//

הבלוג של הליכוד

משנים את התמונה

ארכיון פוסטים עם התג "זאב ז’בוטינסקי"

הזמנה לציון יום ז'בוטינסקי בכנסת

יום שלישי, 14 ביולי, 2009

הזמנה

הרינו מתכבדים להזמינך להשתתף במפגש רעיוני בנושא

מורשתו של זאב ז'בוטינסקי, 69 שנה לפטירתו

במעמד ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו

ביום רביעי, א' באב התשס"ט, 22 ביולי 2009

באודיטוריום הכנסת, ירושלים

בתכנית:

13:00 התכנסות

14:00 דיון מיוחד במליאת הכנסת לציון יום ז'בוטינסקי

15:00 מפגש רעיוני באודיטוריום הכנסת

דברי פתיחה: סגן יו"ר הכנסת, חה"כ דני דנון

הענקת מגן הוקרה: לבית"רי משה דולגין - נציב ברית חיילי האצ"ל

דברי ברכה: ראש ממשלת ישראל, מר בנימין נתניהו

יו"ר הכנסת, מר ראובן ריבלין

הרצאה בנושא: "דגלים מעל הגטו" - סיפור גבורתם של חניכי ז'בוטינסקי במרד גטו וארשה

מרצה: פרופ' משה ארנס, שר הבטחון לשעבר

הכניסה בלבוש הולם

אין להביא נשק ומצלמות

חובה להצטייד בתעודה מזהה

אוטובוס יעמוד לרשות הבאים במצודת זאב,

רח' קינג ג'ורג' 38, תל אביב

בשעה 11:45 בדיוק

נא לאשר השתתפות עד ה - 19 ביולי 2009

טלפון: 03-528-6016

**לא תותר כניסה למשכן הכנסת ללא הרשמה מראש**

אזכרה לחללי "אלטלנה"

יום שני, 11 במאי, 2009

במלאת 61 שנה להירצחם של חברינו הי"ד, נעלה לקברם ונתייחד עם זכרם, היום, י"ט סיון תשס"ט, 11 ביוני 2009, בשעה 17:00, בבית העלמין הצבאי נחלת-יצחק.

הטקס ייערך בהשתתפות ראש הממשלה, אישי ציבור, משפחות הלוחמים ואנשי האצ"ל.

מורשתו של ז'בוטינסקי ודרכו של הליכוד

יום ראשון, 23 בנובמבר, 2008

כניסתו של זאב ז'בוטינסקי לזירה הפוליטית היא התפתחות שיש לברך עליה - אדם משכמו ומעלה המבקש לקחת חלק בחיי הציבור בכדי לסייע בעיצוב עתידה של ישראל. אך הצעד של ז'בוטינסקי, יזם היי-טק, טייס קרב ואיש עקרונות חורג ממימד הזמן הפוליטי. מדובר פה גם בסגירת מעגל.

ז'בוטינסקי נקרא על שם סבו זאב ז'בוטינסקי. ענק שהיה סופר, מתרגם, משורר, נואם, מצביא ומכונן הזרם הרוויזיוניסטי שעל שורשיו הרעיוניים צמחה תנועת הליכוד. מדינאי מרחיק ראות שנמזגו בו נשמתו של איש רוח, יכולותיו הרטוריות של מנהיג גדול וכושר נבואי כמעט תנ"כי.

הסב שנולד ב-1880 באודסה וגילה כבר בימי נעוריו מעלות של איש ספר, הפך לעיתונאי ומחזאי ולאחר מכן לפעיל ומנהיג ציוני שחלם על צבא יהודי והקים חרף התנגדותם של גורמים ציוניים את הגדוד היהודי הראשון, הרי הוא גדוד נהגי הפרדות, בסוף מלחמת העולם הראשונה.

