הבלוג של הליכוד

משנים את התמונה

ארכיון פוסטים עם התג "סוריה"

שחיקת ההרתעה הישראלית - דיון במליאת הכנסת על דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד 28/5/07

יום שני, 28 במאי, 2007

ב-8 באוגוסט קיבלה הכנסת ברוב סוחף הצעת החלשה של סיעת קדימה: "הכנסת מחזקת את ידי הממשלה, צה"ל וכוחות הביטחון להמשיך במאמץ המלחמתי עד להשגת היעדים שנקבעו על-ידי הממשלה - פירוק החיזבאללה מנשקו, הסרת האיום הארטילרי המופנה אל יישובי הצפון ואזרחי ישראל, ושחרור ללא תנאי של חיילי צה"ל שנחטפו משטחה הריבוני של מדינת ישראל".
אלה היעדים שהממשלה הציבה,ואנו כאופוזיציה אחראית וממלכתית נתנו לה את מלוא הגיבוי להשגתם. אבל הממשלה נכשלה בהשגת כל אחד משלושת היעדים הללו. בניגוד למה שטוען מר אולמרט, הויכוח אינו על הצבת היעדים הצודקים הללו, אלא על אי-השגתם על-ידי הממשלה והעומד בראשה.

בדו"ח וינוגרד נמצא פירוט נרחב לכישלונות השונים. לדעתי הכשל הגדול ביותר הוא שכתוצאה ממלחמת לבנון השנייה נפגע כושר ההרתעה של ישראל באופן חמור ביותר. מכל מסקנות המלחמה זוהי ללא ספק החמורה מכולן.

מר אולמרט טוען שהמלחמה שינתה את פני המזרח התיכון. הוא צודק, אבל לא באופן שאליו התכוון. השינוי הוא לרעה. בעת מלחמת לבנון השנייה עמדנו מול חזית אחת. היום אנו עומדים מול שלוש חזיתות.

ראשית, בלבנון השלים החיזבאללה ואף הגדיל את מאגר הנשק שהיה לו לפני המלחמה. הוא גם גיוון את כלי הנשק, ויש לו היום אמצעים שלא היו לו קודם לכן.

שנית, מאז המלחמה הופכת רצועת עזה ללבנון שנייה. נחפרו ונבנו בה ערי מחילות ובונקרים. ציר פילדלפי, בדיוק כפי שהתרענו, הפך לאוטוסטראדה להזרמת כלי נשק לתוך הרצועה. לפני ההתנתקות העריכו גורמי הביטחון שטון אחד של חומר נפץ הוברח לעזה דרך סיני בשנה. ההערכה כעת היא שבשנה החולפת מאז המלחמה הגיע היקף לכשלושים טון בשנה!

שלישית, נוספה החזית הסורית: מאז המלחמה סוריה מתחמשת בקצב מואץ. בעשרות השנים שקדמו למלחמה סוריה הוציאה מדי שנה כ-50 מיליון דולר להתחמשות. השנה היא תוציא למעלה ממליארד דולר על נשק חדיש!

שלוש חזיתות סביבנו במקום אחת, וכן גם החזית האיראנית, הרחוקה גיאוגרפית אך המתקרבת בזמן. זהו היפוך של מגמה אסטרטגית. במשך רוב שנות קיום המדינה המגמה הייתה הפוכה: מספר החזיתות מולנו הלך והצטמצם. ב-1948, במלחמת השחרור, תקפו אותנו שבעה צבאות ערב. ב-1967 לחמנו מול שלוש מדינות ערב, שהסתייעו בחיל משלוח עיראקי. ב-1973 מספר המדינות התוקפות ירד לשתים. ב-1982, במלחמת לבנון, עמדנו מול גורם אחד, סוריה. שינוי זה אירע כתוצאה מהעוצמה וכושר ההרתעה שלנו, שהוכחו במלחמה אחר מלחמה.

עד 1967 האמינו מדינות ערב שאפשר לדחוק את מדינת היהודים הצרה לים. אחר הנצחון הגדול במלחמת ששת הימים, והרחקת הגבול לירדן מעבר לקיר הברזל של הרי יהודה ושומרון ,הבינו שכנינו שישראל היא עובדה קיימת ובלתי ניתנת למחיקה. הבנה זו התחזקה במלחמת יום כיפור, כשעל אף ההפתעה הצליח צה"ל להגיע לפאתי קהיר ודמשק תוך 21 יום. ישראל נתפסה כבלתי מנוצחת. הבנה זו היתה המפתח למעבר של חלק מן העולם הערבי ממלחמה לשלום. היא הביאה את הסכמי השלום עם מצרים וירדן, גם את ניצני שלום עם הפלסטינים, או לפחות עם חלק מהם, כתוצאה מהבנתם שיצטרכו להתפשר עם קיומנו.

