הבלוג של נתניהו

משנים את התמונה

ארכיון פוסטים עם התג "לוחמים"

נאום בנימין נתניהו בכנס הליכוד במלאת שנה למלחמת לבנון השניה

יום חמישי, 26 ביולי, 2007

חלק א'

חלק ב'

דברים ליום העצמאות

יום שני, 23 באפריל, 2007

מדינת ישראל נוצרה מתוך הסערה. על רקע השואה, לאחר עשרות שנים של פעולת התיישבות בארץ ישראל, ומתוך כיסופים עזים לציון שקיימו אותנו בשנות גלותנו הארוכות, מדינת ישראל העוברית נלחמה על נפשה מול שבעה צבאות ערב שאיימו לקפד את פתיל חייה.

מלחמת העצמאות הייתה מלחמה אכזרית של מעטים מול רבים והיא גבתה מחיר דמים כבד. מאז, חרף התקווה העזה לשלום, נדרשנו להגן על עצמנו ועל קיומנו במלחמות חוזרות ונשנות, כשהשכול הוא בן לוויה תמידי, הגוזר עלינו פרידה מלוחמים, מחברים, בנים, אחים ואף מאזרחים חפים מפשע שנלכדו במעשי טרור נפשעים.

המלחמה האחרונה ודברי הנאצה והקריאות להשמדת מדינת ישראל הנשמעות מאיראן, מלמדים אותנו שאויבינו לא איבדו את התקווה להשמידנו ולא את הרצון ללחום בנו. לפיכך עומדים בפנינו עוד מבחנים קשים.

אך אני גם יודע שאויבינו יחדלו ממאבקם זה ויעשו עמנו שלום רק כשיבינו שאין שום תוחלת למשטמה שלהם, שישראל היא מדינה חזקה דיו כדי שתישאר כאן לנצח.
הם יכירו בזכות קיומינו רק כשיכירו בעובדת קיומנו הבלתי ניתנת לערעור. על כן עלינו לעשות כל מה שדרוש במדיניות, בכלכלה, בביטחון ובחברה, בחינוך ובטיפוח ערכי הלאום כדי לבצר את עוצמתה של מדינת ישראל ולהבטיח את עתידה.

נכון, המלחמות התכופות וההתנסות בשלום-כזב התישו חלקים מסוימים בחברה הישראלית וחשפו גם גילויים של רפיון. אך צריך לזכור שדווקא בשעות מצוקה באים לידי ביטוי בעמנו הגילויים העזים ביותר של הקרבה, חברות ומסירות לזולת.

אני מאמין בכוח החיות שבנו, ביכולתנו לעמוד במבחנים נוקבים וביכולתנו לצאת מהם מחוזקים ומנצחים. אני משוכנע שאנחנו יכולים לתקן את הדרוש תיקון, ולהנהיג שינויים מרחיקי לכת בתחומים המרכזיים של חיינו שיהפכו את ישראל לאחת המדינות החזקות, המפותחות והמשגשגות בעולם.

ביום העצמאות הזה, דווקא לאור התחושה הקשה המלווה אזרחים רבים לגבי הפגמים שנתגלו בתוכנו, אני קורא לכולנו לפעול לתיקונם ולהתאחד סביב זכותנו להתקיים כאומה חופשית, עצמאית וחזקה בארצנו.

דברים ליום הזיכרון

יום ראשון, 22 באפריל, 2007

את חיים בן יונה ז"ל הכרתי בטירונות. חיים היה בחור גבה- קומה, משכמו ומעלה, תרתי משמע, ועשה חייל ביחידה חיוכו המבויש הסתיר כוח רצון איתן והגינות בסיסית, ובזכות תכונות אלה היה הראשון מבני מחזורנו שנשלח לקורס קצינים. כבר מן הימים הראשונים שעשינו יחד ברור היה לכולנו שחיים מגלם באישיותו את כל מה שהערכנו באופי הישראלי.

ב"מסע הגיבוש" לשם התקבלות ליחידה צעדנו 120 ק"מ ב – 24 שעות, בסופת חורף עזה, הקצין שפיקד על כיתתו של חיים, רפי בר לב ז"ל, נקע את רגלו כבר בראשית המסע. לפני שפונה, ביקש מחיים, שהיה אז כשאר החיילים טירון, לקבל עליו את הפיקוד, וחיים עשה זאת בשלווה ובטבעיות. מטבע הדברים, כשנעשה לאחר זמן קצין, התרחק במקצת מן החיילים שהתגייסו עמו, אבל הדבר לא מנע ממנו לגלות פתיחות כלפי חבריו. בייחוד זכורה לי הידידות שקשר עם אחד מן הטירונים במחזור שלנו, שמשפחתו באה מחלאב שבסוריה. הבחור התקשה למצוא שפה משותפת עם בני הקיבוצים שהיו אז הרוב ביחידה. אבל חיים היה משוחח עמו שעות ארוכות בערבית העילגת שלמד בקיבוץ, כששניהם פורצים בצחוק למשמע המבטא המבדר של חיים בערבית.

