הבלוג של הליכוד

ביבי הוא אות הקלון של השמאל, ותזכורת לאובדן הרלוונטיות שלו לציבור הישראלי בגלל מסכת טעויותיו וכשליו בניתוח המציאות המזרח תיכונית.
כמו אלרגיות אביב מצויות, גם הביביפוביה מתפרצת כשמעמדו של בנימין נתניהו בסקרים בפריחה. לא ברור אם ביבי השתנה, אבל די ברור שהתקשורת לא השתנתה, ואם לשפוט לפי העיסוק התקשורתי המאסיבי ביו"ר האופוזיציה בשבועות האחרונים, הבעיה האמיתית של מדינת ישראל היא לא הקסאמים בדרום, התעצמות החמאס בעזה, או המשבר בבורסה, אלא הוצאותיו הפרטיות של בנימין נתניהו במסע ההסברה שלו בלונדון, או העובדה שיש פוליטיקאי במדינת ישראל שמשלם מכיסו הפרטי לראש לשכתו, במקום מכספי הציבור.

כמו כל אדם, ביבי לא חף מפגמים, וראוי למתוח ביקורת על בעית מראית העין הציבורית שבראוותנות האישית, אבל כמנהיג פוליטי, הוא ניחן בכישורים מוכחים בשלושת תחומי ההנהגה המרכזיים החשובים למנהיג- ראיה מדינית מפוכחת וארוכת טווח, חזון כלכלי שאפשר את הצמיחה של הכלכלה הישראלית בשנים האחרונות, וכישורים דיפלומטיים הסברתיים שהם כלי העבודה המרכזי של מנהיג ישראלי בזירה הבינלאומית. ביבי הוא מי שחזה את נפילת הקסאמים באשקלון, והוכתר בשל כך כמפחיד הלאומי. ביבי חולל רפורמה כלכלית אנטי פופוליסטית, שכיום ברור עד כמה היתה חיונית ליציבות הכלכלה הישראלית, והוא זה שהתגייס למסע הסברה אינטנסיבי בתקופת מלחמת לבנון השניה, שהחליף את משרד החוץ ושרת החוץ שנפקדן מהזירה. בנוסף, בשונה מראש הממשלה המכהן, וזה שקדם לו, לא נחשד ביבי בשחיתות אישית, ותדמיתו הציבורית נותרה נקיה.

כשמסתכלים על המאזן הזה בפרופורציה להאשמות האישיות שהוא סופג על בעיות התנהלות, שברק ואולמרט לוקים בהם באותה מידה, חייבים להודות כי נתניהו הוא היחיד שמסוגל לתת מענה של ממש לוואקום המנהיגותי ולכשל המדיניות המתמשך במדינת ישראל. במובנים רבים נתניהו הוא המדינאי היחיד שקיים במדינת הגמדים של הפוליטיקה הישראלית הנוכחית שמורכבת מעסקנים ופרקליטים. את העובדה הזאת רוב הציבור הישראלי כבר הבין, ולכן היה רוצה לראות את נתניהו כראש ממשלה.

אז למה בכל זאת כל כך אוהבים לשנוא את ביבי, ולמה כל כך נהנים להשמיץ ולהלעיג את דמותו? יש שיגידו שזו תסמונת השנאה של הילד המוצלח של הכיתה, שגם יודע להגיד לכולם "אמרתי לכם". אבל זה יותר עמוק מזה, כי שובו של ביבי מחזיר לשמאל את אות הקלון שלו, על כל טעויותיו, וכשליו, בניתוח המציאות המזרח תיכונית. ביבי הוא תזכורת לשמאל על אובדן הרלוונטיות שלו לציבור הישראלי, והוא בעיקר מאיים כי חוץ מלתקוף אותו על הוצאות עיצוב השיער של שרה, אין טענות עינייניות של ממש כנגד נתניהו ותפיסתו המדינית. וכשזאת התחמושת היחידה, זה אומר שהשמאל באמת במצוקה.

