הבלוג של הליכוד

נאומו של השר המשיב בשם הממשלה, השר מיכאל איתן בפני מליאת הכנסת, במהלך דיון על הצעות אי האמון שהגישו היום (ב') סיעות האופוזיציה:

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני אבקש בדברי תשובתי להתייחס לשני החלקים של הצעת האי-אמון כפי שנוסחה על-ידי חבר הכנסת אורון. בחלק הראשון אני רוצה להעיר להשגות של חבר הכנסת אורון בנושא המדיניות הכלכלית והפערים בשוויון.

קו ההסברה של חבר הכנסת אורון – הוא חזר פעם אחר פעם להראות שאנחנו, המדיניות הכלכלית שלנו הולכת הפוך. אבל אני רוצה להזכיר לו שגם התוצאות שלנו הן הפוכות - בזמן משבר, מדינות רבות בעולם, לא כולו, אבל מדינות רבות בעולם, חלקן כאלה שאתה הבאת דוגמאות מהן, נמצאות במשבר, במצב של צמיחה נמוכה. ישראל במצב הפוך - במצב שבו הצמיחה גבוהה ביותר, במצב שבו המשבר עבר בצורה החלקה ביותר, ומבלי לפגוע בכבודם של שרי אוצר שהם כיהנו לאורך כל התקופה ולכל אחד ואחד מהם יש חלק, בחלק המרכזי לטוב ולרע - נושא בנימין נתניהו כשר האוצר וכראש ממשלה. אני חושב שאת ההישג הזה אי-אפשר לקחת ממנו.

לגופו של עניין, כשאתה מדבר על הרגרסיביות בהעלאת הבלו (המס המשפיע על מחיר הדלק), ואתה מודה בהגינותך  שהממוצע של הבלו בישראל עדיין נמוך במעט מהממוצע של מערב אירופה, או של ה-OECD, אבל אתה אומר יש לי אינדיקטור לכך שמדד אי-השוויון הוא גרוע משום שהמסים העקיפים הם הגבוהים ביותר במדינת ישראל, ומאחר ומסים עקיפים מטבע בריאתם הם רגרסיביים אני אומר שהמדיניות היא לא נכונה, והעברת המיסוי מכאן לכאן גורמת לקושי נוסף על השכבות החלשות.

בקשר למדד אי-השוויון, למה חבר הכנסת אורון צריך אינדיקטורים? שייקח את המדד עצמו ויבדוק במשך השנים מתי עלו ובאיזה שיעורים מדדי השוויון, והוא ימצא שזה לא קרה בהכרח דווקא בממשלות הליכוד. ואני מקווה מאוד, וזאת מדיניות הממשלה הנוכחית - להביא לכך שאנחנו נמדוד את זה בתום תקופת כהונתה של הממשלה, וניתן דין וחשבון ראוי האם הממשלה הזאת נוקטת צעדים נרחבים על מנת לצמצם גם מבחינה חברתית את מדעי השוויון, אבל כל זה על בסיס הצורך בהגדלת הצמיחה.

כאשר אנחנו מדברים על הסטת תקציבים בצורה כזאת שאנחנו רוצים להקל על המגזר היצרני והמשקיע והעסקי, לעודד את הפעילות - אנחנו מביאים למצב של הגדלת הצמיחה. התוצר בישראל - אין ביקורת. אני לא שמעתי אף חבר באופוזיציה קם ואומר: אנחנו צומחים מעט מדי. כולם גומרים את ההלל על כך שבמאזן הזה הצלחנו, כלומר הצלחנו לעודד את הכוחות היצרניים, לשמר אותם בזמן משבר, לעודד אותם ולהביא לצמיחה.

כאשר יש צמיחה - אני רוצה להדגיש - נוצר מצב שלכולם יש יותר. אלא מה, יכול להיות המצב שעליו התריע חבר הכנסת אורון, שגם אם השכבות החלשות מצבן יותר טוב, אבל החזקות צומחות הרבה יותר, הפער מתרחב ויש לנו כאן בעיה מבחינה חברתית שצריך לטפל בה.  מדד אי-השוויון הוא מדד יחסי. במצב שבו נעשה יותר לשכבות החלשות, יותר טוב אבסולוטית לשכבות החלשות, אבל השכבות החזקות נעשה הרבה יותר טוב, אז מדד אי-השוויון גדֵל. זה לא אומר שלא צריך לטפל במדד אי-השוויון, אלא כל הטיעון שלי בא ואומר כך: הממשלה ערה לנקודה הזאת, והממשלה מנסה באמצעות מס הכנסה שלילי, באמצעות תוכניות נוספות - לצמצם, להתערב בתוצאות הכלכליות על מנת לעדן את הנושא, את הבעיה החברתית החריפה שאני מודה שקיימת - ואף אחד לא רווה ממנה נחת של אי-שוויון.

מה שביקשתי זה רק לומר דבר אחד: את מדדי אי-השוויון אנחנו נמדוד בתום תקופת כהונתה של הממשלה ונראה האם הממשלה הנוכחית מצליחה בכוונותיה ובמעשיה לצמצם את ממדי אי-השוויון ואני בטוח שהיא תצליח.