לאחר המלחמה קבע ז'בוטינסקי את משכנו בירושלים והמשיך לפעול לקידום המטרות הציוניות. בשנים הבאות יספיק ז'בוטינסקי להיכלא, לכתוב רומן גדול, להקים את התנועה הרוויזיוניסטית ותנועת בית"ר. לעמוד בראש תנועת האצ"ל, לעורר מחלוקות בתנועה הציונית, להתנגד לספר הלבן ולהתריע מפני השואה ועלייתו של היטלר. קצרה היריעה מכדי לתאר את המעשים, המוסדות ובעיקר המילים והרעיונות בזכותם מהדהד קולו עד היום, אך סיפור חייו שממנו כמו גם מכתביו נגזרת מורשתו מלמד אותנו שיעור חשוב.

מנהיגות אמיתית, מלמד אותנו ז'בוטינסקי, מוהלת בתוכה תקווה ופיכחון. היא היכולת לחלום ולהוביל אל הישג שנראה בלתי אפשרי, אך גם להישיר מבט חודר אל עבר האיומים שעדיין נחבאים בערפילי העתיד. אומנות המיזוג העדין בין אידיאליזם לאיזמל הקר של הריאל פוליטיק.

"קיבצו ברזל, המליכו מלך ולימדו לצחוק" ציווה לנו ז'בוטינסקי, ואנו הולכים בדרכו.

בכדי שנוכל להמשיך ולקיים מדינה יהודית ודמוקרטית משגשגת, עלינו להישיר מבט ולבחון את הנחות היסוד הביטחוניות אך גם החברתיות והכלכליות שלנו. הניסיון של מורשת העבר, מלמד אותנו לייחס משנה זהירות להבטחות ההווה ולהתכונן לאיומים אותם צופן העתיד. בזירה הפלשתינאית יש לחתור למשא ומתן זהיר השולל נסיגות חד צדדיות. כל זאת במקביל להנחת התשתית לשלום כלכלי שיצור חברה פלשתינאית בריאה ומשגשגת שכינונה יסייע להוביל לשלום אמת.

וגם תקווה. שינוי עמוק וסדור במערכת חינוך הישראלית שיקפיץ אותה לפסגת ההישגים העולמיים, רפורמות כלכליות במיסים, בבירוקרטיה ובמגזר הציבורי שיהפכו את ישראל לאחת הכלכלות המשגשגות בעולם, נקיטת צעדים מרחיקי לכת שיעקרו את הפשיעה המאורגנת והאלימות המשתוללת ברחובותינו ויחזירו את הביטחון האישי לאזרחי ישראל.

היום אנו מתברכים בהצטרפותו לתנועת הליכוד של זאב ז'בוטינסקי. יכולותיו, יושרו וערכיו יוסיפו נדבך נוסף ליכולתנו לחולל את השינוי. אך מלבד תקווה לעתיד מזכירה לנו הצטרפותו שיעור מהעבר. את דרך האמצע המשלבת חלום ומציאות, דרכו של הליכוד. ביחד נצליח!

נאום בכינוס המיוחד בכנסת לרגל הדו"ח הסופי של ועדת וינוגרד

יום שני, 4 בפברואר, 2008

מלחמת לבנון השנייה הייתה כישלון, והאחריות העליונה לכישלון היא של ראש-הממשלה, אהוד אולמרט.

כדברי ועדת וינוגרד: "האחריות הכוללת לניהול המלחמה הייתה מוטלת על הדרג המדיני, ובראשו ראש-הממשלה… האחריות לכישלון מונחת לפתחם של הדרג המדיני וצמרת הדרג הצבאי… היטלנו אחריות אישית על שלושת הקברניטים".

האחראים לכישלון הם אפוא ראש-הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. אם יש משמעות למושג אחריות, ראש-הממשלה חייב גם הוא ללכת. אם אין משמעות למושג זה, יש להחזיר לאלתר את דן חלוץ ועמיר פרץ לתפקידיהם.

בסרבו לפנות את מקומו, ראש-הממשלה בורח מאחריותו. לא יעזרו כל התירוצים: לא ההיתפסות לחלק קטן מהדו"ח, לא העלאת דוגמאות של כשלים נקודתיים מן העבר, וגם לא יועיל הניסיון של ראש-הממשלה לגלגל את האחריות לעם, לאופוזיציה ועלי אישית.

כן, ראש הממשלה, כולנו תמכנו בייעדי המלחמה וגם היום לא חזרנו בנו; התנהגנו בממלכתיות מופתית ואיננו זקוקים להטפות בעניין הזה. אבל לא תמכנו בניהול הכושל של המלחמה.