משה מוסקל, שכל את בנו רפנאל במלחמת לבנון השנייה והפך לאחד ממוביליו הנחרצים של המאבק להחלפת הממשלה, עקב כישלונה הנחרץ בניהול המלחמה.

מוסקל, בן 53, בן לניצולי שואה הוא כיום תושב המושבה מזכרת בתיה. נשוי לריבה - מנכ"לית קרן ציבורית. אב לארבעה, שתי בנות בוגרות מדעי המדינה וחינוך בבר-אילן ולשני בנים - רפנאל - לוחם סיירת אגוז שנפל במלחמה, ולבן צעיר המשרת כלוחם ביחידה מובחרת.

תנועת המחאה שהוביל מוסקל כנגד מחדלי הממשלה במלחמת לבנון השניה, נולדה דווקא מתוך הכאב על אובדן רפנאל האהוב. בתוך תקופת השבעה לקחה המשפחה החלטה : "לא נהפוך את הבית למקדש לבן", אמר אז מוסקל בראיון ל'הארץ', "לא יהיה אצלנו חדר הנצחה. לא נשמור על הבגדים שלו. אנחנו לא נבקר בקבר כל יום ולא פעם בשבוע, אלא רק פעם בשנה. החלטנו שנמשיך בחיים הרגילים. נעבוד, נחייך". במקום, בחר מוסקל בדרך אחרת לתיעול האבל ולהנצחת בנו: להקים תנועת מחאה שתגרום להפלת הממשלה. התמיכה וההתגייסות שלה זכתה המחאה שהוביל הייתה עצומה ועודדה אותו להמשיך לעשייה ציבורית.

'האם אתה סבור שהיותך אב שכול מקנה לך זכות מיוחדת להביע מחאה?', נשאל מוסקל באחד הראיונות. "כן", השיב בישירות, "אני גם יודע שישמעו אותי". בהלוויה של בנו אף ניסח את הדברים בצורה חריפה יותר: "קיבלתי זכות לדבר בדם בני".

מזה זמן רב חש מוסקל כי יש להיאבק למען אחריות לאומית, שמירה על ערכים מוסריים ותרבות שלטון אחרת, ושהגיע השעה לבחור מנהיגות לאומית חדשה. מתוך אמונה שעל המנהיגות לדבר אמת לעם ולדעת לשאת באחריות למעשיה, החליט מוסקל לתמוך בבנימין נתניהו ולהצטרף לסיעת הליכוד.

מוסקל מסביר כי כולנו יחד חייבים לפעול תוך ערבות הדדית בין החזק לחלש, בין המרכז לפריפריה. אין להביט בערגה ובחוסר מעש לאחור אל ערכים עליהם גדלנו, אלא לנקוט במעשים ולשוב אליהם - תוך חינוך לאהבת העם והארץ, למורשת הציונות והיהדות ולמורשת הקרב. מוסקל מאמין בצה"ל וסבור כי על הצבא להיות מוכן תמיד לכל משימה מול כל צר ואויב המאיים עלינו.

מוסקל הינו בוגר הפקולטה לחקלאות באוניברסיטה העברית, מבקר פנים בחברות ציבוריות וברשויות מקומיות, ומדריך המרביץ ציונות בנוער, במסעות לפולין ובמסעות "משואה לתקומה" בישראל. בעברו כיהן משך שתי קדנציות כחבר מועצה וכסגן ראש מועצת מזכרת בתיה. הוא חבר לשכה וחבר מרכז הליכוד מעל לעשור. כן היה יו"ר ומייסד סניף יד לבנים במזכרת-בתיה, ולו טור שבועי - בעבר במעריב והיום במקור ראשון.

לקריאת מאמר מתוך האתר לזכרו של רפנאל ז"ל בו מסביר משה מוסקל על ההחלטה לרוץ לעשיה ציבורית בליכוד, לחצו כאן

רוב הציבור מבין שראש הממשלה האיץ את השיחות עם סוריה ובחר את העיתוי המדוייק לפרסומן, כדי להסיח את דעת הציבור מחקירותיו.

