הבלוג של הליכוד

טקס התייחדות עם חללי חיל הים
אשדוד כ"ה באב תש"ע 5.8.2010משפחות יקרות,
הרמטכ"ל - רא"ל גבי אשכנזי
מפקד חיל הים - האלוף אליעזר מרום
כבוד הרב הצבאי הראשי - תא"ל רפי פרץ
מפקדי וחיילי חיל הים לדורותיהם,
ראש העיר אשדוד- ד"ר יחיאל לסרי, חברי מועצת העיר ותושביה
ר' אגף משפחות והנצחה במשרד הביטחון - מר אריה מועלם
יו"ר ארגון יד לבנים - מר אלי בן - שם
יו"ר ארגון אלמנות צה"ל - גב' נאווה שוהם
קהל נכבדים,

מדי שנה, נפגשים אנו על מנת להתייחד עם זכרם של הבנים והבנות, האחים והאחיות, מפקדי וחיילי חיל הים, אשר נפלו בעודם נושאים בנטל ההגנה על המדינה והארץ.
משחר הקמתה עומדת מדינת ישראל בפני איומים ביטחוניים מורכבים ומגוונים. במהלך כל מערכות ישראל, החל ממלחמת העצמאות, דרך מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה, מלחמת יום הכיפורים, מבצע "שלום הגליל", המלחמה בטרור הפלסטיני ומבצע "חומת מגן", מלחמת לבנון השנייה, מבצע "עופרת יצוקה", פעילות הביטחון השוטף, השגרה, האימונים והמבצעים שבין המלחמות - לחיל הים חלק פעיל וחשוב בהגנה על ביטחון המדינה.
בלחימה כנגד ספינות האויב, בסיוע לכוחות היבשה ובסיכול חדירות לתחומי ארצנו דרך הים, הטביע חיל הים את חותמו. חותם של איכות, מקצועיות ומצוינות.

אורחים יקרים,
עלילותיו של חיל הים נפרשות עוד מטרם קום המדינה. הלוחמים של היום הם ניניהם של לוחמי ההעפלה והעצמאות, נכדיהם של לוחמי מלחמת ששת הימים ויום הכיפורים, בניהם של לוחמי מלחמת לבנון הראשונה. הטכנולוגיה של היום הייתה רק חלום באותם ימים, האויבים השתנו, האיומים אינם אותם איומים והפתרונות אינם אותם הפתרונות, אך הצורך בהגנה על מדינת ישראל, וחשיבות התווך הימי במשימותיו של צה"ל לא פחתה. אולי אף גדלה.
ניסיונותיהם של ארגוני המחבלים לחדור דרך הים, נתקלים בשנים האחרונות בחומה הבצורה, שיוצרים מפקדי וחיילי החיל, בים ולאורך חופי המדינה.
גם ניסיונות להבריח אמצעי לחימה על ידי מדינות כמו איראן, או על ידי ארגוני הטרור, מיורטים בהצלחה, על ידי יחידות החיל בטווחים הקרובים והרחוקים, בים התיכון או בים סוף.
לאחרונה, ראינו את לוחמי החיל מתמודדים בגבורה, בקור רוח ובשיקול דעת, עם המשטים המתיימרים להיות הומניטאריים, אך למעשה, מנסים לפרוץ את הסגר הביטחוני, שאינו מאפשר הובלה חופשית של אמצעי לחימה, דרך הים לרצועת עזה, אשר הפכה לחמאסטן.
לשמחתי, ויכול אני לומר זאת בביטחון מלא, רוח החיל, איכות לוחמיו ואמונתם בצדקת הדרך נותרה כשהייתה. זה סודו של חיל הים.

מכובדיי,
גם כיום, 62 שנה לעצמאותנו, טרם סר האיום מעל קיומה של מדינת ישראל.
המלחמה על עצמאותנו, עדיין לא תמה.
למאבקנו המתמשך ישנה תכלית אחת: להגן על קיומנו.
לֵקָח המלחמה ולקח החתירה לשלום עבורי, הוא קודם כל ההכרח להסתכל ביושר ובעיניים פקוחות על המציאות ולא ללכת שולל אחר משאלות הלב; להבין על מה וכנגד מה אנו נלחמים; לדעת כי גם לאחר 62 שנות קיומה של מדינת ישראל אנו נלחמים כאן, עדיין, על זכותנו הטבעית והבסיסית לקיים עצמאות וריבונות לאומית במולדתנו.

אנו יודעים כי ארוכה הדרך העומדת לפנינו, אך אנו נתמיד בה עד אשר נשיג את מטרתנו המשותפת - לחיות בשלום בארצנו.
אנו נמשיך לעשות זאת באופן השומר על ייחודנו ועל צלמנו האנושי, המוסרי והערכי.

במהלך שירותי הצבאי העסיקה אותי סוגיית הגבורה.
הגבורה שהיא עוז הרוח ואומץ הלב להסתער לנוכח פני אויב. הגבורה של חירוף הנפש עד כדי הקרבת החיים למען מדינת ישראל ועם ישראל.
בניכם נדרשו לגבורה זו.
אך הגבורה הנדרשת מאיתנו היום אינה רק גבורת הלוחמים.
במציאות של השנים האחרונות משתדלים אויבינו להימנע מלהתעמת עם צה"ל, ותוקפים בכוונת מכוון את אזרחינו. בטרור וברקטות מנסים אויבינו באשר הם לפגוע ישירות באזרחינו.
הם חשבו, וחלקם חושבים שעייפנו ממלחמות, שאיננו מוכנים יותר להיאבק ולחרף נפשנו למען הגנה על מדינתנו. הם חשבו וחלקם חושבים שיכולת עמידתנו היא נקודת התורפה והחולשה שלנו. במלחמות האחרונות- כאשר העורף הפך לחזית, והאזרחים הותקפו בטרור וברקטות, גם כאן, בעיר אשדוד וסביבתה- האזרחים נדרשו לגבורה ושוב יכולת עמידתנו עמדה למבחן יותר מאשר כוח המחץ של צה"ל.

תושבי אשדוד והסביבה,
בימים בהם הותקפתם על ידי אויבינו ברקטות - ראינו אתכם בהנהגת ראשי העיר, בעמידתכם האיתנה, בגבורתכם.

