ביום שלישי, ט"ז אדר תש"ע, 2 במרץ 2010, נערך ערב עיון מיוחד במלאת 90 שנה לקרב על תל חי. להלן דבריו של השר לעניינים אסטרטגיים, משה בוגי יעלון שנאם במכון ז'בוטינסקי:
תשעים שנה לקרב תל חי - י"א באדר תר"ף (1 במרץ 1920)
הרצאה - מכון ז'בוטינסקי
קהל נכבד, ערב טוב.
הימים האלה שבהם אנחנו מציינים 90 שנה לקרב בתל חי מספקים אתנחתא ערכית ואידיאולוגית לכולנו, לשאוב מים חיים מהבאר העמוקה שחפרו ראשונינו ולהרוות בה את צימאוננו בתקופה לא קלה, שלעתים נדמה לנו שהיא מנוגבת כמעט לחלוטין מהערכים שהדריכו והפעימו את הדורות שלפנינו, ושבזכותם הפכנו מיישוב זעיר למדינה גדולה בעלת הישגים יוצאי דופן.
החשבון הזה הוא חיוני ביותר לנו, לעתידנו. ההבנה שהמדיניות הישראלית, ההתנהלות החינוכית, הביטחונית וההתיישבותית שלנו, ההתמודדות הבינלאומית עם אויבינו, ולהבדיל - עם ידידינו, כל אלה לא התחילו היום, גם לא לפני עשור או שניים.
ימי הזיכרון האלה, ובתוכם יום תל חי, נועדו להזריק חיים אל עורקי השיח הישראלי שלעתים נדמים כמסוידים וזקוקים לצנתור. שורש הדברים נעוץ בשכחה, או אולי בהשכחה - הכרסום המתמיד בצדקת הדרך, זריעת הייאוש עם כל מַשְׁבֵּרוֹן, וזריית החול בעיני הרוב הגדול של אזרחי ישראל שגם אם אינו בקיא בפרטי ההיסטוריה, פועם בתוכו רגש טבעי, נפש יהודי הומייה - היודעת שבחשבון ההיסטורי אין תנועה צודקת ומוסרית יותר במאה העשרים מהתנועה הציונית, אין דבר צודק יותר מאשר חזרתו של העם היהודי הביתה, אל ארצו האחת שתמיד שמר לה אמונים ונשבע לחזור אליה, ארץ ציון וירושלים.
בצפונה הרחוק של ארץ זו הקימו כמה עשרות חלוצים וחלוצות יישובים קטנים בלב המון ערבי עוין, ללא תמיכה של השלטונות הצרפתיים שהיו אז הריבון, ועם תמיכה מוגבלת עד אפסית מהיישוב העברי שמשאביו האנושיים, הכספיים והפוליטיים היו מוגבלים מאוד. עוד נדבר בקרב ובתוצאותיו, אבל עוד בראשית דבריי כדאי לציין שלולא תל חי, כפר גלעדי, חמרה ומטולה היה עלול הגבול הצפון מזרחי שלנו לעבור כ-30 ק"מ דרומה. הגיבור המרכזי של האירוע היום, יוסף טרומפלדור, קבע את האתוס שלאורו התנהלנו שנות דור: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון - שם יעבור גבולנו". משפט זה כוחו יפה גם היום!
חשוב שנשוחח עם הדמויות ההיסטוריות הללו - שהיו פה אך לא מזמן בפרספקטיבה היסטורית - ולערוך השוואה בין מצבנו היום למצבם אז, ואם נעשה זאת באמת וביושר, נוכל לקבל את הפרופורציות הנכונות ולזכור אותן בכל פעם שנשמע קולות נהי, פקפוק והטלת ספק במפעל הציוני.
