נאום שרת התרבות והספורט במליאת הכנסת בנושא חרם האמנים על אריאל
יום חמישי, 11 בנובמבר, 2010אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אני חייבת להודות שאני קודם כול שמחה שהחגיגה נמשכת. ואכן, ביום שני בערב היה יום חג – יום חג לעיר אריאל, יום חג לתושבי אריאל והסביבה, יום חג לכל מי שהתרבות היא בראש מעייניו, כי לתרבות אין גבולות, לתרבות אין שום חפץ ושום עניין להציב גבולות ולברור את הקהל שלה. אמנים ואמנות שמחליטים לברור או לבחור את הקהל שלהם ולהגיד "אנחנו מופיעים, אבל רק בפני קהל מסוים. אנחנו לא מופיעים בפני קהל אחר" – אמנות כזו דווקא היא, חבר הכנסת דב חנין, אמנות מגויסת. אמנות שאיננה מגויסת היא אמנות שמופיעה בפני כל קהל, והיא אמנות שמופיעה בפני כל אדם, כל איש וכל אשה, ואיננה מסכימה לגייס עמדות פוליטיות בשביל אותה אמנות.
חברי חברי הכנסת, יום שני בערב, חנוכת היכל התרבות החדש באריאל – מי היה יודע, מי היה שומע, חוץ מכמה מאות מנויים תושבי אריאל והסביבה, אלמלא כמה אמנים מעטים החליטו לעשות מעשה פסול, מקומם – ומייד אעמוד על כך – ולהחליט להחרים את אותם אזרחי ישראל שגרים באריאל, אזרחים טובים, נקיי כפיים, אזרחים שמשלמים את מסיהם, אזרחים שמשרתים בצבא, בניגוד לחלק מאותם חותמים על אותה עצומה שאינם טורחים לשרת בצבא מסיבות אלה ואחרות שהם מרשים לעצמם לומר אותן או לא לומר אותן. אזרחים שכפי שאמרתי משלמים את מסיהם, אבל לא רק שהם משלמים את מסיהם אלא מסיהם משמשים, בין היתר, לסבסוד מוסדות התרבות, אלה שמפרנסים את השחקנים, אלה שמפרנסים את כותבי המחזות, אלה שמפרנסים את כל מי שעוסקים במלאכה הזאת, ביצירה הזאת, בתרבות ובאמנות. האם אפשר לשים קו מבחין, האם אפשר בכלל להבדיל, האם אפשר בכלל לברור, האם אפשר באמת לקום ולומר "עד כאן. כאן אני מופיע. כאן אינני מופיע"?
ובכן, אמרתי שיום שני בערב היה יום חג, ואגב לא רק אנחנו התרגשנו ולא רק המנויים התרגשו – גם השחקנים התרגשו, שחקני תיאטרון באר-שבע שהעלו את ההצגה הנפלאה "פיאף", ומי שלא ראה אני ממליצה מאוד, בכיכובה של יונית טובי, זמרת נפלאה ושחקנית נהדרת. גם הם התרגשו. הם התרגשו מקהל נפלא שהתרגש, צחק, בכה, מחא כפיים ועמד על רגליו דקות ארוכות לאחר ההצגה.
ידידי חברי הכנסת, אמרתי שהתרבות נטולת מקום, נטולת זמן, חוצת גבולות, ובכוחה דווקא לגשר על מחלוקות, על פערים, בין בני-אדם בכל מקום שבו הם גרים. תכליתן של האמנות, של התרבות, דווקא להביא להתרוממות רוח, להביא לשמחה, לקהל השוחרים של התרבות והאמנות. כשרת תרבות, כמי שדווקא גדלה בבית של תרבות, כמי שגדלה על מוזיקה, תיאטרון, ספר ושירה, כמי שאוהבת את תפקידה כשרת תרבות ושמחה בתפקיד הזה מאוד גם בקדנציה הזו וגם בזו שלפניה, כמי שנלחמה ונאבקה כדי להשיג עוד ועוד תקציבים לתרבות, והצלחתי בכך גם בקדנציה הקודמת וגם בקדנציה הזאת, אני נבוכה ומצטערת על אותם אלה שראו לעצמם איזו זכות, רשות, לקום ולומר: "אנחנו כאן בפני הציבור הזה לא מופיעים. אנחנו מחרימים ציבור שלם, ציבור ישר ונקי כפיים, רק כי הוא גר במקום שלא מקובל עלינו ומצוי, מבחינתנו, בעימות פוליטי". אסור היה להכניס את זה לתוך המקום הזה. אין לכך שום הצדקה. זהו צעד אנטי-דמוקרטי מובהק, שנקטו מי שמתיימרים לדבר בשם חופש הביטוי וחופש היצירה.
כן, חבר הכנסת דב חנין, בישראל יש חופש ביטוי, חופש יצירה, חופש דיבור וחופש אמנותי. כאן לא מצנזרים אמנים, כאן לא מצנזרים תרבות: לא מחזות, לא טלוויזיה ולא סרטים, גם כשהם מרגיזים. כל אמן, כל יוצר, כל סופר, כל רקדן, כל שחקן, כל שחקנית, כל מחזאי, גם זה שהופך לפוליטיקאי ושהשותף שלו עובד עם עיריית אריאל ומקבל מהם שכר. כל אחד כזה רשאי לדבר, להפגין, למחות, לנאום, לגנות, להביע דעה ולהשמיע ורשאי גם להצביע במדינת ישראל, שלא כמו במדינות הסובבות אותנו. אבל יש דבר אחד שאי-אפשר להסכים עליו בשום פנים ואופן. אתה יודע מה? שני דברים: דבר אחד – אי-אפשר להסכים להחרמה. זה פסול. בוודאי לא בעיר אריאל – נאמר כאן כבר קודם על-ידי חברתי חברת הכנסת ציפי חוטובלי – שהוקמה על-ידי ממשלת המערך אז, עבודה היום, וטופחה על-ידי כל ממשלות ישראל.
