים על העם".

לרעידת אדמה כזאת, למחדל כזה, יש תיקון אחד בלבד והוא הליכה אל הבוחר. למה? משום שהתיקון האמיתי היחיד לחוסר אחריות משווע זה לשאת באחריות, ולהחזיר את המנדט לבוחר. כל חברי ממשלות ישראל שיבחרו מעתה להבא – מראש הממשלה ועד אחרון השרים – יידעו שגם הם יצטרכו ללכת לבוחר אם הם יהיו אחראים לכישלון כזה.

ברגע זה הפוליטיקה גוברת על רצון העם, אבל לא לאורך זמן. הכנסת היום איננה מתחשבת בסערה הציבורית שמתרחשת בחוץ: בייאוש הגובר מנבחרי העם, בחוסר האמון, במשבר הערכים, במשבר המנהיגות – אבל בסופו של יום, הציבור יכריע. ולא יעזרו משחקי המילים והתרגילים הפוליטיים. כל אלה נשטפים הצידה על-ידי האמת הפשוטה שעולה בעוצמה מקולם של אזרחי ישראל. העם שלנו איננו טיפש. הוא גם אינו אוהב שמזלזלים באינטליגנציה שלו, והוא יעשה את החשבון שלו בבוא היום.

כי הציווי המוסרי והדמוקרטי אומר דבר אחד: אין סמכות ללא אחריות. נקודה. נכשלתם, קבלו אחריות, לכו אל העם.

ללכת אל העם ולהחזיר לו את התקווה

יום חמישי, 3 במאי, 2007

להלן הנוסח המלא של נאום יו"ר הליכוד
(הנאום קוצר בשל מגבלת הזמן שהציב היו"ר)

זהו רגע של אמת למדינת ישראל. וועדת וינוגרד הסירה את המסך מעל עיניהם של אזרחי ישראל. הוועדה הזכירה לנו אמת פשוטה שהייתה ברורה לכולנו בעשורים הראשונים של המדינה, אבל טושטשה ונשכחה במהלך השנים: שהקיום שלנו כאן, והשלום עם שכנינו, מותנים בראש ובראשונה בעוצמתנו. רק אם נהייה חזקים- נמנע מלחמות, או נכריע אותן! רק אם נהייה חזקים- תהיה לנו תקווה אמיתית לשלום עם אויבינו!

אמרתי בתום המלחמה:
אם אויבינו יניחו את חרבם – יהיה שלום.
ואם אנחנו נניח את חרבנו – לא נהיה.

זוהי האבחנה הנוקבת ביותר של ועדת וינגורד: שכתוצאה מן המלחמה האחרונה נדמה לרבים מאויבינו, שיד רופפת אוחזת בחרב דוד. בלשון הוועדה: "לראשונה במלחמות ישראל, מלחמה שישראל הייתה מעורבת בה הסתיימה בלי שישראל ניצחה בה בבירור. קשה להגזים בהשלכות מרחיקות-הלכת של תוצאה זו בעינינו, כמו-גם בעיני אויבינו". ואת זה, אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. לכן, שיקום עוצמתנו אינו רק צו השעה – זהו צו החיים עבורנו.

אני מדבר על שיקום וביצור כל מרכיבי העוצמה הלאומית שלנו: המדינית, הבינלאומית, הצבאית, הכלכלית, החברתית - ומעל לכל, ה ע ר כ י ת. כי הערכים והרוח הם הבסיס של העוצמה שלנו. וככל שהדבר קשור לעם – הם גם באו לידי ביטוי במלחמה האחרונה. ב-12 ביולי, אל מול התוקפנות ואל מול הסכנה, הוכיח עם ישראל, פעם נוספת, את נכונותו להתנדב ולהתייצב.
אנשי מילואים, עזבו באחת את שגרת יומם, נפרדו ממשפחותיהם, התייצבו, וחיכו לפקודה. מאות אלפי אזרחים התנסו במה שחוו אחינו בשדרות ובישובי הדרום. הם עברו לחיות במקלטים, והיו מוכנים לשהות שם ככל הנדרש ובלבד שהממשלה תסיר את האיום מעל ראשיהם. ובשאר חלקי הארץ, רבבות משפחות פתחו את בתיהם וליבם לאותם תושבי הצפון שירדו דרומה.
הרוח הישראלית, דווקא ברגעי משבר וסכנה, זו של 48 ושל 67 ושל 73, שבה ופיעמה בליבותיהם של האזרחים, של החיילים בסדיר ושל אנשי המילואים.

בשעת המבחן הגדולה – התייצבנו כולנו, כעם אחד, בחזית אחת מתוך אחריות לאומית וממלכתית. נתנו גיבוי מלא לממשלה להשיג את היעדים שהציבה: להסיר את האיום ולהגן על אזרחינו. נרתמנו בכל כוחנו להדוף בתקשורת הבינלאומית את ההתקפות הרבות על המדינה שלנו. האמנו אז שהממשלה יודעת מה היא עושה, שהיא עשתה את כל ההכנות הדרושות, שהיא יודעת לנהל את המערכה – שבחדרי חדרים של הממשלה, הקבינט ומשרד ראש הממשלה מתקבלות ההחלטות הנחוצות. כך נאמר לנו, וכך סברנו. חשבנו אז שיש על מי לסמוך.