ראש-הממשלה, לא אנו ניהלנו את המלחמה. אתה ניהלת אותה! לא אנו ניהלנו את החטיבות, האוגדות, הסיוע האווירי, גיוס המילואים או אי-גיוס המילואים. אתה היית זה שהיה צריך לבדוק את מוכנות הצבא והפעלתו וגם את הגנת העורף, ודבר זה חבריי ואני היינו בטוחים שעשית.

ידידי חברי הכנסת, השתתפתי בהרבה פעולות צבאיות. עם כמה מכם הלכתי שכם אל שכם בלילות חשוכים מעבר לקווי האויב, פיקדתי על כמה וכמה מבצעים ונטלתי חלק בקרבות. אני חייב להגיד לכם: גלגול כזה של אחריות מצד המפקד לאחרים לא ראיתי מימי!
נוהגים לומר שהכישלון הוא יתום. לא אצלך, מר אולמרט. אצלך לכישלון יש הרבה אבות, חוץ מאב אחד. כולם אשמים, חוץ ממך, אהוד אולמרט.

אתה מדבר על אחריות, אבל אחריות זה לא לדבר על אחריות; אחריות זה לשאת באחריות, להיות מוכן לשלם את המחיר על דרך ואמונה– וגם על כישלונות.

אבל אתה אינך מגלה אחריות כי אתה אינך מוכן לשלם שום מחיר. להיפך. אתה קובל על כך שמישהו אפילו מעלה על דעתו שאתה צריך לשלם מחיר כלשהו. במקום זה, נשאת נאום של עורך-דין, אבל לצערי לא של מנהיג.

כשהכישלון במלחמה הוא כל כך רחב, כל כך יסודי, כשהוא עולה בחייהם של כל כך הרבה חיילים ואזרחים, כשחלקים שלמים של הארץ נתונים במשך שבועות לאש טילים — הצעד ההכרחי והמתבקש הוא החלפתו של ראש-הממשלה.

מר אולמרט ואנשיו אומרים לנו בציניות: מי שכשל הוא זה שיתקן, אסור להחליף את הקברניט. זה בערך כמו להגיד אחרי אסון ה"טיטאניק" שאם הקברניט היה שורד, צריך היה לתת לו עוד אוניה.

אבל יש משמעות עמוקה יותר לכישלון מאשר גורלו של הקברניט, של ראש-הממשלה. חיי האומה אינם מסלול הישרדות אישי של ראש-הממשלה. חיי האומה שלנו הם מסעו המופלא והמיוסר של העם היהודי במשך אלפי שנים. עברנו, ואנו עדיין עוברים, באוקיינוס הזמן הסוער, שגליו מאיימים לעיתים להטביע את ספינת עמנו – ועדיין לא הגענו לחוף מבטחים. מאבקים ואתגרים רבים עוד נכונו לו.

על הסיפון מתחלפים הקברניטים האוחזים בהגה, אבל מטרתם חייבת תמיד להיות אחת — לא הישרדותם האישית, אלא הבטחת קיומו, ביטחונו ושגשוגו של עם ישראל.

מהו הדבר החשוב ביותר הנדרש מראש-הממשלה בישראל? וועדת וינוגרד השיבה על כך בבהירות: "אמות המידה העיקריות לבחינת פועלם של נבחרי ציבור הן שיקול דעת, אחריות, מנהיגות, ראייה אסטרטגית וכשירות במובן הרחב".

אכן, מנהיגי העם חייבים להיות בעלי חזון המבוסס על קריאה נכונה של המציאות. עליהם להיות בעלי תבונה מדינית וחשיבה אסטרטגית מפוכחת. עליהם לזהות ולהדוף בזמן את הסכנות הנשקפות לעמנו, ועליהם לממש את ההזדמנויות הנפתחות לפניו.

זו הייתה תרומתם הכבירה של הרצל ונורדאו, ז'בוטינסקי ובן גוריון. זו הייתה גם תרומתם של ראשי ממשלה אחרים בישראל שקראו נכון את המפה במדיניות, בביטחון ובכלכלה.