גבורת יכולת העמידה שונה לכאורה מהגבורה הנדרשת כדי להסתער לנוכח פני אויב, אך חשיבותה אינה פחותה.
גם בגבורה זו אנו נדרשים להתגבר על היצר. גם בגבורה זו אנו נדרשים לא להישבר כאשר פוגעים בנו, בבנינו, בבנותינו, באחינו, באחיותינו, בהורינו, בסבינו ובסבתותינו.
מי כמוכם בני המשפחות השכולות נדרשים לגבורה. להתגבר על היגון, על החלל הנפער, על הכעס, על המחשבות של "מה היה אילו".
הגבורה האישית שלכם, היכולת האישית שלכם להתגבר ולהמשיך בחיי המשפחה, בחיי היצירה, בבחינת "במותם ציוו לנו את החיים", היא בעלת משמעויות לאומיות היום ובשנים האחרונות יותר מתמיד. כי היכולת שלנו להתגבר, לעמוד ולא להיכנע לאויבינו ,חשובה היום אף יותר מכוח המחץ הצבאי. רק כוח המגן של צה"ל ועמידה איתנה של החברה הישראלית הם ערובה לעתידנו ולשלום הנכסף.

עומדים אנו בשורות חסרות. רבים מרעינו נפלו במהלך השנים, בלחימה, באימונים או בשיגרה. "כולנו רקמה אנושית אחת חיה. ואם אחד מאתנו, הולך מעמנו משהו מת בנו". החלל שנפער בנו צורב וכאבו לא דועך גם בחלוף השנים. אך מורשתם של הבנים והבנות, אור חייהם, אמונתם ודרכם פועמים בנו.
דמותם ניצבת עימנו, אור חייהם לנו מופת, כמגדלור על החוף, ושירת חייהם היא לנו המנון ודרך חיים.

משפחות יקרות,
ביום הזה, ובכל ימות השנה, מצדיע לכם העם כולו על תרומתכן היקרה מכול לביטחון חיינו. בשם ממשלת ישראל ואזרחי הארץ הזאת, אני מבקש להצדיע לכן. לעולם נהייה חבים להם, לכם, על התרומה ועל הקורבן שאין יקר ממנו לביטחון המדינה ולהגשמת חלומם של יהודי כל הדורות - להיות עם חופשי בארצנו - ארץ ציון וירושלים.
יהי רצון שלא תדעו עוד צער. וּבְנֶחָמַת ציון תְּנוּחָמוּ.

מי ייתן ותתגשם תפילתנו:
"עושה שלום במרומיו
הוא יעשה שלום עלינו
ועל כל ישראל
ואמרו אמן "
יהי זכרם של הנופלים ברוך.

המשנה לראש הממשלה השר משה יעלון מסיים הלילה ביקור בן שבוע ימים בארה"ב במהלכו נפגש עם גורמי ממשל בוושינגטון, עם ראשי קהילות יהודיות בשיקגו, וושינגטון ופילדפיה ועם חברי קונגרס וחברי מכוני מחקר בארה"ב. בסיום הביקור נאם בפני אלפי חברי הקהילה האוונגליסטית תומכי ישראל בפילדלפיה.

לקריאת נאומו באנגלית, לחץ כאן

For Minister's Ya'alon's aspeech to the Evangelist community, click here

June 2010
Strategic Situation
For 62 years, Israel has been struggling for its existence. Yet for 62 years, while fighting wars and defending our citizens from endless terror, we absorbed millions of immigrants from every continent in the world, and managed miraculously to prosper and flourish.