רוח העם והלוחמים הייתה שם, מנהיגות לא הייתה שם. המנהיגות כשלה בכושר ביצוע ושגתה בקריאת המציאות. זה התחיל לפני המלחמה. הממשלה הייתה שבוייה בקונספציה של הנסיגות החד-צדדיות, וזו קרסה לנגד עינינו בקיץ האחרון. הנסיגה הבהולה מלבנון הביאה להקמת מדינת טרור בחסות איראן בצפון, וכך קורה עכשיו גם בדרום. מדיניות זו לא קידמה את השלום שכולנו רוצים בו. שלום לא משיגים במהלכים חד-צדדים אלא בהתעצמות ובהידברות עם אלה מאוייבנו שחפצים כמונו לשים קץ למלחמה. ועכשיו הגיעה עת תיקון. הגיעה העת להתבונן בעיניים מפוכחות במציאות סביבנו, ולהחזיר לעצמנו את העוצמה, את כושר ההרתעה ואת הכבוד הלאומי.

אנחנו חברה חופשית, פתוחה, אמיצה. כזו שאינה מטאטאת את כישלונות מנהיגיה מתחת לשטיח. אנו חושפים אותם לאור השמש, מפיקים לקחים, מרפאים חוליים. ישראל היא המגדלור היחיד של החירות באזורנו. קרן האור של החופש, של הדמוקרטיה, ושל הרצון החופשי, היא מקור עוצמתנו. האמת היא מקור עוצמתנו. דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד חושף את האמת. הוא חושף ליקויים חמורים. עלינו להתחיל לתקנם מייד. בראש-ובראשונה, עלינו לתקן את הליקוי העיקרי שעליו מצביע הדו"ח: העדר מנהיגות, העדר אחריות, והעדר מיומנות—העדר יכולת לקבל החלטות קשות ונכונות, ולהוציאם אל הפועל. טיב המנהיגות גוזר את גורלו של כל ארגון. זה נכון לגבי מפקד בצבא, מנהל ביה"ס, נשיא אוניברסיטה, או מנכ"ל בחברה עסקית.יכול להיות ארגון שאנשיו הם המוכשרים והנלהבים ביותר- אם אין להם מנהיג שמציב להם חזון, ומבהיר לאן הוא רוצה להוביל אותם וכיצד יעשה זאת, תוך זמן קצר יתדרדר הארגון לבלבול ואובדן דרך. וזה נכון גם לגבי ארגון הקרוי מדינה. כבר נאמר: "האומה מוכנה לכל קורבן, כל זמן שיש לה מנהיגות. כל זמן שהממשלה מראה בבירור לאן היא חותרת, וכל זמן שהאומה בוטחת שמנהיגיה עושים ככל יכולתם".

מדינת ישראל כמהה היום למנהיגות כזאת. יש תחושה עמוקה בעם שהמערכות השלטוניות אינן מתפקדות. שיש שיתוק וחוסר אונים בכול. העם מצפה היום להנהגה שתציב חזון ברור, תקבל את ההחלטות הנכונות לממשו, ותפעל מתוך שיקול דעת ואחריות לאומית. זה מה שהיה חסר לנו בקיץ האחרון, וזה מה שחסר לנו כעת. אני מצטט מתוך דו"ח הוועדה: "ממשלת ישראל, וכל אחד מחבריה, לא פעלו מתוך שיקול דעת, זהירות ואחריות כנדרש". הרמטכ"ל כשל, קבעה הוועדה. הוא הסיק את המסקנה המתבקשת כבר מזמן, ופינה את הדרך. שהרי ברור לכל שרק תחת רמטכ"ל חדש יכול צה"ל להתחיל בתהליך של שיקום הצבא. כגודל הכישלון כך גודל הצורך בתיקון אמיתי. רוב העם מבין שהאנשים שנכשלו הם לא אלה שיכולים לבצע את התיקון. כי הליקוי נובע מעצם תפקודם, שלהם עצמם. לכן כשמתרחשים כשלים חמורים ביותר – התיקון והריפוי שלהם מתבצעים רק ע"´ הנהגה אחרת, שלא הובילה ולא הייתה שותפה לכישלון. עיקרון זה תקף לא רק לגבי הדרג הצבאי, אלא גם ובעיקר לגבי הדרג המדיני.

בשעה גורלית זו, העם כולו מכיר בצורך בהתחדשות והתעצמות. באין מצפון ערכי ומוסרי לדרכנו, לא יועילו חוסן כלכלי או צבאי. מכאן החשיבות הגדולה שבדו"ח וינוגרד. זהו דו"ח שקבע את הגורמים שהביאו לכישלון וגם הציג אמות מידה למנהיגות אחראית:

מקצועיות ולא חובבנות, ממלכתיות ולא כיתתיות, ניסיון ולא פזיזות, שיקול דעת ולא הרפתקנות, נחישות ולא הססנות.
מדינת ישראל עומדת היום בפני אתגרים עצומים והחלטות קשות, כאלה שיקבעו את גורלנו. נדרשת היום רוח חדשה שממנה תבוא תקווה לעם ישראל. התקווה צריכה לשאוב את השראתה מן האבות המייסדים, מאנשים שצפו פני עתיד מתוך חזון מעוגן במציאות – מנהיגים שביד אמונה ונחושה, פעלו בעוצמה לחיזוק ישראל לדורי דורות.
ממשלה ונבחרי ציבור יונקים את סמכותם מהעם. שורשי הסמכות והלגיטימציה של ממשלה זו ייבשו. בדמוקרטיה העם הוא הריבון. על כן, צריך לחזור אל העם ולאפשר לו לומר את דברו.

מה רוצה העם? מה הוא מבקש היום?
הוא רוצה הנהגה שתשמור על ילדינו.
הנהגה שתבטיח את עתידנו.
הנהגה שתחזיר לכולנו את האמונה.

בואו נאפשר לעם לחזור ולהאמין. בואו נלך אל העם.

בואו נחזיר לו את התקווה.