הבלוג של נתניהו

ההכרזות האחרונות של אהוד אולמרט, על כך שחייבים לסגת לגבולות יוני 1967 בכל החזיתות, כולל בירושלים, ועל כך שהתנועה הלאומית - שבה גדל אולמרט, שעל גבה עלה לגדולה בזירה הפוליטית - טעתה לכל אורך הדרך, מטילות עליו צל מוסרי כבד.

אינני מדבר על הצל המוסרי הרובץ עליו בשל התנהלותו האישית, שהיא מושא לכמה וכמה חקירות משטרה, אלא על משהו בסיסי בהתנהלותו כפוליטיקאי, כנבחר ציבור. משהו שתופעת "קדימה" אולי הפכה אותו לנורמה מקובלת, אך הוא משחית את הפוליטיקה הישראלית, ואת הדמוקרטיה שלנו, עד היסוד.

הרי על מה אנחנו מדברים כאן?

על איש פוליטי, שהפוליטיקה היא הקריירה היחידה שלו, כמעט מנעוריו, הבונה את הקריירה הפוליטית שלו, כולה, במשך עשרות שנים, על זהות פוליטית ברורה ומוגדרת, ימנית, לאומית, ויש שיאמרו - אפילו לאומנית, לפני שהוא הופך לפתע את עורו, חובר לאריאל שרון, והופך לראש הממשלה מהפחות אהודים בתולדות המדינה.

אולי יש כאלו שהספיקו לשכוח, אבל ח"כ אולמרט הצביע נגד הסכם השלום עם מצרים; ראש העיר אולמרט היה אורח הכבוד באירועי ההתרמה של העמותות והגופים הימניים ביותר על המפה, בטרקליני יהודים עשירים בכל רחבי העולם.

שלא תבינו אותי לא נכון:

זה בסדר לשנות עמדות אל מול מציאות מורכבת שהשתנתה.

זה בסדר להכיר במציאות חדשה שנוצרה - גם אם אחרים יצרו אותה בניגוד לדעתך - ולהבין כי לא תוכל להחזיר את הגלגל לאחור.

זה גם בסדר להכיר בכך שעלול להתקיים פער בין האידיאל שעליו חונכת ושבו אינך חדל להאמין - ובין היכולת להגשים אידיאל זה במלואו.

וזה אפילו בסדר לקום יום אחד, ולהכיר בכך שהאידיאלים שהאמנת בהם, שהתגייסת ופעלת למענם, ושפעם סחפו אותך (ואולי את העולם כולו) - פשוט איבדו מזוהרם.

תשאלו את החבר'ה ממפ"ם על הגמילה שנאלצו לעבור מן ההתמכרות ל"שמש העמים". בהחלט לא היה קל.

אז מה, בכל זאת, לא בסדר?

מה לא בסדר בכך שאולמרט "ראה את האור" לפתע?

שימו בצד רגע את תיאוריית "האתרוג", שלפיה פוליטיקאים בכירים, הנתונים במצוקה משפטית-אישית, מבינים פתאום על איזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה (רמז: על צד שמאל).

אני מדבר על משהו הרבה יותר עמוק, שבא לידי ביטוי גם ב"שופינג" הפוליטי שעורכים, ממש בימים אלה, כמה וכמה פוליטיקאים, בין מפלגות שונות, בלי שום בושה.

אני מדבר על הדבר הזה שהפכה לסימן ההיכר של תופעת "קדימה", ושבגללו נוהר עתה הציבור בחזרה לליכוד.

על התופעה הזו, שבה עומד פוליטיקאי בכיר, הכי בכיר, ראש הממשלה, ומספר לנו לא רק שאנחנו טעינו והטעינו במשך 40 שנה, אלא שגם הוא טעה והטעה במשך 40 שנה, ואז - במקום להתנצל ולהיעלם לנצח מן הבימה הציבורית - הוא פשוט ממשיך הלאה, בלי בעיה, ומנסה, באותה נשימה, למכור לנו (ולאבו מאזן, ולסורים ולעולם כולו) את חלוקת ירושלים, את הנסיגה מהגולן, ואת המדינה הפלשתינית בגבולות 67′, בדיוק באותה התלהבות שבה מכר לנו, במשך 40 שנה, את ההיפך הגמור —

— על זה אני מדבר, וזה מה שלא בסדר.