תושבי השומרון היקרים, קהל נכבד.בסערת הימים האחרונים, שעה שמדינת ישראל ניצבת מול גל עכור של התנגדויות לקיומה ולזכותה להגנה עצמית, התכנסנו כאן כדי לחגוג את תמצית הקיום הציוני בארץ ישראל: ההתיישבות במרחבי הארץ.
לא קלה הייתה דרכנו, מאז שבנו ארצה לא הונח לנו. עמי האזור לא הסכינו עד היום עם קיומנו הטבעי כאן בארצנו העתיקה שבה היינו לעם ודת אלפי שנים לפני שנולד האסלאם.
במשך מאה וחמישים השנים האחרונות, מאז היציאה מחומות ירושלים, דרך ייסוד פתח תקווה ומושבות העלייה הראשונה בואכה ייסוד העיר העברית הראשונה ועד הקמת המדינה ולאחריה - נאלצנו להתמודד בצד השממה, העזובה, המחלות והביצות, גם באלה שהתנכלו לשיבת ציון ולהתיישבותנו כאן - בין אם ילידי המקום ובין אם מבקשי עבודה שמצאו פרנסתם ביישובים העבריים.
לא משנָה הסיבה, אבל אבותינו נאלצו לאחוז לא רק באֵת, מכוש טורייה וקלשון - אלא גם בחרב וחנית, ברובים ואקדחים. כמו בימי שיבת ציון השנייה, בזמן עזרא ונחמיה: "בְּאַחַת יָדוֹ עֹשֶׂה בַמְּלָאכָה, וְאַחַת מַחֲזֶקֶת הַשָּׁלַח; וְהַבּוֹנִים - אִישׁ חַרְבּוֹ אֲסוּרִים עַל מָתְנָיו וּבוֹנִים, וְהַתּוֹקֵעַ בַּשּׁוֹפָר אֶצְלִי" .
חכמינו דיברו על שני טיפוסים של אויבים: האחד בא עלינו בחרב ומבקש להשמיד את הגוף, ואילו האחר מבקש לפגוע בנפש, ברוח, במוסר, בצדקת דרכנו ולעתים אף להעביר אותנו על דתנו.
בתקופתנו אנחנו עדים לסוג נוסף של אויב, שהוא מעין שילוב של שני הטיפוסים הקודמים: אויב המערער על עצם זכותנו לחיים ריבוניים יהודיים בארצנו בתואנות שווא של גזלת אדמה, קולוניאליזם, או דיכוי אוכלוסייה.
הערעור על עצם קיומנו מערער ממילא גם על זכותנו להגנה עצמית וממילא מתיר את דמנו באשר הוא מספק עילה שקרית להצדקת הטרור נגדנו.
זוהי אפוא מערכה משולבת של פגיעה בגוף הפרטי והלאומי ופגיעה ברוח ובמורל של כל יהודי בעולם ובארץ.
דוגמה מובהקת לכך ראינו בימים האחרונים. תעמולת הכזב שהתקבלה בעולם ואף בקרב רפי אמונה בקרבנו דיברה על "משט שלום" לשם העברת "סיוע הומניטארי" כדי "לשבור את המצור של ישראל על עזה".
נתחיל מהסוף: אין מצור על עזה. יש סגר ימי, לצורך הגנה עצמית. ישראל מספקת מדי שבוע מיליוני ליטרים של דלק לרצועה, אלפי טונות של מזון, תרופות. חולים מגיעים אלינו להתרפא, משלחות נכנסות ויוצאות משם. אפשר לשאול שאלות רבות, אף לגבי ההיבט המוסרי של אספקה זו לישות חמאסית עוינת, הקוראת להשמידנו. אך לא זה המקום והזמן לדון בכך.
ישראל איננה מונעת כניסה ויציאה אל רצועת עזה וממנה, דרך מצרים.
נכון הוא שאנחנו משתדלים לפקח על מה שנכנס לרצועת עזה, שכן שלטון החמאס אינו מעוניין ברווחת אזרחיו אלא בבניין הכוח הצבאי שלו. כל חומר לבנייה הנכנס, מועבר, בראש ובראשונה, לבניין בונקרים וביצורים דוגמת החיזבאללה בדרום לבנון. שלא לדבר על אמצעי לחימה המוברחים לרצועה מאיראן וסוריה.
פתיחת נתיב ימי לעזה תהווה סכנה עצומה לביטחון אזרחינו. משום כך, לא נאפשר כניסת ספינות לעזה, ללא אישורנו ופיקוחנו.
אבל כפי שראינו, לא הסיוע ההומניטארי עמד לנגד עיניהם של מארגני המשט אלא הרצון לייצר דה-לגיטימציה לישראל, לפגוע במעמדנו הבינלאומי ולמעשה להצדיק את הטרור המופעל נגדנו. הייתה פה קריאת תיגר נוספת של הג'יהאד העולמי נגד העולם המערבי והערבי כולו. האחים המוסלמים מאיימים לא רק עלינו אלא על טורקיה, ירדן, מצרים ומדינות נוספות.
התמונות שכולנו ראינו הוכיחו גם את מה שידענו קודם - שלא היה זה "משט שלום" אלא משט של אלימות והכרזת מלחמה עלינו. חמש הספינות הראשונות היו מאוכלסות, בעיקר, באירופים - חלקם נאיבים, חלקם שונאי ישראל - שמאמינים לתעמולת הכזב, אבל לא התנגדו להשתלטות ולהובלת הספינות לבדיקה בנמל אשדוד.
לא כך אירע בספינה האחרונה שהייתה מאוכלסת בג'יהאדיסטים תומכי טרור שאכן היו מצוידים בכלי משחית, ולולא פעולתם הנחושה של לוחמינו, היו ללא ספק מבצעים בהם לינץ'.
ההחלטה שלא לאפשר למשט להגיע לעזה היא החלטה של הגנה עצמית, וגם החלטת הלוחמים לפתוח באש, נבעה מהגנה עצמית.
המפקדים והלוחמים ראויים לכל שבח ולהערכה רבה על אומץ ליבם, קור רוחם, שיקול דעתם ומקצועיותם. נאחל מכאן החלמה לפצועים.
נדע לתחקר המבצע על כל היבטיו. נדע להפיק לקחים וליישמם. אסור שתהליך נדרש של הפקת לקחים יהפוך לפסטיבל של האשמה עצמית.
ולאלה מבחוץ הקוראים להקמת וועדת חקירה בינלאומית, צריך להבהיר, בלי לגמגם, שמדינת ישראל היא דמוקרטיה עצמאית, ולא "רפובליקת בננות".
האירועים האחרונים לא היו מנותקים מהמאבק הכולל נגד ישראל, אלא חלק ממנו. אבל הם הדגישו את העובדה שהדיון הציבורי אצלנו מחמיץ את העיקר: אנחנו מתווכחים בינינו לבין עצמנו מהו הפתרון הרצוי לסכסוך בינינו לשכנינו, אבל מטשטשים את לב הבעיה שאינה "מה הפתרון" אלא אי קבלתה של ישראל במרחב כאן כביתו הלאומי של העם היהודי. שכנינו אינם מוכנים להכיר בזכותו של עם ישראל אפילו על חלק מארץ ישראל. למעשה, הם אינם מכירים בנו כעם אלא רק כדת, ומתוך כך גם מכחישים כל זיקה היסטורית בין עם ישראל לארץ ישראל.
משום כך, יש להשתחרר מתסמונת ה"פתרוניזם" וה"עכשיוויזם" ולהיאזר בסבלנות היסטורית ארוכת טווח, כיאה לעם עתיק כמונו. "עם הנצח רגיל לדרך ארוכה". "פתרון" יהיה רק כאשר שכנינו יפנימו עמוק עמוק בתוכם שהעם היהודי חזר הביתה לתמיד ואי אפשר להזיזנו מכאן, לא באמצעות הכוח, וגם לא באמצעות הערעור על זכותנו לבית לאומי.
הדברים נוגעים בפתיחת דבריי ובנושא החשוב של הערב הזה: ההתיישבות ביהודה ושומרון. יהודה ושומרון לא נכבשו מהפלשתינים, ואתם יודעים שלפני 48 ולפני 67 לא הייתה כאן "מדינה פלשתינית" שעל חורבותיה קמה מדינת ישראל. קשה להאמין, אבל ישנם אנשים לא מעטים במערב, המשוכנעים בבדיה הזאת.
כאן, בשומרון וביהודה, התגבשה הלאומיות היהודית לממלכה אדירה שהגיעה לשיאה בימי שאול, דוד ושלמה, אבל גם בהמשך, בימי חזקיהו ויאשיהו. גם לאחר הפיצול בין יהודה לישראל הוסיפו הממלכות האחיות להתפתח, וכך מספר התנ"ך בספר מלכים:
בִּשְׁנַת שְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה, מָלַךְ עָמְרִי עַל יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה. בְּתִרְצָה מָלַךְ שֵׁשׁ שָׁנִים; וַיִּקֶן אֶת הָהָר שֹׁמְרוֹן מֵאֶת שֶׁמֶר בְּכִכְּרַיִם כָּסֶף, וַיִּבֶן אֶת הָהָר, וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הָעִיר אֲשֶׁר בָּנָה, עַל שֶׁם שֶׁמֶר אֲדֹנֵי הָהָר שֹׁמְרוֹן.