אני רוצה לומר לגבי החלק המדיני: חבר הכנסת אורון, אתה, פעם נוספת, אני יכול לכבד ולקבל, יכול להיות שהייתי עושה במקומך אותו דבר. תקפת את מי שמוביל את המדיניות, את בנימין נתניהו והאשמת אותו בדבר אחד שאמרת – חוסר יכולת להגיד לציבור מהי המדיניות ולהוביל אותה. אני סבור שראש הממשלה בנימין נתניהו כבר בתחילת תקופת כהונתו הלך לבר-אילן ואמר בצורה המפורשת ביותר דברים שמבחינת חברים רבים בליכוד, ואחד מהם נמצא קרוב מאוד אלי ברגע זה, היו כפירה בעיקר ועוררו מחלוקת עצומה. אבל הוא אמר: "המדיניות שלנו שאני מוביל היא להגיע לפתרון של שתי מדינות לשני עמים".

נעצום רגע את העיניים, נשכח רגע שאנחנו כאן קואליציה ואופוזיציה. אתה אדם אינטליגנטי. בוא דקה אחת נעשה תרגיל אינטלקטואלי. אני אומר: הנה, ראש הממשלה אמר, קרא והציע מדיניות. לא רק זאת, אלא כשהוא נדרש לעשות דבר עוד יותר חמור מכך - ללכת להקפאה, הוא הלך, לקח על אחריותו ועל כתפיו את המהלך ואמר נלך. מה הייתה התגובה של הפלסטינים? חודשים ארוכים של ההקפאה שיחקו במשחקים, בסופו של דבר כשעמד להסתיים, התחיל סוף כל סוף המשא ומתן הישיר, נגמרה תקופת ההקפאה, הפלסטינים נעלמו.

עכשיו לאן זה מחזיר אותי? אני רוצה לקרוא לכם את הכותרות של המסקנות של אהוד אולמרט שישב מול הפלסטינים, ניהל איתם משא ומתן, היה מוכן לויתורים מפליגים, ואז הוא אומר לאבו מאזן, הכותרת – "גם לי זה קשה, קח את העט ותחתום עכשיו" - משאלת לב. בהמשך מה קרה? אומר לו אבו מאזן - "תן לי כמה ימים". אומר אולמרט שאבו מאזן אמר: "תן לי כמה ימים. אני לא מתמצא במפות. אני מציע כי כבר מחר", כך אומר לו אבו-מאזן, "ניפגש עם שני מומחים למפות, אחד מהצד שלכם ואחד מהצד שלנו. אם הם יגידו לי שהכול בסדר, נוכל לחתום". "כבר מחר ניפגש", כך הוא אומר לאולמרט.

מספר אולמרט שלמחרת התקשרו ואמרו שאבו מאזן שכח שהוא צריך להיות באותו יום בעמאן, והם ביקשו לדחות את הפגישה בשבוע. ומוסיף אולמרט ואומר: מאז לא נפגשנו, המפה נשארה אצלי. מה אני רוצה לומר? אולי נחשוב לרגע אחד שנתניהו הלך לבר-אילן, הלך להקפאה, ביקש שיחות ישירות, הפלסטינים ניצלו את ההזדמנות, את העילה הזאת שנגמרה תקופת ההקפאה והם לא מעוניינים לחתום. ואז, הם "שיחקו אותה", אמרו בגלל ההקפאה. אם לא היה בגלל ההקפאה, זה היה בגלל סיבה אחרת.

ואני שואל איפה הפרופורציות? אם הבנייה היתה נמשכת עוד כמה חודשים והיו בינתיים יכולים להגיע באמת לרגע החתימה ולהגיע להסכם או לפחות לעמוד עם שתי הצעות, אחת מול השנייה, פעם אחת שהעולם ואנחנו נדע. מה אתם רוצים? להתחמק? לברוח? להאשים את ישראל? לשים אותה כל פעם בפינה כסרבנית? מי הסרבן?

ובכל אופן, אני גם חייב להתייחס לאירועים שאנחנו חווים. כל אחד יכול לראות ולהסיק את המסקנות. כולנו מאוחדים בצורך להבטיח את ביטחונה של מדינת ישראל, ואני בטוח שאף אחד לא ייקח סיכון, כפי שראיתי גם בעמדות של אולמרט, שהוא עשה ויתורים מרחיקי לכת, אבל ענייני הביטחון עמדו, ואני בטוח שהם יעמדו מול כל מנהיג ערבי מצדו של כל ראש ממשלה ישראלי. אבל אני רוצה לומר שהיום שיקולי הביטחון נוטים למחשבה נוספת, כשאנחנו רואים שאנחנו נמצאים במצבים שבהם היציבות רחוקה מאוד. ישראל היא אי של יציבות לא רק ביחס לעצמה, כמדינה דמוקרטית עם שלטון יציב ומשטר יציב, היא אי יציבות לא רק לתושביה, היא לא רק לקהילייה הדמוקרטית העולמית, היא אי של יציבות שעל היציבות הזאת נשענות מדינות מתונות באזור כאן. אנחנו לא רק צרכני סמים של ארצות הברית, כמו שניסה לתאר את זה עיתונאי יהודי כמובן, שלוקחים, כביכול, כל מיני הטבות. אנחנו חיים כאן, אנחנו מקיימים כאן משטר דמוקרטי, אנחנו כאן אי של יציבות, שמשפיע על כל האזור והדבר הזה בולט היום.

