כבוד נשיא ארה"ב, היה מי שאמר ש"קווי 67′ מזכירים לנו במידה מסוימת את אושוויץ". לא פחות. דברים אלה אינם מיוחסים לח"כ בליכוד או בימין הישראלי. לא לגזען, לא לאיש קיצוני. את הדברים הללו אמר שר חוץ בעל עמדות פייסניות ושמאליות במיוחד, איש תנועת העבודה, אבא אבן ז"ל.
נאומה של ח"כ ציפי חוטובלי במליאת הכנסת, במסגרת דיון הצעה לסדר היום בנושא חשיפת מסמכי המשא-ומתן עם הפלסטינים על-ידי רשת "אל-ג'זירה".
אדוני היושב-ראש, חברי חברי הכנסת, כבוד השר, יש כמה עיתונאים וחברים מהשמאל שממש התרגשו לגלות את הוויתורים הפלסטיניים, ממש נפעמו מהנכונות של אבו-מאזן לוותר בעניין ירושלים. רק כדי להזכיר כאן איזושהי תזכורת היסטורית, שאולי דרושה לבית הזה מפעם לפעם – באתרי האינטרנט אפשר למצוא סרט מ-1918, סרט שנמצא באמסטרדם, והסרט הזה מתאר בצורה מאוד יפה את ירושלים של שנת 1918. גרו בה ערבים, ומעל בתיה היפים של ירושלים וגם על הר-הבית לא התנוסס דגל פלסטין. היה שלטון טורקי גאה, והערבים שגרו שם לא דרשו עצמאות. המחשבה שאתה יכול לוותר על משהו שמעולם לא היה שלך, זה כנראה איזשהו עיוות של ההיסטוריה, כפי שרק יהודים יכולים לייצר במוחם.
כתב יפה העיתונאי חגי סגל היום, שמי שחושב שאבו-מאזן יכול לוותר על ירושלים, אז כנראה באותה מידה יכול להגיד שמדינת ישראל יכולה לוותר על הזכויות שלה במכה. זה פשוט מגוחך, זה פשוט אבסורד. העובדה שאנחנו מתרגשים ונפעמים מזה שירושלים, על-פי אותו הסכם, שכפי שנראה לפנינו האגן הקדוש בה, כולל הר הבית, היה אמור להיות תחת ריבונות בין-לאומית. מעולם לא היתה ריבונות פלסטינית בירושלים, ולכן המחשבה שהם יכולים לוותר על משהו שמעולם לא היה שלהם – למען האמת ההיסטורית הדבר הזה צריך להיאמר.
ולכן אני לא מתרגשת מהוויתורים, שאינם ויתורים, בעיקר לאור העובדה שהעולם הערבי לא מקבל את זה. העולם הערבי, אם "אל ג'זירה" היא סמל לעולם התקשורתי של העולם הערבי, ו"אל ג'זירה" מגנה את אותם, לכאורה, ויתורים של אבו-מאזן, ברור לנו לחלוטין שבאמת אין מה לעשות. אם ברגע ההיסטורי, מרחיק הלכת ביותר שממשלת אולמרט הגיעה אליו – הרגע שבו ממשלת קדימה הסכימה לוותר על חברון, העיר העברית הראשונה; ממשלת ישראל הסכימה לוותר על אלון מורה, העיר שאליה הגיע אברהם אבינו; ממשלת ישראל הסכימה לוותר על עפרה ועל שילה, עיר המשכן; ממשלת ישראל הסכימה ללכת לכל הוויתורים מרחיקי הלכת האלה; ויותר מזה, אחרי שמכרו לנו במשך שנים שגושי ההתיישבות הם ההישג הגדול של השמאל, שבזכות החלוקה אנחנו נצליח להציל את אריאל ומעלה-אדומים, ואנחנו רואים שבסופו של יום הפלסטינים לא הסכימו לקבל לא את מעלה אדומים, ולא את גבעת זאב ולא את אריאל, אלא כל היישובים הנפלאים האלה יצטרכו להיות תחת ריבונות פלסטין, חלילה – ברור לנו לחלוטין, היום יותר מתמיד, בעקבות הגילויים האלה, שהמקסימום שהישראלים רצו לתת וממשלת אולמרט הסכימה לתת, זה הרבה פחות מהמינימום שאיזושהי ממשלה פלסטינית תהיה מוכנה לקבל.