יישובי השומרון הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. אחת הטענות השקריות המופרחת תדיר באירועים שונים היא ש"ההתנחלויות הן מכשול לשלום". בדיוק ההפך: דווקא ההתעקשות הערבית לנקות את השטח מיהודים היא לב הבעיה: היא מוכיחה שהדיבורים על שלום ריקים מתוכן, שכן אין נכונות לדו-קיום אתנו, כי הטענה השקרית הנוספת שהזכרנו קודם אינה מכירה בקשר שבין העם היהודי לארץ ישראל. משום כך, ההתעקשות הפלשתינית לנקות את יהודה ושומרון מיהודים היא שלב אחד בתורת השלבים הידועה.
האתוס הציוני היה תמיד אתוס של בנייה והתיישבות, לעומת האתוס הפלשתיני שביקש בעיקר להרוס ולעקור את מה שבנינו ויצרנו כאן.
ההתיישבות היהודית בשומרון תופסת כיום מקום נכבד בקרב ההנהגה הצעירה של החברה הישראלית והיא נושאת בנטל העול הביטחוני וההתיישבותי הרבה הרבה מעבר לכוחה היחסי באוכלוסייה הישראלית. ממש כפי שעשתה זאת ההתיישבות העובדת בעשורים הראשונים להקמת המדינה. יישובי גב ההר שומרים על יישובי השפלה ומישור החוף. רוב העם יודע זאת ומכיר בערכם של מתיישבי השומרון.
במקום הזה וסביבו נמצאים שורשינו הלאומיים והרוחניים. התכחשות לזכותנו להתיישבות פה היא התכחשות לעצם קיומנו ולערכי הנצח שאנחנו מגלמים כעם.
איננו מתכחשים לעובדה שלאחר שגורשנו מכאן ושהינו תקופה בארצות זרות, באו אחרים לכאן והתיישבו במקומותינו. אבל עליהם לדעת מהיכן מתחיל הדיאלוג שלנו אִתָּם - מִצִדקת קיומנו כעם יהודי בארצו העתיקה, מזכותנו הבלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארצנו - זכות היסטורית, המעוגנת גם בחוק הבינלאומי כפי שהוכח במאה השנים האחרונות.
אנחנו אומרים גם לידידותינו בעולם, שאיננו אטומים לשינויים שאירעו פה במאות השנים האחרונות, אבל צריך לזכור את נקודת המוצא שהיא האמת היסודית שעליה נוסדה הציונות: העם היהודי חזר הביתה לתמיד, וזכותו הטבעית והמוסרית להתיישב במעט הקרקע שנותרה לו מהבית הלאומי שקיבל מחבר הלאומים בתום מלחמת העולם הראשונה. אנחנו - העם היהודי - ולא אחר, הפכנו את ירושלים לעיר עולם שעיני העולם נשואות אליה, אנחנו הפכנו את כנען - והשומרון בתוכה - לארץ הקודש. מכאן באנו ולכאן אנחנו שבים.
איננו רוצים לשלוט בשכנינו.
מתוך כך, ביקשנו לחדש את הדיאלוג עם שכנינו ובחירוק שיניים הסכמנו להשעייה זמנית של הבנייה בשומרון וביהודה למשך 10 חודשים. שום ממשלה לא הסכימה למה שהממשלה הנוכחית הסכימה. כפי שרואים, ההשעייה לא ממש הועילה, שכן היא הובילה לתביעות נוספות שמצדן תָּבֵאנָה תביעות נוספות וכן הלאה.
אשר על כן, בתום תקופת ההשעייה, נחזור לבנות במקום כמקודם. זה טבעה של המדינה היהודית, טבעה של התנועה הציונית: בנייה והתיישבות, פיתוח והתרחבות.
השלום המיוחל יבוא כשנפנים זאת כולנו.
30 שנים עברו מאז נוסדה המועצה האזורית שומרון - דור שלם שהוא חוליה ברצף הדורות, שלשלת ההתיישבות היהודית שנותקה וחוברה לה יחדיו בעזרתכם, תושבי שומרון היקרים.
חכמינו לימדו במסכת אבות ש"בן שלושים - לְְכוחַ". בגיל שלושים יכול אדם כבר ליטול על גבו משימות נוספות ואף לשאת אחרים על גבו. אתם אנשי השומרון עושים זאת כבר שלושים שנה.
אני מאחל לכם עוד דורות רבים של שגשוג ופיתוח, התרחבות ובניין, ביטחון ושלום. החברה הישראלית חבה לכם חוב עמוק. כנציג ממשלת ישראל אני מברך אתכם ביום חגכם. החג שלכם הוא החג של כולנו.
היו ברוכים.

ברצוני להודות לכם, אנשי התעשיות הביטחוניות, על תרומתכם למדינת-ישראל.
כמשתמש ישיר של התוצרת שלכם, אני יכול להעיד על תרומתכם הישירה ליכולות של צה"ל.
מנקודת מבטי הנוכחית, אני יכול להעיד על תרומתכם לביטחון הלאומי בהיבטים רחבים יותר על תרומתכם: בטיפוח ומיצוי ההון האנושי של מדינת ישראל, על תרומתכם ליכולת המדעית טכנולוגית של מדינתנו, ולא רק בתחום הצבאי, על תרומתכם לחוסנה של הכלכלה הישראלית.
על-כך באתי לברך אתכם בשם ממשלת - ישראל.איני מכיר מדינה נוספת בעולם שזכותה להתקיים כמדינה עצמאית מוטלת בספק, על ידי גורמים שונים, אך זה המקרה באשר למדינת ישראל.
בבחינתי את האתגרים העומדים בפני צה"ל ומדינת ישראל, סוגיה זו נראית כסוגיה המרכזית והאתגר העיקרי להתמודד עימו, בעתיד הנראה לעין.
מדינת ישראל אשר חגגה את יום הולדתה השישים ושתיים כמדינה עצמאית, יכולה להשתבח בהישגים מופלאים אשר הביאו לביסוסה ולביסוס מעמדה כמעצמה אזורית, אך שאלת זכותה להתקיים כמדינה יהודית-עצמאית בארץ ישראל, עדיין מונחת על השולחן.
כאשר ניגשים לבחון את מאזן העוצמה של מדינת ישראל, מיד בולטת הנחיתות בנתונים הפיסיים הבסיסיים: שטח קטן, יחסית למדינות אחרות, אוכלוסיה לא גדולה, העדר אוצרות טבע
(אפילו מים אין בשפע). ואף על פי כן, מדינת ישראל היא מעצמה אזורית. הכיצד?
באחד המחקרים שבחנו עוצמה לאומית חפשו החוקרים את המשתנה היחיד היכול להצביע, במתאם אמין, על עוצמתה של מדינה. המשתנה שהתגלה כעומד בדרישות אלה היה מספר המאמרים בתחום המדע והרוח שמתפרסמים על ידי תושבי אותה מדינה.
מבחינה זו מדינת ישראל במקום גבוה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי גם במספר הזוכים הישראליים בפרס נובל, או במספר הצופים הישראליים בתיאטרון ביחס לאוכלוסיה. זה אם כן סוד עוצמתה של מדינת ישראל - האיכות האנושית.
למעשה, חולשותיה הפיזיות של מדינת ישראל והאיומים עליה, הפכו לגורם המדרבן לטיפוח האיכות האנושית, שהיא מקור עוצמותיה.
האיכות האנושית היא המפתח לעוצמה המדעית-טכנולוגית. בתחום טכנולוגית עילית (High Tech), טכנולוגית מידע, הרפואה, הפיסיקה, הלווינות, התעופה, החישה-מרחוק וכד'. האיכות האנושית היא המפתח לעוצמה בתחום מדעי הרוח, הספרות, השירה, המוסיקה המחזאות וכד. האיכות האנושית היא המפתח לעוצמה הכלכלית שאינה נשענת על אוצרות טבע, אלא על ידע אנושי: טכנולוגית עילית, תעשייה מתקדמת, חקלאות מתקדמת וכד'.
כך גם כאשר מדובר בעוצמה הצבאית-ביטחונית של מדינת ישראל. מדינת ישראל השכילה לפתח כוח צבאי מתקדם בעל עוצמה בקנה מידה עולמי, הנשען על אמצעי לחימה מתקדמים, שעומדים לרשותם של חיילים ומפקדים איכותיים.
צה"ל של היום הוא צבא מתקדם הנהנה מאמצעי לחימה מתקדמים עתירי טכנולוגיה גבוהה בתחום האש המדויקת, הניוד, המיגון, המודיעין והמידע. שילוב של יכולות אלה באופן שמביא לידי ביטוי עליונות במידע (C4I), עליונות בתמרון ועליונות באש מדויקת, מחזקים ההרתעה בתחומים מסוימים, ומאפשרים פעולה בתחומים אחרים.

