הבלוג של הליכוד

ב-8 באוגוסט קיבלה הכנסת ברוב סוחף הצעת החלשה של סיעת קדימה: "הכנסת מחזקת את ידי הממשלה, צה"ל וכוחות הביטחון להמשיך במאמץ המלחמתי עד להשגת היעדים שנקבעו על-ידי הממשלה - פירוק החיזבאללה מנשקו, הסרת האיום הארטילרי המופנה אל יישובי הצפון ואזרחי ישראל, ושחרור ללא תנאי של חיילי צה"ל שנחטפו משטחה הריבוני של מדינת ישראל".
אלה היעדים שהממשלה הציבה,ואנו כאופוזיציה אחראית וממלכתית נתנו לה את מלוא הגיבוי להשגתם. אבל הממשלה נכשלה בהשגת כל אחד משלושת היעדים הללו. בניגוד למה שטוען מר אולמרט, הויכוח אינו על הצבת היעדים הצודקים הללו, אלא על אי-השגתם על-ידי הממשלה והעומד בראשה.

בדו"ח וינוגרד נמצא פירוט נרחב לכישלונות השונים. לדעתי הכשל הגדול ביותר הוא שכתוצאה ממלחמת לבנון השנייה נפגע כושר ההרתעה של ישראל באופן חמור ביותר. מכל מסקנות המלחמה זוהי ללא ספק החמורה מכולן.

מר אולמרט טוען שהמלחמה שינתה את פני המזרח התיכון. הוא צודק, אבל לא באופן שאליו התכוון. השינוי הוא לרעה. בעת מלחמת לבנון השנייה עמדנו מול חזית אחת. היום אנו עומדים מול שלוש חזיתות.

ראשית, בלבנון השלים החיזבאללה ואף הגדיל את מאגר הנשק שהיה לו לפני המלחמה. הוא גם גיוון את כלי הנשק, ויש לו היום אמצעים שלא היו לו קודם לכן.

שנית, מאז המלחמה הופכת רצועת עזה ללבנון שנייה. נחפרו ונבנו בה ערי מחילות ובונקרים. ציר פילדלפי, בדיוק כפי שהתרענו, הפך לאוטוסטראדה להזרמת כלי נשק לתוך הרצועה. לפני ההתנתקות העריכו גורמי הביטחון שטון אחד של חומר נפץ הוברח לעזה דרך סיני בשנה. ההערכה כעת היא שבשנה החולפת מאז המלחמה הגיע היקף לכשלושים טון בשנה!

שלישית, נוספה החזית הסורית: מאז המלחמה סוריה מתחמשת בקצב מואץ. בעשרות השנים שקדמו למלחמה סוריה הוציאה מדי שנה כ-50 מיליון דולר להתחמשות. השנה היא תוציא למעלה ממליארד דולר על נשק חדיש!

שלוש חזיתות סביבנו במקום אחת, וכן גם החזית האיראנית, הרחוקה גיאוגרפית אך המתקרבת בזמן. זהו היפוך של מגמה אסטרטגית. במשך רוב שנות קיום המדינה המגמה הייתה הפוכה: מספר החזיתות מולנו הלך והצטמצם. ב-1948, במלחמת השחרור, תקפו אותנו שבעה צבאות ערב. ב-1967 לחמנו מול שלוש מדינות ערב, שהסתייעו בחיל משלוח עיראקי. ב-1973 מספר המדינות התוקפות ירד לשתים. ב-1982, במלחמת לבנון, עמדנו מול גורם אחד, סוריה. שינוי זה אירע כתוצאה מהעוצמה וכושר ההרתעה שלנו, שהוכחו במלחמה אחר מלחמה.

עד 1967 האמינו מדינות ערב שאפשר לדחוק את מדינת היהודים הצרה לים. אחר הנצחון הגדול במלחמת ששת הימים, והרחקת הגבול לירדן מעבר לקיר הברזל של הרי יהודה ושומרון ,הבינו שכנינו שישראל היא עובדה קיימת ובלתי ניתנת למחיקה. הבנה זו התחזקה במלחמת יום כיפור, כשעל אף ההפתעה הצליח צה"ל להגיע לפאתי קהיר ודמשק תוך 21 יום. ישראל נתפסה כבלתי מנוצחת. הבנה זו היתה המפתח למעבר של חלק מן העולם הערבי ממלחמה לשלום. היא הביאה את הסכמי השלום עם מצרים וירדן, גם את ניצני שלום עם הפלסטינים, או לפחות עם חלק מהם, כתוצאה מהבנתם שיצטרכו להתפשר עם קיומנו.

עתה, בפעם הראשונה מזה עשרות שנים וודאות זו לגבי ניצחיות קיומנו, שהצלחנו לנסוך אצל אויבנו, התערערה. גם ידידנו אינם בטוחים עוד. התוצאה מאיבוד כושר ההרתעה שלנו היא הצטברות ענני המלחמה סביבינו.

המסקנה המתבקשת היא זו: העוצמה מביאה שלום, החולשה מביאה מלחמה.

איבוד כושר ההרתעה אינו בעיה של הצבא. הלוחמים שלנו אמיצים. והם נלחמו בחירוף נפש, והם גם ילחמו בחירוף נפש. שחיקת ההרתעה היא קודם כל תוצאה של חולשת המדיניות וחולשת הדעת של המנהיגים. זה התחיל בנסיגה החד-צדדית מלבנון וזה נמשך אחר כך בנסיגה החד-צדדית מעזה.

