הבלוג של נתניהו

מאת: זלמן שובל

עונת הפריימריז היא חממה לקיצוניות מילולית, להתלהמות ולהפרחת סיסמאות חסרות כיסוי. כך היה בפריימריז בארה"ב - וכך אצלנו. אלה כללי המשחק ואין לערער על כך - פרט אולי מבחינה מוסרית - ובתנאי שהכל מבינים שעם פירסום התוצאות הניבחרים צריכים "להחליף דיסקט". כך אכן היה באמריקה - והא ראייה שהנשיא הניבחר ברק אובמה מחק מלוח הבקרה הפוליטי שלו חלק גדול מהדברים שאמר בפריימריז, שינה כיוון ללוח בקרה ממלכתי - ומינה את הילרי קלינטון, את שר ההגנה גייטס, מינוי של בוש, ואת ידידו הקרוב של הסנטור מקיין, הגנרל בדימוס ג'ונס - לתפקידים הבכירים ביותר בתחום המדיני-בטחוני בממשלו.

בישראל, השאלה החשובה באמת איננה אם כתוצאה מהפריימריז ומהרשימה שנבחרה בהם הליכוד ירד (זמנית?) בסקרים - שכן המבחן האמיתי יהיה בחודש פברואר כשהציבור יצטרך לבחור בראש ובראשונה ראש-ממשלה וסביר להניח שלנתניהו יהיה יתרון ברור על שני מתחריו. עם זאת, ומבלי להיכנס כרגע לעובי הקורה של התנהלות הבחירות המוקדמות ב"ליכוד" - מה שברור - ומחוייב המציאות, הן מבחינה מדינית והן מבחינה אלקטורלית, הוא שלקראת הבחירות הכלליות על ה"ליכוד" יהיה לעבור, כבר מהיום, ממסלול ה"פריימריז" למסלול הממלכתיות והתבונה המדינית. שכן אם לא, בנימין נתניהו, אחרי שייבחר לראשות הממשלה, עלול למצוא את עצמו בנוסף לסיעה בחלקה לעומתית, עם ממשלה יותר חלשה ובעלת בסיס פרלמנטרי יותר מצומצם מכפי שיהייה זקוק לה כדי לקדם את מטרותיו המדיניות (והכלכליות) ואת האינטרסים הישראליים בכלל.

ואכן, האתגרים שיעמדו בפני ממשלת-ישראל הבאה יהיו מן המסובכים ביותר שהיו לאיזושהי ממשלה ישראלית מעולם. הוויכוח המתנהל בארץ, גם זה בעיקר לצרכי בחירות, בין אלה שלטענתם אומרים "כן לשלום" לאלה שכביכל, אומרים תמיד "לא" - הוא מזויף ומטעה. מאז "אוסלו", ובעצם עוד קודם לכן, ממשלות ישראליות שונות ובעלות צביון פוליטי שונה, הציעו לפלשתינים פשרות שהיו כרוכות בוויתורים יותר גדולים או יותר קטנים מצד ישראל - רק כדי להיתקל בקיר אטום של סרבנות. מנהלי המו"מ הישראלים לא הבינו, או שהתעלמו מכך, שחוסר הנכונות של הצד השני לפשרות אמיתיות נובע מדחיית עצם רעיון המדינה היהודית בסביבתם - ולא משנה אם זו תיצמד ל"קו הירוק" או לא. הסירוב גם של אבו-מאזן לוותר על זכות-השיבה של ה"פליטים" והסובלנות שמפגינים אפילו "המתונים" כלפי הטרור הם עדות לעמדתם הבלתי-מתפשרת של הפלשתינים.