השתנות האיום
האיום איתו צה"ל ומדינת ישראל נדרשים להתמודד עבר שינוי בשנים האחרונות.
ממלחמת העצמאות (1948) ועד מלחמת יום הכפורים (1973), התמודד צה"ל מול צבאות ערב במלחמה גבוהת-עצימות (High Intensity Conflict). הנקראת גם "מלחמה קונוונציונלית". למעשה, מלחמת יום הכפורים הייתה המלחמה הקונוונציונלית האחרונה שיזמו מדינות ערב כנגד מדינת ישראל, מלחמה בין צבאות.
ניצחונותיו של צה"ל במלחמות אלה בכלל, ובמלחמת יום הכפורים בפרט (לאחר תנאי פתיחה קשים בשל ההפתעה), הביאו להכרת המנהיגים הערביים שסיכוייהם לגבור על צה"ל בשדה הצבאי, נמוכים. חלקם פנו להסכמים מדיניים (מצרים וירדן) וחלקם חפשו חלופות לכפיית רצונם על מדינת ישראל. אלה בחרו בחלופות לא-קונוונציונליות אשר ניתן להגדיר את חלקן כתת-קונוונציונליות, כמו טרור, גרילה ורקטות פרימיטיביות יחסית. האחרות ניתנות להגדרה כעל-קונוונציונליות, בהשתמשן בטילים לטווחים בינוניים וארוכים, ובנשק השמדה המונית.
אין ספק, שבנוסף לניצחונות במלחמות, צה"ל השכיל לפתח ולאמץ יכולות מתקדמות, פרי הפיתוח והייצור של התעשיות הביטחוניות הישראליות, ובכך להרחיב את הפער האיכותי שבין יכולותיו ליכולות הצבאות השכנים, פער אשר מחזק את ההרתעה כלפי מדינות ערב בתחום מלחמה זה. ואכן, ניתן לסכם שבתחום המלחמה הקונוונציונלית שבין צבאות, צה"ל נהנה היום מהרתעה משמעותית.
לא בכדי צה"ל מתמודד בשנים האחרונות בטרור ערבי, ובטרור איראני - חיזבללאי, בגרילה חיזבללאית, ברקטות כמו קסאם, קטיושה וסוגים אחרים מתוצרת עצמית או מתוצרת סורית או איראנית המוברחות ללבנון או לרצועת עזה, צה"ל צריך להיערך להתמודדות מול איום טילים כמו סקאד סורי או שיהאב איראני, וכן לתת מענה לאיומים של נשק השמדה המוני.
לנוכח אתגרים אלה, השכילו צה"ל וארגוני המודיעין והביטחון האחרים, בשיתוף פעולה הדוק עם התעשיות הביטחוניות, לפתח יכולות אדירות, המאפשרות את ההגנה על מדינת ישראל המאוימת, על בסיס התפיסה הנשענת על הרתעה, התרעה והכרעה.

המענה
מול אתגר הטרור, ניבנה מענה המבוסס על שלושה מרכיבים: יכולת מודיעינית גבוהה, יכולת העברת מידע גבוהה ויכולת מבצעית גבוהה.

יכולת מודיעינית
האתגר לאתר את המחבל הבודד, מחייב יכולת מודיעינית גבוהה ביותר. בסופו של דבר מדובר במטרה בעלת חתימה נמוכה . לעיתים נראית תמימה (ככל אזרח), לרוב המחבל מודע לכך שמחפשים אותו ומנסים לעוצרו או לפגוע בו (אם לא ניתן לעוצרו), ולכן, משתדל שלא להיחשף.
אתגר זה מחייב שימוש ביכולות מודיעיניות רבות מתחום הויזינט, הסיגינט, היומינט ועוד, וכן מחייב הצלבה בין מקורות שונים על-מנת להגיע אל המחבל, וכן על מנת לוודא שזה הוא ולא אזרח תמים. מדובר בצורך לחבר בין מקורות מודיעין שונים באופן מתכלל (אינטגרטיבי) עד כדי היתוך מידע (Fusion).

יכולת העברת מידע
בתחום המודיעין עצמו יש צורך ביכולת העברת מידע בין סוכנויות, וכמובן יש צורך בהעברת המידע מסוכנויות המודיעין אל הדרג המבצע ואל הדרג המחליט והמאשר את הפעולה. יכולת העברת כל סוג של מידע כמו מלל או תמונה, ובזמן אמיתי, הם מרכיב קריטי ביכולת.

יכולת מבצעית גבוהה
יכולת לבצע מעצר תוך התרעה קצרה, מחייבת כוח מוכן ומאומן ללא נוהל קרב ארוך והכנות מרובות.
יכולות תקיפה של מטרה כמו מחבל, מחייבת יכולת אש מדויקת המופעלת גם כן תוך זמן קצר.
יכולות אלה נותנות מענה לאתגר שמציב הטרור, וכן מענה לגורמים משפיעים ושיקולים נוספים שעלינו להתחשב בהם: כמו הימנעות מפגיעה בבלתי מעורבים (נזק סביבתי), וסיכון נמוך ככל האפשר לחיי כוחותינו.
ניתן לומר שיכולות אלה הביאו להכרעה האופרטיבית של הטרור בכלל וטרור המתאבדים בפרט בשטחי הרש"פ ביהודה ושומרון.
התפתחות היכולת המודיעינית באופן שמאפשר איתור מטרות בעלות חתימה נמוכה כמו מחבלים, העברת המידע בזמן אמיתי למקבל ההחלטות (מהדרג המדיני אם צריך, דרך הפיקוד הצבאי הבכיר ועד למפקד כוח, טייס או מפעיל כלי טייס בלתי מאויש), והיכולות לפגוע במטרה באופן מדויק וכירורגי ככל האפשר, אלה מרכיבי יכולת המתורגמים לעוצמה צבאית משמעותית, לא רק בתחום המלחמה בטרור, אלא בכל סוג לחימה אחר: מלחמה נגד מדינה או ארגון המפעילים רקטות או טילים, מלחמה נגד צבא קונבנציונאלי, לחימה נגד מדינות וארגונים קרובים ולחימה נגד מדינות וארגונים רחוקים.
יכולות אלה נשענות על איכות אנושית, הן באשר לפיתוח אמצעי הלחימה והן באשר להפעלתם.