בשנות ה-60 פרסם הסופר אהרן מגד את הרומן "החי על המת". על סופר מובטל מוטל לכתוב את הביוגרפיה של חלוץ אגדי בשם אברם דוידוב. במסגרת התחקיר שהוא עושה, מובאות בין השאר התהיות הבאות:
'שמע, בעצם מי היה דוידוב? - אדם רגיל שידע לעבוד טוב, ומכאן לכאן הרג כמה ערבים. בכל מקום היה אדם כזה חי, מת ונקבר [...] פה עושים ממנו גיבור. [...] לא רק ממנו. בכל י"א באדר סוחטים דמעות מילדים בבית הספר ושרים ברגש 'היה היה גיבור חידה ולו זרוע יחידה'. מי בסך הכול הגיבור חידה הזה? אקס-אופיצר לא רע, שהגן על הבית שלו מפני שודדים. אז מה? כאלה יש בלי סוף בכל העולם, איש לא זוכר את שמם. פה, קרוב לארבעים שנה כבר עומדים דום לזכרו, שרים את ההמנון, מניפים את הדגל [...] למה דרושים גיבורים במדינה הזאת? יוצרים לך רומנטיקה מכל מעשה אפור שאנשים עושים מתוך הכרח' (עמ' 63).
להזכירנו, מגד כתב את הדברים לפני כמעט 50 שנה! הוא לא בדה את הדברים ממוחו, אלא שמע אותם כבר אז מנסרים בחלל, בשיחות ליל שישי, בהתכנסויות חברים ובמאמרים בעיתון. האמת היא שכל מי שקורא את תולדות התנועה ציונית, תולדות השיבה לציון, יודע שהציונות הגיחה מרחם העם היהודי כשהיא אוחזת בַּעֲקֵב הספקות והפקפוקים, ואולי דווקא הדיאלקטיקה הזאת הייתה מקור כוחה.
ובכל זאת, כדאי להרים את הכפפה ולהתמודד עם שאלת חשיבותו של הקרב בתל חי ואולי על הדרך נתעכב מעט על דמותו של יוסף טרומפלדור.
עם תום מלחמת העולם הראשונה, אירע שידוד מערכות פוליטי ומדיני באזור. ארבע נקודות היישוב בגליל העליון הרחוק - תל חי וכפר גלעדי, חמרה ומטולה - הפכו למבודדות עוד יותר, שכן לפי ההסכמים בין הבריטים לצרפתים, היה המקום תחת שליטת המנדט הצרפתי. הצרפתים לא ממש שלטו במקום, שכן ערביי דרום לבנון וסוריה התמרדו - - - והיהודים בתווך.
מהר מאוד הידרדר המצב הביטחוני. בסוף נובמבר 1920 נמצאו ארבע הנקודות היהודיות בשטח הפקר שבלב הסכסוך הצרפתי-ערבי. כפרים נוצריים שזוהו עם הצרפתים הוחרבו עד היסוד ותושביהם נרצחו. ההתקפות הגיעו גם ליישובים העבריים. ב-12 בדצמבר נרצח שניאור שפושניק, חלוץ מתל חי, והתקריות גברו.
כאן נכנס לתמונה יוסף טרומפלדור. ישראל שוחט, מנהיג ארגון 'השומר' ביקש ממנו לעלות לצפון הרחוק ולדווח על מצבן של ארבע הנקודות. ב-3 בינואר הציתו הערבים את חמרה, יישוב יהודי שחודשים ספורים קודם עלה על הקרקע. כחודש לאחר מכן, ב-6 בפברואר, נרצח אהרן שֶר, אף הוא איש תל חי שיצא לרעות עדרים בשדה. היה ברור לחלוצים שללא עזרה ותגבורת רצינית, לא יוכלו לשרוד, והם אכן ביקשו עזרה.
ב-ו' באדר, 25 בפברואר, כחמישה ימים לפני ההתקפה על תל חי, ערך הוועד הזמני ליהודי ארץ ישראל דיון בשאלה, האם להגן על היישובים הללו או לבקש מתושביהם לנטוש ולחבור לנקודות יישוב דרומיות יותר. ברשותכם, אקרא מעט מדברי הפתיחה של מנחם אוסישקין שהיה אז יו"ר ועד הצירים:
עיקר הפרובלמה הוא: אם צריך לעמוד על המקומות האלה מבלי להתחשב עם מה שהוא, ואפילו עם קרבנות של כספים ואנשים, ואת המקום שרכשנו אותו פעם אחת לא נעזוב - או שאנחנו נמצאים בין הפטיש והסדן ומוכרחים אנו לסוג לגבול האנגלי [...] אגיד לכם רק: בשביל הגנת המקומות האלה צריכים לנו לא 60 איש ולא 100 ואפילו לא 500, כי אם אולי 1000 ואולי עוד יותר. אלה שבאו משם מספרים שהערבים מתרבים.