באחד הלילות במלחמת ההתשה ב – 1969, לאחר שורה של התקפות מצריות על שטחנו, יצאה היחידה לפעולת גמול אל מעבר לתעלת סואץ. במהלך חציית התעלה נפתחה עלינו אש עזה מן הצד המצרי, וחיים נפגע מצרור של נשק אוטומטי. הוא נפל למימי התעלה ונעלם. כל הלילה ובלילה שלאחריו חיפשנו אותו לשווא, ורק לאחר כמה שבועות החזירו לנו המצרים את גופתו. חיים הובא למנוחות בקצה שדרת ברושים ארוכה בקיבוצו יחיעם שבגליל המערבי. שם פגשתי את אמו, שלומית, ומפיה שמעתי שחיים נולד זמן קצר לאחר שהיא ואביו השתחררו ממחנות המוות באירופה. אילו היה נולד שנתיים קודם לכן מן הסתם היה מושלך אל הכבשנים, אחד ממיליון התינוקות היהודים האלמונים שנספו בשואה.

עוד אמרה לי אמו של חיים, שלמרות הכאב הנורא על אובדן בנה אין בלבה מרירות, שכן בנה נהרג במדי חייל יהודי המגן על עמו.

דבריה של אמו ואישיותו של חיים ז"ל נחרטו בזכרוני, הייתי אז בן 20, והדברים הללו השפיעו עלי השפעה עמוקה.

שאלה :
האם הדמות של חיים בן יונה ז"ל חזרה והשפיעה כמפקד ביחידה או כרה"מ בשלב אישור פעולות מבצעיות ?

תשובה:
הרגעים הקשים ביותר כמפקד ובודאי כרה"מ הם רגעי הצפייה- הציפייה לשתי בשורות: לדיווח הראשון, שהמשימה בוצעה בהצלחה; ולדיווח האחרון, שכוחותינו שבו בשלום לבסיסם.

כראש-ממשלה שלחתי לוחמים למשימות שחלקן עלומות עד היום. אישרתי מבצעים שהאמנתי שהם חיוניים לביטחון המדינה. אבל בכל משימה ומשימה תמיד ידעתי שהשאלה היא לא רק כיצד יגיע הכוח ליעד – אלא גם, ובעיקר, כיצד יחזור הביתה בשלום.

כשהציגו לפני משימות, תמיד ניסיתי לראותן דרך עיניו של מי שנשלח לבצען. ניסיוני כלוחם וכמפקד בסיירת מטכ"ל לימד אותי שגם במשימות הגדולות, הפרטים הקטנים הם החשובים: המסלול, הניווט, הנשק,הציוד, התוכנית, תוכנית-החילוץ, ובעיקר – תחושת-הביטחון שנובעת מן הידיעה מי מחבריך יהיה מימינך ומשמאלך, כתף-אל-כתף, בביצוע המשימה.

ולמרות כל התוכניות וכל ההכנות, למרות האמונה שהפעולה מוצדקת וחיונית – תמיד, בסוף, נשאר הנטל של הציפייה הדרוכה. כי כשאתה שולח לוחמים לקרב, אתה שולח בנים ואחים והורים ואהובים, שכל אחד מהם יוצא למשימה למען משפחתו ומדינתו, וכל אחד מהם צריך לשוב – למען משפחתו ומדינתו.

שאלה:
1. האם לאור סיפורו היהודי – קלאסי של חיים אתה חושב שהדור הולך ופוחת ?

תשובה:
הדור אינו הולך ופוחת. בוודאי חלים בנו שינויים ברוח הזמן, אבל המלחמה האחרונה הוכיחה שחיילי צה"ל הם גיבורים ולוחמים עזי נפש, לא פחות מהדורות הקודמים.

שאלה:
האם אתה נזכר בו גם מעבר לימי הזיכרון?

תשובה:
דמותו של חיים בן יונה ז"ל שבה ועולה בזיכרוני ובמחשבתי בזמנים שונים, למשל בכל סיור שאני עושה בגליל בסמוך לקיבוץ יחיעם. היא גם עולה בימי הזיכרון לחללי צה"ל ומטבע הדברים, לאור סיפור משפחתו, גם ביום השואה. רוחו האמיצה ורוח ההקרבה של חיים משפיעה עלי עד היום.