על מנת שנמשיך להיות אי של יציבות, אנחנו צריכים להמשיך ולחתור לשלום. להמשיך ולקיים את המדיניות ששואפת להגיע לפתרונות עם שכנינו אבל אנחנו צריכים גם להיות זהירים, מדודים ואת הסיכונים שאנחנו צריכים לקחת, לקחת במחשבה ובמסורה, והכי חשוב, לא לשכוח לתבוע גם מהפרטנרים שלנו לעשות מעשים ולא רק לדבר דיבורים.

המשנה לראש הממשלה והשר לשת"פ אזורי, סילבן שלום בנאומו בכנס: "הסכם השלום עם מצרים נחתם במשא מתן ישיר תוך שנתיים, על הפלסטינאים ללמוד מכך ולהבין שרק כך נוכל להגיע להסכם שלום אמיתי ".האירוע נערך בחסות אגודת ידיד ישראל מצרים ומרכז מנחם בגין. האירוע היה בהשתתפות שגרירים ונציגי כ-40 שגרירויות שונות שבראשן מצרים.

השר שלום מסר בפתח נאומו איחולי החלמה מהירים לנשיא מצרים חוסני מובארק שעבר אמש ניתוח כירורגי בגרמניה . בהמשך דבריו התייחס השר שלום לשלום עם מצרים ואמר: " השלום עם מצרים הגיע לכדי מימוש תוך שנתיים ונחתם על ידי שני מנהיגים אמיצים במשא מתן ישיר ואינטנסיבי, אני חושב שהגיע הזמן שכנינו הפלסטינאים יבינו שזוהי הדרך היחידה להגיע להסכם שלום אמיתי ושלם" השר שלום הוסיף ואמר :" אני חושב שעלינו ללמוד ממנחם בגין ואנואר סאדאת, הגיע הזמן לקבל החלטה אסטרטגית למו"מ ישיר שיוביל בסופו לשלום עם כל מדינות האזור".

 

שר התחבורה והבטיחות בדרכים ישראל כ"ץ הנחה הבוקר את מע"צ להשלים מידית את הקמת כביש עוקף גשר ניצנה עד לבניה מחדש של הגשר, שקרס בשיטפונות העזים בנגב בשבוע שעבר. זאת כדי לאפשר לתושבי האזור ולמטיילים לנסוע בבטחה באזור. עם קריסת הגשר בשיטפונות הורה השר , בשבוע שעבר, להעביר מידית תקצוב לבניה מחודשת של הגשר, כשעד להקמתו תתאפשר במקום תנועת כלי רכב דרך הכביש העוקף, שיושלם מידית.

השר כ"ץ גם הנחה את רשות שדות התעופה לפתוח מידית את מעבר ניצנה, כדי לאפשר מעבר של כמאה משאיות מדי יום , מישראל למצרים וחזרה.

נאום ראש הממשלה במרכז בגין-סאדאת באוניברסיטת בר-אילן

אורחים נכבדים,

אזרחי ישראל,

 

השלום היה תמיד משאת נפשו של עמנו. נביאינו הנחילו לעולם את חזון השלום, אנו מברכים זה את זה בשלום, תפילותינו מסתיימות בשלום.

אנו נמצאים הערב במרכז על שם שני פורצי הדרך לשלום, מנחם בגין ואנואר סאדאת, ואנו שותפים לחזונם.

לפני חודשיים וחצי נשבעתי אמונים בכנסת כראש ממשלת ישראל.  הבטחתי שאקים ממשלת אחדות - וכך עשיתי.

האמנתי שהאחדות נחוצה לנו בעת הזאת יותר מאי פעם, כי אנו עומדים היום בפני שלושה אתגרים עצומים – האיום האירני, המשבר הכלכלי, וקידום השלום.

האיום האירני עדיין לפנינו במלוא עוצמתו. הסכנה הגדולה ביותר לישראל, למזרח התיכון ולעולם כולו הוא המפגש בין האסלאם הקיצוני ונשק גרעיני.

שוחחתי על כך עם הנשיא אובמה  בביקורי בוושינגטון, ואשוחח על כך עם מנהיגים באירופה בשבוע הבא.

זה שנים שאני פועל ללא לאות לגיבושה של חזית בינלאומית נגד התחמשותה של איראן בנשק גרעיני.

מול המשבר הכלכלי העולמי פעלנו מייד כדי להביא יציבות לכלכלת ישראל. העברנו בממשלה תקציב דו-שנתי ובקרוב נאשר אותו בכנסת.

