הבלוג של הליכוד

את הדברים חשף סגן השר לפיתוח אזורי ח"כ איוב קרא בפגישה ברמת הגולן עם ראש המועצה האזורית גולן מר אלי מלכה.

סגן השר לפיתוח אזורי ח"כ איוב קרא סייר הבוקר (14/02/2010) ברמת הגולן עם ראש המועצה האזורית הגליל מר אלי מלכה. הסיור התקיים במצפה גדות, שם הראה ראש המועצה מלכה לסגן השר את הגדרות הרעועות, שאינן מונעות מעבר של מטיילים לשטח הממוקש. סגן השר לפיתוח הגליל והנגב, איוב קרא, אמר כי בכוונתו להעלות בפני ראש הממשלה, בנימין נתניהו, את חשיבות נושא פינוי המוקשים.

סגן השר קרא: "אני לוקח עלי את האחריות לנושא ורואה בזה משימה חשובה. לא ניתן להעלות על הדעת שבלבנון, בה ישבנו שנים ארוכות, פונו כל המוקשים ולא נותר מוקש אחד, ובגולן אנו חיים 40 שנה ועדיין הגולן ממוקש. זו לא שאלה של תקציב. אין מחיר לחיי אדם. כולנו נתגייס למצוא פתרון כדי לפנות את המוקשים".

השניים המשיכו לפגישה במועצה האזורית גליל שם דנו באפשרות לייבוא מים מסוריה. ראש המועצה האזורית גולן מלכה סיפר, כי קיימים מאגרים בסוריה של כ-210 מיליון קוב מים, כאשר רק 10% מהם מנוצלים לחקלאות. בתגובה, הפתיע סגן השר קרא ואמר כי קיים צינור המוביל מים מסוריה ממעיין 'עין אל תופאחה' לכפר מג'דל שמס. המים מסופקים חינם ובאין יודעין כבר שנים רבות.

עוד הוסיף סגן השר קרא, כי בקרוב תצא משלחת לסוריה לקדם פרויקט מים לטובת החקלאים ברמת הגולן.

סגן השר קרא: "בקרוב נזכה לראות חקלאים ברמת הגולן משקים את שדותיהם עם מים מסוריה. המים יגדילו את התוצרת החקלאית, ואם עד עתה ייצאנו לסוריה 10,000 טון תפוחים, נוכל תוך שנה להגדיל את הכמות ל-100,000 טון תפוחים. בבדיקה שעשינו, סוריה מעוניינת לקדם פרויקט זה וקיימת תשתית להזרים מים למסדה, בוקעתה ועין קניה. אינטרסים כלכליים יחזירו את המדינות לשולחן המשא ומתן ומשלום כלכלי נגיע לשלום אמת".

כפי שכתבנו בבלוג אתמול, פרסומים רבים עולים על דפי התקשורת, אנחנו כאן, כדי לעשות סדר בדברים ולהביא לכם את העובדות:

על דוד לוי
בעקבות הפרסומים של היום ("סילבן שלום מזכיר לנתניהו את דוד לוי", מעריב, יום ג' 10.3.09) בשעות הבוקר נמסר מלשכת נתניהו: רוה"מ המיעוד לא אמר את הדברים המיוחסים לו, הוא רוחש כבוד רב לדוד לוי.

פגישות ודיונים
רוה"מ המיועד נפגש היום עם הצמרת הביטחונית והצבאית של מדינת ישראל, ובכללם שר הביטחון, הרמטכ"ל, מנכ"ל משרד הביטחון, אלופי המטכ"ל ובעלי תפקידים בכירים נוספים בזרועות הביטחון, המודיעין והתכנון.
נתניהו שמע סקירה מקיפה בכל קשת הנושאים הביטחוניים שעל סדר היום וכן על מגוון האיומים העומדים בפני ישראל.
מדובר הן בנושאים דחופים המצפים להחלטות של הדרג המדיני והן בנושאים אסטרטגיים הקשורים לבטחון המדינה.
הסקירה כללה גם את מצב החמאס בעזה, דרך לבנון, חיזבאללה וסוריה ובין היתר את נסיונותיה של סוריה להתחמש בנשק גרעיני.

בכל זאת חג
נתניהו הגיע הערב (18:15) לבית הכנסת הגדול בירושלים (ברח' המלך ג'ורג') להשתתף בקריאת המגילה.