עם האמת ההיסטורית הזאת מדינת ישראל היום צריכה להתמודד. זה לא לחינם שהפלסטינים היום אינם הולכים במתווה של משא-ומתן; כי הם יודעים שכשלא מוכנים לשלם מחיר, הדרך הקלה והנוחה היא הדרך אל האו"ם. את זה אולי ידע השגריר הבא שלנו באו"ם – כבוד השר, אני מניחה שאתה תוכל להתמודד יותר בקלות עם העובדה שפלסטינים היום לא מוכנים לשלם שום מחיר, הם רק רוצים לקבל תמורה מלאה בלי לשלם דבר, ללכת ישר למועצת הביטחון, לבקש הכרה בין-לאומית במדינה פלסטינית בגבולות 67′. מדינת ישראל צריכה לעשות היום הרבה יותר כדי להשתמש בכל הגילויים האלה, כדי לומר: העולם הערבי אינו מקבל שום סוג של חלוקה. ומדינת ישראל צריכה לומר שבין הים לירדן יש מקום למדינה אחת בלבד, מדינת ישראל, מדינתו של העם היהודי.
נאומה של חברת הכנסת ציפי חוטובלי במליאת הכנסת, בתשובה להצעת האי אמון שהגישו אתמול (ב') סיעות האופוזיציה:
אדוני היושב ראש, חברי חברי הכנסת, השבוע הזה היה שבוע של וידויים מחדרי המשא-ומתן. אחרי שבשבוע שעבר היו פרסומים ב"אל-ג'זירה", השבוע פתחו את סגור לבם אהוד אולמרט ויושבת-ראש האופוזיציה ציפי לבני, והתחילו לדבר על השלום שכמעט היה. ממש "שם הרי גולן הושט היד וגע בם", כמעט ונגעו בשלום.
והנה התיאור הדרמטי של אהוד אולמרט על השלום שכמעט היה: הוא יושב עם אבו מאזן בחדר, מושיט לו את העט ומבקש ממנו לחתום, אומר לו - הצעה יותר טובה לא תקבל; לא תקבל הצעה צודקת יותר והוגנת יותר. ורק להזכירכם, במסגרת ההצעה הזאת הסכים אהוד אולמרט לכרסם בזכות השיבה, אותו עיקרון קדוש שמנהיגי השמאל נשבעו שלעולם לא ייכנעו לו, אפילו עקרון ההכרה במדינה היהודית הלך ונגוז, והוסכם לחלק את ירושלים.
ולמרות הדרמה הגדולה שמתרחשת בחדר, למרות העט המושט – אדוני אהוד ברק, שר הביטחון, מי כמוך יודע מהו הרגע שבו מושיטים את העט לצד השני, מבקשים ממנו לחתום, אבל הצד השני משום מה בורח ומסרב.
ועומדת ציפי לבני, שהסכימה לוותר על מעלה אדומים, ומתארת את הדו-שיח הסוריאליסטי הבא. אומר לה אבו עלא: תוותרו על מעלה אדומים, וציפי לבני אומרת: תשמע, זה דבר לא ריאלי, כי אם יישארו תושבי מעלה אדומים תחת ריבונות פלסטין, ירצחו אותם ביום שאחרי. תראו איזה שלום, איזה אמון בצד השני שהוא רוצה שלום. ואומר לה אבו עלא: אין בעיה, כמו שגירשתם אותם מעזה תגרשו אותם גם משם.
זה השלום, אלה תשתיות השלום שהביאו איתם אנשי קדימה, ועכשיו הם מאשימים אותנו בהיעדר שלום, כשהפלסטינים כל כך מתנערים ולא הסכימו אפילו להצעות הנדיבות ביותר. ונראה לי שהמפלגה שחרתה על דגלה את העובדה שצריך לשמר את הקיים ולא לשמור על כל ההישגים המדהימים שמדינת ישראל השיגה ב-40 שנות קיומנו ביהודה ושומרון, צריכה ללמוד קצת מבן-גוריון. וכך אמר בן-גוריון במאמר מופתי ששואל על מה אנו מגינים; בן-גוריון אמר: עלינו לראות בבירור מהי מטרתו של האויב. הפעם אין זו התנקשות ביישוב זה או אחר, במספר יישובים או אפילו ביישוב כולו. האויב מבקש לעקור את הסכנה הציונית כולה. מלחמתנו אינה הגנה על הקיים, כי לדעתי אין קיים בארץ, במובן ההיסטורי של המלה הזו, כי אם רק על הקיים בלבד נגן, הרי שהקיים אינו אלא בית קלפים שיתפזר על-ידי כל רוח מצויה ובלתי מצויה.