ואילו האתגר השלישי, הכול כך חשוב העומד בפנינו, הוא קידום השלום. גם על כך שוחחתי עם הנשיא אובמה, ואני תומך מאוד ברעיון השלום האזורי שהוא מוביל.

אני שותף לרצונו של נשיא ארה"ב להביא עידן-חדש של התפייסות באזורנו.

לצורך זה נפגשתי עם הנשיא מובארק במצרים ועם המלך עבדאללה בירדן כדי להסתייע במנהיגים אלה במאמץ להרחיב את מעגל השלום.

אני פונה מכאן למנהיגי מדינות ערב ואומר: בואו ניפגש. נדבר שלום, ונעשה שלום.

אני מוכן להיפגש עימכם בכל עת. אני מוכן לבוא לדמשק, לריאד, לביירות – לכל מקום.

אני קורא למדינות ערב לשתף פעולה עם הפלשתינים ואיתנו כדי לקדם את השלום הכלכלי.

השלום הכלכלי אינו בא כתחליף לשלום המדיני, אבל הוא מרכיב חשוב בהשגתו.

יחד נוכל לפתח פרויקטים שמתגברים על חסרונות אזורנו, כמו התפלת מים, ומנצלים את יתרונותיו, כמו ניצול אנרגיית השמש, או פריסת צינורות גז ונפט וקווי תחבורה המחברים את אסיה, אירופה ואפריקה.

ההצלחה הכלכלית של מדינות המפרץ מרשימה את העולם כולו, וגם אותי. אני קורא לייזמים המוכשרים של העולם הערבי לבוא ולהשקיע כאן, כדי לעזור לפלשתינים ולנו להזניק את הכלכלה.

יחד נוכל לפתח אזורי תעשיה שייצרו אלפי מקומות עבודה, ואתרי תיירות שימשכו מיליוני תיירים המבקשים לצעוד בפעמי ההיסטוריה – בנצרת ובבית לחם, בחומות יריחו ובחומות ירושלים, בשפת הכינרת ובאתר הטבילה על הירדן.

 יש כאן פוטנציאל ארכיאולוגי תיירותי עצום, אם רק נשכיל לשתף פעולה ולפתחו.

 

אני פונה אליכם, שכנינו הפלשתינים, בהנהגת הרשות הפלשתינית: בואו נתחיל משא ומתן מייד, ללא תנאים מוקדמים. ישראל מחוייבת להסכמים הבינלאומיים ומצפה מכל הצדדים האחרים למלא את התחייבויותיהם. אנו רוצים לחיות עימכם בשלום ובשכנות טובה.

אנו רוצים שהילדים שלנו והילדים שלכם לא יראו עוד מלחמה -  שהורים, בנים ואחים לא יידעו עוד את יגון השכול; שילדינו יחלמו על עתיד טוב יותר ויממשו אותו; שאנחנו ואתם נשקיע את מרצנו באיתים ובמזמרות ולא בחרבות ובחניתות.

אני יודע את מורא המלחמה. השתתפתי בקרבות. איבדתי חברים טובים שנפלו, איבדתי אח. ראיתי את כאבם של משפחות שכולות. אני לא רוצה מלחמה. העם בישראל אינו רוצה מלחמה.

אם נשלב ידיים ונעבוד יחד בשלום, אין גבול לשגשוג ולפיתוח שנוכל להביא לשני עמינו - בכלכלה, בחקלאות, במסחר, בתיירות, בחינוך – ומעל לכל ביכולת להעניק לדור הצעיר שלנו מקום שטוב לחיות בו, חיים שלווים, מלאי עניין ויצירה, עם אופק של הזדמנויות ואופק של תקווה.

אם יתרונות השלום ברורים כל כך, עלינו לשאול את עצמנו מדוע השלום עדיין רחוק מאיתנו, למרות שידינו מושטות אליו?

מדוע מתקיים הסכסוך הזה למעלה מ-60 שנה?

כדי להביא קץ לסכסוך, צריך לתת תשובה אמיתית וכנה לשאלה: מהו שורש הסכסוך?

בנאומו בקונגרס הציוני בבאזל על החזון הגדול של בית לאומי לעם היהודי, אמר חוזה המדינה בנימין זאב הרצל: "הדבר הזה הוא כל כך גדול, שאנחנו חייבים לדבר עליו רק במילים הפשוטות ביותר".

היום אני מבקש לדבר על האתגר הגדול של השלום במילים הפשוטות ביותר, בגובה העיניים. 

גם כשמבטנו נשוא אל האופק, רגלינו חייבות להיות מחוברות לקרקע המציאות, לאמת.

והאמת הפשוטה היא ששורש הסכסוך היה ונשאר הסירוב להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה משלו במולדתו ההיסטורית.

ב-1947, כשהוצעה באו"ם תוכנית החלוקה למדינה יהודית ומדינה ערבית, העולם הערבי כולו דחה את ההחלטה, בעוד שהישוב היהודי קיבל אותה בריקודים ובשמחה.

הסירוב הערבי היה למדינה יהודית כלשהי, בגבולות כלשהם.