עתה, בפעם הראשונה מזה עשרות שנים וודאות זו לגבי ניצחיות קיומנו, שהצלחנו לנסוך אצל אויבנו, התערערה. גם ידידנו אינם בטוחים עוד. התוצאה מאיבוד כושר ההרתעה שלנו היא הצטברות ענני המלחמה סביבינו.

המסקנה המתבקשת היא זו: העוצמה מביאה שלום, החולשה מביאה מלחמה.

איבוד כושר ההרתעה אינו בעיה של הצבא. הלוחמים שלנו אמיצים. והם נלחמו בחירוף נפש, והם גם ילחמו בחירוף נפש. שחיקת ההרתעה היא קודם כל תוצאה של חולשת המדיניות וחולשת הדעת של המנהיגים. זה התחיל בנסיגה החד-צדדית מלבנון וזה נמשך אחר כך בנסיגה החד-צדדית מעזה.

היו לי חילוקי דעות בעניין הנסיגה החד צדדית עם רה"מ שרון. הצבעתי נגדה ויצאתי מן הממשלה לפני ביצועה. היה לי אז ויכוח עם ידידי, המשנה לראש הממשלה, שמעון פרס. שאלתי אותו מה יקרה בשטחים שנפנה. מר פרס השיב שיקומו שם כפרי נוער. אני אמרתי: משם ימטירו עלינו אש טילים. אפשר לשפוט היום מי בינינו צדק. הנסיגות החד צדדיות מלבנון ומעזה ערערו מאד את כוחנו, אבל נקודת המפנה הגדולה ביותר בהבלטת חולשתנו הייתה מלחמת לבנון השנייה.

חולשתה של הממשלה הרחיקה את הסיכוי לשלום, חיזקה את הקיצונים שבאויבנו, אפשרה להם להתחמש, נתנה להם קני שילוח לרקטות ומתאבדים, שחקה את כושר ההרתעה שלנו ויצרה סימן שאלה על עתידנו.

מצער לומר, אך האויבים שלנו חוגגים היום. בחזבאללה, בסוריה, באיראן לועגים לממשלת ישראל. ידידינו, גם בין שכנינו הערבים, מדברים בצער על הממשלה החלשה בישראל. גם בוושינגטון מודאגים.

בממשלה אומרים שהם יכולים לתקן זאת. אני שואל - איך תתקנו? הרי אתם הקלקול. בדו"ח וינוגרד נכתב: "הממשלה נכשלה בהפעלת שיקול דעת, באחריות ובזהירות". סעיף 103 בדו"ח אומר על ראש הממשלה: "ראש הממשלה כשל בכך שלא נתן משקל מספיק, כשניגש לקבל החלטות בעלות השלכות מרחיקות לכת, לחוסר ניסיונו ולמגבלה של יכולתו לאתגר את מערכות הצבא ולבקרן בצורה מושכלת, לחוסר הידע העמוק שלו עצמו בקשר בין הפעלת כוח צבאי ובין השגת תכליות המדינה".

ואני שואל את ממשלת ישראל - עכשיו תפעילו שיקול דעת? האם כבר צברתם את הידע העמוק שחסר לכם? עכשיו תגלו אחריות וזהירות?

ראש הממשלה אומר: "אנחנו נתקן". אז הבה נראה מה הוא והממשלה תיקנו בשנה שחלפה מאז המלחמה. מה עשיתם בשנה זאת לעצור את הזרימה האדירה של נשק לחזבאללה? מה עשיתם כדי לעצור את הזרימה האדירה של נשק לעזה? תשאלו את תושבי שדרות! מה עשיתם למגן את הגליל? מה עשיתם למקלט את שדרות? הגענו למצב אבסורדי בו בג"צ נותן תאריכים לממשלה לביצוע המיגון בשדרות.