יש דבר שני – חברי חברי הכנסת, ובמיוחד חבר הכנסת חנין שאמר את הדברים כאן קודם: מי שממש לא יכול, ממש לא מסוגל, שמעתי את המחזאית ענת גוב אומרת שבשבילה זה כמו בשביל יהודי שומר שבת, ממש-ממש לא יכולה – אתה יודע מה? מי שלא יכול, אל יפשוט את ידו ויבקש מהמדינה תמיכה. אז הוא או היא לא יכולים – יממנו בעצמם. מדינה איננה חייבת לתמוך – הייתי אומרת הפוך: אסור למדינה לתמוך במי שאינו עומד בכל הכללים והקריטריונים השוויוניים בפני כל אזרחיה. ומי שלא רוצה תמיכה, מי שלא רוצה לעמוד בכל הכללים השוויוניים, יתמודד עם זה בכוחות עצמו.
אנחנו במדינה שבה אנחנו פועלים – אנחנו לא פועלים, אנחנו מתלוננים, אנחנו מדברים, אנחנו פונים לעמיתינו בעולם לבל יחרימו כאן את האקדמיה, לבל יחרימו כאן אוניברסיטאות. אנחנו פונים לעמיתינו לבל יחרימו סחורות ישראליות, אבל פה בתוכנו מחרימים חלק מהציבור הישראלי. זהו דבר כמובן בלתי מתקבל על הדעת.
ולכן, חבר הכנסת חנין, לשחקנים יש חופש בחירה לא לקבל תמיכה תקציבית מהמדינה. אמרת שיש להם חופש בחירה; בהחלט. ועובדים אינם עבדים, חלילה וחס. וכי מי מדבר פה על עבדים? חופש הבחירה נתון בידיהם, אין כאן שום התקפה על תיאטרון כמו שאמרת, אין פה שום התקפה, לא על קולנוע, לא על אקדמיה, לא על "המרחב הדמוקרטי", כפי שקראת לזה, אין כאן שום מקום שבו לא מאפשרים להם להביע, כפי שטענת, את דעתם באופן חופשי. אתה אמרת שאתה מצפה ממני להגן על התרבות. אני מגינה על התרבות כך שהיא תוכל להופיע בכל מקום, בפני כל אזרחי ישראל. מי שמנסה למנוע את זה זה מי שמגן על חוסר תרבות. זה לא תרבותי להחרים.
ולכן בשבוע הבא יתכנסו המדור לתיאטרון, ולאחר מכן המועצה לתרבות, שהם הגופים הסטטוטוריים, ובפניהם תובא ההצעה להוסיף לקריטריונים שעל-פיהם נקבעת התמיכה במוסדות התרבות – להוסיף להם תנאי אחד, פשוט מאוד, מאוד-מאוד הגיוני, בכלל התנאים האחרים, והוא שכל מוסד תרבות חייב יהיה להופיע בכל מקום, בפני כל אזרחי ישראל.
אנחנו לא נכנסים כאן להרכב של שחקנים. ואגב, צריך כאן לומר דבר שלא אמרתי בפתח דברי, ואני רוצה לחזור; אמרתי אותו הרבה מאוד פעמים גם בכל אמצעי התקשורת, אומר אותו גם כאן. צריך לומר לכל מנהלי התיאטראות: יישר כוח. אף אחד לא לחץ עליהם, אף אחד לא כפה עליהם, אף אחד לא איים עליהם. ביום שבו התפרסמה העצומה הראשונה, לא זו הממוחזרת, אלא הראשונה, זה קרה לראשונה ביום שישי בערב באתר אינטרנט, למחרת, בבית, הם התקשרו אלי, מבלי שאיש דיבר אתם – לא דיברתי עם אף אדם, ואיש ממשרדי לא דיבר אתם – ואמרו: אנחנו מייד נופיע בכל מקום, כולנו, בכל מקום שהוא. מנהלי המוסדות ומנהלי התיאטראות, כולם, אמרו מראש: אנחנו נופיע בכל מקום שהוא.
אף על פי כן, יש צורך להכניס את התיקון הזה למבחני התמיכה, כדי שהדברים יהיו ברורים. היום יש מנהל תיאטרון אחד כזה, מחר יכול להיות מישהו אחר, אולי מבין אלה שחתמו על העצומה. הדבר דרוש ונחוץ. וכך אנחנו נוודא שאכן כל אזרחי ישראל, בין אם הם תושבי אריאל או תושבי מקום אחר, לא יקום מחר מישהו, אולי מכיוון אחר, אגב, ויאמר: אני לא מופיע כאן, התיאטרון הזה לא מופיע שם, שחקן אחד לא מופיע שם. אנחנו לא תומכים בשחקנים בודדים או באמנים בודדים, אלא כמובן במוסדות תרבות.
הדבר הוא חשוב, חבל שכך נהגו שחקנים בודדים. אין לזה מקום בדמוקרטיה. דעות פוליטיות, תודה לאל, כל אחד יכול להשמיע, כל אחד יכול להביע, אבל חרמות, לא במקומותינו. תודה.