[...] כל אלה שבאו משם אומרים לי, שאין אנו נלחמים נגד הערבים, כי אם מגִנים על היישוב. אבל פה צריך להתחשב עם הפסיכולוגיה הערבית. הם יאמרו: היהודים נלחמים בערבים [...] ואז יחסינו עם הערבים יהיו רעים מאוד [...] אבל מהצד השני, חוץ מהשכל יש לנו רגש, והוא אומר: פה מקומותינו, עלינו מתנפלים, הערבים מכבדים רק כוח, וצריך להראות להם כי אסור להכות אותנו בחינם. [---]
הדילמה קשה עד מאוד. שניים מהמשתתפים בדיון ייצגו את העמדות ההפוכות. דוד בן גוריון טען שהשאלה המונחת לפתחם היא שאלה ציונית ולא שאלה ערבית או דיפלומטית, "יען כי הגליל העליון כולו ולא רק היישוב הקטן שישנו שם, עומד בסכנה, שהוא יאבד לעם העברי". עוד הוסיף בן גוריון: "אם אנחנו נברח לפני שודדים, אז באופן שכזה נצטרך בקרוב לעזוב לא רק את הגליל העליון, כי אם את כל ארץ ישראל". הוא סיים באומרו כי "צריך להיות ברור שיש ערך גדול לכל עמדה שלנו בארץ, ואם כך אסור לנו לברוח מכל מקום שכבר כבשנו אותו פעם, כמו שלא נברח מארץ ישראל כולה".
מול העמדה הנחרצת הזאת הציב זאב ז'בוטינסקי עמדה הפוכה. כקצין בגדוד העברי שעבר זה מכבר את מלחמת העולם הסתכל ז'בוטינסקי על מאזן הכוחות, על היכולת הלוגיסטית הדלה של העורף העברי - כה דלה עד שברנר כינה את אנשי היישובים בצפון "חזית ללא עורף" - הוא חישב כמה יעלה לקנות נשק למאות הלוחמים, והזמן שיידרש לארגן את חיל המשלוח הזה; לאור הנתונים האלה, קבע, "לא נוכל לעמד על אדמתנו".
ישנו כלל יסודי בהלכות מלחמה: אסור להתקדם, כל זמן שאי אפשר להבטיח קווי התחבורה. בלעדי זה אי אפשר לארגן אספקה מסודרת של צרכי אוכל. אם גדוד שאינו עמוס מטען כבד יוכל עוד להתגנב בין כנופיות הערבים - הרי בשביל עגלות עם שקים, אשר נחוץ יהיה לשלוח שמה בכל שבוע, אין זה אפשרי בכלל. משום כך, הדבר יסתיים בהכרח בטרגדיה, או במקרה הטוב ביותר - בזה שהערבים ייקחו את המגנים של מושבות הצפון בשבי ויתעללו בהם.
גם מבחינה פוליטית, טען ז'בוטינסקי, יש בעיה. שכן, היישוב העברי תבע כי המנדט הבריטי יחול על כל ארץ ישראל כולל אצבע הגליל, ובמציאות שבה היישוב העברי שולח לוחמים לאזור, יתקשו לשכנע את הבריטים להחיל את המנדט גם שם. על הצרפתים הוא לא סמך מכיוון שהאינטרסים שלהם לא חפפו ואף נגדו את השאיפות של העם היהודי.