זו היתה שנה מבוזבזת. לא הפקתם לקחים, כי הלקח העיקרי שיש להפיקו הוא הצורך להחליף אתכם בהנהגת המדינה. במה עסוקה הממשלה? אומר שר בכיר: "אנחנו עסוקים בנאומים בקבינט. אנחנו מדברים וינוגרדית." כל אחד מארגן לעצמו אליבי, כסת"ח בלשון הצבא. אינכם שואלים מה נחוץ למדינה, מה טוב למדינה, מה הכרחי למדינה. שר בממשלה מודה בפה מלא שאתם עסוקים בבניית אליבי. האם זהו הלקח שהפקתם מדוח וינוגרד?
אכן, אתם ללא ספק עסוקים בהישרדות הפרטית שלכם, בתמרונים ובתרגילים פוליטיים. אך בדבר אחד אינכם עוסקים – בתיקון הקלקולים ובשינוי כוון עמוק שיביא בטחון לאזרחי ישראל. אומר שר אחר: "אין לנו אסטרטגיה. אנחנו עוסקים במסוק פה, מסוק שם. הממשלה מתנהלת כמו חנות מכולת".

הדבר היחיד שמתפקד היום כראוי ומציל את הממשלה הזאת, וכרגע גם מחזיק את המדינה, זו הכלכלה, שגם אותה לא אתם תיקנתם, אבל עובדה זו אינה מונעת מכם לנסות לקחת את הקרדיט.

העם מבין זאת היטב. הוא הבין זאת לפני כולנו, והוא הבין זאת לפני דו"ח וינוגרד. אתם אולי מקשיבים אחד לשני אבל אינכם מקשיבים לרחשי הלב של העם. ואני אומר לכם: הקשיבו לעם. גלו קמצוץ של אחריות לאומית. תרצו או לא תרצו, הבחירות תבואנה, ויותר מהר ממה שאתם חושבים. בבחירות אלה, העם יחליף הנהגה ומדיניות. הוא יחליף רתיעה בהרתעה, דשדוש בתנופה, חולשה בעוצמה.

ממשלת ישראל נמצאת בהלם קרב. כל יום שעובר עם ממשלה כזו שוחק את כוח ההרתעה של ישראל ומסכן את ביטחונה.

הממשלה הזאת צריכה ללכת אל העם. הממשלה הזאת צריכה ללכת. נקודה.

בלוג אורח - מאת זלמן שובל

יום שני, 30 באפריל, 2007

מה שוועדת וינוגרד לא אמרה
הנשורת המדינית של מלחמת לבנון השנייה – ההנהגה הנוכחית גם לא תוכל לשקם את כושר ההרתעה של ישראל.

דו"ח הביניים של "וועדת ווינוגרד", על-פי כתב ההסמכה שלו, לא עסק בהשלכות המדיניות של מלחמת לבנון השנייה – אך למרות שאין להשוות כמובן בין מחיר דמים לכל עניין אחר, גם השלכות אלה ראויות לכל ביקורת אפשרית.

אם, כפי שהתבטא בזמנו רא"ל (מיל.) דן שומרון, לא היתה לישראל מטרה צבאית ברורה במלחמה, נובע מכך שגם לא היתה לה מטרה מדינית ברורה, שהרי מלחמה על מטרותיה הצבאיות, ובוודאי "מלחמת ברירה", תפקידה לקדם יעדים מדיניים. דוגמא בולטת: אף שממשלת-ישראל מציגה את החלטת מועצת הביטחון 1701 שהביאה לירידת הצבא הלבנוני לדרום המדינה ולהצבת כוח בינלאומי באזור, ככמעט הישג היסטורי, לאמיתו של דבר, החיזבאללה לא פורק, העברות האמל"ח מאירן וסוריה לחיזבאללה, על-פי עדותו של הרמטכ"ל רא"ל אשכנזי ואפילו לדעתו של האו"ם, נמשכות במלוא הקצב, והחיזבאללה נערך מחדש בדרום לבנון במסווה של אזרחים. הישג? אולי במידה מסויימת, "היסטורי", בוודאי שלא. למעשה, ישראל הפקידה את ביטחונה בידי צבא לבנוני המורכב אף הוא ברובו משיעים, והכוחות הבינלאומיים שלא זו בלבד שקיים ספק אם יהיו מוכנים להתעמת עם החיזבאללה, אלא שבנסיבות מסויימות הם אף עלולים להפריע לישראל בביצוע צעדים צבאיים משלה. כל זאת כשאי-החזרת החטופים שלנו מעניקה לחיזבאללה, לאירן ולסוריה יתרון מדיני ופסיכולוגי מתמשך על ישראל. ממשלת-ישראל טוענת שהחלטתה מה-11 באוגוסט, כלומר להרחיב את הפעולה בלבנון נועדה להפעיל לחץ על מועצת-הביטחון כדי לשפר את הטיוטא שנתגבשה בין חבריה– ולדעת דובריה, הפעולה הצבאית הזאת אכן השיגה את מטרתה. ואולם, נשאלת השאלה אם המחיר, כלומר, נפילתם של 33 חיילים, הצדיק את התוצאה? זאת ועוד: בהסברים האלה קיים מעין "בקדייטינג" בסדר העניינים, שהרי הקרבות שמדובר בהם התנהלו ברובם אחרי שמועצת-הביטחון כבר אישרה את החלטתה הסופית (גם לא ברור אם באמת קיים פער לטובה בין הטיוטא הראשונה לנוסח הסופי).
שרת החוץ לבני אמנם ניסתה במהלך המלחמה להציע דרכים חלופיות – אך בין אם השתכנעה מטיעוניהם של האחרים ובין אם הסגותיה נאמרו בקול ענות חלשה מדי – תוצאות ממשיות לא היו לכך.