כי משמעות התופעה הזו היא פשוטה: במקום שמפלגות פוליטיות, ומנהיגים פוליטיים, יתחרו על לבו של הבוחר, יציגו בפניו תפיסות עולם מנוגדות, יתווכחו ביניהם וינסו לשכנע את הבוחר בצדקתם - כפי שמקובל בכל דמוקרטיה, וכפי שהיה מקובל גם כאן במשך דורות - יצרה כאן "קדימה" תרבות פוליטית חדשה, חסרת תקדים: הפוליטיקאי הוא שעומד לבחירה, ולאחר בחירתו הוא מתאים את הכרזותיו, את מדיניותו, את אמונותיו, למה שהוא מזהה כאופנה השלטת באותו רגע.

רוצים "ירושלים השלמה שלא תחולק לנצח נצחים"? קיבלתם.

רוצים "אף שעל"? קיבלתם.

בא לכם פתאום על "אוסלו" כזה? אין בעיה.

עכשיו הטרנד הוא שתי מדינות? בכיף.

מעבר לגועל שמעוררת התופעה, שבה מגדפיו החריפים ביותר של תהליך אוסלו, עוקפים פתאום את ביילין משמאל; מעבר לאופורטוניזם שריחו נודף; מעבר לציניות שבה מרעילה התופעה הזו את הציבור, ואפילו מעבר לחרפה המוסרית - יש כאן גם בעיה דמוקרטית אמיתית.

כי פעם, כשהעם החליט שלא רוצים את שמיר, ורוצים את רבין - היה ברור ששמיר זה שמיר, ורבין זה רבין.

פעם, כשהעם סירב לתת אמון בפרס, והעדיף את נתניהו - היה ברור מה מייצג פרס ומה מייצג נתניהו.

אבל במצב שבו לאן שלא תפנה, אתה ממשיך לראות אותו פרצוף; במצב שבו אותו אולמרט שפעם הסביר לך ש"פרס יחלק את ירושלים", ושיכנע אותך שהוא באמת חרד מכך, מסביר לך היום, בלי למצמץ, שכן - חייבים לחלק את ירושלים - אתה, הבוחר, מתחיל להתבלבל, להתייאש.

מה הטעם, אתה שואל את עצמך, להשתתף בכל המשחק הדמוקרטי הזה, שבו אתה מקבל בכל פעם את אותו פרצוף, עם דעה חדשה?

והיום, מתברר, זה לא רק אולמרט. זה הפך לנורמה. תראו את עמי איילון.

ובנימה ממש רצינית: אם זה מה שהבוחר רואה יום-יום; אם כל מה שהוא רואה זה פוליטיקאים אופורטוניסטים וחסרי בושה מתנערים, ברגע, מכל מה שייצגו, ועוברים, בלי להסס, למפלגה ממול, לאידיאולוגיה ההפוכה - מה, לדעתכם, תהיה ההתייחסות שלו לפוליטיקה? לערכן של הבחירות?

וזה, חברים, כבר מתחיל באמת לסכן את הדמוקרטיה שלנו.

רוב הציבור מבין שראש הממשלה האיץ את השיחות עם סוריה ובחר את העיתוי המדוייק לפרסומן, כדי להסיח את דעת הציבור מחקירותיו.

למר אולמרט, השקוע עד צוואר בחקירות אלה, אין מנדט מוסרי וציבורי לנהל משא ומתן גורלי על עתידה של מדינת ישראל, משום שקיים חשש אמיתי שיעדיף את הישרדותו האישית על פני האינטרס הלאומי.

רק לפני שבועות אחדים סוריה, איראן והחיזבאללה רמסו את הדמוקרטיה השברירית של לבנון. ארצות הברית וכל העולם החופשי גינו את סוריה וביקשו לבודדה.

סוריה היא חלק בלתי נפרד מציר הרשע. היא כבר הודיעה שהיא לא תתנתק מאיראן.

ויתור על רמת הגולן יהפוך את הגולן למוצב איראני קדמי שיאיים על כל מדינת ישראל.

אם נכונים דבריו של שר החוץ הסורי, ואליד מועלם, שמר אולמרט התחייב לרדת מרמת הגולן לשפת הכנרת עוד לפני תחילת המשא ומתן, הרי מדובר בהפקרות מדינית ובטחונית חסרת תקדים.