סוגיות בבניין הכוח
היכולות שדיברתי בהן בתחום המודיעין, המידע ויכולת מבצעיות, הן דוגמא טובה ליכולות כוללניות (גנריות) ורב-תכליתיות (ורסטיליות). אותה יכולת מודיעינית המפותחת ללחימה בטרור, יכולה, תוך התאמה לזירה, לשמש בהתמודדות כנגד רקטות או כנגד צבא אויב וכו'.
ככל שהיכולת היא כוללנית ורב תכליתית יותר, כך כדאיותה, במונחי עלות - תועלת, עולה.
גם בדילמת ההשקעה ביכולת התקפית או ביכולת הגנתית, לרוב, היכולת ההתקפית עדיפה. הן משום שלרוב היכולת ההתקפית היא כוללנית ורב תכליתית, והגנתית לרוב תפורה לאיום מסוים, והן משום שההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.
(דוגמת ההתמודדות עם איום הרקטות והטילים; דוגמת המלחמה בטרור offense, fence, defense)).

על האתגר שבממשק בין המצביא לטכנולוג
במשך אלפי שנים כלי המלחמה,כמעט ולא השתנו: החרב, החנית והמגן היו בשימוש במשך אלפי שנים. אמצעי הניוד היו בעיקר הסוס, הגמל, הפיל או הכרכרה. המודיעין היה מבוסס על ויזינט (מראה עיניים) ועל יומינט. העברת המידע נעשתה על ידי שליחים, יונים או משואות. הטכנולוגיה שהוצעה למצביא הייתה כמעט קבועה.
המהפכה התעשייתית הביאה למהפכה בשדה הקרב: חומרי הנפץ, הרובים, התותחים, אמצעי הניוד הממונעים ביבשה, בים ובאוויר, התפתחות התקשורת החוטית והאלחוטית - כל אלה הביאו למצב בו המצביא נדרש להגדיר את צרכיו לטכנולוג, ובמצבים מסוימים הטכנולוגיה הזמינה דרשה מהמצביא לבחור את הדרוש לו.
מהפיכת המידע, ההתפתחות הטכנולוגית בתחום הניוד ביבשה, בים ובעיקר באוויר ובחלל, התפתחות יכולות האש המדויקת, כל אלה הביאו להיצף של יכולות טכנולוגיות שעל המצביא לבחור מתוכן את המתאים לו.
מציאות זו מהווה אתגר הן למצביא והן לטכנולוג.
ממשק נכון בין מצביא לטכנולוג הוא ממשק בו המצביא מבין לעומק את הפוטנציאל המתפתח ביכולת הטכנולוגית; והטכנולוג - מבין לעומק את צרכיו ואילוציו של המצביא. כדי לקבל יכולת טכנולוגית - מבצעית מיטבית, נדרש ממשק הדוק בין המצביא לטכנולוג.
על הממשק הזה מכבידה תופעת "ההתכוננות למלחמה הקודמת".
ממשק נכון בין המצביא לטכנולוג, עוסק בעתיד בהתכוננות למלחמה הבאה. יש בו פיתוח של יכולות טכנולוגיות עתידיות, שעדיין לא נוסו בשדה הקרב, ולרוב אימוצן של יכולות אלה מחייב את המצביא להתאים את תפיסת ההפעלה של הצבא, את התכניות האופרטיביות, את הטכניקות הקרביות והתרגולות.
במקרה זה האתגר של המצביא הוא לתגבר על המשקולות הכבדות של העבר.
במקרים רבים (רבים מדי בהיסטוריה, וגם בהיסטוריה של צה"ל), ניסיון העבר של המפקדים הופך ל"עושר השמור לבעליו לרעתו".
בעוד שהמצביא נדרש להתרומם לגובה המאפשר לו להסתכל למרחוק, אל מלחמת העתיד, ולעיתים אל מעבר לאופק, פועלים עליו כוחות כובד (גרביטציה) המרתקים אותו אל הישן והמוכר מן העבר: האמצעי הישן והמוכר, התרגולת או הטכניקה הקרבית הישנים והמוכחים וכן הלאה.
משקולות נוספות המקשות על המצביא להתרומם ולצפות אל העתיד הן מבנה וארגון קיימים, שלעתים טכנולוגיה חדשה מחייבת את השינוי שלהם; או שפה ישנה ולא מעודכנת.
הממשק בין המצביא לטכנולוג אינו מסתיים עם קבלת ההחלטה על רכישת הטכנולוגיה.
הטמעת הטכנולוגיה היא תהליך קריטי ביכולת של הצבא להפיק ממנה את המרב והמיטב. טכנולוגיה המחייבת שינויים ארגוניים, שינויים בתפיסת ההפעלה או בתרגולות המוכרות, גורמת, מטבע הדברים, להתנגדויות. תקופת המעבר בצבא ממצב א' למצב ב' היא רגישה, במיוחד בצבא הנדרש לכוננות ומוכנות בכל ימות השנה.
לכן, המצביא והטכנולוג צריכים לראות עצמם אחראים לתהליך רגיש זה לתכנן אותו ולבצע אותו בקפידה, תוך מעורבות אישית גבוהה.
כדי להתמודד עם האתגרים העומדים בפני צבאות בתחילת המאה ה-21, וכדי לנצל ההזדמנויות הטכנולוגיות הנמצאות על המדף, או במעבדה (start-up), על המצביא והטכנולוג לקיים תרבות ארגונית המעודדת יצירתיות, ביקורת והטלת ספק.
במציאות של היום ובעתיד, הדבר הקבוע הוא השינוי.
במציאות שכזו, ארגונים שאינם מחנכים את אנשיהם, בצבא כמו בתעשייה הביטחונית, לשאול את עצמם מדי יום (ולא רק בליל הסדר): "מה נשתנה?" הופכים ללא רלבנטיים.
מאחל לכולנו להיות רלבנטיים כדי להיות מוכנים להתמודד עם אתגרי העתיד.

כ"א באייר תש"ע
5 במאי 2010

עלי: אזכרה לרס"ן אלירז פרץ ז"ל

משפחת פרץ היקרה, מרים היקרה, שלומית היקרה והילדים, הדס, אביחי, אליאסף ובת-אל, ברשות הרבנים, תא"ל נועם תיבון - מפקד פו"מ, מפקדים, פקודים ועמיתים של אלירז מחטיבת גולני, חברים לנשק, חברים לספסל הלימודים, ראשי המכינות הקדם צבאיות עצמונה ו"בני דוד" והחניכים, תושבי עֵלִי והשומרון, קהל נכבד.

