 קירות עבים למשכן הכנסת. הם מגינים מפני השמש הקופחת בקיץ ומפני גשמי החורף, אבל הם אינם יכולים להגן מפני הסופה שמשתוללת עכשיו בחוץ בדעת הקהל. הסופה הזאת עולה מכל חלקי העם – משמאל ומימין, מדתיים ומחילוניים, מוותיקים ומעולים חדשים, מצפון, דרום ומרכז, מהטיילת בתל-אביב ועד הטיילת באלפי-מנשה. כל העם אומר דבר פשוט: נכשלתם, קבלו אחריות, לכו הביתה.
חברי הממשלה, שספונים בתוך הבית הזה בין הקירות הללו, מנסים להסתתר מן הסופה. הם שוכחים שנציגי ציבור אינם רק נבחרי ציבור, הם משרתי ציבור. בתור משרתי ציבור הם צריכים להקשיב היטב לרחשי הלב של הציבור. אבל הם אינם רוצים לשמוע את זעקת העם, או להיענות לשוועת העם. הם אינם שומעים, הם אינם רואים. העם אומר: נכשלתם, קבלו אחריות, לכו הביתה – והם מתעלמים.
הם מנסים להעלות כל מיני טיעונים משונים להגנתם, אף-על-פי שוועדת וינוגרד חשפה דברים שכולנו ידענו. על ראש הממשלה אמרה הוועדה: "אנו מוצאים את ראש הממשלה אחראי, מיניסטריאלית ואישית, לליקויים בהחלטות שהתקבלו ולליקויים בדרכי קבלתן".
על שר הביטחון אמרה הועדה: "כהונתו ותפקודו כשר הביטחון בזמן המערכה החלישה את יכולתה של הממשלה להתמודד עם אתגר המערכה".
ועל הממשלה אומרת הוועדה: "הממשלה כולה וכל אחד מחבריה קיבלו בחיפזון את ההחלטה, לא פעלו מתוך שיקול-דעת, זהירות ואחריות כנדרש".
הממשלה כשלה. זה מה שהוועדה אומרת וזה מה שהעם אומר - לא רק בכיכרות ולא רק במשאלי דעת הקהל, אלא גם בבתים, בארוחת ערב ביום שישי, בשבתות, ובכל יום בשבוע. כל העם אומר זאת, כפי שלא נאמר על אף ממשלה בתולדות ישראל. אינני מכיר מקרה של קריסה כזאת בלגיטימציה הציבורית של ממשלה כלשהי בתולדות המדינה.
ומה עושה הממשלה מול הביקורת הנוקבת? היא מחזיקה בכיסאות, מטה ראשה הצידה ומגחכת. היא מעלה טיעונים כמו: "אנחנו נתקן".
אתם תתקנו?! איפה הייתם בתשעת החודשים אחרי המלחמה? איפה הטיפול בעורף? אנו צריכים לחכות לדוח וינוגרד כדי לדעת שלא עשיתם דבר? איפה תיקנתם? לא רק שלא הפעלתם תוכנית לשעת חירום במלחמה – ולמה לא? הרי היה לכם כסף מלא בקופה - אבל גם אחרי המלחמה לא עשיתם דבר! והרי אחר המלחמה לא הייתה שום בעייה של קבלת החלטות תחת לחץ, פשוט היה כשל מתמשך בביצוע. אתם תתקנו? לא תיקנתם, ולא תתקנו.
כי אתם לא הפיתרון, אתם הבעיה.
הליקוי היסודי הוא של ממשלה כושלת, שלא ידעה לקבל החלטות נכונות בזמן אמיתי, שקריאת המציאות שלה הייתה שגויה לחלוטין, ושיכולתה לנהל מלחמה הייתה מתחת לכל ביקורת.
כיוון שכל העם מבין שהממשלה הזאת אינה מסוגלת לתקן דבר, נזקקת הממשלה לטיעון נוסף.
"יש לנו רוב בכנסת", הם אומרים. כלומר, אין לנו תשובות אמיתיות לביקורת, אין לנו תיקון אמיתי למה שדרוש תיקון. מה שאתם בעצם אומרים לעם הוא זה: יש לנו רוב בבית הזה. אתם שם, אזרחי ישראל מחוץ לכותלי הכנסת, תצעקו כמה שאתם רוצים, תזעקו, תחששו מסיבוב נוסף שעלול להיכפות עלינו תחת ההנהגה הכושלת שלנו. זה לא יעזור לכם, כי "לנו יש רוב בכנסת".
המשמעות האמיתית של עמדת הממשלה היא: "לנו יש רוב, אנחנו מצפצפים על העם".
לרעידת אדמה כזאת, למחדל כזה, יש תיקון אחד בלבד והוא הליכה אל הבוחר. למה? משום שהתיקון האמיתי היחיד לחוסר אחריות משווע זה לשאת באחריות, ולהחזיר את המנדט לבוחר. כל חברי ממשלות ישראל שיבחרו מעתה להבא – מראש הממשלה ועד אחרון השרים – יידעו שגם הם יצטרכו ללכת לבוחר אם הם יהיו אחראים לכישלון כזה.
ברגע זה הפוליטיקה גוברת על רצון העם, אבל לא לאורך זמן. הכנסת היום איננה מתחשבת בסערה הציבורית שמתרחשת בחוץ: בייאוש הגובר מנבחרי העם, בחוסר האמון, במשבר הערכים, במשבר המנהיגות – אבל בסופו של יום, הציבור יכריע. ולא יעזרו משחקי המילים והתרגילים הפוליטיים. כל אלה נשטפים הצידה על-ידי האמת הפשוטה שעולה בעוצמה מקולם של אזרחי ישראל. העם שלנו איננו טיפש. הוא גם אינו אוהב שמזלזלים באינטליגנציה שלו, והוא יעשה את החשבון שלו בבוא היום.
כי הציווי המוסרי והדמוקרטי אומר דבר אחד: אין סמכות ללא אחריות. נקודה. נכשלתם, קבלו אחריות, לכו אל העם. |