ואולם, אף שבמבט לאחור כל הניסיונות, הן של ישראל והן של האמריקנים, לקדם את השלום - מקמפ דוויד של 1978, דרך וועידת מדריד, אוסלו, קמפ-דוויד של קלינטון וברק, וואי, וכלה באנאפוליס - עלו בתוהו, ממשלת נתניהו העתידה לקום, כשם שהוא עצמו מצהיר, לא תחדל מהמאמצים לקדם את המשא ומתן המדיני עם הפלשתינים ועם העולם הערבי בכלל - הגם שיתלוו לכך גם צעדים ורעיונות חדשים. סביר להניח שהגישה הריאליסטית והפרגמטית יותר של נתניהו לעומת זו של קודמיו המיידיים תנווט את המו"מ לקראת אפשרות של הסדרים מעשיים שאינם תואמים אמנם את חזות השלום האידיאלי שמן הסתם כנראה לא ניתן להשגה בעידן הנוכחי - אך יחד עם זאת יעניקו לישראלים מידה רבה יותר של ביטחון - ולפלשתינים חיים נורמליים יותר הן כבודדים והן כישות לאומית. מכל מקום, הפסקת התהליך המדיני איננה אופצייה, לא לגופו של דבר ולא בהתחשב במציאות הבינלאומית שאיננו יכלים להתעלם ממנה.

בסביבתו של הנשיא הנבחר ברק אובמה מתרוצצות תכניות מתכניות שונות בעניין הסיכסוך הישראלי-פלשתיני, שלא מעטות מהן מתבססות על הקונצפצייה המוטעית (או הכוזבת במתכוון) שכל בעיותיה הבינלאומיות של אמריקה, ובפרט אלה במזרח-התיכון, תיפתרנה במחי יד אם רק יושם קץ לבעיה הזאת - כשמבחינת משיאי העצות האלה הנוסחה הגואלת היא וויתורים ישראלים כמעט לכל אורך הדרך, כולל בעניין ירושלים, הישובים והגבולות וכן בנושאים ביטחוניים מסויימים. גם בעניין האיום האירני אנחנו עדים להתבטאויות בוושינגטון שצריכות לעורר דאגה. אמריקה לא תפעיל כלפינו שיטות שאולי מדינות אחרות לא היו נרתעות מהן - אך ישראל תצליח לעמוד על האינטרסים החיוניים שלה רק אם בראשה תעמוד ממשלה שבצד דבקותה במטרותיה תימצא את הנתיבים המתאימים להבנות ולשיתוף פעולה עם וושינגטון - ולא לעימותים מיותרים.

פורסם לראשונה ב"ישראל היום"

"אין לי ספק, בהכירי את שרון, שהוא היה מודה ואומר כי תוכנית ההתנתקות נכשלה כישלון חרוץ בכל היבט. בהיבט המדיני, המוסרי והעולמי" - אומר חבר הכנסת רובי ריבלין, מותיקי הפרלמנטרים של התנועה, שהגיע לאחרונה למקום השלישי בפריימריס. ביקשנו מפעיל ליכוד להסביר את הצלחתו של ריבלין זו הוא הצביע על שתי מעלות מרכזיות - ריבלין לא זיגזג או זנח מעולם את אמונותיו או את חבריו. כעת מי שהיה חבר ובר פלוגתא של שרון על רקע תוכנית ההתנתקות טוען כי האיש שהכיר היה מתפייס עם המציאות כבר מזמן.

"הכישלון בזירה העולמית הוא כי מעמדנו בעולם לא רק שלא התחזק כלל אלא כי עכשיו דורשים מאיתנו ספיגה ללא תנאי תוך תמיכה במדינת טרור. בצד המוסרי הפסקנו להאמין בצדקתנו וגם העולם מתחיל לערער עליה ובצד הביטחוני עזרנו לגבש מדינת טרור במפתן ביתנו". בעיני רוחו אף רואה ריבלין את רגע ההתפכחות. "מספיק בלבלתם לי את המוח יועציי", בורר ריבלין את מילותיו של שרון ומציין גם כי כמנהגו של האיש, דרכו מההכרה בטעות לניסיון התיקון היה ככל הנראה קצר.