כך אמר בן-גוריון שביקש ליישב את הנגב, ואמר: מי שעלה לארץ לא עלה ליהנות מן הקיים. הקיים אינו מספיק גם עכשיו. כל בני דורי שבאו לארץ לא באו ליהנות מתל-אביב כי תל-אביב לא היתה קיימת אלא בדמיון, ולא באו ליהנות מפתח תקווה כי היא לא היתה קיימת אלא בדמיון. ולכן, מי שרוצה לשמר את תל אביב ואת פתח תקווה, חייב – כך אמר בן-גוריון – להרחיב את הקיים ולא רק לשמר את הקיים.
אבל אותה מפלגה שחרתה על דגלה, איבדה גם את הקיים. וכשאנו רואים את הרוחות שמגיעות מצפון ומדרום – ממצרים, מחמאס, ומלבנון, מחיזבאללה – אנו יודעים שהסכסוך אצלנו אינו טריטוריאלי, והצד השני, כשהוא מדבר על ויתורים שהוא עושה למעננו, אינו יכול לוותר על מה שמעולם לא היה שלו.
וראוי לנו ללמוד מבן-גוריון שאמר, שבמידת היכולת שלנו לרצות באמת את מה ששלנו, כך תיקבע מידת היכולת שלנו להיות באמת כאן בעלי הארץ הזאת, כי הדבר שעליו אנו נלחמים – כך אמר בן-גוריון – קובע את מידת היכולת. מטרה מצומצמת מצמצמת את יכולתנו, מטרה מורחבת מרחיבה, ובגודל הרצון תלוי גודל הכוח. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
נאומו של השר המשיב בשם הממשלה, השר מיכאל איתן בפני מליאת הכנסת, במהלך דיון על הצעות אי האמון שהגישו היום (ב') סיעות האופוזיציה:
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אני אבקש בדברי תשובתי להתייחס לשני החלקים של הצעת האי-אמון כפי שנוסחה על-ידי חבר הכנסת אורון. בחלק הראשון אני רוצה להעיר להשגות של חבר הכנסת אורון בנושא המדיניות הכלכלית והפערים בשוויון.
קו ההסברה של חבר הכנסת אורון – הוא חזר פעם אחר פעם להראות שאנחנו, המדיניות הכלכלית שלנו הולכת הפוך. אבל אני רוצה להזכיר לו שגם התוצאות שלנו הן הפוכות - בזמן משבר, מדינות רבות בעולם, לא כולו, אבל מדינות רבות בעולם, חלקן כאלה שאתה הבאת דוגמאות מהן, נמצאות במשבר, במצב של צמיחה נמוכה. ישראל במצב הפוך - במצב שבו הצמיחה גבוהה ביותר, במצב שבו המשבר עבר בצורה החלקה ביותר, ומבלי לפגוע בכבודם של שרי אוצר שהם כיהנו לאורך כל התקופה ולכל אחד ואחד מהם יש חלק, בחלק המרכזי לטוב ולרע - נושא בנימין נתניהו כשר האוצר וכראש ממשלה. אני חושב שאת ההישג הזה אי-אפשר לקחת ממנו.
לגופו של עניין, כשאתה מדבר על הרגרסיביות בהעלאת הבלו (המס המשפיע על מחיר הדלק), ואתה מודה בהגינותך שהממוצע של הבלו בישראל עדיין נמוך במעט מהממוצע של מערב אירופה, או של ה-OECD, אבל אתה אומר יש לי אינדיקטור לכך שמדד אי-השוויון הוא גרוע משום שהמסים העקיפים הם הגבוהים ביותר במדינת ישראל, ומאחר ומסים עקיפים מטבע בריאתם הם רגרסיביים אני אומר שהמדיניות היא לא נכונה, והעברת המיסוי מכאן לכאן גורמת לקושי נוסף על השכבות החלשות.