הוא סיכם: "אין אנו מאורגנים, אין לנו הסתדרות מסודרת. אף שיש לנו ועד הצירים, אבל גם הוא בלי שום פרוגראמה. מי יעזור לכל העניין החשוב הזה?" "אני מבקש אתכם", פנה ז'בוטינסקי למשתתפים, "כחברים לדעה, להגיד לצעירים המגנים את האמת המרה. ואולי נציל בזה את המצב". הוא הוסיף שיש לבנות כוח צבאי גדול שיתבסס על הגדוד העברי ועל גדודים נוספים בדמותו, אבל לעת עתה, יש לומר לחברים: "שובו בחזרה משם ובנו פה את הקיים!".
"אין דבר, טוב למות בעד ארצנו" יוסף טרומפלדור
בפרספקטיבה היסטורית, נדמה שאפשר לשים זו בצד זו את שתי העמדות של בן גוריון וז'בוטינסקי - מבחינה עקרונית אין סתירה ביניהן. נכונה עמדתו של בן גוריון שכל נסיגה מתפרשת על ידי הצד השני כחולשה, נכונה גם העמדה שהדברים תלויים בשאלה הציונית שבבסיסה ההכרה שחזרנו הביתה, לא לנחלת זרים, ולכן אסור לנו לברוח מפני הטרור.
מצד שני, נכונה גם עמדתו של ז'בוטינסקי, שלעתים עלינו לבוא חשבון עם הנסיבות בשטח, לשקול את מאזן הרצון מול מאזן היכולת, לעתים צריך לדעת גם לסגת כדי להציל את מה שיש ולקוות לשוב מאוחר יותר למקום, מחוזקים ומנוסים יותר. אין זה אומר שאנחנו נסוגים מהאמתות שהביע בן גוריון, אבל לעתים האם האמיתית מוותרת בזמן מסוים על בנה, כדי לנסות ולהצילו לאחר מכן. אם יורשה לי להעיר - העמדה שהביע ז'בוטינסקי לא הייתה רק מה שמכונה "ריאל פוליטיק"; זו הייתה אידיאולוגיה המבקשת לשים בצד החזון גם את היכולת לממשו. הפרקטיקה אסור לה להיות נפרדת מהאידיאולוגיה אלא שתיהן צריכות לצעוד שלובות מתוך זיקה הדדית.
ובאמת , כעשור שנים מאוחר יותר, לאחר שמפלגות הפועלים הטיחו בו ובאנשי תנועתו שהם נושאים את שם תל חי לשווא, שכן מנהיגם הציע לפנות את תל חי, השיב ז'בוטינסקי במאמר נוקב שכותרתו "בין השישי לאחד עשר", ברומזו לחמישה הימים שבין מועד הדיון - ו' באדר - לבין יום הקרב - י"א באדר, חמישה ימים שבהם לא אירע דבר, והיישוב העברי לא גייס מתנדבים, לא ארגן אספקה ולא שלח תגבורת. ז'בוטינסקי כתב שחשב תמיד, כי "בעניינים כאלה אסור לסמוך על גבורה, על הנכונות הנאצלה של האנשים למות בעד דבר קדוש", אלא יש להביא בחשבון את המערכה הכללית. כבר אז יצא נגד תרבות ה"סמוך" באומרו ש"את המלאכה הקשה של ההגנה העצמית יש ללמד ולהכין, מתוך תבונה והדרכה וכסף", ולא לאלתר באופן ערטילאי על סמך גבורה בלבד.
הוא חתם את מאמרו זה בהתרסה חריפה, שיש בה ללמד על סערת הרגש שלו אל מול ההאשמות היריבים האידיאולוגים:
בשעה ש'השמאליים' שלנו מבקרים את ברית תרומפלדור או את קרן תל חי, הם שואלים: איזו זכות יש לכם על השמות האלו, בשעה שהנשיא שלכם הציע אז להשיב את תרומפלדור מתל חי? - הוא דרש את זאת, רבותיי, משום שהוא ראה מראש, שאתם לא תשלחו עזרה, לא תשלחו עזרה, למרות כל המילים הגבוהות שלכם על הגבורה, ובדעתו זאת הוא חשב, שאסור להפקיר את האנשים האלה לטבח בשעה שלא מגישים להם עזרה!