חוסר אחריות זה מצטרף לכשלון של ניהול מלחמת לבנון השנייה, הכשלון במניעת ההתחמשות המחודשת של החיזבאללה, והכישלון במניעת ירי הקאסמים על תושבי דרום הארץ.

אסור לתת לממשלת קדימה להמשיך את שרשרת הכישלונות שלה.

הציבור הישראלי שתומך בהשארותנו ברמת הגולן, ואפילו אלה המתנגדים לכך, מתאחדים נגד הנורמות השלטוניות הפסולות של מר אולמרט וממשלתו.

לכן, אני קורא לכל המפלגות, מימין ומשמאל, להחזיר את המנדט אל הבוחר ולהסכים על מועד לבחירות חדשות.

מי שיבחר בבחירות אלה יקבל מנדט ברור מהציבור לנהל את ענייני המדינה, מול האתגרים הגדולים בבטחון, בכלכלה, בחינוך ובשלום.

עמידתו של נתניהו על צרכי הביטחון של ישראל מול דרישות סוריה:
האזינו לשמעון שפירא, מי שהיה מזכירו הצבאי של נתניהו (בעת כהונתו כראש הממשלה)
בראיון לגלי צה"ל, בתכנית "מה בוער?" עם רינו צרור

בנימין נתניהו: שנה חלפה - להחליף עכשיו את ממשלת המחדל!

כמעט שנה חלפה מאז הבוקר בו הפתיע החיזבאללה מדינה שלמה וכפה עלינו מלחמה.
לפתע מצאו עצמם מיליון אזרחים בצפון תחת מטר טילים ורקטות שכמותו לא ידע העורף הישראלי בכל שנות קיומה של המדינה.
כמעט שנה חלפה מאז הקיץ שעבר בו היה העם כולו עד לשרשרת מחדלים של ממשלה כושלת.
עם פרוץ המלחמה, הציבה הממשלה יעדים נכונים ובראשם הרחקת איום הטילים והשמדתם והחזרת חיילינו החטופים – אלדד רגב ואודי גולדווסר – הביתה. לצערי, היא כשלה: חיילינו החטופים בצפון, כמו גלעד שליט בדרום – לא חזרו. והחיזבאללה? הוא כבר התחמש מעבר ליכולותיו ערב המלחמה, תוך התעלמות בוטה שלו ושל פטרוניו – איראן וסוריה - מהחלטת האו"ם 1701. בדרום, כמו בגבול הצפון, קמה ,בדיוק כפי שהתרענו, מובלעת פרו איראנית שנייה, חמאסטן. בשתי החזיתות לא הייתה שום התקדמות של ממש בתיקון ליקויי מיגון העורף שנתגלו במלחמה.
עברה שנה והתחושה שנותרה בעם היא של מועקה קשה. המדינה תקועה. רבים בציבור חשים היום שאין מנהיגות. שראשי המדינה עוסקים בהישרדות אישית במקום במדינאות. במקום להנהיג את העם לחוף מבטחים, תוך קריאת המציאות, אנו שומעים על תוכניות לויתורים נוספים.
בשבע השנים האחרונות טעתה ישראל פעמיים בנסיגות חד צדדיות ללא תמורה- קודם בלבנון ואחר כך ברצועת עזה. מדיניות חד צדדית לא קירבה את השלום המיוחל לאזורינו. אלא הרחיקה אותו. אסור לחזור על הטעויות הללו!
עלינו להכיר בעובדת יסוד פשוטה: העוצמה מרחיקה את המלחמה ומקרבת את השלום, החולשה עושה את ההיפך. הפלשתינים ושכנינו האחרים יעברו לנתיב של דו קיום ושלום רק שיבינו שקיומה של ישראל היא עובדה מוגמרת. שהם עומדים מול מדינה חזקה מאין כמוה מבחינה מדינית, צבאית, כלכלית וחברתית.