בקשר למדד אי-השוויון, למה חבר הכנסת אורון צריך אינדיקטורים? שייקח את המדד עצמו ויבדוק במשך השנים מתי עלו ובאיזה שיעורים מדדי השוויון, והוא ימצא שזה לא קרה בהכרח דווקא בממשלות הליכוד. ואני מקווה מאוד, וזאת מדיניות הממשלה הנוכחית - להביא לכך שאנחנו נמדוד את זה בתום תקופת כהונתה של הממשלה, וניתן דין וחשבון ראוי האם הממשלה הזאת נוקטת צעדים נרחבים על מנת לצמצם גם מבחינה חברתית את מדעי השוויון, אבל כל זה על בסיס הצורך בהגדלת הצמיחה.
כאשר אנחנו מדברים על הסטת תקציבים בצורה כזאת שאנחנו רוצים להקל על המגזר היצרני והמשקיע והעסקי, לעודד את הפעילות - אנחנו מביאים למצב של הגדלת הצמיחה. התוצר בישראל - אין ביקורת. אני לא שמעתי אף חבר באופוזיציה קם ואומר: אנחנו צומחים מעט מדי. כולם גומרים את ההלל על כך שבמאזן הזה הצלחנו, כלומר הצלחנו לעודד את הכוחות היצרניים, לשמר אותם בזמן משבר, לעודד אותם ולהביא לצמיחה.
כאשר יש צמיחה - אני רוצה להדגיש - נוצר מצב שלכולם יש יותר. אלא מה, יכול להיות המצב שעליו התריע חבר הכנסת אורון, שגם אם השכבות החלשות מצבן יותר טוב, אבל החזקות צומחות הרבה יותר, הפער מתרחב ויש לנו כאן בעיה מבחינה חברתית שצריך לטפל בה. מדד אי-השוויון הוא מדד יחסי. במצב שבו נעשה יותר לשכבות החלשות, יותר טוב אבסולוטית לשכבות החלשות, אבל השכבות החזקות נעשה הרבה יותר טוב, אז מדד אי-השוויון גדֵל. זה לא אומר שלא צריך לטפל במדד אי-השוויון, אלא כל הטיעון שלי בא ואומר כך: הממשלה ערה לנקודה הזאת, והממשלה מנסה באמצעות מס הכנסה שלילי, באמצעות תוכניות נוספות - לצמצם, להתערב בתוצאות הכלכליות על מנת לעדן את הנושא, את הבעיה החברתית החריפה שאני מודה שקיימת - ואף אחד לא רווה ממנה נחת של אי-שוויון.
מה שביקשתי זה רק לומר דבר אחד: את מדדי אי-השוויון אנחנו נמדוד בתום תקופת כהונתה של הממשלה ונראה האם הממשלה הנוכחית מצליחה בכוונותיה ובמעשיה לצמצם את ממדי אי-השוויון ואני בטוח שהיא תצליח.
אני רוצה לומר לגבי החלק המדיני: חבר הכנסת אורון, אתה, פעם נוספת, אני יכול לכבד ולקבל, יכול להיות שהייתי עושה במקומך אותו דבר. תקפת את מי שמוביל את המדיניות, את בנימין נתניהו והאשמת אותו בדבר אחד שאמרת – חוסר יכולת להגיד לציבור מהי המדיניות ולהוביל אותה. אני סבור שראש הממשלה בנימין נתניהו כבר בתחילת תקופת כהונתו הלך לבר-אילן ואמר בצורה המפורשת ביותר דברים שמבחינת חברים רבים בליכוד, ואחד מהם נמצא קרוב מאוד אלי ברגע זה, היו כפירה בעיקר ועוררו מחלוקת עצומה. אבל הוא אמר: "המדיניות שלנו שאני מוביל היא להגיע לפתרון של שתי מדינות לשני עמים".
נעצום רגע את העיניים, נשכח רגע שאנחנו כאן קואליציה ואופוזיציה. אתה אדם אינטליגנטי. בוא דקה אחת נעשה תרגיל אינטלקטואלי. אני אומר: הנה, ראש הממשלה אמר, קרא והציע מדיניות. לא רק זאת, אלא כשהוא נדרש לעשות דבר עוד יותר חמור מכך - ללכת להקפאה, הוא הלך, לקח על אחריותו ועל כתפיו את המהלך ואמר נלך. מה הייתה התגובה של הפלסטינים? חודשים ארוכים של ההקפאה שיחקו במשחקים, בסופו של דבר כשעמד להסתיים, התחיל סוף כל סוף המשא ומתן הישיר, נגמרה תקופת ההקפאה, הפלסטינים נעלמו.