חשיבות הפינוי המוקדם במקרה זה - מול העזרה שבוששה לבוא - חרגה מעבר לפגיעה ביישובי הגליל העליון, שכן בסופו של דבר פונה היישוב והחלוצים נסוגו, אבל הדבר נעשה בעקבות ההתקפה הערבית על המקום. הנסיגה תחת אש ומספר החללים שנופח בשמועות מפה לאוזן, הוכיחו לערבים את מה שחשבו על חולשת היהודים ופגיעותם, ואין ספק שמאורעות הדמים שהתפרצו מאוחר יותר ניזונו מהמיתוס הזה.
כך, בירושלים, נאם בתחילת מרץ אחד ממנהיגי הציבור הערבי, עארף אל עארף, לפני המון ערבי מוסת: "צאו לרחובות וראו את המודעות השחורות של היהודים, על הטבח שנעשה בהם בחולה, זה כל מה שהיהודים מסוגלים לעשות: לבכות ולקונן".
גם אליהו גולומב, מראשי ארגון 'ההגנה' הודה, כי תל חי הייתה אמנם מקור השראה ליהודים, "אך ההזנחות בסביבה זאת מצד השלטונות האנגלים והצרפתים ומצד היישוב העברי עצמו, שימשו מקור של עידוד גם לאלמנטים הערבים, אשר זממו לכלות את היישוב העברי בארץ".
הנה על קצה המזלג מחלוקת היסטורית עם טעם אקטואלי. אבל מעבר למחלוקת הזאת, איש לא חלק על המשמעות של הקרב בתל חי. המיתוס שהזין דורות של לוחמים היה לסיפור מכונן של היהודי החדש לעומת היהודי הגלותי, אבל בעצם חידש את דמותם של לוחמי יהודה והגליל כאלפיים שנה קודם לכן.
ואכן, מאורעות הגליל העליון בתר"ף היו המבחן הביטחוני הראשון של היישוב היהודי בארץ ישראל אחרי השחרור מעולה של תורכיה. הם התרחשו בנסיבות שאין להן אח ורע בתולדות היישוב ובתולדות ההתגוננות העצמית שלו. אפשר לראות בהם טבילת אש והכנה לקראת 30 השנים הבאות עד למלחמת השחרור. היישוב העברי התוודע למשמעות האכזרית של המאבק על הארץ ובנחיצות להקים כוח לוחם שלא רק יגן אלא אף יתקוף את הקמים עלינו לגרשנו מנחלת אבות.
במאורעות הגליל העליון ובקרב תל חי בפרט באו לידי ביטוי הדבקות בקרקע והרצון להגן על הנפש, על הכבוד ועל 'הרכוש הלאומי', ולהמשיך לעבוד ולקיים חיי קבוצה ומשק. לכן החזיקו בבהמות העבודה ובפרות עד היום האחרון.
הרצון לא נותר בנפש פנימה. שעת המשבר הגיעה די מהר, לצערנו, וההגנה על יישובי הגליל העליון ובתוכם תל חי הייתה ההמחשה הברורה של הרצון הזה. נכון הוא שבמבחן התוצאה לא עמדו הלוחמים, וכבר הצבענו על יחסי הכוחות הבלתי אפשריים כמו גם על הבעיות האחרות, אבל אי אפשר להתכחש לכך שבקרב תל חי עלה בעוצמה רצון החיים של העם היהודי בדמותם של הלוחמים הצעירים בפיקודו של יוסף טרומפלדור.
הרצון הזה עבר כמו אש בשדה הנוער הציוני והלהיט לבבות. הוא הזריק אומץ בלבבות וכוח לקראת המבחנים הגדולים של העשורים הקרובים. לא לחינם דיבר ברל כצנלסון בהספד לחללי תל חי על "קדושת הרצון", וגם ז'בוטינסקי בהספדו על ידידו, יוסף טרומפלדור כתב: 'הרצון מכריע, המקרים אינם אלא הבל'.