עוצמה מדינית, תנופה כלכלית
על כן מה שדרוש היום הוא תוכנית של התעצמות לאומית שמורכבת מביצור עוצמתנו הביטחונית והתעצמות בחזית הבינלאומית על ידי הנעת ממשלות ודעת הקהל העולמית לפעולה נגד איראן וגרורותיה. אבל דומה שבעניין זה נעשה מעט מדי ובקול רפה מדי. נשיא אירן מצהיר חדשות לבקרים על כוונתו למחוק את ישראל מעל פני האדמה. איש אינו פוצה פה, וגם קולה של ישראל נשמע חלש והססני.
אנו זקוקים למהפך בתחום זה, כמו גם להמשך התנופה הכלכלית כדי לבסס את האינטרסים החיוניים שלנו. כלכלה חזקה תבטיח גם מענה לצרכים החברתיים של ישראל. רק כלכלה חופשית מאפשרת לקיים מדינה וחברה מודרנית. כלכלה חופשית לצד רגישות חברתית – זהו המפתח הנכון. וזוהי המדיניות שלנו.
כל אזרח שיכול לצאת לשוק העבודה – שיצא לעבוד. כי רק כך אפשר לעזור לחלשים באמת, כמו לקשישים, לנכים, לחולים. על הממשלה לעודד תעסוקה, להוריד מיסים, לחזק את מעמד הביניים ולספק חינוך מעולה לכולם.
יש לאמץ את הגישה של עזרה הדדית, לצד אחריות אישית. כל זה הממשלה הנוכחית אינה עושה. היא מדשדשת באין מדיניות. דומה שכל מערכות השלטון משותקות.
מממשלה יונקת את סמכותה מן העם. שורשי הסמכות של ממשלה זו יבשו. אנו חייבים לחזור לעם ולקבל את אמונו מחדש.
אני מאמין שבבחירות אלה ייתן את העם את אמונו בתנועת הליכוד שהוכיחה שהיא ורק היא ראתה את הנולד במדיניות שקולה שפויה ואחראית. במקרה זה אפנה לכל ראשי המפלגות הציוניות כדי להקים ממשלת אחדות לאומית שתפעל בדרכו של הליכוד ותתמודד עם האתגרים הגדולים שעוד ניצבים לפנינו.

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3419477,00.html

ב-8 באוגוסט קיבלה הכנסת ברוב סוחף הצעת החלשה של סיעת קדימה: "הכנסת מחזקת את ידי הממשלה, צה"ל וכוחות הביטחון להמשיך במאמץ המלחמתי עד להשגת היעדים שנקבעו על-ידי הממשלה - פירוק החיזבאללה מנשקו, הסרת האיום הארטילרי המופנה אל יישובי הצפון ואזרחי ישראל, ושחרור ללא תנאי של חיילי צה"ל שנחטפו משטחה הריבוני של מדינת ישראל".
אלה היעדים שהממשלה הציבה,ואנו כאופוזיציה אחראית וממלכתית נתנו לה את מלוא הגיבוי להשגתם. אבל הממשלה נכשלה בהשגת כל אחד משלושת היעדים הללו. בניגוד למה שטוען מר אולמרט, הויכוח אינו על הצבת היעדים הצודקים הללו, אלא על אי-השגתם על-ידי הממשלה והעומד בראשה.

בדו"ח וינוגרד נמצא פירוט נרחב לכישלונות השונים. לדעתי הכשל הגדול ביותר הוא שכתוצאה ממלחמת לבנון השנייה נפגע כושר ההרתעה של ישראל באופן חמור ביותר. מכל מסקנות המלחמה זוהי ללא ספק החמורה מכולן.

מר אולמרט טוען שהמלחמה שינתה את פני המזרח התיכון. הוא צודק, אבל לא באופן שאליו התכוון. השינוי הוא לרעה. בעת מלחמת לבנון השנייה עמדנו מול חזית אחת. היום אנו עומדים מול שלוש חזיתות.

ראשית, בלבנון השלים החיזבאללה ואף הגדיל את מאגר הנשק שהיה לו לפני המלחמה. הוא גם גיוון את כלי הנשק, ויש לו היום אמצעים שלא היו לו קודם לכן.

שנית, מאז המלחמה הופכת רצועת עזה ללבנון שנייה. נחפרו ונבנו בה ערי מחילות ובונקרים. ציר פילדלפי, בדיוק כפי שהתרענו, הפך לאוטוסטראדה להזרמת כלי נשק לתוך הרצועה. לפני ההתנתקות העריכו גורמי הביטחון שטון אחד של חומר נפץ הוברח לעזה דרך סיני בשנה. ההערכה כעת היא שבשנה החולפת מאז המלחמה הגיע היקף לכשלושים טון בשנה!