למר אולמרט, השקוע עד צוואר בחקירות אלה, אין מנדט מוסרי וציבורי לנהל משא ומתן גורלי על עתידה של מדינת ישראל, משום שקיים חשש אמיתי שיעדיף את הישרדותו האישית על פני האינטרס הלאומי.

רק לפני שבועות אחדים סוריה, איראן והחיזבאללה רמסו את הדמוקרטיה השברירית של לבנון. ארצות הברית וכל העולם החופשי גינו את סוריה וביקשו לבודדה.

סוריה היא חלק בלתי נפרד מציר הרשע. היא כבר הודיעה שהיא לא תתנתק מאיראן.

ויתור על רמת הגולן יהפוך את הגולן למוצב איראני קדמי שיאיים על כל מדינת ישראל.

אם נכונים דבריו של שר החוץ הסורי, ואליד מועלם, שמר אולמרט התחייב לרדת מרמת הגולן לשפת הכנרת עוד לפני תחילת המשא ומתן, הרי מדובר בהפקרות מדינית ובטחונית חסרת תקדים.

חוסר אחריות זה מצטרף לכשלון של ניהול מלחמת לבנון השנייה, הכשלון במניעת ההתחמשות המחודשת של החיזבאללה, והכישלון במניעת ירי הקאסמים על תושבי דרום הארץ.

אסור לתת לממשלת קדימה להמשיך את שרשרת הכישלונות שלה.

הציבור הישראלי שתומך בהשארותנו ברמת הגולן, ואפילו אלה המתנגדים לכך, מתאחדים נגד הנורמות השלטוניות הפסולות של מר אולמרט וממשלתו.

לכן, אני קורא לכל המפלגות, מימין ומשמאל, להחזיר את המנדט אל הבוחר ולהסכים על מועד לבחירות חדשות.

מי שיבחר בבחירות אלה יקבל מנדט ברור מהציבור לנהל את ענייני המדינה, מול האתגרים הגדולים בבטחון, בכלכלה, בחינוך ובשלום.

מלחמת לבנון השנייה הייתה כישלון, והאחריות העליונה לכישלון היא של ראש-הממשלה, אהוד אולמרט.

כדברי ועדת וינוגרד: "האחריות הכוללת לניהול המלחמה הייתה מוטלת על הדרג המדיני, ובראשו ראש-הממשלה… האחריות לכישלון מונחת לפתחם של הדרג המדיני וצמרת הדרג הצבאי… היטלנו אחריות אישית על שלושת הקברניטים".

האחראים לכישלון הם אפוא ראש-הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. אם יש משמעות למושג אחריות, ראש-הממשלה חייב גם הוא ללכת. אם אין משמעות למושג זה, יש להחזיר לאלתר את דן חלוץ ועמיר פרץ לתפקידיהם.

בסרבו לפנות את מקומו, ראש-הממשלה בורח מאחריותו. לא יעזרו כל התירוצים: לא ההיתפסות לחלק קטן מהדו"ח, לא העלאת דוגמאות של כשלים נקודתיים מן העבר, וגם לא יועיל הניסיון של ראש-הממשלה לגלגל את האחריות לעם, לאופוזיציה ועלי אישית.

כן, ראש הממשלה, כולנו תמכנו בייעדי המלחמה וגם היום לא חזרנו בנו; התנהגנו בממלכתיות מופתית ואיננו זקוקים להטפות בעניין הזה. אבל לא תמכנו בניהול הכושל של המלחמה.

ראש-הממשלה, לא אנו ניהלנו את המלחמה. אתה ניהלת אותה! לא אנו ניהלנו את החטיבות, האוגדות, הסיוע האווירי, גיוס המילואים או אי-גיוס המילואים. אתה היית זה שהיה צריך לבדוק את מוכנות הצבא והפעלתו וגם את הגנת העורף, ודבר זה חבריי ואני היינו בטוחים שעשית.