שאול אביגור, ממגִני תל חי, שהיה לימים מראשי ההגנה ומייסד הש"י, אמר שלמרות הנסיגה, הוכיחה תל חי את נכונות חבריה ואת כושרם לעמוד נוכח אויב העולה עליהם לאין ערוך במספריו. עוד דבר שלימד מקרה תל חי הוא ההכרה שהיישוב העברי חייב לסמוך קודם כל על עצמו בכל מה שכרוך בהגנה על היישובים, ולא לסמוך על כוחות המנדט (או בימינו, על מדינות ידידות שתיחלצנה לעזרתנו בעת משבר קיומי).
עיקרון מקודש נוסף שהודגש בתל חי היה הסיסמה שדגלו בה חלוצי הגליל העליון ושלמענה שילמו במיטב חבריהם - 'לא לעזוב את המקום'. במהרה הפכה הסיסמה לנורמה לאומית - 'לא לעזוב את המקום', למרות הדם שנשפך, למרות הכישלון והנסיגה. אהרן שר, שנרצח שלושה שבועות קודם הקרב, כתב: "את המקום אין עוזבים; על הבנוי אין מוותרים". אנשי הנקודות ראו עצמם שליחי ציבור הממלאים חובה לאומית. הם חשו שנסיגה מהאזור תגרום "לתנועה כללית מכל הארץ ולעזיבתה", ולכן נדרו להגן על הגליל העליון ויהי מה: "עד אחרון האיש נתנגד לאויב המקיפנו, ולא נזוז מפה עד נשימתנו האחרונה".
תל חי המשיכה לבעור בחזותיהם של בחורי ישראל, בעצם הימים שבהם נכתבה אותה תהייה מזלזלת שציטטתי מספרו של אהרן מגד ביחס למיתוס תל חי, בי"א באדר, תשכ"ג (1963), עלה גרעין 'שניר' לקיבוץ יפתח. בטקס הכרזת הגרעין, שנערך ברחבת האריה השואג בתל חי, קראו חברי הגרעין את המילים הבאות שחוברו על ידי חברם, דני רייך, שמאוחר יותר, נפל במילוי תפקידו:
אין אנו עולים על נתיב חדש, מסורת עתיקה מאחורינו. הלפיד שהודלק בתל חי והובא למצודת כ"ח, כמוהו כאלף עדים להיות ממשיכיהם של דורות עובדי אדמה ולוחמים עבריים בגליל. הולכים אנו בדרכם של יהודה וחזקיה הגליליים ויוחנן מגוש חלב, שנלחמו בגבורה שאין לשערה בפני קלגסי הרומיים, מחריבי הגליל. ממשיכים אנו נתיבם של אנשי פקיעין, שמעולם לא נטשו אדמתם, וידעו לעבדה ולשומרה בכל עת היות העם בגלות. שבילנו קודַש בדמם הטהור ובגבורתם הנפלאה של מגני תל חי וכובשי נבי יושע. מורשת גדולה נמסרה לידינו. לוואי ונדע לשומרה ולפארה.
כמה מילים על יוסף טרומפלדור. אחד הפלאים היותר מרשימים באישיותו היה הרגש היהודי הפשוט שפעם בו, מבלי שלמד או הכיר את התרבות היהודית באופן בלתי אמצעי. טרומפלדור לא קיבל חינוך יהודי מסודר, אבל התגייס לצבא הרוסי מתוך נאמנות למדינתו כיהודי. הוא התבלט באומץ לבו כדי לשנות את הסטריאוטיפים האנטישמיים שרווחו בחברה הרוסית. הוא ויתר על קריירה צבאית מבטיחה כדי להתמסר לחלום שיבת ציון.