אלירז פרץ היה מאור חינוכי בחייו ובמותו. בחודש האחרון, מאז נפל על משמרתו יחד עם פקודו סמ"ר אילן סביאטקובסקי ז"ל, כשהסתערו על חוליית מחבלים בגבול עוטף עזה, נחשפה מדינת ישראל כולה לדמותו, לערכי הנצח שהאמין בהם ושהיה מוכן להקריב נפשו עליהם, ליישוב שבו למד והקים משפחה וגידל ילדים, ובמיוחד לבית הגידול הרציני שלו - משפחת פרץ.
הציבור בישראל נדהם לשמוע את אמִתות חיינו מפי מרים, אֵם הבנים - אוריאל ואלירז, השם יִקום דמם. הוא נדהם, מפני שבעשורים האחרונים הלכנו ושכחנו וגם הִשכחנו את אמתות היסוד האלה שהן בסיס קיומנו, הן קרקע העידית שבערוגותיה צומחים גידולים מסוגו של אלירז פרץ.
המילים שמרים אמרה בפני כל האומה ראויות להיחרת באותיות קידוש לבנה על מִזְבַּח תקומתנו, ולהילמד בכל בית ספר בארץ.
מרים היקרה,
ברשותך, אני מבקש לצטט כמה מילים מהדברים שאמרת, מפני שעכשיו המילים הללו שייכות לאוצר הנצח של עַמֵּנוּ, וכמו בנייך - אוריאל ואלירז - הן הופקעו מרשות היחיד והפכו לנחלת האומה כולה. כך אמרתְּ על בְּנֵךְ אלירז:
אני לא שלחתי אותו למות. הבן שלי גם רצה לחיות. אבל הבנים שלי תמיד בחוד. הם קצינים! קצינים הולכים בחוד! הוא דוגמה אישית. הוא הראשון לקרב. ואם הוא נזעק להציל, או להגיש עזרה, או להילחם - ברור שאלירז הוא הראשון. הוא לא הלך למות; הוא הלך כדי שאני וְאַתְּ וְעַם ישראל יחיו פה. הוא לא נלחם רק על אנשי 'עוטף עזה'. הבנים שלנו נהרגו בשביל כולנו. בשביל שאני אלך בגאווה. אני במרוקו הלכתי כפופה. לא הייתה לי חרות. כאן בארץ אני רואה את הבנים שלי לובשים מדים ואני גאה, גאה להיות יהודייה!
ועוד אמרת, מרים:
אל תספרו להם, אל תגידו בגת! שלא יַעֲלְזוּ שהם הרגו סמג"ד. אולי הם הרגו את אלירז בגוף, אבל הם לא הרגו אותנו! את הנפש הזאת הם לא הרגו. הילדים שלי לוחמים, והבת שלי חיילת, והם ישרתו את המדינה הזאת כל זמן שנדרש לשרת אותה.
אל תספרו להם, שהם לא יתגאו ברחובות עזה, כי משפחת פרץ - הם צריכים לדעת - זה נצר של דוד המלך, וחיילי דוד המלך לא נכנעים. לא נכנעים. הם מרימים ראש. תגידו להם שעם ישראל חי!
מה עוד אפשר לומר על הדברים האלה? בתוך ים החולין המבעבע מסביבנו, בתוך הדרישות לפוליטיקה ריאלית וחשיבה רציונאלית - כמובן, רק מצדנו - בתוך הידיעות הקשות על חלקים בתוכנו שאיבדו את האמונה בצדקת קיומנו פה, בתוך הכאן והעכשיו המיוּזעים, בקע ועלה קול המצפון של האומה המיוסרת שלנו, קול קדומים שהגיע משם - מהמקום של קינת דוד ויהונתן שהפכה לקינת אוריאל ואלירז, מחיילי דוד המלך ולוחמיו עזי הנפש שלא היססו לחרף נפשם בעד העם וארצו, שקריאת הקרב שלהם הייתה: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ, וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינוּ, וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו". עוד מעט נחגוג את חג השבועות ונקרא בו את מגילת רות, שבסופה תצוין השושלת של דוד המלך, זו המתחילה מיהודה ובנו פרץ ומגיעה עד ימינו. עד לשם כיוונה מרים פרץ בדבריה.
משם, מהמקום שבו הפכנו לראשונה לעם עצמאי, היושב בארצו ועומד בגבורה מול כל הקמים עליו, ואינו מוכן להשתעבד יותר לאף אומה - משם נתגלגלה ובאה, באמצעות מרים פרץ, קריאת העומק אל לב כולנו, לחזור אל בורות המים החיים שֶׁהֱחֶיוּ אותנו משך אלפי שנים, ולשאוב כוחות ועוז רוח להמשיך את מעשי הדורות שקדמו לנו, להמשיך את המפעל הציוני הכביר שאף אומה לפנינו לא חוותה כמותו - השיבה הביתה לציון, והַקִימה מֵאֵפֶר הגלוּת וּמֵעָשָׁן כִּבְשָׁנֵי השואה, היישר אל שדות הקרב של כנען, היא ארץ ישראל, מולדתנו העתיקה.
מות הגיבורים של אלירז הפיח את הרוח הזאת בְּרבים רבים מאתנו, שהשתאו אל מול תעצומות הרוח שאמו מרים הִקרינה. התחולל כאן פיצוץ רוחני תת קרקעי בנפש הקולקטיבית שלנו, שגלי ההדף שלו רק החלו את פעולתם והם עתידים להתפשט ולהתרחב אל כל הלבבות שייפתחו אליו.
אבל אלירז לא נפל רק על הגנת העם, אלא על קידוש ערכיו, ובהם ערכי ההתיישבות. במקום הזה וסביבו נמצאים שורשינו הלאומיים והרוחניים. התכחשות לזכותנו להתיישבות פה היא התכחשות לעצם קיומנו ולערכי הנצח שאנחנו מגלמים כעם.
איננו מתכחשים לעובדה שלאחר שגורשנו מכאן ושהינו תקופה בארצות זרות, באו אחרים לכאן והתיישבו במקומותינו. רבים מהם הגיעו לכאן בעקבות פריחת הארץ עם שיבת ציון, בעקבותינו. אבל עליהם לדעת מהיכן מתחיל הדיאלוג שלנו אִתָּם - מִצִדקת קיומנו כעם יהודי בארצו העתיקה, מזכותנו הבלתי ניתנת לערעור על כל מרחבי ארצנו - זכות היסטורית המעוגנת גם בחוק הבינלאומי כפי שנקבע במאה השנים האחרונות.
דווקא בתקופה בה מדינת ישראל הגיעה לשיאים חדשים בעוצמתה המדעית, הטכנולוגית, הכלכלית והביטחונית - פשו בתוכנו בלבול ורפיון רוח. דווקא הכמיהה הטבעית והאנושית לשלום, הביאה לכך שחלקנו בחר להתעלם מכך ש"שטחים תמורת שלום" הפכו ל"שטחים תמורת טרור" עם למעלה מאלף נרצחים, או ל"שטחים תמורת אלפי רקטות". רפיון הרוח הביא להתעלמות מן העובדה שוויתורים ונסיגות, לא הביאו לשלום המיוחל, אלא להיפך: הפיחו רוח גב בחורשי רעתנו. חולשת הדעת הביאה לכך שדווקא אלה שרוממות זכויות האדם בגרונם, מקבלים את זכותם של ערבים לחיות בכל מקום בארץ ישראל, ושוללים את זכותם של יהודים לחיות בחבלי ארץ מסוימים. דווקא הם מקבלים בשוויון נפש את התביעה הערבית לטיהור אתני של יהודים. דווקא אלה היו צריכים לשאול את הערבים את השאלה המובנת מאליה: "אם פניכם, באמת ובתמים, לשלום ולדו-קיום, מדוע אינכם מוכנים לקבל חיים יהודיים לידכם?"
לי התשובה ברורה. האתגר המדיני ביטחוני שלנו איננו מתחיל עם שחרור חבלי ארץ במלחמת ששת הימים, או כפי שהם מכנים זאת: "הכיבוש". "הכיבוש", מבחינתם, החל ב-1948 או אף ב-1882 (עם העליות הציוניות הראשונות), ולא ב-1967. ישראלים רבים מתעלמים מן העובדה שגם תושבי חיפה, תל אביב ומשמר העמק, נקראים על ידם מתנחלים, או קולוניאליסטים-כובשים. לכן, לא בגלל ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון אין שלום, אלא בגלל אי נכונותם של הערבים משחר הציונות, חמאס או פתח כיום, להכיר בזכותה של מדינת ישראל להתקיים כמדינת הלאום של העם היהודי.
הבלבול הזה הביא גם להשחתה, בדמות דו"ח המגדיר ישובים ושכונות, אשר הוקמו ברשות ובסמכות, אך לא הושלמו לגביהם הליכי התכנון והבנייה כ"מאחזים בלתי חוקיים". כבר אמרתי בעבר: הדו"ח וההגדרה הזו הם בלתי חוקיים.
מדינת ישראל היא מדינת חוק, וממשלת ישראל אחראית לאכיפת החוק. הקמת מבנה , שכונה או יישוב מחייבים אישור כחוק. אם יש מבנה או שכונה שהוקמו ללא אישור כחוק, קל וחומר אם על אדמה פרטית של מאן דהוא, יש לפנותם. אין זה המקרה של חרשה, שכונת היובל, רחלים, נתיב האבות, ברוכין, שכונות בנווה צוף ובקרית נטפים, או בקרוב למאה נקודות יישוב שהוגדרו כ"בלתי חוקיות", בשל אי השלמת ההליכים עד לחתימה לאישור תכנית היישוב (המכונה תב"ע). רובן המכריע של נקודות אלה הוקמו באישור הגורמים המוסמכים, ונבנו על ידי הגורמים המיישבים במדינה. אם יש נקודות שזה לא המצב לגביהן, יטופלו בהתאם. היד האוסרת היא היד המתירה, וזה בסמכות הממשלה. ממשלת ישראל בתשובתה לעתירות הודיעה לבג"צ, שבכוונתה להשלים את הליכי האישור של שכונת היובל וחרשה בכפוף להשלמת סקר מעמד הקרקע, כפי שהודענו לבג"צ בהקשר לקריית נטפים, נתיב האבות ורחלים. מקווה שמהלך זה יסיר מעל ראשי התושבים במקומות יישוב אלה ואחרים, את חרב הספקות לגבי עתידם.
כאשר מדובר בשלטון החוק, אי-אפשר להתעלם בימים אלה, מאנרכיסטים הפוגעים בחיילים או שוטרים, בערבים או ביהודים, ביצהר או בבלעין. עלינו לפעול ב"יד קשה" מול כל גילויי אלימות או הפרת חוק מסוג זה.