ידידי חברי הכנסת, השתתפתי בהרבה פעולות צבאיות. עם כמה מכם הלכתי שכם אל שכם בלילות חשוכים מעבר לקווי האויב, פיקדתי על כמה וכמה מבצעים ונטלתי חלק בקרבות. אני חייב להגיד לכם: גלגול כזה של אחריות מצד המפקד לאחרים לא ראיתי מימי!
נוהגים לומר שהכישלון הוא יתום. לא אצלך, מר אולמרט. אצלך לכישלון יש הרבה אבות, חוץ מאב אחד. כולם אשמים, חוץ ממך, אהוד אולמרט.

אתה מדבר על אחריות, אבל אחריות זה לא לדבר על אחריות; אחריות זה לשאת באחריות, להיות מוכן לשלם את המחיר על דרך ואמונה– וגם על כישלונות.

אבל אתה אינך מגלה אחריות כי אתה אינך מוכן לשלם שום מחיר. להיפך. אתה קובל על כך שמישהו אפילו מעלה על דעתו שאתה צריך לשלם מחיר כלשהו. במקום זה, נשאת נאום של עורך-דין, אבל לצערי לא של מנהיג.

כשהכישלון במלחמה הוא כל כך רחב, כל כך יסודי, כשהוא עולה בחייהם של כל כך הרבה חיילים ואזרחים, כשחלקים שלמים של הארץ נתונים במשך שבועות לאש טילים — הצעד ההכרחי והמתבקש הוא החלפתו של ראש-הממשלה.

מר אולמרט ואנשיו אומרים לנו בציניות: מי שכשל הוא זה שיתקן, אסור להחליף את הקברניט. זה בערך כמו להגיד אחרי אסון ה"טיטאניק" שאם הקברניט היה שורד, צריך היה לתת לו עוד אוניה.

אבל יש משמעות עמוקה יותר לכישלון מאשר גורלו של הקברניט, של ראש-הממשלה. חיי האומה אינם מסלול הישרדות אישי של ראש-הממשלה. חיי האומה שלנו הם מסעו המופלא והמיוסר של העם היהודי במשך אלפי שנים. עברנו, ואנו עדיין עוברים, באוקיינוס הזמן הסוער, שגליו מאיימים לעיתים להטביע את ספינת עמנו – ועדיין לא הגענו לחוף מבטחים. מאבקים ואתגרים רבים עוד נכונו לו.

על הסיפון מתחלפים הקברניטים האוחזים בהגה, אבל מטרתם חייבת תמיד להיות אחת — לא הישרדותם האישית, אלא הבטחת קיומו, ביטחונו ושגשוגו של עם ישראל.

מהו הדבר החשוב ביותר הנדרש מראש-הממשלה בישראל? וועדת וינוגרד השיבה על כך בבהירות: "אמות המידה העיקריות לבחינת פועלם של נבחרי ציבור הן שיקול דעת, אחריות, מנהיגות, ראייה אסטרטגית וכשירות במובן הרחב".

אכן, מנהיגי העם חייבים להיות בעלי חזון המבוסס על קריאה נכונה של המציאות. עליהם להיות בעלי תבונה מדינית וחשיבה אסטרטגית מפוכחת. עליהם לזהות ולהדוף בזמן את הסכנות הנשקפות לעמנו, ועליהם לממש את ההזדמנויות הנפתחות לפניו.

זו הייתה תרומתם הכבירה של הרצל ונורדאו, ז'בוטינסקי ובן גוריון. זו הייתה גם תרומתם של ראשי ממשלה אחרים בישראל שקראו נכון את המפה במדיניות, בביטחון ובכלכלה.

הם שמרו על בטחון המדינה, עשו שלום עם מצרים וירדן, קלטו את גלי העלייה, נערכו להדוף את סכנת הטרור האסלאמי, והתאימו את כלכלת ישראל לעולם המחר.

