נאום מליאה לכבוד ראש ממשלת בריטניה, גורדון בראון
יום שני, 21 ביולי, 2008אדוני ראש ממשלת בריטניה, ידידי גורדון בראון.
לכבוד הוא לנו לארח אותך בכנסת היום. אני אומר זאת לא רק בשל היותך ראש ממשלת בריטניה, אלא גם בשל הקשר העמוק שלך לארצנו.
כפי שסיפרת לי לפני שנים, קשר זה נוצר ע"י אביך ששימש כיו"ר הועדה לקשרים עם ישראל בכנסייה הסקוטית.
אביך היטיב להכיר את התנ"ך ואת ארץ הקודש. הוא ידע עברית, ובא הנה מידי שנה בשנה ולפעמים פעמיים בשנה .
אני משוכנע שהוא היה מסכים בכל לב לאמירתך שתקומתה של ישראל הוא אחד מההישגים החשובים של האנושות במאה העשרים.
אנו נוהגים לומר שמעשי אבות סימן לבנים, ועל כן אין פלא שאתה מתמיד במחויבותו של אביך לישראל. הוא בוודאי היה גאה מאוד לראות את בנו נואם היום כראש ממשלת בריטניה דווקא בכנסת במעמד מיוחד זה.
אדוני ראש ממשלת בריטניה, יותר מכל אומה אחרת, תולדות הציונות שזורות בהיסטוריה הבריטית.
עשרות שנים לפני הקמתה של מדינת ישראל, בריטניה העמידה כמה מן התומכים הגדולים ביותר של הציונות: הלורד פלמרסטון ,הלורד שפטסבורי, הסופרת ג'ורג' אליוט, בנימין ד'ישראלי, דיוויד לויד ג'ורג' ווינסטון צ'רצ'יל.
ב-1838 כשפלמרסטון ושפטסבורי שיכנעו את הממשלה התורכית לאפשר פתיחתה של קונסוליה בריטית בירושלים, שפטסבורי נתן ביטוי להתלהבותו ביומנו על תקומתה של ירושלים:
“The ancient city of the people of god is about to resume a place among the nations”
ארבעים שנה לאחר מכן, בסוף המאה ה-19, כתבה ג'ורג' אליוט בספרה "דניאל דירונדה" על הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל שתהייה לדבריה מגדלור של חופש בין משטרי העריצות של המזרח.
מחויבותה של בריטניה לתקומתו של העם היהודי הביאה בסופו של דבר להצהרת בלפור, שהפכה לסמן הדרך להכרה בציונות ולאחר מכן במדינת ישראל.
האמת ההיסטורית מחייבת לקבוע שכשם שיצאו מבריטניה הפרו-ציונים הנלהבים ביותר, ביניהם אורד וינגייט וריצ'ארד מיינרצהאגן, כך יצאו ממנה גם כוחות אנטי-ציונים.
בשנים שלאחר הצהרת בלפור, הצליחו כוחות אנטי-ציונים אלה לרוקן מתוכן את הצהרת בלפור ולסתור את כל ההתחייבויות שבריטניה קיבלה על עצמה עם קבלת המנדט על ארץ ישראל. בלחץ ערבי נסגרו שערי הארץ בשנים הקשות ביותר לעמנו.
עם זאת בריטניה, וחיילים יהודים וארצישראליים בשורותיה, היא זו שעמדה לבד מול היטלר וע"י כך איפשרה את הניצחון על הנאצים בהמשך.
האנושות כולה, והעם היהודי בראשה, חבה לבריטניה חוב עצום על עמידה איתנה זו. הניצחון הושג ע"י מנהיגות אמיצה ומפוכחת ומחויבותו של העם הבריטי למורשת הבריטית של דמוקרטיה, זכויות האדם ושלטון החוק.
זוהי המורשת שביססנו בארצנו, ושאנו מקוים שיום אחד יאמצוה גם שכנינו על מנת שנוכל להגיע עמם לשלום אמיתי ובר קיימא.
לצערי, בשנים האחרונות מאמצי השלום של ישראל לא צלחו. אחר הסכמי השלום החשובים שהשגנו עם מצרים וירדן, לא הצלחנו עד כה להשיג שלום עם שכנינו הפלשתינאים.
במידה רבה מאמצי שלום אלה נכשלו כי, אף שהיו תולדה של רצון טוב, הם התבססו לא על ראיית המציאות אלא על טיפוח אשליות.
בקמפ-דיוויד בשנת 2,000 התנפצה האשליה שהמנהיגות הפלשתינאית באותה עת רצתה להשיג שלום.