ההליכה לאופוזיציה וההתפכחות הראשונה: ההתנתקות
אחרי חיפושים וניסיונות תיאום מתמקמים דיוויד ואני בחדרו של מנכ"ל הליכוד בקומה ה-13 של המצודה. בשביל ריבלין מיקום הראיון ספוג היסטוריה, "כאשר נפלו השמיים על ראשנו עם פרסום תוצאות הכנסת ה-17 התכנסו פה, בחדרו של מנכ"ל הליכוד. עד אותו יום התרגלנו להיות ארבעים איש בחדר, ורבים חשבו כי הליכוד הגיע לסופו, היינו צריכים להתעשת ומיד."
"החברים כעסו עלי שחזרתי על דבריו של מנחם בגין כי העם בחר בנו לשרת אותו מהאופוזיציה", מספר רובי שהציע במעמד זה לחברי הסיעה הקטנה לשכנע את עצמם ואת העם שהליכוד הוא אלטרנטיבה שלטונית. "הצלחנו לעשות זאת מהר משחשבנו", מציין ריבלין ומצביע על הסיבה העצובה לכך.

"תמיד ניסו לשכנע את הציבור בישראל שההתנתקות תבהיר לפלשתינאים את הערך של העזיבה בשקט של הישראלים, והנה התברר לציבור שעשיית מחוות חד צדדיות רק מגבירה את ההתנגדות של הפלשתינאים למעמדה של ישראל ואת המחשבה שאפשר להכניע את ישראל. היינו עדים להתנפצות תורת ההתנתקות בפניהם של טועי הדרך שבחרו לחלום חלום והתעוררו לסיוט בלהות".

ההתפכחות השנייה: המשבר הכלכלי העולמי ורפורמות נתניהו
לטענת ריבלין אחת מהסיבות להפניית העורף של חלקים גדולים בעם לליכוד בבחירות האחרונות היא התרופה המרה שרשם נתניהו לכלכלה הישראלית בתקופתו כשר אוצר. על רקע המשבר הכלכלי, מבינים עכשיו חלקים גדולים בעם את ערכה של מדיניות זו. "אלו המחזיקים בעמדות הליכוד בנושאים המדיניים-בטחונים כעסו על הליכוד לא בגלל מעשיה של ממשלת שרון ברמה החברתית, אלא בגלל מה שעשה שר האוצר בנימין נתניהו. הם היו מוכנים להבדיל בין שרון לנתניהו ולהאשים את נתניהו במכות שקיבלו השכבות החלשות".

"לפתע, כשהמשבר העולמי אחז בתזזית את ארה"ב, אירופה והמזרח הרחוק, הבינו כולם שהפגיעה המינורית בישראל היא תוצאת פעולותיו של נתניהו, וכי היא הייתה נחוצה לצורך הבראת כלכלת ישראל שהגיעה בתחילת העשור על עברי פי פחת."
"פתאום הבינו כולם שביבי הוא מנהיג, ושאת מה שעשה עשה מתוך דאגה למדינה. כמנהיג הוא הוביל את הכלכלה הישראלית לחוף מבטחים המאפשר לנו היום יציבות ממנה נהנים מספר מצומצם בלבד של מדינות בעולם."

ירושלים והחזרתה של ההכרה בתורה הציונית
למרות המחיר היקר ששילמה ישראל על תוכנית ההתנתקות, רואה ריבלין בהעלאת סוגיית חלוקתה של ירושלים על סדר היום המדיני את "השגיאה הנוראית ביותר של ממשלת אולמרט-ליבני". לתפיסתו מדובר בצעד ראשון בדרך שתבטיח את הנצחת הסכסוך למאות שנים.
"ההסכמה הלאומית היא שירושלים איננה עולה על סדר היום", אומר ריבלין, "אין מדובר בשכונות אלו או אחרות אלא על ירושלים וחלוקתה. דבר שרק ינציח את הסכסוך לעוד מאתיים שנה ולא יקדם את השלום. ירושלים לא ניתנת לחלוקה, וחלוקתה תביא להר געש המתפרץ בכל רגע בגלל הסכסוכים שתיצור הריבונות הכפולה."