כל פעולה כזו דרשה שיקול דעת בזמן אמת וראייה שצופה את פני עתיד - כלומר, מחשבה אסטרטגית, יכולת מפותחת לקרוא את מפת המציאות ולהתאים לה מענה.

ואלה בדיוק הן היכולות שוועדת וינוגרד קבעה שלא היו קיימות אצל ההנהגה הנוכחית — לא לפני המלחמה, לא בזמן המלחמה, ולא בסופה. כדברי ועדת וינוגרד:"לא מצאנו ראייה אסטרטגית מדינית ביטחונית שהייתה אמורה להוות תשתית וקו מנחה להחלטות".

ראש-הממשלה, אחרי שקוראים את הדברים החמורים האלה של הועדה שאתה מינית — נשאלת קודם כל השאלה:
מה עשית שם?
לא קבעת אסטרטגיה,
לא התווית מדיניות,
לא נתת קו מנחה.
אז מה עשית שם?

בצה"ל קוראים לזה לדשדש במקום, או בשפת הלוחמים - להתברבר בשטח!

איך יכולה הייתה להיות הכרעה אם אתה, האחראי למערכה, כלל לא ידעת מה אתה עושה?

אין פלא שהוועדה הגדירה את מלחמת לבנון השנייה כ"החמצה גדולה וחמורה". וזו לא הייתה ההחמצה היחידה של האנשים שמובילים היום את המדינה:

הנסיגה החפוזה מלבנון – החמצה!
הנסיגה החד צדדית בדרום – החמצה!
התמוטטות ציר פילדלפי – החמצה!

ההחמצות הללו יצרו עד עכשיו שני בסיסי טרור איסלאמים בצפון הארץ ובדרומה, התחמשות מוגברת של החיזבאללה, ועכשיו גם זרימה אדירה של נשק לידי החמאס וסכנה של זרימת מחבלים מעזה בתנועה סיבובית חזרה לתוך ישראל!

זה מה שקורה כשלראש-הממשלה אין שיקול דעת וראייה אסטרטגית — כשהכל רדוד, חסר עומק ותועלתני, ומשתנה חדשות לבקרים.

לא יאומן, אבל שבועיים אחרי תחילת מלחמת לבנון השנייה, פורסם בעיתון הארץ: "אהוד אולמרט אמר אתמול שתוצאות המלחמה בצפון יאפשרו לו לקדם את תכנית ההתכנסות בגדה".

בינתיים, לאור התוצאות ההרסניות של שתי הנסיגות החד-צדדיות שכבר בוצעו, ולאור ההתנגדות הציבורית הגורפת לנסיגה חד צדדית שלישית, נטש ראש-הממשלה תכנית זאת והחליף אותה בתכנית אחרת, הזויה ומסוכנת לא פחות:

הוא יעשה הסכם שלום מדומה עם פרטנר שאין בכוחו לקיים את ההסכם - ויקרא לזה שלום.

הרי הרשות הפלסטינאית לא רק שאינה מסוגלת להילחם בחמאס. היא אפילו אינה מסוגלת לטפל באנשי המנגנון שלה שרצחו ישראלים לאור יום רק לפני שבועות אחדים.

איזה תוקף יש להסכם עם גורם שאינו מוכן אפילו לומר את המילים "מדינה יהודית", ואינו מסוגל לנקוף אצבע להילחם בטרור?

אנחנו רוצים בשלום אמיתי, ולא בשלום מדומה שלא יחזיק מעמד. כל ההתמקדות בשלום מדומה זה בחודשים האחרונים באה כדי לשרת שתי מטרות:

1. להשאיר בתפקידו ראש-ממשלה שכשל.
2. להצדיק את הפרת התחייבותו של אהוד ברק.

אהוד ברק התחייב ואמר כמה פעמים שלפני פרסום הדו"ח הסופי של וועדת וינוגרד הוא יפעל להחליף את ראש-הממשלה - או שיקבע תאריך לבחירות. כך הוא אמר. אז הוא אמר!

