הבלוג של הליכוד

כ"ט בנובמבר
ישיבת כנסת מיוחדת לכבוד
נציגי המדינות חברות האו"ם שתמכו בהחלטה.

עברו שישים שנה מאז החלטת האו"ם שהכירה במדינת ישראל. זה היה רגע חשוב בחיי האומה, ורגע חשוב בחיי האומות.

מאז ועד היום, עשינו שלום עם מצרים וירדן. מאז ועד היום, נשאר המכשול להרחבת השלום אותו מכשול: סירובם של אויבינו להכיר במדינת ישראל בגבולות כלשהם.

הם אינם רוצים מדינה ערבית ליד ישראל.
הם רוצים מדינה ערבית במקום ישראל.

הרי הוצעה להם מדינה ערבית בצד מדינת ישראל פעם אחר פעם, והם דחו אותה כל פעם כשהוצעה: תחילה בתכנית החלוקה ב–1947, אח"כ באופן עקיף בהסכמי אוסלו ב–1993, אח"כ באופן מפורש בוועידת קמפ דייוויד בשנת 2000, ומאז באינספור הצהרות מצד מנהיגים בישראל ובקהילה הבינלאומית שדיברו על שתי מדינות לשני העמים.

ומה הייתה תשובתם להצעות אלה?
ב-1947 הם פתחו במתקפת טרור ואח"כ במלחמה רבתי כדי להשמיד את מדינת ישראל. תוך כדי תהליך אוסלו פתחו בטרור המתאבדים, ובעקבות וועידת קמפ דייוויד פתחו באינתיפאדה השנייה, שגבתה מאיתנו למעלה מ- 1000 הרוגים, מאז ירו אלפי רקטות על הגליל ואלפי קאסמים ופצצות מרגמה על יישובי הנגב המערבי על מנת לשחרר, כדבריהם, את "פלשתין הכבושה" - כלומר את חיפה הכבושה, עכו הכבושה, שדרות הכבושה ואשקלון הכבושה.

בזה חוזרים החיזבאללה והחמאס על דבריו של בן דודו של המופתי ג'מאל חוסייני, חבר הועד הערבי העליון, שאמר ארבעה ימים לפני קבלת תכנית החלוקה באו"ם: "פלשתין תתמלא באש ודם אם יקבלו היהודים אפילו חלק ממנה".

לצערנו, גם הגורמים המתונים יותר בקרב הפלשתינאים מסרבים להתייצב בתמיכה בשלום עם ישראל כמדינתו של העם היהודי. הם מבקשים שתי מדינות לעם אחד: מדינה פלשתינאית נקייה מיהודים, ומדינה דו-לאומית, שאותה הם דורשים להציף בפלשתינאים תחת מה שקרוי זכות השיבה.

עד שלא יכירו הפלשתינאים בזכותו של העם היהודי למדינה משלו, עד שלא יפנימו זכות זאת באמת, עד שלא יגלו את האומץ והמנהיגות שגילו אנואר סאדאת והמלך חוסיין - ספק אם יהיה לנו פרטנר אמיתי לשלום אמיתי.

על רקע זה ניתן להבין מה קרה -ומה לא קרה - בהחלטת האו"ם בנובמבר 1947.

ההחלטה לא קיבעה לעולמי עד את קווי ההסדר בינינו ובין שכנינו. ממילא שללו הערבים את קיומה של המדינה היהודית וביקשו להחריבה. המופתי עצמו אמר למחרת ההחלטה: "מה שבאו"ם כתבו בדיו שחור, אנחנו נכתוב בדם אדום".

מנהיגים ערבים אינם יכולים לבוא עכשיו, שישים שנה מאוחר יותר, ולדרוש להחזיר את השעון אחורה, כאילו לא קרה דבר. הם אינם יכולים לתבוע מאתנו לקבל החלטה שהם עצמם קרעו לגזרים במו ידיהם, ומשנכשלו בניסיון לחסלנו, לבקש להחזירה בידיעה שהיום - עם חלוף השנים - אין לנו אפשרות להתקיים במסגרתה.

זאת הבין היטב דוד בן גוריון, כשאמר באחת מהישיבות הראשונות של ממשלת ישראל: "החלטות ה-29 בנובמבר מתו. מתו גבולות החלוקה. ירושלים כ'עיר בינלאומית' הפכה חלום באספמיה". הוא חזר על כך בנאומו בכנסת ב-3.12.1949 כשאמר שהחלטת האו"ם בטלה ומבוטלת.