"ירושלים נמצאת על סדר היום, זה דבר שאי אפשר להבין אותו. אני לא צריך להיות אדם חרדי בשביל להבין זאת, זה דבר שהוא תכלית קיומה של כל התנועה הציונית. העם התחיל להבין שמוכרים לו סיפורים והסיפורים האלה לא יביאו אותו לחוף מבטחים של שלום אלא למצב בלתי נסבל", מסכם ריבלין הרואה בצעד זה את התנתקותה הסופית של הממשלה הנוכחית לא רק מהמציאות אלא גם מהעם. זוהי גם, לתפיסתו של ריבלין, משימתה הראשונה של ממשלת הליכוד, "להחזיר לעולם את ההכרה בכך שהתורה הציונית היא תורה מוסרית, ושלעם ישראל יש זכות על ארצו".
מתפיסת מציאות כזו נובעת באופן טבעי התנהלות אחרת אל מול הפלשתינאים, "אין לקיים משא ומתן שבו ישראל נותנת ולא מקבלת דבר, אין לקיים משא ומתן שלא על בסיס הדדיות ואין להתחיל איזושהי מפת דרכים מבלי תנאים ראשוניים : הפסקת הטרור וההסתה, הכרה בישראל ודמוקרטיה."

הפריימריס - והחזרה ל-77′
לריבלין החבר בתנועת הליכוד מאז הקמתה לא הייתה זו הפעם הראשונה או השנייה בה הוא מבקר בסניפי הליכוד בתקופת הפריימריס. גם את האנשים, המלאכה הפוליטית, ואת האינטנסיביות הנלווית לתקופה זו הוא כבר מכיר. לדבריו הוא לא היה עד לדברים שהוא כבר לא ראה בעבר, אלא שחלק מההתרחשויות, גם אם לא היו ראשוניות החזירו אותו שלושים שנה אחורה.

"אני חייב לומר שאנחנו חזינו בזחילה לכיוון הליכוד בזכות התהליכים שציינתי, אבל הסחף האדיר היה כשבני בגין ובנימין נתניהו הסכימו על חזרתו של בני לשורות הליכוד. הייתה בכך איזושהי בשורה ורוח שהביא לתזזית חיובית בכל הסניפים והשווקים בישראל. כי בני בגין הוא לא רק בגין הוא גם בני", מתפייט ריבלין, "ההתלהבות היא כפי שהייתה בשנת המהפך ב-77′. "
"עד לחזרתו הרבה אנשים טובים הבינו את התהליך המתרחש אך טרם הפנימו אותו", אומר ריבלין, "ואז, שבני בגין חזר לליכוד כאילו זעקו פתאום כולם יחד בהסכמה כללית - "השיבנו הליכוד אלייך ונשובה, חדש ימינו כקדם".

שעות אחדות לפני טיסתו לצרפת לפגישה עם ניקולא סרקוזי, כינס נתניהו מסיבת עיתונאים בה פרש את תפיסתו בנוגע לשינויים הנדרשים בהתנהלותה המדינית והבטחונית של ישראל, אל מול הפלסטינאים ולנוכח התקפות הקסאמים הבלתי פוסקות על הישובים בדרום הארץ.

"אני יוצא לצרפת שם אפגוש מחר את נשיא צרפת ניקולא סרקוזי, אני הולך להבהיר לו שם דבר אחד מרכזי. שעידן החולשה של ממשלת לבני-אולמרט הולכת להסתיים", "מה שתושבי ישראל רואים בחודשים האחרונים זה חולשה מתמשכת, נכונות לוותר על הכל תמורת לא כלום"

"רק היום נפלו תשעה קסמאים ונוחת גשם של קסאמים במשך חודשים על תושבי אשקלון ועל ישובי הנגב, ללא כל מענה", אמר נתניהו וציין כי הממשלה הנוכחית לא רק שלא הגיבה בפעולה, אלא הציעה ויתורים מרחיקי לכת. "הממשלה משחררת אלף מחבלים ללא קבלת שום תמורה, היא מוותרת בירושלים, היא מוותרת וחוזרת לקווי 67 ומוכנה לוותר על כל האזורים, והדבר הלא יאומן, שהיא מוכנה להכניס אלפי פליטים פלסטינאים לתחומה של מדינת ישראל. אני אבהיר לנשיא סרקוזי, ולכל ידידינו ואויבנו בעולם, המדיניות הזאת עומדת להסתיים"

"ממשלת ליכוד בראשותי תחזיר את הביטחון לתושבי ישראל, תחזיר את הגאווה והתקיפות לעמדות שלנו. בכל מסגרת מדינית אנחנו נעמוד בתקיפות על ירושלים מאוחדת, ועל גבולות ברי הגנה ולא נסכים אפילו שפליט אחד מפליטי 48′ יכנס לתחומה של מדינת ישראל לא לאשקלון, לא ליפו, לא לעכו לא לשום מקום", הדגיש נתניהו, "עידן החולשה עומד להסתיים וחברי בליכוד ואני נשנה אותו ונחזיר בחזרה את הביטחון לאזרחי מדינת ישראל", סיכם נתניהו.