ב-23.9.07 אמר אהוד ברק: "אני עומד במילתי". כך הוא אמר.
אז הוא אמר!

"מילה זו מילה," הוא אמר. אז הוא אמר!

ואני שואל את מר אולמרט ומר ברק: איזה הסבר אתם נותנים לציבור כשאתם נצמדים למשרדיכם?

אתם אומרים שטובת המדינה לנגד עיניכם, כשבעצם - אתם מתכוונים לטובתכם האישית.

אתם אומרים שאתם רוצים אתם ביציבות שלטונית, כשבעצם - אתם מתכוונים ליציבות שלטונכם.

אתם אומרים שמטרתכם היא שמירה על הביטחון, כשבעצם - אתם מתכוונים לשמירה על כיסאותיכם.

ובכלל, באיזו יציבות ובאיזה ביטחון מדובר? הרי ממשלה שעוסקת רק בהישרדות תמשיך להיטלטל בין הרפתקנות מדינית והרפתקנות צבאית, ושני הקטבים מסוכנים באותה מידה למדינת ישראל!

אין לנו ברגע זה פרטנר פלסטיני שמסוגל להביא את עמו לשלום.
הגורם המרכזי שמאיים היום על קיומנו, משגר כלפינו טרור ומונע שלום עם שכנינו - הוא האיסלאם הקיצוני. עלינו להרחיקו ולא לקרבו, להחלישו ולא לחזקו.

בצד הסרת האיום האיראני, עלינו למנוע הקמת בסיסי טרור איראנים נוספים סביבנו כדוגמת חמאסטן בעזה ומעוז החיזבאללה בצפון.

אבל המדיניות של קברניטי הממשלה, שכבר הביאה לנו את שני הבסיסים הללו, עוד מכינה לנו בסיס איראני שלישי, והפעם בלב הארץ ובלב ירושלים .

כי יש עובדה אחת פשוטה: כשצה"ל יוצא - החמאס נכנס.

הממשלה מתעלמת מעובדה זו פעם אחר פעם. היא מוציאה את צה"ל ונסוגה - ואחר כך מחפשת פתרונות לטילים ולמפגעים שמשוגרים אלינו מבסיסי הטרור שהיא עצמה עזרה להקים.

מעל כל זה, עלינו להכיר באמת יסודית שנחשפה בכישלון של מלחמת לבנון השנייה. כדברי הוועדה: "ישראל לא תוכל לשרוד באזור זה, ולא תוכל להתקיים בו בשלום או ברגיעה, בלי שבה עצמה ובסביבתה יאמינו כי יש לישראל מנהיגות מדינית וצבאית … שתרתיע את אלה משכניה שירצו לפגוע בה …"

"לראשונה במלחמות ישראל, מלחמה שישראל הייתה מעורבת בה שהסתיימה בלי שישראל ניצחה בה בבירור. קשה להגזים בהשלכות מרחיקות הלכת של תוצאה זו בעינינו, כמו גם בעיני אויבינו".

ואכן, בעייני אוייבנו הלקח הוא פשוט: מלחמה עבורם היא כבר לא אופציה מפחידה.

ואת זה אנו חייבים לשנות!

מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך עם מנהיגות כושלת וחסרת אחריות — מנהיגות רשלנית שמאפשרת חודשים ושנים ירי טילים על יישובינו, אזרחינו וילדינו.

אזרחים רבים מכל חלקי העם מבקשים מנהיגות אחרת: מנהיגות ערכית שאומרת לעם את האמת, שמציבה בפניו יעדים ריאליים, שמקיימת את הבטחותיה, שמובילה בבטחה, שאינה משנה את דרכה על פי צרכי ההישרדות שלה.

שאיפה זו מאחדת היום אנשים רבים בעלי דעות שונות מימין ומשמאל, כולל חברים אמיצים בתוך הבית הזה. הם מאסו בתרגילים ובתכסיסים, בעולם שבו הפוליטיקה היא חזות הכל.