הם שמרו על בטחון המדינה, עשו שלום עם מצרים וירדן, קלטו את גלי העלייה, נערכו להדוף את סכנת הטרור האסלאמי, והתאימו את כלכלת ישראל לעולם המחר.

כל פעולה כזו דרשה שיקול דעת בזמן אמת וראייה שצופה את פני עתיד - כלומר, מחשבה אסטרטגית, יכולת מפותחת לקרוא את מפת המציאות ולהתאים לה מענה.

ואלה בדיוק הן היכולות שוועדת וינוגרד קבעה שלא היו קיימות אצל ההנהגה הנוכחית — לא לפני המלחמה, לא בזמן המלחמה, ולא בסופה. כדברי ועדת וינוגרד:"לא מצאנו ראייה אסטרטגית מדינית ביטחונית שהייתה אמורה להוות תשתית וקו מנחה להחלטות".

ראש-הממשלה, אחרי שקוראים את הדברים החמורים האלה של הועדה שאתה מינית — נשאלת קודם כל השאלה:
מה עשית שם?
לא קבעת אסטרטגיה,
לא התווית מדיניות,
לא נתת קו מנחה.
אז מה עשית שם?

בצה"ל קוראים לזה לדשדש במקום, או בשפת הלוחמים - להתברבר בשטח!

איך יכולה הייתה להיות הכרעה אם אתה, האחראי למערכה, כלל לא ידעת מה אתה עושה?

אין פלא שהוועדה הגדירה את מלחמת לבנון השנייה כ"החמצה גדולה וחמורה". וזו לא הייתה ההחמצה היחידה של האנשים שמובילים היום את המדינה:

הנסיגה החפוזה מלבנון – החמצה!
הנסיגה החד צדדית בדרום – החמצה!
התמוטטות ציר פילדלפי – החמצה!

ההחמצות הללו יצרו עד עכשיו שני בסיסי טרור איסלאמים בצפון הארץ ובדרומה, התחמשות מוגברת של החיזבאללה, ועכשיו גם זרימה אדירה של נשק לידי החמאס וסכנה של זרימת מחבלים מעזה בתנועה סיבובית חזרה לתוך ישראל!

זה מה שקורה כשלראש-הממשלה אין שיקול דעת וראייה אסטרטגית — כשהכל רדוד, חסר עומק ותועלתני, ומשתנה חדשות לבקרים.

לא יאומן, אבל שבועיים אחרי תחילת מלחמת לבנון השנייה, פורסם בעיתון הארץ: "אהוד אולמרט אמר אתמול שתוצאות המלחמה בצפון יאפשרו לו לקדם את תכנית ההתכנסות בגדה".

בינתיים, לאור התוצאות ההרסניות של שתי הנסיגות החד-צדדיות שכבר בוצעו, ולאור ההתנגדות הציבורית הגורפת לנסיגה חד צדדית שלישית, נטש ראש-הממשלה תכנית זאת והחליף אותה בתכנית אחרת, הזויה ומסוכנת לא פחות:

הוא יעשה הסכם שלום מדומה עם פרטנר שאין בכוחו לקיים את ההסכם - ויקרא לזה שלום.

הרי הרשות הפלסטינאית לא רק שאינה מסוגלת להילחם בחמאס. היא אפילו אינה מסוגלת לטפל באנשי המנגנון שלה שרצחו ישראלים לאור יום רק לפני שבועות אחדים.

איזה תוקף יש להסכם עם גורם שאינו מוכן אפילו לומר את המילים "מדינה יהודית", ואינו מסוגל לנקוף אצבע להילחם בטרור?

אנחנו רוצים בשלום אמיתי, ולא בשלום מדומה שלא יחזיק מעמד. כל ההתמקדות בשלום מדומה זה בחודשים האחרונים באה כדי לשרת שתי מטרות:

1. להשאיר בתפקידו ראש-ממשלה שכשל.
2. להצדיק את הפרת התחייבותו של אהוד ברק.

אהוד ברק התחייב ואמר כמה פעמים שלפני פרסום הדו"ח הסופי של וועדת וינוגרד הוא יפעל להחליף את ראש-הממשלה - או שיקבע תאריך לבחירות. כך הוא אמר. אז הוא אמר!