המלחמה בלבנון הסבה אכזבה לא רק לישראלים, אלא גם לוושינגטון, שקיוותה שניצחון חד-משמעי של ישראל על החיזבאללה יביא לתפנית חיובית כלפי סוריה ואירן. קרה ההפך: לא רק שכושר ההרתעה של ישראל ניפגע, לפחות זמנית, אלא שאירן וסוריה יצאו מחוזקות תדמיתית ומעשית – ולא רק בלבנון, כי אם במזרח-התיכון כולו – ואחת התוצאות: הסכמת וושינגטון לשיחות בשיתופן של סוריה ואירן – וכפי שנראה בקרוב, אף שיחות ישירות בין נציגי ארה"ב לנציגי שתי המדינות האלה. לאכזבה האמריקנית הזאת עלולות להיות השלכות שליליות גם על היחסים הבילטרליים בין ישראל לבעלת-בריתה האמריקנית, שכן בעוד שמלחמת לבנון השנייה היתה יכלה להוות הזדמנות פז לתיאום אסטרטגי מקיף בין ישראל לארה"ב, לרבות בנושאי אירן וסוריה – בפועל לא התקיימה אפילו שיחה טלפונית אחת בין ראש-הממשלה אולמרט לנשיא בוש – לפני המלחמה או במהלכה. אין זו אולי הסיבה היחידה, אך עובדה היא שבעקבות הכירסום שחל בעיני וושינגטון במעמדה של ישראל כבעלת-ברית אסטרטגית, החל הממשל באחרונה לפתח יוזמות מדיניות לגבי הסיכסוך הישראלי-פלשתיני – ללא תיאום עם ישראל ובניגוד לעמדותיה.

יש מי שמנסים לטעון שבעצם "מעז יצא מתוק", כלומר שמה שנתפס כניצחון החיזבאללה גרם לחלק מהעולם הערבי, ובעיקר לסעודיה, להעריך מחדש את סדר-הקדימות שלו, דהיינו שיש לקדם את פני האיום האירני לפני כל עניין אחר; ואולם הנחה זו מתעלמת מכך שמדינות ערביות אלה, ובמידה מסויימת כנראה גם ארה"ב, רואות בפיתרון הסיכסוך הישראלי-פלשתיני – ו"פיתרון" לפחות לדעת הגורמים הערביים, פירושו הסדר בעיקר על-פי המתווה הפלשתיני – את ה"מלט" הדרוש לבניית חומת המגן מול אירן.
הדו"ח של "וועדת-ווינוגרד" אמנם כן התייחס להיבט של אבדן כושר ההתרעה כתוצאה מהמלחמה, אך הוא לא נכנס להיבטים השונים שמהם מורכב כושר ההרתעה של מדינה: עוצמה צבאית, לכידות ציבורית – ולא פחות מכך, האמינות וכושר הביצוע של ההנהגה. בכל התחומים האלה נחלה ישראל כישלון – והוועדה הצביעה בבירור על האחראים לכך. ואולם, במקרה הספציפי של ישראל, הרתעה כלפי אויבינו פירושה גם קשרים מדיניים ואסטרטגיים הדוקים עם ארה"ב – ומבחינה זאת אנו עלולים לשלם מחיר יקר ובכל מקרה, אין כל סיכוי שההנהגה הנוכחית תוכל לשקם – לא את כושר ההרתעה של ישראל ולא את מרקם קשריה המדיניים עם אמריקה.