ובכן, לא גבולות החלוקה ולא בנאום ירושלים הם הדבר הקובע בהחלטת האו"ם.
הדבר הקובע הוא ההכרה הבינלאומית בזכותם של היהודים למדינה משלהם, זכות שעוגנה בהצהרת בלפור שהכירה בזכותם של היהודים ל"בית לאומי" בארץ ישראל, אושרה ע"י וועידת סן רמו ב-1920 ועל ידי חבר הלאומים ב-1922.

אבל החלטת האו"ם נחרתה בזיכרוננו, גם משום שמייד אחר קבלתה החלו הבריטים לעזוב את הארץ, ונפתחה המערכה הגורלית שכמעט קיפדה את חוט חיינו.

לא החלטת האו"ם הקימה את מדינת ישראל. היא רק הכירה בזכותו ההיסטורית של עם ישראל לשוב למולדתו ולבנות בה מחדש את חייו הריבוניים.

אבל גם זכות היסטורית זאת לא הייתה מתממשת אלמלא כיסופי הדורות של עם ישראל לארץ ישראל, אלמלא הנוכחות הרצופה של יהודים בארץ במהלך הדורות, ואלמלא 70 שנות התיישבות יהודית אינטנסיבית בארץ שקדמו להחלטת האו"ם.

וגם אלה לא היו עומדים לנו אלמלא, אחר השואה הנוראה, הרימו בניה של האומה הקטנה את חרב המכבים, והדפו בגבורה שאין משל לה את הנחשול הערבי שעמד לשטוף את המדינה הצעירה.

האמונה בזכותנו ההיסטורית, מפעל ההתיישבות שמימש אותה, והמאבק הצבאי שהגן עליה - הם שהקימו מחדש את מדינת היהודים.

החלטת האו"ם רק נתנה לכך גיבוי של הכרה בינלאומית.

עם זאת זו הייתה החלטה חשובה בעלת מימד היסטורי, ובצדק אנו מציינים אותה היום בנוכחות השגרירים המכובדים של המדינות שאישרו את ההחלטה.
אבל יש לזכור וגם לשאול: מה היה קורה להחלטה זו אם היינו ניגפים במלחמת העצמאות?

מאז ומתמיד היה המפתח לקיומנו חיזוקה של הציונות ויכולתנו להגן על עצמנו, וזהו גם היום המפתח לקיומנו לשלום אמיתי. רק כשהבינו חלק משכנינו שישראל היא עובדת קבע שאין למחוק אותה מעל פני האדמה – רק אז נוצרה אצלם גם המוכנות הנפשית לעשות עמנו שלום.

ועל כן נדהמתי לשמוע את ראש הממשלה אומר בעיתונות: "אם לא תהיינה שתי מדינות – ישראל גמורה".
אדוני ראש הממשלה: מדינת ישראל אף פעם לא תהייה גמורה!

את גורלנו נקבע אנו ולא אף אחד אחר!
הקיום שלנו אינו תלוי בנכונותם של הפלשתינאים לעשות עמנו שלום. הקיום שלנו מובטח ויובטח ע"י זכותנו לחיות בארץ הזאת וכוחנו להגן על זכות זו.

בנינו את המדינה במשך שלושים ואחת שנים עד הסכם השלום הראשון עם מצרים, ואח"כ בנינו אותה שש עשרה שנים נוספות עד הסכם השלום עם ירדן, ואני מקווה שלא יעברו הרבה שנים עד שיושג הסכם השלום עם הפלשתינאים ועם אחרים בעולם הערבי.

אבל איננו מתנים את קיומנו בהסכמתם. כך לא נהגה שום ממשלה בישראל עד כה, ואל לה לשום ממשלה לנהוג כך בעתיד. אני חוזר ואומר: את גורלנו נקבע אנו ולא אף אחד אחר.
במזרח התיכון, השלום והביטחון שלובים זה בזה, ולמעשה הביטחון - הנובע מעוצמתה של ישראל - קודם לשלום ולהסכמי השלום. מי שאינו מבין זאת יישאר בלי ביטחון ובלי שלום.
רק ישראל חזקה, שמאמינה בצדקת דרכה ומונהגת ע"י מנהיגות איתנה, תצליח להגיע לשלום אמת עם שכנינו, שלום שכולנו חפצים בו.