אנחנו אומרים גם לידידתנו, בעלת בריתנו, שאיננו אטומים לשינויים שאירעו פה במאות השנים האחרונות, אבל צריך לזכור את נקודת המוצא שהיא האמת היסודית שעליה נוסדה הציונות: העם היהודי חזר הביתה לתמיד, וזכותו הטבעית והמוסרית להתיישב במעט הקרקע ממערב לירדן, שנותרה לו מהבית הלאומי שקיבל מחבר הלאומים בתום מלחמת העולם הראשונה. אנחנו - העם היהודי - ולא אחר, הפכנו את ירושלים לעיר עולם שעיני העולם נשואות אליה, אנחנו הפכנו את כנען לארץ הקודש - מכאן באנו ולכאן אנחנו שבים.
איננו רוצים לשלוט בשכנינו. הם שולטים בעצמם, וטוב שכך. אין זה אומר שליהודים לא תהייה זכות לחיות בישוביהם ביהודה ושומרון. אנחנו מוכנים לחזור למו"מ ישיר עם הנהגתם לגבי עתידם ועתיד היחסים בינינו לבינם, אך ללא תנאים מוקדמים. הם מסרבים. אם וכאשר ניכנס למו"מ ישיר, נהייה מוכנים לקדם נושאים רבים, באופן שישפר את מצבם של הערבים החיים תחת הרשות הפלסטינית ביהודה ושומרון. זה עולה בקנה אחד עם ערכינו, ועם האינטרסים שלנו. אך איננו מוכנים להיכנס שוב לתהליך מדיני, כפי שחווינו מאז חתימת הסכם אוסלו, שבו נתנו נכסים וקיבלנו אך טרור.
אנחנו נמצאים בחלקו האחרון של חודש אייר, הוא חודש הגבורה הישראלית העתיקה והמתחדשת. בראשית החודש ובסיומו אנו מציינים את יום העצמאות ויום שחרור ירושלים ובאמצעו צִיַּינוּ השבוע את ל"ג בעומר. זכרנו את בר כוכבא וחייליו, שחרפו נפשם למען עצמאות העם וחרות ירושלים. אין מתאים מהחודש הזה כדי להזכיר בו את רב סרן אלירז פרץ ז"ל.
אכן, אלירז היה חלק משלשלת ארוכה ומפוארת של לוחמים יהודיים לחרות ישראל ולקוממיותו. נפלה בחלקנו הזכות לחיות בדור התקומה, בדור שבו חי אדם כמוהו.
יהי זכרו של רס"ן אלירז פרץ ז"ל ברוך. אמן.