אשליה זו הוחלפה מהר מאוד בהנחה אחרת, שגם היא התנפצה במהירות: שישראל תוכל להשיג שקט ולברוח מהשנאה התהומית של האסלאם הקיצוני כלפיה ע"י נסיגות חד-צדדיות.
אבל הנסיגות החד צדדיות הביאו את ההיפך הגמור. ככל שנסוגונו יותר, וככל שהכרזנו על נסיגות נוספות, כך גבר הטרור, כך התעודדו הקיצונים, כך התקרבה המלחמה וכך התרחק השלום.
השטחים שפינינו חד-צדדית בלבנון ובעזה הפכו לבסיסי טרור חמושים בחסות איראן מהם נורו על יישובנו עד עתה למעלה מ-8,000 רקטות.
אם יש מדינה בעולם שיודעת את הסכנה בהיתפסות לאשליות הרי זו בריטניה, שלמדה זאת על בשרה. לפני שבעים שנה, מנהיגיה השליכו את יהבם על פייסנות ועל תקוות שווא.
הם כל כך רצו בשלום שהם שכחו את החשיבות של הביטחון וההרתעה, ולא זיהו את טיב האויב העומד מולם.
אל לנו לחזור על טעות זאת. עלינו תמיד לחתור לשלום, אך על מנת שיכון השלום הוא חייב להיות מבוסס על קריאה נכונה של המציאות.
והמציאות היא חדה היום: בין הפלשתינאים אלה שרוצים בשלום אינם יכולים להביאו, ואלה שיכולים להביאו אינם רוצים בו. על כן עלינו להיאבק בקיצוניים ולעודד את המתונים.
ההנחה הרווחת שהבטחה ישראלית לנסיגה כוללת, או כמעט כוללת, מיהודה ושומרון תחזק את המתונים ותקרב את השלום היא שגויה.
הבטחה כזו תשיג את ההיפך, כי הקיצונים יודעים היטב שכל שטח שנפנה יתפס על ידם, כפי שקרה בלבנון ובעזה, והדבר יאפשר להם לגבור בנקל על המתונים.
מה לעשות אם כן?
איננו חושבים שהברירה בפנינו היא לחזור על אותה טעות, או לחליפין לא לעשות כלום. ישנה דרך אחרת, מפוכחת ובטוחה יותר לקידום השלום עם הפלשתינאים.
דרך זו מושתת על שלושה יסודות:
1. הביטחון נשאר בידינו – הביטחון והעוצמה הם התנאי לשלום, ואין מי שיכול להחליף את ישראל במשימה זו.
2. עידוד פיתוח כלכלי מואץ אצל שכנינו הרוצים בשלום – פיתוח כלכלי מחזק את המתונים ומחליש את הקיצוניים. אני דוגל בזה זמן רב, ושמחתי לראות את דבריך החשובים שלך ושל קודמך בעניין זה.
3. שלביות - התקדמות בנושא המדיני צריכה להתבצע צעד אחר צעד. התפיסה שאומרת הכל או לא כלום נכשלת שוב ושוב. היא מהר מאוד מביאה למבוי סתום, לציפיות נכזבות, ולפרצי אלימות.
השלום מבוסס על עוצמה ולא על חולשה, על אמת ולא על אשליה.
כשנחזק את הביטחון, נבסס את הצמיחה הכלכלית באזור, וניווכח שיש מולנו פרטנר פלשתינאי שיכול להלחם בטרור ולהשלים עם קיומנו - אין לי ספק שנוכל להתקדם עמו באחריות להשגת שלום אמת.
אך מה שמטיל ויטיל צל כבד על מאמצים אלה הוא המשך פעולתה החתרנית של איראן באזורנו, ובייחוד חתירתה להשגת נשק גרעיני.
זהו איום על ארצנו, על ארצך, על האנושות כולה.
אדוני, חברי ואני שמחנו לשמוע ממך בפגישתנו הבוקר על כוונתך להעצים את הסנקציות הכלכלית על איראן. זהו קו מציאותי ומפוכח, קו של תקיפות ולא של פייסנות.
לקחי העבר ועובדות ההווה אומרים לנו - לעם היהודי, לעם הבריטי ולכל העמים שהחירות והשלום יקרים להם - דבר אחד: אסור שאיראן תתחמש בנשק גרעיני.
אני רוצה לחזק אותך, ידידי, במאמציך החשובים למנוע התפתחות זו, ולברך אותך שוב עם הגיעך לכנסת ישראל, בירושלים המאוחדת, בירתה הנצחית של עמנו.
