כך תיאר אותו שאול אביגור:
אישיות הרמונית היה, הוא בלט בקומתו הגבוהה ובבריאות גופו, בכוחו הגופני וביכולת הסבל ובנשמה הגדולה, הפשוטה, הבהירה והשלמה ששכנה בקרבו, הוא בלט כמנהיג מלידה, שתכונותיו טופחו על-ידי חינוך עצמי מתמיד וניסיון חיים עשיר וכמפקד במערכה. מושגי החובה האישית והכבוד העצמי - האנושי והיהודי - היו טבועים בדמו וטופחו במאמץ מתמיד של חינוך עצמי, הוא לא עשה דבר להבליט עצמו. יתרונו הרוחני הנפשי, בגרותו, תום הליכותיו ופשטותם, רעותו וטוב ליבו, רוחו הטובה ונכונותו הזדקרו מעצמם בכל פרט מפרטי החיים. הוא ניחן בכושר הבחנה באנשים ואהב להסתכל בהם ובהליכותיהם. הוא אהב להתווכח אבל בשעות ההכרעה לא היסס להכריע ואף להשליט את דעתו. וחשוב עד מאוד היה ביטחונו העצמי; חשוב היה לדעת כי בשעת מבחן לא יהסס להכריע.
ככל שקוראים על אישיותו של טרומפלדור מבינים כמה מגוחך היה הויכוח בשאלת דבריו האחרונים לפני מותו. אין יותר טבעי לאיש מידות שכזה לומר "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו", לאמירה הזאת הוא חינך את עצמו כל חייו. כדאי לחזור על דבריו של יוסף חיים ברנר השואל "טוב למות בעד ארצנו?" - ועונה: "אשרי מי שמת בהכרה זו, ותל חי למראשותיו".
אבל כדאי להתעכב על עוד תכונה של האיש: למרות רצונו העז, הוא לא שלט בעברית. אביגור מספר כי "חיתוך דיבורו היה רוסי מובהק, אוצר המילים שבהם השתמש בדיבורו העברי היה דל, ובניין המשפטים - רוסי". זוהי נקודה חשובה ואקטואלית ביותר גם לנו היום - בקרבנו נמצאים מאות אלפי עולים מרוסיה שהעברית אינה שגורה על לשונם, ובכל פעם שאנחנו חשים ניכור או ריחוק מהם בשל סיבה זאת, נזכור את טרומפלדור ואתו אלפים אלפים של חלוצים ששפת אמם הייתה רוסית ולא תמיד הצליחו לקנות את העברית, אבל בדרכם שלהם תרמו ליישוב העברי כפי שעולי ברה"מ בימינו תרמו לחברה הישראלית, למשק, לכלכלה, למדע ולתרבות. השפה אינה מכשול כל עוד פועם רגש האחווה היהודי בינינו.
"מכל מר ייצא מתוק, אם רק הרצון חי. הרצון הוא תל חי נצחי, וכל השאר - קרבנות, השפלות, מפלות - אין דבר." ז'בוטינסקי
הפרספקטיבה ההיסטורית שיש לנו היום מאפשרת לראות את מה שחלוצי תל חי אולי חשו בלבם אבל לא יכלו לראות - את ההבטחה התנ"כית: "וְהָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר, וְאַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד" (איוב ח, ז). אפשר להתבונן באמתות היסוד של התקופה ולהתפלא על התמוססותן בקרב חלקים חשובים של החברה הישראלית.
הנה, למשל, ההספד שחיבר ברל כצנלסון לשמונת הרוגי תל חי, והמתחיל במילים: "יזכור עם ישראל את הנשמות הטהורות של בניו ובנותיו". אנחנו לא כל כך שמים לב לסיום החשוב שדורות של ישראלים גדלו עליו: "אל ישקוט ואל יינחם ואל יפוג האבל, עד בוא יום בו ישוב ישראל, וגאל אדמתו השדודה". כך ראו זאת אנשי העבודה דאז: ארץ ישראל היא אדמתו השדודה של עם ישראל, וחזרתנו אליה היא תיקון עוול היסטורי והשבת הגזלה לבעליה החוקיים.
בראייה היסטורית לאחור, אין ספק שמצבנו הפיזי היום במדינת ישראל, טוב לאין שיעור ממצב הישוב היהודי בתקופת קרב תל-חי. עוצמתנו הביטחונית והכלכלית, עולה לאין שיעור על מה שהיה ליהודי ארץ ישראל, אז.