מי שחושב שהאיבה המתמשכת כלפי ישראל היא תוצאה של נוכחותנו ביהודה, שומרון ועזה, מחליף בין סיבה ותוצאה.

ההתקפות עלינו התחילו בשנות ה- 20 של המאה הקודמת, הפכו למתקפה כוללת ב-1948 עם הכרזת המדינה, נמשכו בהתקפות הפדאיון בשנות ה-50, והגיעו לשיאן ב-1967 ערב מלחמת ששת הימים, בניסיון לכרוך עניבת חנק על צווארה של מדינת ישראל.

כל זה קרה לאורך כמעט 50 שנה לפני שהיה חייל ישראלי אחד ביהודה ושומרון.

לשמחתנו מצרים וירדן יצאו ממעגל איבה זה. חתימת חוזי השלום הביאה לקץ התביעות שלהן מישראל ולקץ הסכסוך עימן, הביאה שלום.

אבל לצערנו אין זה המצב עם הפלשתינים. ככל שאנו מתקרבים להסכם שלום איתם, הם מתרחקים ממנו. הם חוזרים ומעלים תביעות שאינן מתיישבות עם רצון לסיים את הסכסוך.

רבים וטובים אומרים לנו שהנסיגה היא המפתח לשלום עם הפלשתינים.

ובכן - נסוגונו. אבל העובדה היא, שכל נסיגה שלנו נענתה בגל גדול של טרור מתאבדים ובאלפי טילים.

ניסינו נסיגה בהסכם ונסיגה בלי הסכם, נסיגה חלקית ונסיגה מלאה.

בשנת 2000 ושוב בשנה שעברה הציעה ישראל נסיגה כמעט כוללת תמורת סוף הסכסוך, ופעמיים נענתה בשלילה.

פינינו את רצועת עזה עד הסנטימטר האחרון, עקרנו עשרות יישובים ואלפי ישראלים מבתיהם, וקיבלנו בתמורה גשם של טילים על ערינו, יישובינו וילדינו.

הטענה כאילו נסיגה תביא שלום עם הפלשתינים, או לפחות תקרב אותו, עד היום לא עמדה במבחן המציאות.

יתר על כן, החמאס בדרום, כמו החיזבאללה בצפון, חוזרים ומצהירים שכוונתם "לשחרר" את אשקלון ובאר שבע, את עכו וחיפה. הנסיגות לא שינו את האיבה.

 

וגם המתונים בין הפלשתינים לצערנו עד כה אינם מוכנים לומר את הדברים הפשוטים: מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, וכך היא תישאר. 

כדי להשיג שלום, צריך אומץ ויושר משני הצדדים, ולא רק מהצד הישראלי.

צריך שההנהגה הפלשתינית תקום ותאמר בפשטות: "די לנו בסכסוך הזה. אנחנו מכירים בזכות העם היהודי למדינה משלו בארץ הזאת, ואנחנו נחייה לצידכם בשלום אמיתי".

אני מייחל לרגע הזה, משום שכשהמנהיגים הפלשתינים יאמרו את המלים האלה  לעמנו ולעמם תיפתח הדרך  לפיתרון כל ייתר הבעיות, קשות ככל שיהיו.

לכן תנאי יסוד לקץ הסכסוך הוא הכרה פלשתינית פומבית מחייבת וכנה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.

כדי שהכרזה זו תהיה בעלת משמעות מעשית, דרושה גם הסכמה ברורה לכך שבעיית הפליטים הפלשתינים תמצא את פתרונה מחוץ לגבולות מדינת ישראל. שכן ברור לכל שהתביעה ליישב את הפליטים הפלשתינים בתוך ישראל סותרת את המשך קיומה של ישראל כמדינת העם היהודי.

צריך לפתור את בעיית הפליטים הפלשתינים – ואפשר לפתור אותה, כפי שאנו הוכחנו בעצמנו במקרה דומה.

ישראל הקטנה קלטה בהצלחה מאות אלפי פליטים יהודים ממדינות ערב שעזבו את בתיהם חסרי כל.

לכן הצדק וההיגיון מחייבים: בעיית הפליטים הפלשתינים חייבת להיפתר מחוץ לגבולות ישראל. על זה יש הסכמה לאומית רחבה מאוד.

אני מאמין שברצון טוב, בהשקעה בינלאומית, ניתן לפתור בעיה אנושית זו אחת ולתמיד.

עד כאן דיברתי על הצורך של הפלשתינים להכיר בזכויות שלנו. תיכף אדבר על הצורך שלנו להכיר בזכויות שלהם.

 

עלי להקדים ולומר: הקשר של העם היהודי לארץ ישראל נמשך יותר מ-3,500 שנה. יהודה ושומרון, המקומות בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב, דוד ושלמה, ישעיהו וירמיהו - אינם ארץ נכרייה לנו. זוהי ארץ אבותינו.

זכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל אינה נובעת מרצף האסונות שפקד את עמנו. נכון הדבר שבמשך אלפיים שנה חוו היהודים סבל נורא של גירושים, של פוגרומים, של עלילות דם, של רציחות - סבל שהגיע לשיאו בשואה ושאין לו אח ורע בתולדות העמים.