הדברים שלא היו
בניגוד לפרסומים, רוה"מ המיועד בנימין נתניהו לא הציע את תיק האוצר לשלמה נס. כמו כן ובעניין אחר, נתניהו לא שלח את ח"כ איוב קרא לשום פגישה עם בכיר סורי ואינו יודע על שום מסר שהועבר מהממשל הסורי דרכו.

עקבו אחר עדכונים נוספים ועובדות ללא פירושים תקשורתיים, כאן אצלנו, באתר הליכוד.

Interview by Lally Weymouth
Saturday, February 28, 2009; A13

Israeli Prime Minister-designate Binyamin Netanyahu sat down last week with Newsweek-Washington Post's Lally Weymouth — his first interview with foreign media since he was asked by President Shimon Peres to form Israel's next government. Excerpts:

Q. President Peres reportedly believes that you have matured since you served as prime minister in 1996.

A. One would hope. I think time has its uses. One of them is to reflect on your experiences and those of others. I have watched carefully the successes of governments and . . . [seek] to draw from those the elements of policy and leadership that will enable me to move Israel to a better future — one of peace, security and prosperity.
I propose a [new] way, which I believe can achieve progress: to continue political talks and at the same time advance the economic development that has begun and also strengthen the Palestinian security forces.
I personally intend to take charge of a government committee that will regularly address the needs of the Palestinian economy in the West Bank.

But economic progress is not a substitute for political progress.

It's not a substitute but in Northern Ireland it was an unbelievable facilitator for the Good Friday agreement and the others that followed.

So you think you can promote economic progress and political progress at the same time? And show a real difference between the West Bank and Gaza?

This is what has happened. In the recent conflict, the West Bank did not boil over. The people there cared about the loss of life in Gaza, but they said, "We do not want to go that route. We have the beginnings of economic development in Jenin and we do not want an Islamic fundamentalist regime." They'd like a society with law and order.

Didn't President Abu Mazen and Prime Minister Salam Fayyad control the West Bank?

There was that, too. But I don't think any amount of local control could have overcome an eruptive popular sentiment.

What do you say when asked if you believe in a two-state solution as George Bush outlined in 2002?

Substantively, I think there is broad agreement inside Israel and outside that the Palestinians should have the ability to govern their lives but not to threaten ours.

Didn't you say that the recent Gaza operation did not go far enough and that Hamas should be toppled?

Hamas is incompatible with peace.

So what do you do about that?

I hope that the Palestinians in Gaza find the ability to change this regime because we want to have peace with all the Palestinians. Right now, what we should do is enable humanitarian aid to flow into Gaza but not in such a way as it enables Hamas to buy more rockets.

What kind of a signal does it send that [Sen. John] Kerry goes to Gaza, gets a letter from Hamas to President Obama and then flies off to Damascus?

Syria so far has been talking peace but has enabled Hezbollah to arm itself in contravention of U.N. Security Council resolutions with tens of thousands of rockets. Since the second Lebanon war it [has] hosted Khaled Meshal and other terrorist leaders and closely cooperated with the ayatollah regime in Iran against the interest of regional peace. . . .
I would talk to Syria about abandoning these courses of action and building confidence that they really want to move toward peace. So far they're not giving that impression. . . .
I find myself in the unusual position of being the only optimist. This has happened to me before. At the depths of the economic crisis in 2003, I had firm confidence that my policies would deliver Israel from the precipice of an economic catastrophe. And we did. Israel is now better placed than most Western countries in facing this economic storm.

That's thanks to what, your policies as finance minister?

I think it's a result of the policies we had then, which were not widely shared at the time. The banks are more solvent, and Israel's national macroeconomic position is in much better shape. In exactly the same way, I find myself advocating policies that are not yet understood. One that I'm serious about is achieving peace and security.

You're not the right-wing hawk they describe in the papers?

I'm the person who did the Wye agreement and the Hebron agreement in the search for peace. I think a lot of people at the time thought the problem was the Israeli government, specifically my own, and that Arafat was the solution and not the problem. That view has undergone some changes since then.

What about the Americans, [whose new government] may not be as friendly to your country as the Bush administration?