ב-23.9.07 אמר אהוד ברק: "אני עומד במילתי". כך הוא אמר.
אז הוא אמר!

"מילה זו מילה," הוא אמר. אז הוא אמר!

ואני שואל את מר אולמרט ומר ברק: איזה הסבר אתם נותנים לציבור כשאתם נצמדים למשרדיכם?

אתם אומרים שטובת המדינה לנגד עיניכם, כשבעצם - אתם מתכוונים לטובתכם האישית.

אתם אומרים שאתם רוצים אתם ביציבות שלטונית, כשבעצם - אתם מתכוונים ליציבות שלטונכם.

אתם אומרים שמטרתכם היא שמירה על הביטחון, כשבעצם - אתם מתכוונים לשמירה על כיסאותיכם.

ובכלל, באיזו יציבות ובאיזה ביטחון מדובר? הרי ממשלה שעוסקת רק בהישרדות תמשיך להיטלטל בין הרפתקנות מדינית והרפתקנות צבאית, ושני הקטבים מסוכנים באותה מידה למדינת ישראל!

אין לנו ברגע זה פרטנר פלסטיני שמסוגל להביא את עמו לשלום.
הגורם המרכזי שמאיים היום על קיומנו, משגר כלפינו טרור ומונע שלום עם שכנינו - הוא האיסלאם הקיצוני. עלינו להרחיקו ולא לקרבו, להחלישו ולא לחזקו.

בצד הסרת האיום האיראני, עלינו למנוע הקמת בסיסי טרור איראנים נוספים סביבנו כדוגמת חמאסטן בעזה ומעוז החיזבאללה בצפון.

אבל המדיניות של קברניטי הממשלה, שכבר הביאה לנו את שני הבסיסים הללו, עוד מכינה לנו בסיס איראני שלישי, והפעם בלב הארץ ובלב ירושלים .

כי יש עובדה אחת פשוטה: כשצה"ל יוצא - החמאס נכנס.

הממשלה מתעלמת מעובדה זו פעם אחר פעם. היא מוציאה את צה"ל ונסוגה - ואחר כך מחפשת פתרונות לטילים ולמפגעים שמשוגרים אלינו מבסיסי הטרור שהיא עצמה עזרה להקים.

מעל כל זה, עלינו להכיר באמת יסודית שנחשפה בכישלון של מלחמת לבנון השנייה. כדברי הוועדה: "ישראל לא תוכל לשרוד באזור זה, ולא תוכל להתקיים בו בשלום או ברגיעה, בלי שבה עצמה ובסביבתה יאמינו כי יש לישראל מנהיגות מדינית וצבאית … שתרתיע את אלה משכניה שירצו לפגוע בה …"

"לראשונה במלחמות ישראל, מלחמה שישראל הייתה מעורבת בה שהסתיימה בלי שישראל ניצחה בה בבירור. קשה להגזים בהשלכות מרחיקות הלכת של תוצאה זו בעינינו, כמו גם בעיני אויבינו".

ואכן, בעייני אוייבנו הלקח הוא פשוט: מלחמה עבורם היא כבר לא אופציה מפחידה.

ואת זה אנו חייבים לשנות!

מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך עם מנהיגות כושלת וחסרת אחריות — מנהיגות רשלנית שמאפשרת חודשים ושנים ירי טילים על יישובינו, אזרחינו וילדינו.

אזרחים רבים מכל חלקי העם מבקשים מנהיגות אחרת: מנהיגות ערכית שאומרת לעם את האמת, שמציבה בפניו יעדים ריאליים, שמקיימת את הבטחותיה, שמובילה בבטחה, שאינה משנה את דרכה על פי צרכי ההישרדות שלה.

שאיפה זו מאחדת היום אנשים רבים בעלי דעות שונות מימין ומשמאל, כולל חברים אמיצים בתוך הבית הזה. הם מאסו בתרגילים ובתכסיסים, בעולם שבו הפוליטיקה היא חזות הכל.