בתשובה לשאלות הכתבים התייחס נתניהו להתנהלותה של ישראל אל מול החמאס: "את המצב בעזה נשנה ממעבר למדיניות פאסיבית למדיניות אקטיבית. היום אין לישראל יכולת הרתעה יש יכולת ספיגה", ציין נתניהו והדגיש כי העולם יקבל את רצונה להגן על עצמה במילים "העולם מכבד עם שמכבד את עצמו".

ההכרזות האחרונות של אהוד אולמרט, על כך שחייבים לסגת לגבולות יוני 1967 בכל החזיתות, כולל בירושלים, ועל כך שהתנועה הלאומית - שבה גדל אולמרט, שעל גבה עלה לגדולה בזירה הפוליטית - טעתה לכל אורך הדרך, מטילות עליו צל מוסרי כבד.

אינני מדבר על הצל המוסרי הרובץ עליו בשל התנהלותו האישית, שהיא מושא לכמה וכמה חקירות משטרה, אלא על משהו בסיסי בהתנהלותו כפוליטיקאי, כנבחר ציבור. משהו שתופעת "קדימה" אולי הפכה אותו לנורמה מקובלת, אך הוא משחית את הפוליטיקה הישראלית, ואת הדמוקרטיה שלנו, עד היסוד.

הרי על מה אנחנו מדברים כאן?

על איש פוליטי, שהפוליטיקה היא הקריירה היחידה שלו, כמעט מנעוריו, הבונה את הקריירה הפוליטית שלו, כולה, במשך עשרות שנים, על זהות פוליטית ברורה ומוגדרת, ימנית, לאומית, ויש שיאמרו - אפילו לאומנית, לפני שהוא הופך לפתע את עורו, חובר לאריאל שרון, והופך לראש הממשלה מהפחות אהודים בתולדות המדינה.

אולי יש כאלו שהספיקו לשכוח, אבל ח"כ אולמרט הצביע נגד הסכם השלום עם מצרים; ראש העיר אולמרט היה אורח הכבוד באירועי ההתרמה של העמותות והגופים הימניים ביותר על המפה, בטרקליני יהודים עשירים בכל רחבי העולם.

שלא תבינו אותי לא נכון:

זה בסדר לשנות עמדות אל מול מציאות מורכבת שהשתנתה.

זה בסדר להכיר במציאות חדשה שנוצרה - גם אם אחרים יצרו אותה בניגוד לדעתך - ולהבין כי לא תוכל להחזיר את הגלגל לאחור.

זה גם בסדר להכיר בכך שעלול להתקיים פער בין האידיאל שעליו חונכת ושבו אינך חדל להאמין - ובין היכולת להגשים אידיאל זה במלואו.

וזה אפילו בסדר לקום יום אחד, ולהכיר בכך שהאידיאלים שהאמנת בהם, שהתגייסת ופעלת למענם, ושפעם סחפו אותך (ואולי את העולם כולו) - פשוט איבדו מזוהרם.

תשאלו את החבר'ה ממפ"ם על הגמילה שנאלצו לעבור מן ההתמכרות ל"שמש העמים". בהחלט לא היה קל.

אז מה, בכל זאת, לא בסדר?

מה לא בסדר בכך שאולמרט "ראה את האור" לפתע?

שימו בצד רגע את תיאוריית "האתרוג", שלפיה פוליטיקאים בכירים, הנתונים במצוקה משפטית-אישית, מבינים פתאום על איזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה (רמז: על צד שמאל).

אני מדבר על משהו הרבה יותר עמוק, שבא לידי ביטוי גם ב"שופינג" הפוליטי שעורכים, ממש בימים אלה, כמה וכמה פוליטיקאים, בין מפלגות שונות, בלי שום בושה.