שאלת התיישבותנו בכל ארץ ישראל עולה גם היום, בעיקר בדיון הפוליטי. מתוך הוויכוח בישיבת וועד היישוב בין מצדדי עמדת בן-גוריון למצדדי עמדת ז'בוטינסקי, יש שיטענו בהשוואה להיום, שדווקא ז'בוטינסקי דגל בנסיגה ובוויתור על חבל ארץ אם לא ניתן להגן עליו, ולעומתו דגל בן גוריון באחיזה בקרקע/בהתנחלות בכל מחיר.
מה שברור מתוך הוויכוח בין שתי העמדות, ששניהם לא היו חדורי אמונה עיוורת. שניהם מצאו את נקודת המפגש שבין האידיאולוגיה לפרקטיקה גם אם מסקנותיהם היו שונות.
בהסתכלות על מצבנו היום, ועל שאלת יישוב הארץ מתוך אותם שיקולים ועקרונות, שניהם היו אמורים להגיע למסקנה זהה: שהיום בכוחנו ליישב את כל ארץ ישראל מבלי לפגוע במיעוט הערבי שחי בארץ, ובוודאי ברצועת עזה, תוך מתן אפשרות לערבים החיים באיזור יהודה ושומרון, לחיות תחת שלטונם העצמי.
אם אז בתל-חי, אליבא דבן גוריון, היה צריך להיאחז בקרקע ויהי-מה, ולפי ז'בוטינסקי, השיקול לנסיגה זמנית היה העדר די כוח - הרי שהיום זה בכוחנו.
מה שנהיה לרועץ היום הוא לא העדר כוח להגן על ישובינו, ולא העדר רצון של אנשינו ליישב את הארץ, אלא הוויכוח הפוליטי על יישוב חלקי הארץ. קרי, הכרסום הפנימי באמונה בדרך ובצדקתה.
כשם שמנהיגות וחינוך הביאו לשינוי שעבר העם היהודי במעבר מגולה לתקומה, כך גם היום השינוי הנדרש הוא אתגר למנהיגות ולחינוך. מנהיגות אשר מלמעלה למטה , תתווה חזון ותניע העם למימושו, וחינוך אשר מלמטה למעלה יחזק האמונה בדרך ובצדקתה.
שבוע ימים לאחר הקרב, הספיד זאב ז'בוטינסקי את חברו, יוסף טרומפלדור. בדבריו, התייחס ז'בוטינסקי למנהגו של טרומפלדור לבטל כל קושי במילים "אין דבר". כזכור, כך גם נפרד מן העולם - "אין דבר, טוב למות בעד ארצנו". כך כתב ז'בוטינסקי, ואני מבקש לסיים בדבריו אלה את הרצאתי, מכיוון שהם רלוונטיים גם לנו היושבים פה:
רעיון עמוק, היגיון נשגב, פילוסופיה מקיפה כל, טמונים בשתי המילים האלה. הרצון מכריע. המילים אינם אלא הבל. מכל מר ייצא מתוק, אם רק הרצון חי. הרצון הוא תל חי נצחי, וכל השאר - קרבנות, השפלות, מפלות - אין דבר.
זה היה דרכו של טרומפלדור, וזוהי גם צוואתו המדינית לכולנו [...] לא מֵתוּ מֵתֵי מדבר וגם מקום קבורתם ידוע. בין תל חי וכפר גלעדי נקברו שישה מן הזרע ההוא, יהודים ויהודיות בחסד אלהים. ואנו עומדים בתימהון לפני המחזה, המנבא מתוך דממתו. הנה גברים שלא ידעו נסיגה. הנה צעירות נאמנות עד מוות: עוד יש כאלה בישראל [...] הראש הכפוף מתוך אבל מזדקף בפני ההוראה הדוממת הזאת. עוד לא אלמן ישראל, לא יתום, לא עקר.
גם טל וגם מטר עליכם, הרי הגליל העליון, תל חי וכפר גלעדי, חמרה ומטולה - אין דבר, לנו הֱייתם, לנו תהיו.
תודה רבה.