כי על השיח הציבורי בישראל השתלטה לאחרונה תרבות של טשטוש ורמיה שאסור לנו לקבלה: שקר הוא אמת, רע הוא טוב, כשלון הוא הצלחה.

איפה הערכים והאידיאלים שהנחו אותנו כל השנים?

האם מנהיגות צינית וחסרת אחריות זו היא הדוגמא שניתן לילדינו?

אמר דוד בן-גוריון: "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך". ראוי להוסיף לדברים החשובים הללו: "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה ומפקדיה בידי ההנהגה הראויה לכך".

צדקה ועדת וינוגרד כשאמרה שהדרך להחלפת מנהיגות כושלת במנהיגות ראויה עוברת בסופו של דבר דרך הציבור, דרך הקלפי, דרך העם.

רוב העם מסכים עם הקביעה המרכזית של ועדת וינוגרד: אהוד אולמרט נושא באחריות העליונה לכישלון. ועל כן אהוד אולמרט חייב ללכת.

ראש-הממשלה, לא תוכל לאורך זמן לחמוק מן האמת הזאת וממשפט הציבור. הבחירות יגיעו, ושם נפגוש כולנו את רצון העם.

והעם הזה, שהוא חפץ חיים, יחליף את הכישלון בהצלחה ואת הציניות בציונות.

בעזרת השם,נאחד את הכוחות העצומים של כולנו, נהדוף את הסכנות, ונממש את ההזדמנויות הגדולות שהעתיד טומן בחובו לעמנו.

נאום לזכרו של יאיר שטרן ז"ל - במליאת הכנסת

יום שלישי, 29 בינואר, 2008

אברהם שטרן, "יאיר", נולד לפני 100 שנה והוא נרצח השבוע לפני 66 שנה. הוא היה אחד האישים המסעירים בתקופה הסוערת בין שתי מלחמות העולם, שבה נקבע גורל היישוב היהודי בארץ ישראל, וגורל הציונות כולה.

אף שנרצח כמה שנים לפני ההחלטה על הקמת המדינה, היו לחייו ומותו השפעה חשובה ביותר על המאבק לעצמאות ישראל ועל סילוק הבריטים מן הארץ.

בזכות אישיותו המיוחדת, דרכו ומנהיגותו הצליח יאיר לקבץ סביבו חבורה נועזת של צעירים אידיאליסטים בעלי שיעור קומה. דמותו הייתה רבת השראה ורבת מימדים: אינטלקטואל, רומנטיקן ספוג בתרבות וספרות, משורר, אסתטיקן משכיל. אבל מעל לכל אלה הצטיינה אישיותו בנכונות מוחלטת למסירות נפש ובהקרבה למען הרעיון הלאומי.

אברהם שטרן עלה לארץ בשנת 1925 ולמד באוניברסיטה העברית. שם התיידד עם אבי, שזוכר את יאיר כאדם שקט ורציני שהרבה להקשיב והמעיט לדבר. חברתו רוני, לימים רעייתו, תמיד הייתה לצידו. אבי זוכר את יאיר כ"עדין נפש", סקרן מאוד ובעל יכולת לימוד גבוהה מאוד. הוא למד יוונית אצל פרופ' שוובה, והיה סטודנט מחונן. ללא ספק הוא הושפע מהויכוחים הרעיוניים העזים שהתלקחו אז באוניברסיטה. הוא התיידד עם הסטודנט דוד רזיאל ושניהם התגייסו להגנה.
במאורעות תרפ"ט התערער אמונם של רבים מחברי ההגנה במנהיגות היישוב העברי. כשהוקם הארגון הצבאי הלאומי בשנת 1932, היה יאיר בין אלה שפרשו משורות ההגנה והצטרפו לארגון החדש.

באותה תקופה חיבר שירים רבים. המפורסם שבהם הוא "חיילים אלמונים" שהשפעתו הייתה עצומה על הלוחמים באצ"ל ובלח"י, ושהפך לימים גם לנכס צאן ברזל בשירה העברית.