יש האומרים שאלמלא התרחשה השואה, לא הייתה קמה מדינת ישראל. אבל אני אומר שאילו הייתה קמה מדינת ישראל בזמן,לא הייתה מתרחשת השואה.

הטרגדיות שנבעו מחוסר האונים של העם היהודי מבהירות מדוע עמינו זקוק לכוח מגן ריבוני משלו.

אבל זכותנו להקים את מדינתנו כאן, בארץ ישראל, נובעת מעובדה אחת פשוטה: זוהי מולדתו של העם היהודי, וכאן נצרבה זהותנו.

כפי שאמר ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון בהכריזו על הקמת המדינה: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית-הדתית-והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים-וכלל-אנושיים, והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".

אבל צריך גם כאן לומר את כל האמת: בלב חבלי המולדת היהודית חי היום ציבור גדול של פלשתינים. אנחנו לא רוצים למשול בהם, לא לנהל את חייהם, ולא לכפות עליהם את הדגל שלנו או את התרבות שלנו.

בחזון השלום שלי חיים בארץ הקטנה שלנו שני עמים חופשיים זה בצד זה, בשכנות טובה ובכבוד הדדי.

לכל אחד הדגל שלו, ההמנון שלו והשלטון שלו. ואיש מהם אינו מאיים על הביטחון ועל הקיום של שכנו.

שתי עובדות אלו – הקשר שלנו לארץ ישראל והאוכלוסייה הפלשתינית החיה כאן – יצרו חילוקי דעות עמוקים בתוך החברה הישראלית. אבל האמת היא, שיש בינינו הרבה יותר אחדות מאשר מחלוקת.

 

באתי הערב לתת ביטוי לאחדות הזאת, לעקרונות השלום והביטחון שעליהם יש הסכמה רחבה בחברה הישראלית, והם גם אלה שמנחים את מדיניותנו.

מדיניות זו חייבת לקחת בחשבון את המצב הבינלאומי שנוצר בעת האחרונה. עלינו להכיר במצב זה, ועם זאת לעמוד בתוקף על העקרונות החשובים למדינת ישראל.

כבר עמדתי על העיקרון הראשון – הכרה. הפלשתינים חייבים להכיר הכרה אמיתית בישראל כמדינתו של העם היהודי.

העיקרון השני הוא – פירוז. בכל הסדר שלום, השטח בידי הפלשתינים חייב להיות מפורז, עם סידורי ביטחון מוצקים לישראל.

בלי שני תנאים אלו קיים חשש אמיתי שתקום לצידנו מדינה פלשתינית חמושה, שתהפוך לבסיס טרור נוסף נגד ישראל, כפי שקרה בעזה.

אנחנו לא רוצים קאסמים על פתח תקווה, גראדים  על תל אביב וטילים על שדה התעופה בן גוריון. אנחנו רוצים שלום.

לכן, כדי להשיג שלום צריך להבטיח בין היתר שהפלשתינים לא יוכלו להכניס לשטחם רקטות וטילים, להקים צבא, לקיים מרחב אווירי שסגור בפנינו או לכרות בריתות עם גורמים כמו איראן והחיזבאללה.

גם בעניין זה יש הסכמה רחבה מאוד בציבור הישראלי.

אי אפשר לצפות מאיתנו להסכים מראש לעיקרון של מדינה פלשתינית, בלי שיובטח פירוזה של מדינה זו.

בעניין כל כך גורלי לקיומה של ישראל, עלינו לקבל תחילה מענה לצרכי הביטחון שלנו.

לכן אנו מבקשים היום מידידינו בקהילה הבינלאומית, ובראשם ארה"ב, את הדבר ההכרחי הדרוש לביטחונה של מדינת ישראל: התחייבות מפורשת שבהסדר הקבע לשלום, השטח שבידי הפלשתינים יהיה מפורז: כלומר, ללא צבא וללא שליטה במרחב האווירי, עם פיקוח אפקטיבי שימנע הכנסת נשק לשטחם – פיקוח של ממש, ולא מה שקורה היום ברצועת עזה. ומובן מאליו שהפלשתינים לא יוכלו לכרות בריתות צבאיות.

 

בלי זה במוקדם או במאוחר נקבל כאן עוד חמאסטן, ולכך לא נוכל להסכים. ישראל חייבת לשלוט בביטחונה ובגורלה.

אמרתי בוושינגטון לנשיא אובמה שאם נסכים על המהות, הטרמינולוגיה לא תהיה בעיה. והנה המהות שאותה אני אומר כאן בקול צלול וברור: אם נקבל ערובה זו לפירוז ולסידורי הביטחון הדרושים לישראל, ואם הפלשתינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלשתינית מפורזת לצד המדינה היהודית.

בכל שאר הנושאים המרכזיים שיידונו בהסדר הקבע עמדותיי ידועות: ישראל זקוקה לגבולות בני הגנה, וירושלים בירת ישראל תישאר מאוחדת, תוך המשך קיום חופש הפולחן לכל הדתות.