כי על השיח הציבורי בישראל השתלטה לאחרונה תרבות של טשטוש ורמיה שאסור לנו לקבלה: שקר הוא אמת, רע הוא טוב, כשלון הוא הצלחה.

איפה הערכים והאידיאלים שהנחו אותנו כל השנים?

האם מנהיגות צינית וחסרת אחריות זו היא הדוגמא שניתן לילדינו?

אמר דוד בן-גוריון: "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך". ראוי להוסיף לדברים החשובים הללו: "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה ומפקדיה בידי ההנהגה הראויה לכך".

צדקה ועדת וינוגרד כשאמרה שהדרך להחלפת מנהיגות כושלת במנהיגות ראויה עוברת בסופו של דבר דרך הציבור, דרך הקלפי, דרך העם.

רוב העם מסכים עם הקביעה המרכזית של ועדת וינוגרד: אהוד אולמרט נושא באחריות העליונה לכישלון. ועל כן אהוד אולמרט חייב ללכת.

ראש-הממשלה, לא תוכל לאורך זמן לחמוק מן האמת הזאת וממשפט הציבור. הבחירות יגיעו, ושם נפגוש כולנו את רצון העם.

והעם הזה, שהוא חפץ חיים, יחליף את הכישלון בהצלחה ואת הציניות בציונות.

בעזרת השם,נאחד את הכוחות העצומים של כולנו, נהדוף את הסכנות, ונממש את ההזדמנויות הגדולות שהעתיד טומן בחובו לעמנו.

נפל דבר בישראל.
ראש ממשלה שכשל במלחמה בורח מאחריות.

מעולם לא החליטה ממשלה בישראל לצאת למלחמה עם תמיכה לאומית ובינלאומית כה רחבה, כולל ההתגייסות שלנו באופוזיציה להדוף את ההתקפות על ישראל בזירה הבינלאומית.

מעולם לא יצאה ישראל למלחמה כשבידיה יתרונות כה גדולים על האויב הניצב מולה.

מעולם, מאז מלחמת העצמאות, לא ניתן בידי ממשלה זמן רב כל כך כדי להביא הכרעה בשדה קרב.

אולם על אף יתרונות אלה, כפי שקבעה ועדת וינוגרד, לראשונה במלחמות ישראל מלחמה שישראל הייתה מעורבת בה, ושהיא עצמה יזמה, הסתיימה בלי שישראל ניצחה בה .

לוחמי צה"ל נלחמו בגבורה. ממשלה חובבנית אחראית לכשלון.

מי שאחראי על הצבא הוא הדרג המדיני! הוא זה שצריך לשאול את השאלות הנכונות ולקבל את ההחלטות הנכונות.
הוא זה שמנחה את הצבא, ולא להיפך. והוא זה שכשל במלחמה הזו כשלון מוחלט.

זהו הממצא העיקרי של דו"ח וינוגרד על שני חלקיו, ואי אפשר לטייח אותו. מי שמנסה להיתפס רק לחלק קטן ממנו אינו יכול לבטל את הקביעות על כלל המלחמה. זהו דו"ח אחד על מלחמה אחת.

כדברי השופט וינוגרד אמש האחריות לכשלים מונחת לפתחם של הדרג המדיני וצמרת הדרג הצבאי.
"הוועדה קבעה: "הטלנו אחריות אישית על שלושת הקברניטים."

אבל בעוד ששניים מהקברניטים הללו- שר הביטחון עמיר פרץ והרמטכ"ל דן חלוץ - פינו את מקומם, מסרב הדרג המדיני והעומד בראשו מר אולמרט לעשות זאת.

הוא מסרב לקחת אחריות, מסרב לגלות יושרה אישית ומנהיגותית, ולעשות מה שרוב מכריע בציבור מצפה ממנו לעשות.

כי יש משמעות למושג אחריות. כשמערכת כלשהי כושלת כשל עמוק שתוצאותיו כה חמורות, ראשי המערכת שכשלו חייבים להתחלף.