בארץ היו אז כ–120,000 איש, והיישוב העברי היה מעיין שילוב של ירושלים ואתונה. בין המרצים באוניברסיטה היו גאונים כמו קלאוזנר וברגמן, בין הסטודנטים מחוננים רבים, ויאיר מן הבולטים שבהם. הוא סיים את לימודיו ביוונית בהצטיינות והמשיך את לימודיו לדוקטורט באוניברסיטת פירנצה באיטליה. הכל היה פתוח בפניו.

באותה תקופה פרצו בארץ מה שמכונה מאורעות תרצ"ו- תרצ"ח. שטרן החליט להפסיק את לימודיו וחזר ארצה להגן על המולדת. הוא הצטרף להנהגת האצ"ל ושם קיבל את הכינוי המחתרתי "יאיר". בתחילת המלחמה עצרו הבריטים את כל מפקדי האצ"ל, ביניהם גם אותו.אבל הם שוחררו בעקבות החלטתו של רזיאל, שהתקבלה בהשראתו של ז'בוטינסקי, לשנות את יעד האצ"ל ללחימה בגרמנים בלבד ולהפסיק כל פעילות נגד הבריטים.
החלטה זו עוררה ויכוחים עזים בין חברי האצ"ל, ובגינה פרש יאיר בשנת 1941 מהארגון. הוא האמין שהמאבק לפרוץ את שערי הארץ חייב להמשך.
זמן קצר לאחר מכן, לאחר שהיה נתון במצוד גדול מצד הבולשת הבריטית, נרצח בתל אביב.

בדידותו לא הייתה רק פיזית אלא גם רוחנית. האליטה האינטלקטואלית שמשלה אז בכיפה - הסופרים, העורכים, המשוררים, העיתונאים, כותבי המחזות – הציגו אותו כאישיות פסולה ומאוסה. הם לא כתבו עליו מילה אחת טובה, ובוודאי לא שפע המאמרים החיובים שכותבים היום על מנהיגים מסויימים שמקוננים על "בדידותם". יאיר היה מוקע ונרדף, אבל אמונתו הייתה כה עזה שהיא איפשרה לו לעמוד בבדידותו זו בהדר וגאון. לאחר מותו החלה הקבוצה שעמד בראשה להיקרא בשם "לוחמי חירות ישראל".

רבים מהוויכוחים בין הפלגים השונים ביישוב שהתלהטו אז נמוגו בינתיים. אני מאמין שפסק הדין של ההיסטוריה הוא ברור וחד משמעי. המחתרות תרמו תרומה מכרעת לסילוקו של השלטון הבריטי בארץ ישראל ולכינון עצמאותנו.

בלי מאבק זה אי אפשר לומר בבירור שהבריטים היו עוזבים את ארץ ישראל בתפר הזמן ההיסטורי לפני עליית כוחם של הערבים, שגם הם זכו בעצמאות בתקופה זו.

בהעדר פעולת המחתרות, אין לדעת מה היה קורה לשאיפת היהודים להקים מדינה משלהם. יאיר הבין זאת היטב ועל כן תרומתו לסילוק הבריטים כה חשובה.

כבר אמרתי מעל דוכן זה: לא החלטת האומות המאוחדות היא שהקימה את מדינת ישראל. מדינת ישראל קמה בזכות 70 שנות התיישבות ועלייה שקדמו להחלטה הזו, בזכות מאבקם של הלח"י, האצ"ל וההגנה (והשומר וניל"י לפניהם), ובזכות המסד שלוחמים אלה הקימו בדמותו של צבא הגנה לישראל, שהדף את המתקפה הערבית לאחר ההכרזה על המדינה.

בחייו ובמותו יצר יאיר אתוס של מאבק ושל מסירות נפש. במרכז משנתו הייתה ההכרה שאין להתייאש לעולם, גם לא "בימים אדומים של פרעות ודמים בלילות השחורים של ייאוש".

באחד משיריו כתב יאיר: "הוא יבוא, בוא יבוא הגדול בימים, הפורק את העול, הגואל, הזוקף כפופים ומתיר אסורים, יום חירות ומלכות ישראל."
כולנו צריכים ללמוד ממנו תעצומות נפש במאבקים הקשים שעוד נכונו לנו להבטיח את קיומנו ועצמאותנו בארצנו.

יהי זכרו ברוך!