אני מדבר על הדבר הזה שהפכה לסימן ההיכר של תופעת "קדימה", ושבגללו נוהר עתה הציבור בחזרה לליכוד.

על התופעה הזו, שבה עומד פוליטיקאי בכיר, הכי בכיר, ראש הממשלה, ומספר לנו לא רק שאנחנו טעינו והטעינו במשך 40 שנה, אלא שגם הוא טעה והטעה במשך 40 שנה, ואז - במקום להתנצל ולהיעלם לנצח מן הבימה הציבורית - הוא פשוט ממשיך הלאה, בלי בעיה, ומנסה, באותה נשימה, למכור לנו (ולאבו מאזן, ולסורים ולעולם כולו) את חלוקת ירושלים, את הנסיגה מהגולן, ואת המדינה הפלשתינית בגבולות 67′, בדיוק באותה התלהבות שבה מכר לנו, במשך 40 שנה, את ההיפך הגמור —

— על זה אני מדבר, וזה מה שלא בסדר.

כי משמעות התופעה הזו היא פשוטה: במקום שמפלגות פוליטיות, ומנהיגים פוליטיים, יתחרו על לבו של הבוחר, יציגו בפניו תפיסות עולם מנוגדות, יתווכחו ביניהם וינסו לשכנע את הבוחר בצדקתם - כפי שמקובל בכל דמוקרטיה, וכפי שהיה מקובל גם כאן במשך דורות - יצרה כאן "קדימה" תרבות פוליטית חדשה, חסרת תקדים: הפוליטיקאי הוא שעומד לבחירה, ולאחר בחירתו הוא מתאים את הכרזותיו, את מדיניותו, את אמונותיו, למה שהוא מזהה כאופנה השלטת באותו רגע.

רוצים "ירושלים השלמה שלא תחולק לנצח נצחים"? קיבלתם.

רוצים "אף שעל"? קיבלתם.

בא לכם פתאום על "אוסלו" כזה? אין בעיה.

עכשיו הטרנד הוא שתי מדינות? בכיף.

מעבר לגועל שמעוררת התופעה, שבה מגדפיו החריפים ביותר של תהליך אוסלו, עוקפים פתאום את ביילין משמאל; מעבר לאופורטוניזם שריחו נודף; מעבר לציניות שבה מרעילה התופעה הזו את הציבור, ואפילו מעבר לחרפה המוסרית - יש כאן גם בעיה דמוקרטית אמיתית.

כי פעם, כשהעם החליט שלא רוצים את שמיר, ורוצים את רבין - היה ברור ששמיר זה שמיר, ורבין זה רבין.

פעם, כשהעם סירב לתת אמון בפרס, והעדיף את נתניהו - היה ברור מה מייצג פרס ומה מייצג נתניהו.

אבל במצב שבו לאן שלא תפנה, אתה ממשיך לראות אותו פרצוף; במצב שבו אותו אולמרט שפעם הסביר לך ש"פרס יחלק את ירושלים", ושיכנע אותך שהוא באמת חרד מכך, מסביר לך היום, בלי למצמץ, שכן - חייבים לחלק את ירושלים - אתה, הבוחר, מתחיל להתבלבל, להתייאש.

מה הטעם, אתה שואל את עצמך, להשתתף בכל המשחק הדמוקרטי הזה, שבו אתה מקבל בכל פעם את אותו פרצוף, עם דעה חדשה?

והיום, מתברר, זה לא רק אולמרט. זה הפך לנורמה. תראו את עמי איילון.

ובנימה ממש רצינית: אם זה מה שהבוחר רואה יום-יום; אם כל מה שהוא רואה זה פוליטיקאים אופורטוניסטים וחסרי בושה מתנערים, ברגע, מכל מה שייצגו, ועוברים, בלי להסס, למפלגה ממול, לאידיאולוגיה ההפוכה - מה, לדעתכם, תהיה ההתייחסות שלו לפוליטיקה? לערכן של הבחירות?

וזה, חברים, כבר מתחיל באמת לסכן את הדמוקרטיה שלנו.