שלישית, נוספה החזית הסורית: מאז המלחמה סוריה מתחמשת בקצב מואץ. בעשרות השנים שקדמו למלחמה סוריה הוציאה מדי שנה כ-50 מיליון דולר להתחמשות. השנה היא תוציא למעלה ממליארד דולר על נשק חדיש!

שלוש חזיתות סביבנו במקום אחת, וכן גם החזית האיראנית, הרחוקה גיאוגרפית אך המתקרבת בזמן. זהו היפוך של מגמה אסטרטגית. במשך רוב שנות קיום המדינה המגמה הייתה הפוכה: מספר החזיתות מולנו הלך והצטמצם. ב-1948, במלחמת השחרור, תקפו אותנו שבעה צבאות ערב. ב-1967 לחמנו מול שלוש מדינות ערב, שהסתייעו בחיל משלוח עיראקי. ב-1973 מספר המדינות התוקפות ירד לשתים. ב-1982, במלחמת לבנון, עמדנו מול גורם אחד, סוריה. שינוי זה אירע כתוצאה מהעוצמה וכושר ההרתעה שלנו, שהוכחו במלחמה אחר מלחמה.

עד 1967 האמינו מדינות ערב שאפשר לדחוק את מדינת היהודים הצרה לים. אחר הנצחון הגדול במלחמת ששת הימים, והרחקת הגבול לירדן מעבר לקיר הברזל של הרי יהודה ושומרון ,הבינו שכנינו שישראל היא עובדה קיימת ובלתי ניתנת למחיקה. הבנה זו התחזקה במלחמת יום כיפור, כשעל אף ההפתעה הצליח צה"ל להגיע לפאתי קהיר ודמשק תוך 21 יום. ישראל נתפסה כבלתי מנוצחת. הבנה זו היתה המפתח למעבר של חלק מן העולם הערבי ממלחמה לשלום. היא הביאה את הסכמי השלום עם מצרים וירדן, גם את ניצני שלום עם הפלסטינים, או לפחות עם חלק מהם, כתוצאה מהבנתם שיצטרכו להתפשר עם קיומנו.

עתה, בפעם הראשונה מזה עשרות שנים וודאות זו לגבי ניצחיות קיומנו, שהצלחנו לנסוך אצל אויבנו, התערערה. גם ידידנו אינם בטוחים עוד. התוצאה מאיבוד כושר ההרתעה שלנו היא הצטברות ענני המלחמה סביבינו.

המסקנה המתבקשת היא זו: העוצמה מביאה שלום, החולשה מביאה מלחמה.

איבוד כושר ההרתעה אינו בעיה של הצבא. הלוחמים שלנו אמיצים. והם נלחמו בחירוף נפש, והם גם ילחמו בחירוף נפש. שחיקת ההרתעה היא קודם כל תוצאה של חולשת המדיניות וחולשת הדעת של המנהיגים. זה התחיל בנסיגה החד-צדדית מלבנון וזה נמשך אחר כך בנסיגה החד-צדדית מעזה.

היו לי חילוקי דעות בעניין הנסיגה החד צדדית עם רה"מ שרון. הצבעתי נגדה ויצאתי מן הממשלה לפני ביצועה. היה לי אז ויכוח עם ידידי, המשנה לראש הממשלה, שמעון פרס. שאלתי אותו מה יקרה בשטחים שנפנה. מר פרס השיב שיקומו שם כפרי נוער. אני אמרתי: משם ימטירו עלינו אש טילים. אפשר לשפוט היום מי בינינו צדק. הנסיגות החד צדדיות מלבנון ומעזה ערערו מאד את כוחנו, אבל נקודת המפנה הגדולה ביותר בהבלטת חולשתנו הייתה מלחמת לבנון השנייה.

חולשתה של הממשלה הרחיקה את הסיכוי לשלום, חיזקה את הקיצונים שבאויבנו, אפשרה להם להתחמש, נתנה להם קני שילוח לרקטות ומתאבדים, שחקה את כושר ההרתעה שלנו ויצרה סימן שאלה על עתידנו.