זה קרה אחרי כישלונות גדולים אחרים בתולדות המדינה, וזה קרה במלחמה זו בצמרת הדרג הצבאי.

אבל היחיד שאצלו זה לא קורה הוא דווקא זה שנושא באחריות העליונה לכישלון - ראש הממשלה, שמרוקן מתוכן את המושג אחריות.

אחריות זה לא לדבר על אחריות. אלא לעשות מעשה. - ובמקרה זה לנהוג כפי שנהגו הרמטכ"ל ושר הביטחון.

אזרחי ישראל יודעים היום שהמדינה מונהגת ע"י ראש ממשלה שאינו כשיר ואינו ראוי להנהיגה.
גם מר ברק יודע זאת, והציבור מצפה ממנו שיקיים את התחייבותו לא לאפשר למנהיגות כושלת זו להמשיך.

הטיעון שמי שעשה טעויות גורליות כאלה יתקן את עצמו הוא מופרך מיסודו.

מי היה מפקיד את עצמו בידי רופא מנתח שכשל בניתוח?

מי היה עולה לאוטובוס שהנוהג בו עשה תאונה קטלנית?

הממשלה בוחרת להיתנתק מרצון העם וכאבו. נשבר פה ערך האחריות הממלכתית שעד אתמול קיווינו שהוא נר לרגלינו. הציניות השתלטה על הציונות.

השבר גדול אך, אל לנו אזרחי ישראל לאבד תקווה.

הדמוקרטיה הישראלית חזקה. אני סומך עליה, ובעיקר אני שם את מבטחי בשכל הישר של העם ובעוצמתו.

דוברי הממשלה אומרים לנו שהמצב נפלא. האומנם?

בצפון החיזבאללה מכפיל את חימושו בטילים וברקטות. בדרום החמאס יורה אלפי קסאמים על יישובינו, והגבול עם מצריים נפרץ לרווחה. ושאר המערכות המרכזיות בחיינו, כמו מערכת החינוך, מדשדשות או קורסות אף הן ללא חזון וללא מעש.

האם זו היא ההנהגה שבידיה נפקיד את ביטחוננו?

האם בה יתנו חיילנו את אמונם אם יכפה עלינו סיבוב נוסף?

האם זו ההנהגה שיכולה לדרוש מהפלשתינים את התנאים המינימליים הדרושים לקיום שלום אמת?

אזרחי המדינה חשים שהנהגה זו דואגת רק להישרדותה.הם שומעים על אנחת הרווחה בלשכת ראש הממשלה, על חגיגות השמחה, והם מתמלאים עצב וכעס. מה קרה לערכי המנהיגות שהובילו פעם את המדינה? האם לנורמות אלה של בריחה מאחריות נחנך את ילדינו?

דובריו של ראש הממשלה מדברים על רציפות השלטון, אבל למעשה הם מדברים על רציפות שלטונו — שלטון כושל, חסר עכבות וחסר אחריות שמייאש את רוב הציבור בישראל.

והמיואשים והנפגעים אינם רק ההורים השכולים וחיילי המילואים שנלחמו בגבורה, ושעלולים להיקרא להילחם שוב.

מדובר בהמוני אזרחים לרוחב הקשת הפוליטית שמבקשים מנהיגות טובה ואחראית למדינת ישראל. ומנהיגות זאת ניתן להשיג רק ע"י בחירות חדשות.

אמר דוד בן גוריון: "תדע כל אם עברייה כי הפקידה את גורל בנה בידי מפקדים הראויים לכך."- ואני אומר: "תדע כל אם עברייה שהפקידה את גורל בניה ומפקדיה בידי הנהגה הראויה לכך".
מקצה הארץ ועד קצה המוני אזרחי ישראל אומרים ביום זה לראש הממשלה בקול גדול:

אינך ראוי.

אינך ראוי להנהיג עוד את עם ישראל.