שני נאומיו של אהוד אולמרט בטקסי יום השנה לרצח יצחק רבין ז"ל מיקמו את קדימה בבירור בקצה השמאלי של הספקטרום הפוליטי. לא היה עוד ראש ממשלה בישראל שהתפשט מכל הנכסים הלאומיים והאסטרטגיים למפרע כאולמרט. המעמדים הממלכתיים אותם ניצל ראש הממשלה לנאומיו לא היו הזירה הראויה לנאומים פולמוסיים ברוח השמאל הקיצוני. אבל ממש כמו הראיון שהעניק אולמרט ל"ידיעות אחרונות" ערב ראש השנה היו נאומים אלה שירות חשוב לויכוח הציבורי ערב בחירות כלליות.

ערב הבחירות ב - 2006 התחפשה "קדימה" למפלגת מרכז. "המפץ הגדול" העביר קולות מהימין למחנה השמאל וערער, לפחות לקדנציה אחת, את הרוב בציבור ממנו נהנה המחנה הלאומי בשלושה העשורים האחרונים.

קדימה הוקמה למעשה כמהלך הפוליטי המשלים לנסיגה החד צדדית מחבל עזה. במהלך הקדנציה האחרונה התברר, כי לא היה מדובר באפיזודה מקרית. המהלכים המדיניים של ממשלת אולמרט - לבני בקדנציה האחרונה תאמו להפליא את עמדות מרצ. קדימה החליפה את מפלגת העבודה כמובילת מחנה השמאל בישראל. לא בכדי היה חיים אורון הנלהב מכולם להקמת ממשלת קדימה השנייה בראשות לבני. ואילו יוסי ביילין הודה השבוע, כי לא היה יכול לנסח את דעותיו טוב יותר מאשר עשה אולמרט בנאומיו.

מיד לאחר בחירתה הצהירה לבני כי תמשיך במדיניות אולמרט - לה הייתה שותפה בכירה - הן בערוץ הסורי והן בערוץ הפלסטיני.

לבני הוכיחה זאת כבר במשא ומתן הקואליציוני הכושל שניהלה בניסיון להרכיב ממשלה בראשותה. את כל הקווים האדומים שהציבה הסכימה לפרוץ - לפתוח הסכמים ולתת תקציבים. דבר אחד לא הסכימה לבני לומר לאלי ישי, לרפי איתן וליעקב ליצמן : שתשמור על ירושלים.

הכיוון של קדימה ברור לחלוטין : נסיגה מוחלטת בכל הגזרות - מיהודה ושומרון, חלוקת ירושלים, ירידה מרמת הגולן. לא רק שלקחי העבר מתהליך אוסלו וההתנתקות לא נלמדו. בקדימה, על סף תהום,  רוצים לצעוד עוד כמה צעדים קדימה.

קדנציה נוספת של קדימה תותיר את ישראל בגבולות שאינם בני הגנה. התפתלות לבני עתה לנוכח הצהרות אולמרט היא טקטית בלבד. עמדות לבני, שניהלה מטעם ממשלת אולמרט את המו"מ מול אבו עלא, זהות לעמדות אולמרט. במהלך כל הקדנציה לא נרשמה שום מחלוקת משמעותית בנושא המדיני בין ראש הממשלה לממלאת מקומו.

בתגובה חשף אולמרט את המשחק הכפול של לבני : גם היא הסכימה לוותר בירושלים. מקורביו צוטטו כי "לבני דווקא גילתה גמישות בנושא הגבולות וגם בנושא ירושלים". גם מול סוריה, הוסיפו מקורבי אולמרט, לבני משחקת משחק כפול ומעבירה מסרים חשאיים לאסד.

אולמרט לפחות אינו מסתיר או מטשטש את עמדותיו, כשם שלא הסתירן בשעתו כשהצהיר על "תוכנית ההתכנסות".

בבחירות הקרובות הבחירה היא פשוטה: המשך דרכם של לבני אולמרט, דרך שלא הביאה שלום אלא טילים, או שינוי ויציאה לדרך חדשה בראשות הליכוד ונתניהו. נסיגה לגבולות 67′ ברוח השמאל או עמידה איתנה על גבולות בני הגנה למען בטחון ישראל.

נשף התחפושות הסתיים.

לאתר של יו"ר סיעת הליכוד ח"כ גדעון סער