I've had two excellent meetings with President Obama. I've found him open to new ideas and seeking new ideas and a new path to achieve a successful outcome to the Israeli-Palestinian negotiations and [to the situation] in the Middle East as a whole. . . . [H]e said to me that Iran's quest for nuclear weapons is unacceptable to the United States. He was very much interested in the ideas that I put forward to him on advancing a new path for peace. . . .
The arming of Iran with nuclear weapons would cause a great threat not only to Israel's security but the stability of just about every Arab government in the Middle East. Many Arab governments would enter into a nuclear arms race, and this is something that is inimical to the interests of all those who seek peace and security. If [we] want to achieve progress with the Palestinians, this is indissolvably linked with the preventing of Iran from acquiring nuclear weapons. I will continue the talks for peace with the Palestinians immediately, and I do not condition them in any way on the Iranian outcome, but . . . the international community should do everything in its powers to prevent Iran from acquiring weapons of mass death.

Do you think that short of military action it's possible to halt Iran's nuclear program?

Iran is considerably weaker than it was six months ago because of the economic crisis and the precipitous drop in the price of oil. . . . This regime is vulnerable to pressure that ought to be intensified. But none of these sanctions and other measures . . . would have much of an effect if the Iranians believe that a military option is off the table.

President Peres told me that you believe that your biggest mistake was not having made a national unity government with him back in 1996.

This is absolutely true. In retrospect, I should have sought national unity, and I'm seeking to correct that today. I just hope that my colleagues in the other parties understand the requirements that Israel faces today.

http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2009/02/27/AR2009022702278_pf.html

ההכרזות האחרונות של אהוד אולמרט, על כך שחייבים לסגת לגבולות יוני 1967 בכל החזיתות, כולל בירושלים, ועל כך שהתנועה הלאומית - שבה גדל אולמרט, שעל גבה עלה לגדולה בזירה הפוליטית - טעתה לכל אורך הדרך, מטילות עליו צל מוסרי כבד.

אינני מדבר על הצל המוסרי הרובץ עליו בשל התנהלותו האישית, שהיא מושא לכמה וכמה חקירות משטרה, אלא על משהו בסיסי בהתנהלותו כפוליטיקאי, כנבחר ציבור. משהו שתופעת "קדימה" אולי הפכה אותו לנורמה מקובלת, אך הוא משחית את הפוליטיקה הישראלית, ואת הדמוקרטיה שלנו, עד היסוד.

הרי על מה אנחנו מדברים כאן?

על איש פוליטי, שהפוליטיקה היא הקריירה היחידה שלו, כמעט מנעוריו, הבונה את הקריירה הפוליטית שלו, כולה, במשך עשרות שנים, על זהות פוליטית ברורה ומוגדרת, ימנית, לאומית, ויש שיאמרו - אפילו לאומנית, לפני שהוא הופך לפתע את עורו, חובר לאריאל שרון, והופך לראש הממשלה מהפחות אהודים בתולדות המדינה.

אולי יש כאלו שהספיקו לשכוח, אבל ח"כ אולמרט הצביע נגד הסכם השלום עם מצרים; ראש העיר אולמרט היה אורח הכבוד באירועי ההתרמה של העמותות והגופים הימניים ביותר על המפה, בטרקליני יהודים עשירים בכל רחבי העולם.

שלא תבינו אותי לא נכון:

זה בסדר לשנות עמדות אל מול מציאות מורכבת שהשתנתה.

זה בסדר להכיר במציאות חדשה שנוצרה - גם אם אחרים יצרו אותה בניגוד לדעתך - ולהבין כי לא תוכל להחזיר את הגלגל לאחור.

זה גם בסדר להכיר בכך שעלול להתקיים פער בין האידיאל שעליו חונכת ושבו אינך חדל להאמין - ובין היכולת להגשים אידיאל זה במלואו.

וזה אפילו בסדר לקום יום אחד, ולהכיר בכך שהאידיאלים שהאמנת בהם, שהתגייסת ופעלת למענם, ושפעם סחפו אותך (ואולי את העולם כולו) - פשוט איבדו מזוהרם.

תשאלו את החבר'ה ממפ"ם על הגמילה שנאלצו לעבור מן ההתמכרות ל"שמש העמים". בהחלט לא היה קל.

אז מה, בכל זאת, לא בסדר?

מה לא בסדר בכך שאולמרט "ראה את האור" לפתע?

שימו בצד רגע את תיאוריית "האתרוג", שלפיה פוליטיקאים בכירים, הנתונים במצוקה משפטית-אישית, מבינים פתאום על איזה צד של הפרוסה מרוחה החמאה (רמז: על צד שמאל).