היו לי חילוקי דעות בעניין הנסיגה החד צדדית עם רה"מ שרון. הצבעתי נגדה ויצאתי מן הממשלה לפני ביצועה. היה לי אז ויכוח עם ידידי, המשנה לראש הממשלה, שמעון פרס. שאלתי אותו מה יקרה בשטחים שנפנה. מר פרס השיב שיקומו שם כפרי נוער. אני אמרתי: משם ימטירו עלינו אש טילים. אפשר לשפוט היום מי בינינו צדק. הנסיגות החד צדדיות מלבנון ומעזה ערערו מאד את כוחנו, אבל נקודת המפנה הגדולה ביותר בהבלטת חולשתנו הייתה מלחמת לבנון השנייה.

חולשתה של הממשלה הרחיקה את הסיכוי לשלום, חיזקה את הקיצונים שבאויבנו, אפשרה להם להתחמש, נתנה להם קני שילוח לרקטות ומתאבדים, שחקה את כושר ההרתעה שלנו ויצרה סימן שאלה על עתידנו.

מצער לומר, אך האויבים שלנו חוגגים היום. בחזבאללה, בסוריה, באיראן לועגים לממשלת ישראל. ידידינו, גם בין שכנינו הערבים, מדברים בצער על הממשלה החלשה בישראל. גם בוושינגטון מודאגים.

בממשלה אומרים שהם יכולים לתקן זאת. אני שואל - איך תתקנו? הרי אתם הקלקול. בדו"ח וינוגרד נכתב: "הממשלה נכשלה בהפעלת שיקול דעת, באחריות ובזהירות". סעיף 103 בדו"ח אומר על ראש הממשלה: "ראש הממשלה כשל בכך שלא נתן משקל מספיק, כשניגש לקבל החלטות בעלות השלכות מרחיקות לכת, לחוסר ניסיונו ולמגבלה של יכולתו לאתגר את מערכות הצבא ולבקרן בצורה מושכלת, לחוסר הידע העמוק שלו עצמו בקשר בין הפעלת כוח צבאי ובין השגת תכליות המדינה".

ואני שואל את ממשלת ישראל - עכשיו תפעילו שיקול דעת? האם כבר צברתם את הידע העמוק שחסר לכם? עכשיו תגלו אחריות וזהירות?

ראש הממשלה אומר: "אנחנו נתקן". אז הבה נראה מה הוא והממשלה תיקנו בשנה שחלפה מאז המלחמה. מה עשיתם בשנה זאת לעצור את הזרימה האדירה של נשק לחזבאללה? מה עשיתם כדי לעצור את הזרימה האדירה של נשק לעזה? תשאלו את תושבי שדרות! מה עשיתם למגן את הגליל? מה עשיתם למקלט את שדרות? הגענו למצב אבסורדי בו בג"צ נותן תאריכים לממשלה לביצוע המיגון בשדרות.

זו היתה שנה מבוזבזת. לא הפקתם לקחים, כי הלקח העיקרי שיש להפיקו הוא הצורך להחליף אתכם בהנהגת המדינה. במה עסוקה הממשלה? אומר שר בכיר: "אנחנו עסוקים בנאומים בקבינט. אנחנו מדברים וינוגרדית." כל אחד מארגן לעצמו אליבי, כסת"ח בלשון הצבא. אינכם שואלים מה נחוץ למדינה, מה טוב למדינה, מה הכרחי למדינה. שר בממשלה מודה בפה מלא שאתם עסוקים בבניית אליבי. האם זהו הלקח שהפקתם מדוח וינוגרד?
אכן, אתם ללא ספק עסוקים בהישרדות הפרטית שלכם, בתמרונים ובתרגילים פוליטיים. אך בדבר אחד אינכם עוסקים – בתיקון הקלקולים ובשינוי כוון עמוק שיביא בטחון לאזרחי ישראל. אומר שר אחר: "אין לנו אסטרטגיה. אנחנו עוסקים במסוק פה, מסוק שם. הממשלה מתנהלת כמו חנות מכולת".

הדבר היחיד שמתפקד היום כראוי ומציל את הממשלה הזאת, וכרגע גם מחזיק את המדינה, זו הכלכלה, שגם אותה לא אתם תיקנתם, אבל עובדה זו אינה מונעת מכם לנסות לקחת את הקרדיט.

העם מבין זאת היטב. הוא הבין זאת לפני כולנו, והוא הבין זאת לפני דו"ח וינוגרד. אתם אולי מקשיבים אחד לשני אבל אינכם מקשיבים לרחשי הלב של העם. ואני אומר לכם: הקשיבו לעם. גלו קמצוץ של אחריות לאומית. תרצו או לא תרצו, הבחירות תבואנה, ויותר מהר ממה שאתם חושבים. בבחירות אלה, העם יחליף הנהגה ומדיניות. הוא יחליף רתיעה בהרתעה, דשדוש בתנופה, חולשה בעוצמה.

ממשלת ישראל נמצאת בהלם קרב. כל יום שעובר עם ממשלה כזו שוחק את כוח ההרתעה של ישראל ומסכן את ביטחונה.

הממשלה הזאת צריכה ללכת אל העם. הממשלה הזאת צריכה ללכת. נקודה.