הנושא הטריטוריאלי יידון בהסדר הקבע. עד אז אין לנו כוונה לבנות ישובים חדשים או להפקיע קרקע להרחבת יישובים קיימים.

אבל יש צורך לאפשר לתושבים לחיות חיים נורמאליים, לתת לאמהות ולאבות לגדל את ילדיהם כמו בכל משפחה בעולם.

המתיישבים אינם אוייבי העם והם אינם אוייבי השלום. הם אחינו ואחיותינו, ציבור חלוצי, ציוני וערכי.

האחדות בתוכנו היא חיונית, והיא תסייע להתפייסות עם שכנינו. הפיוס צריך להתחיל כבר היום על ידי שינוי המציאות בשטח. אני מאמין שכלכלה פלשתינית חזקה תחזק את השלום.

אם פני הפלשתינים לשלום – למאבק בטרור, לחיזוק המשילות ושלטון החוק, לחינוך ילדיהם לשלום ולהפסקת ההסתה נגד ישראל – אנו מצידנו נעשה כל מאמץ לאפשר להם חופש תנועה וחופש גישה כדי שחייהם יוקלו ורווחתם תיגדל. כל זה יעזור לקדם את הסכם השלום בינינו.

אבל מעל לכל הפלשתינים צריכים להכריע בין דרך השלום לדרך החמאס. על הרשות הפלשתינית להשליט חוק וסדר ברצועת עזה ולגבור על החמאס. ישראל לא תשב  סביב שולחן המשא ומתן עם טרוריסטים שמבקשים להשמידה.

החמאס אינם מוכנים אפילו לאפשר לצלב האדום לבקר את חיילנו החטוף גלעד שליט, שנמצא שלוש שנים בשבי, מנותק מהוריו, משפחתו ועמו. אנו מחוייבים להחזירו הביתה בריא ושלם.

 

עם מנהיגות פלשתינית שוחרת שלום, עם השתתפות בשלום של העולם הערבי, עם תמיכתן של ארה"ב והקהילה הבינלאומית, אין סיבה שלא נוכל לפרוץ את הדרך לשלום.

עמנו כבר הוכיח שהוא מסוגל לעשות את הבלתי יאומן.במשך שישים ואחת שנים – תוך הגנה מתמדת על קיומנו - חוללנו נפלאות.

שבבים המיוצרים בישראל מפעילים את מחשבי העולם, תרופות ישראליות מביאות מזור למחלות חשוכות מרפא, טפטפות ישראליות מפריחות אזורים צחיחים בכל העולם וחוקרים ישראליים פורצים את גבולות הידע האנושי.

אם רק יירצו שכנינו להיענות לקריאתנו – גם השלום יהיה בהישג ידינו.

אני קורא למנהיגי העולם הערבי והפלשתינים: הבה נמשיך יחד בדרכם של מנחם בגין ואנואר סאדאת, של יצחק רבין והמלך חוסיין.

 

הבה נממש את חזון ישעיהו הנביא, שקרא בירושלים לפני 2,700 שנה: "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".

 

בעזרת השם, לא נדע עוד מלחמה, ונדע שלום.  

 

נאום נתניהו בכנסת

 אדוני יו"ר הכנסת ראובן ריבלין, ברכות על בחירתך פה אחד, שאין בה הפתעה ויש בה הרבה הגיון ותקווה, ויש בה גם דבר נוסף - הרבה חיבה.
ברכות ותודות ליושבת ראש הכנסת היוצאת דליה איציק על שירותך הנאמן רב ההישגים למדינה ולכנסת.

ראש הממשלה, מכובדי, אהוד אולמרט - "בל יפקפק איש ברצונך האמיתי והכנה להשיג שלום כולל למדינת ישראל, ובל יפקפק איש באומץ לבך בקבלת החלטות נחוצות לביטחוננו. אני שותף לקביעתך שאומץ לב היא התכונה החשובה ביותר למנהיגות. בהיעדר אומץ מה תואיל חוכמה. יש לך אומץ לב מוכח".
אדוני שופט בית המשפט העליון, אדוני מבקר המדינה מיכה לינדנשטראוס, אדוני שגריר מצרים, נציגי ממשלת ירדן, אורחים נכבדים, חברי הכנסת -
אני מבקש לשלוח מעל במה זו ברכות חמות לנשיא מצרים, חוסני מובארק, ולעם המצרי.

השלום בין ישראל ומצרים שינה את ההיסטוריה והוכיח שניתן לכתת חרבות לאיתם.

הסכם השלום עם המדינה החשובה בעולם הערבי שינה את פני המזרח התיכון ויצר את שותפות הייסוד בין שוחרי השלום באזור. שותפות שהלכה והתחזקה במהלך השנים מול עליית גורמים רדיקליים שמאיימים על כולנו.

אחד הרגעים הדרמטיים בתפנית היסטורית זו התרחש במקום זה.
כך אמר ראש ממשלת ישראל מנחם בגין ז"ל אל נשיא מצרים אנואר סאדאת בעת שניצבו כאן שניהם על במת הכנסת בירושלים.

