איסרו-פריימריז
יום שני, 22 בדצמבר, 2008עונת הפריימריז היא חממה לקיצוניות מילולית, להתלהמות ולהפרחת סיסמאות חסרות כיסוי. כך היה בפריימריז בארה"ב - וכך אצלנו. אלה כללי המשחק ואין לערער על כך - פרט אולי מבחינה מוסרית - ובתנאי שהכל מבינים שעם פירסום התוצאות הניבחרים צריכים "להחליף דיסקט". כך אכן היה באמריקה - והא ראייה שהנשיא הניבחר ברק אובמה מחק מלוח הבקרה הפוליטי שלו חלק גדול מהדברים שאמר בפריימריז, שינה כיוון ללוח בקרה ממלכתי - ומינה את הילרי קלינטון, את שר ההגנה גייטס, מינוי של בוש, ואת ידידו הקרוב של הסנטור מקיין, הגנרל בדימוס ג'ונס - לתפקידים הבכירים ביותר בתחום המדיני-בטחוני בממשלו.
בישראל, השאלה החשובה באמת איננה אם כתוצאה מהפריימריז ומהרשימה שנבחרה בהם הליכוד ירד (זמנית?) בסקרים - שכן המבחן האמיתי יהיה בחודש פברואר כשהציבור יצטרך לבחור בראש ובראשונה ראש-ממשלה וסביר להניח שלנתניהו יהיה יתרון ברור על שני מתחריו. עם זאת, ומבלי להיכנס כרגע לעובי הקורה של התנהלות הבחירות המוקדמות ב"ליכוד" - מה שברור - ומחוייב המציאות, הן מבחינה מדינית והן מבחינה אלקטורלית, הוא שלקראת הבחירות הכלליות על ה"ליכוד" יהיה לעבור, כבר מהיום, ממסלול ה"פריימריז" למסלול הממלכתיות והתבונה המדינית. שכן אם לא, בנימין נתניהו, אחרי שייבחר לראשות הממשלה, עלול למצוא את עצמו בנוסף לסיעה בחלקה לעומתית, עם ממשלה יותר חלשה ובעלת בסיס פרלמנטרי יותר מצומצם מכפי שיהייה זקוק לה כדי לקדם את מטרותיו המדיניות (והכלכליות) ואת האינטרסים הישראליים בכלל.
ואכן, האתגרים שיעמדו בפני ממשלת-ישראל הבאה יהיו מן המסובכים ביותר שהיו לאיזושהי ממשלה ישראלית מעולם. הוויכוח המתנהל בארץ, גם זה בעיקר לצרכי בחירות, בין אלה שלטענתם אומרים "כן לשלום" לאלה שכביכל, אומרים תמיד "לא" - הוא מזויף ומטעה. מאז "אוסלו", ובעצם עוד קודם לכן, ממשלות ישראליות שונות ובעלות צביון פוליטי שונה, הציעו לפלשתינים פשרות שהיו כרוכות בוויתורים יותר גדולים או יותר קטנים מצד ישראל - רק כדי להיתקל בקיר אטום של סרבנות. מנהלי המו"מ הישראלים לא הבינו, או שהתעלמו מכך, שחוסר הנכונות של הצד השני לפשרות אמיתיות נובע מדחיית עצם רעיון המדינה היהודית בסביבתם - ולא משנה אם זו תיצמד ל"קו הירוק" או לא. הסירוב גם של אבו-מאזן לוותר על זכות-השיבה של ה"פליטים" והסובלנות שמפגינים אפילו "המתונים" כלפי הטרור הם עדות לעמדתם הבלתי-מתפשרת של הפלשתינים.
ואולם, אף שבמבט לאחור כל הניסיונות, הן של ישראל והן של האמריקנים, לקדם את השלום - מקמפ דוויד של 1978, דרך וועידת מדריד, אוסלו, קמפ-דוויד של קלינטון וברק, וואי, וכלה באנאפוליס - עלו בתוהו, ממשלת נתניהו העתידה לקום, כשם שהוא עצמו מצהיר, לא תחדל מהמאמצים לקדם את המשא ומתן המדיני עם הפלשתינים ועם העולם הערבי בכלל - הגם שיתלוו לכך גם צעדים ורעיונות חדשים. סביר להניח שהגישה הריאליסטית והפרגמטית יותר של נתניהו לעומת זו של קודמיו המיידיים תנווט את המו"מ לקראת אפשרות של הסדרים מעשיים שאינם תואמים אמנם את חזות השלום האידיאלי שמן הסתם כנראה לא ניתן להשגה בעידן הנוכחי - אך יחד עם זאת יעניקו לישראלים מידה רבה יותר של ביטחון - ולפלשתינים חיים נורמליים יותר הן כבודדים והן כישות לאומית. מכל מקום, הפסקת התהליך המדיני איננה אופצייה, לא לגופו של דבר ולא בהתחשב במציאות הבינלאומית שאיננו יכלים להתעלם ממנה.
בסביבתו של הנשיא הנבחר ברק אובמה מתרוצצות תכניות מתכניות שונות בעניין הסיכסוך הישראלי-פלשתיני, שלא מעטות מהן מתבססות על הקונצפצייה המוטעית (או הכוזבת במתכוון) שכל בעיותיה הבינלאומיות של אמריקה, ובפרט אלה במזרח-התיכון, תיפתרנה במחי יד אם רק יושם קץ לבעיה הזאת - כשמבחינת משיאי העצות האלה הנוסחה הגואלת היא וויתורים ישראלים כמעט לכל אורך הדרך, כולל בעניין ירושלים, הישובים והגבולות וכן בנושאים ביטחוניים מסויימים. גם בעניין האיום האירני אנחנו עדים להתבטאויות בוושינגטון שצריכות לעורר דאגה. אמריקה לא תפעיל כלפינו שיטות שאולי מדינות אחרות לא היו נרתעות מהן - אך ישראל תצליח לעמוד על האינטרסים החיוניים שלה רק אם בראשה תעמוד ממשלה שבצד דבקותה במטרותיה תימצא את הנתיבים המתאימים להבנות ולשיתוף פעולה עם וושינגטון - ולא לעימותים מיותרים.


