אני מדבר על משהו הרבה יותר עמוק, שבא לידי ביטוי גם ב"שופינג" הפוליטי שעורכים, ממש בימים אלה, כמה וכמה פוליטיקאים, בין מפלגות שונות, בלי שום בושה.

אני מדבר על הדבר הזה שהפכה לסימן ההיכר של תופעת "קדימה", ושבגללו נוהר עתה הציבור בחזרה לליכוד.

על התופעה הזו, שבה עומד פוליטיקאי בכיר, הכי בכיר, ראש הממשלה, ומספר לנו לא רק שאנחנו טעינו והטעינו במשך 40 שנה, אלא שגם הוא טעה והטעה במשך 40 שנה, ואז - במקום להתנצל ולהיעלם לנצח מן הבימה הציבורית - הוא פשוט ממשיך הלאה, בלי בעיה, ומנסה, באותה נשימה, למכור לנו (ולאבו מאזן, ולסורים ולעולם כולו) את חלוקת ירושלים, את הנסיגה מהגולן, ואת המדינה הפלשתינית בגבולות 67′, בדיוק באותה התלהבות שבה מכר לנו, במשך 40 שנה, את ההיפך הגמור —

— על זה אני מדבר, וזה מה שלא בסדר.

כי משמעות התופעה הזו היא פשוטה: במקום שמפלגות פוליטיות, ומנהיגים פוליטיים, יתחרו על לבו של הבוחר, יציגו בפניו תפיסות עולם מנוגדות, יתווכחו ביניהם וינסו לשכנע את הבוחר בצדקתם - כפי שמקובל בכל דמוקרטיה, וכפי שהיה מקובל גם כאן במשך דורות - יצרה כאן "קדימה" תרבות פוליטית חדשה, חסרת תקדים: הפוליטיקאי הוא שעומד לבחירה, ולאחר בחירתו הוא מתאים את הכרזותיו, את מדיניותו, את אמונותיו, למה שהוא מזהה כאופנה השלטת באותו רגע.

רוצים "ירושלים השלמה שלא תחולק לנצח נצחים"? קיבלתם.

רוצים "אף שעל"? קיבלתם.

בא לכם פתאום על "אוסלו" כזה? אין בעיה.

עכשיו הטרנד הוא שתי מדינות? בכיף.

מעבר לגועל שמעוררת התופעה, שבה מגדפיו החריפים ביותר של תהליך אוסלו, עוקפים פתאום את ביילין משמאל; מעבר לאופורטוניזם שריחו נודף; מעבר לציניות שבה מרעילה התופעה הזו את הציבור, ואפילו מעבר לחרפה המוסרית - יש כאן גם בעיה דמוקרטית אמיתית.

כי פעם, כשהעם החליט שלא רוצים את שמיר, ורוצים את רבין - היה ברור ששמיר זה שמיר, ורבין זה רבין.

פעם, כשהעם סירב לתת אמון בפרס, והעדיף את נתניהו - היה ברור מה מייצג פרס ומה מייצג נתניהו.

אבל במצב שבו לאן שלא תפנה, אתה ממשיך לראות אותו פרצוף; במצב שבו אותו אולמרט שפעם הסביר לך ש"פרס יחלק את ירושלים", ושיכנע אותך שהוא באמת חרד מכך, מסביר לך היום, בלי למצמץ, שכן - חייבים לחלק את ירושלים - אתה, הבוחר, מתחיל להתבלבל, להתייאש.

מה הטעם, אתה שואל את עצמך, להשתתף בכל המשחק הדמוקרטי הזה, שבו אתה מקבל בכל פעם את אותו פרצוף, עם דעה חדשה?

והיום, מתברר, זה לא רק אולמרט. זה הפך לנורמה. תראו את עמי איילון.

ובנימה ממש רצינית: אם זה מה שהבוחר רואה יום-יום; אם כל מה שהוא רואה זה פוליטיקאים אופורטוניסטים וחסרי בושה מתנערים, ברגע, מכל מה שייצגו, ועוברים, בלי להסס, למפלגה ממול, לאידיאולוגיה ההפוכה - מה, לדעתכם, תהיה ההתייחסות שלו לפוליטיקה? לערכן של הבחירות?

וזה, חברים, כבר מתחיל באמת לסכן את הדמוקרטיה שלנו.