"אדוני נשיא מצרים, אנחנו מבקשים שלום מלא, אמיתי, תוך התפייסות מוחלטת בין העם היהודי והעם הערבי".

30 שנה חלפו, דור הלך ודור בא, והדברים נכונים היום כמו ביום אמירתם.

אומץ ליבם, חוכמתם וחזונם של שני האישים האלה, מנחם בגין ואנואר סאדאת, הפכו לפני 30 שנה את הבלתי אפשרי לאפשרי.

קריאתו ההיסטורית של סאדאת "לא עוד מלחמה" דיברה אל הלב הישראלי. היא הביאה לכך שאזרחי ישראל היו מוכנים לעשות ויתורים נדיבים ומרחיקי לכת למען השלום.

האמת היא, שבכל פעם שישראל עומדת מול מנהיג ערבי המחוייב בכנות לשלום, היא נוהגת בדרך זו. בין אם מדובר בנשיא מצרים סאדאת ובין אם מדובר במלך ירדן חוסיין; בין אם זו ממשלת הליכוד בראשות מנחם בגין ובין אם זו ממשלת העבודה בראשות יצחק רבין.

הישראלים מזהים שלום אמת בבירור כשהוא ניצב בפניהם, והם מוכנים ללכת כברת דרך לקראתו.

העם בישראל חותר לשלום, חולם על שלום, כמה לשלום.

השאיפה הגדולה לשלום והנכונות לפעול למענו בכל לב היתה קיימת תמיד, ושלא יהיה ספק: שאיפה זו שרירה וקיימת גם היום במלא עוצמתה.

רק מי שטעם את טעמה המר של המלחמה,ואת היגון הנורא של השכול, יכול להבין ולהעריך את חשיבותו של השלום.
הממשלה שאני עומד להקים תעשה כל שביכולתה כדי להשיג שלום צודק ובר קיימא עם כל שכנינו ועם כלל העולם הערבי.

כל אחד משכנינו שיהיה מוכן באמת ללכת לשלום, ימצא את ידנו מושטת לקראתו.

לפני 30 שנה הוכיח אנואר סאדאת שהוא באמת מחוייב לשלום. הוא נטש את דרך המלחמות ובחר בפיוס. הוא לא דיבר שלום בעודו מתכונן בסתר למלחמה. הוא לא ניהל משא ומתן עם ישראל בעודו מעניק מקלט לארגוני טרור.

הוא דיבר על תקוה לעתיד חדש ושונה למצרים ולישראל, ועל דאגה לשלומם ולחייהם של יהודים וערבים כאחד. והוא התכוון למה שהוא אמר - מילה במילה.

אבל בסופו של דבר השלום אינו נבחן בהצהרות ובנאומים חגיגיים. מבחנו של השלום הוא בעמידותו, והשלום עם מצרים הוכיח את איתנותו ויציבותו מול סערות הזמן.

הוא לא התערער כהוא זה מול מלחמות אזוריות, נחשולי טרור, שינויים עולמיים, ואף לא חילופי ממשלות.

ההסכם שיש שחששו שיהיה קצר מועד הוכיח שהוא קבוע, מוצק ובלתי הפיך.

מהו סוד כוחו של השלום הישראלי-מצרי?
התשובה ברורה: קיומו של השלום משרת את האינטרסים העמוקים של שתי המדינות.

הוא מבטיח את עתיד ילדינו והדורות הבאים של שני העמים.

אנחנו מקווים שהשלום עם מצרים יעמיק שורשים ויצמיח ענפי ברכה, ושהשלום ירחיב אופקים.

נכון, היינו שמחים לו הקשרים היו מתהדקים עוד יותר, בראש וראשונה בתחום הכלכלי - ואני מאמין שאפשר לעשות רבות בתחום זה.

אבל קשה להפריד בגודל השינוי שהשלום הביא.
ב-1956 הדבקנו כילדים חלונות נגד סכנת ההפצצות ב- 1967 ליווה העם את הלוחמים לקראת היציאה לקרב, ב-1973 ראינו את הבזקי פצצות התאורה ושמענו את רעם התותחים על גדות תעלת סואץ.

התאבלנו על חברים לנשק שנפלו והשתתפנו ביגונם של המשפחות שאיבדו את היקר מכל. כך היה בישראל וכך היה גם במצרים.

אבל היום אנחנו מציינים שלושה עשורים ללא מלחמה וללא שפיכות דמים, ועל השינוי ההיסטורי הזה צריך לברך בכל לב.

נציין את הרגע הזה בכך שנחזור בדמיוננו אל אותו מפגש היסטורי מעל במה זו של הכנסת בין נשיא מצרים וראש ממשלת ישראל.

מי ייתן שגם אנו נתברך ברוחם של שני מנהיגים דגולים אלה, ונקבל על עצמנו לחתור בשקידה וללא לאות לכך שגם עם שכנים נוספים יתגשם חזונם הנשגב לשלום.