מצער לומר, אך האויבים שלנו חוגגים היום. בחזבאללה, בסוריה, באיראן לועגים לממשלת ישראל. ידידינו, גם בין שכנינו הערבים, מדברים בצער על הממשלה החלשה בישראל. גם בוושינגטון מודאגים.

בממשלה אומרים שהם יכולים לתקן זאת. אני שואל - איך תתקנו? הרי אתם הקלקול. בדו"ח וינוגרד נכתב: "הממשלה נכשלה בהפעלת שיקול דעת, באחריות ובזהירות". סעיף 103 בדו"ח אומר על ראש הממשלה: "ראש הממשלה כשל בכך שלא נתן משקל מספיק, כשניגש לקבל החלטות בעלות השלכות מרחיקות לכת, לחוסר ניסיונו ולמגבלה של יכולתו לאתגר את מערכות הצבא ולבקרן בצורה מושכלת, לחוסר הידע העמוק שלו עצמו בקשר בין הפעלת כוח צבאי ובין השגת תכליות המדינה".

ואני שואל את ממשלת ישראל - עכשיו תפעילו שיקול דעת? האם כבר צברתם את הידע העמוק שחסר לכם? עכשיו תגלו אחריות וזהירות?

ראש הממשלה אומר: "אנחנו נתקן". אז הבה נראה מה הוא והממשלה תיקנו בשנה שחלפה מאז המלחמה. מה עשיתם בשנה זאת לעצור את הזרימה האדירה של נשק לחזבאללה? מה עשיתם כדי לעצור את הזרימה האדירה של נשק לעזה? תשאלו את תושבי שדרות! מה עשיתם למגן את הגליל? מה עשיתם למקלט את שדרות? הגענו למצב אבסורדי בו בג"צ נותן תאריכים לממשלה לביצוע המיגון בשדרות.

זו היתה שנה מבוזבזת. לא הפקתם לקחים, כי הלקח העיקרי שיש להפיקו הוא הצורך להחליף אתכם בהנהגת המדינה. במה עסוקה הממשלה? אומר שר בכיר: "אנחנו עסוקים בנאומים בקבינט. אנחנו מדברים וינוגרדית." כל אחד מארגן לעצמו אליבי, כסת"ח בלשון הצבא. אינכם שואלים מה נחוץ למדינה, מה טוב למדינה, מה הכרחי למדינה. שר בממשלה מודה בפה מלא שאתם עסוקים בבניית אליבי. האם זהו הלקח שהפקתם מדוח וינוגרד?
אכן, אתם ללא ספק עסוקים בהישרדות הפרטית שלכם, בתמרונים ובתרגילים פוליטיים. אך בדבר אחד אינכם עוסקים – בתיקון הקלקולים ובשינוי כוון עמוק שיביא בטחון לאזרחי ישראל. אומר שר אחר: "אין לנו אסטרטגיה. אנחנו עוסקים במסוק פה, מסוק שם. הממשלה מתנהלת כמו חנות מכולת".

הדבר היחיד שמתפקד היום כראוי ומציל את הממשלה הזאת, וכרגע גם מחזיק את המדינה, זו הכלכלה, שגם אותה לא אתם תיקנתם, אבל עובדה זו אינה מונעת מכם לנסות לקחת את הקרדיט.

העם מבין זאת היטב. הוא הבין זאת לפני כולנו, והוא הבין זאת לפני דו"ח וינוגרד. אתם אולי מקשיבים אחד לשני אבל אינכם מקשיבים לרחשי הלב של העם. ואני אומר לכם: הקשיבו לעם. גלו קמצוץ של אחריות לאומית. תרצו או לא תרצו, הבחירות תבואנה, ויותר מהר ממה שאתם חושבים. בבחירות אלה, העם יחליף הנהגה ומדיניות. הוא יחליף רתיעה בהרתעה, דשדוש בתנופה, חולשה בעוצמה.

ממשלת ישראל נמצאת בהלם קרב. כל יום שעובר עם ממשלה כזו שוחק את כוח ההרתעה של ישראל ומסכן את ביטחונה.

הממשלה הזאת צריכה ללכת אל העם. הממשלה הזאת צריכה ללכת. נקודה.