עכשיו לאן זה מחזיר אותי? אני רוצה לקרוא לכם את הכותרות של המסקנות של אהוד אולמרט שישב מול הפלסטינים, ניהל איתם משא ומתן, היה מוכן לויתורים מפליגים, ואז הוא אומר לאבו מאזן, הכותרת – "גם לי זה קשה, קח את העט ותחתום עכשיו" - משאלת לב. בהמשך מה קרה? אומר לו אבו מאזן - "תן לי כמה ימים". אומר אולמרט שאבו מאזן אמר: "תן לי כמה ימים. אני לא מתמצא במפות. אני מציע כי כבר מחר", כך אומר לו אבו-מאזן, "ניפגש עם שני מומחים למפות, אחד מהצד שלכם ואחד מהצד שלנו. אם הם יגידו לי שהכול בסדר, נוכל לחתום". "כבר מחר ניפגש", כך הוא אומר לאולמרט.
מספר אולמרט שלמחרת התקשרו ואמרו שאבו מאזן שכח שהוא צריך להיות באותו יום בעמאן, והם ביקשו לדחות את הפגישה בשבוע. ומוסיף אולמרט ואומר: מאז לא נפגשנו, המפה נשארה אצלי. מה אני רוצה לומר? אולי נחשוב לרגע אחד שנתניהו הלך לבר-אילן, הלך להקפאה, ביקש שיחות ישירות, הפלסטינים ניצלו את ההזדמנות, את העילה הזאת שנגמרה תקופת ההקפאה והם לא מעוניינים לחתום. ואז, הם "שיחקו אותה", אמרו בגלל ההקפאה. אם לא היה בגלל ההקפאה, זה היה בגלל סיבה אחרת.
ואני שואל איפה הפרופורציות? אם הבנייה היתה נמשכת עוד כמה חודשים והיו בינתיים יכולים להגיע באמת לרגע החתימה ולהגיע להסכם או לפחות לעמוד עם שתי הצעות, אחת מול השנייה, פעם אחת שהעולם ואנחנו נדע. מה אתם רוצים? להתחמק? לברוח? להאשים את ישראל? לשים אותה כל פעם בפינה כסרבנית? מי הסרבן?
ובכל אופן, אני גם חייב להתייחס לאירועים שאנחנו חווים. כל אחד יכול לראות ולהסיק את המסקנות. כולנו מאוחדים בצורך להבטיח את ביטחונה של מדינת ישראל, ואני בטוח שאף אחד לא ייקח סיכון, כפי שראיתי גם בעמדות של אולמרט, שהוא עשה ויתורים מרחיקי לכת, אבל ענייני הביטחון עמדו, ואני בטוח שהם יעמדו מול כל מנהיג ערבי מצדו של כל ראש ממשלה ישראלי. אבל אני רוצה לומר שהיום שיקולי הביטחון נוטים למחשבה נוספת, כשאנחנו רואים שאנחנו נמצאים במצבים שבהם היציבות רחוקה מאוד. ישראל היא אי של יציבות לא רק ביחס לעצמה, כמדינה דמוקרטית עם שלטון יציב ומשטר יציב, היא אי יציבות לא רק לתושביה, היא לא רק לקהילייה הדמוקרטית העולמית, היא אי של יציבות שעל היציבות הזאת נשענות מדינות מתונות באזור כאן. אנחנו לא רק צרכני סמים של ארצות הברית, כמו שניסה לתאר את זה עיתונאי יהודי כמובן, שלוקחים, כביכול, כל מיני הטבות. אנחנו חיים כאן, אנחנו מקיימים כאן משטר דמוקרטי, אנחנו כאן אי של יציבות, שמשפיע על כל האזור והדבר הזה בולט היום.
על מנת שנמשיך להיות אי של יציבות, אנחנו צריכים להמשיך ולחתור לשלום. להמשיך ולקיים את המדיניות ששואפת להגיע לפתרונות עם שכנינו אבל אנחנו צריכים גם להיות זהירים, מדודים ואת הסיכונים שאנחנו צריכים לקחת, לקחת במחשבה ובמסורה, והכי חשוב, לא לשכוח לתבוע גם מהפרטנרים שלנו לעשות מעשים ולא רק לדבר דיבורים.
נאומו המלא של השר להגנת הסביבה והשר המקשר בין הממשלה לכנסת, גלעד ארדן, בדיון הצעת אי האמון של סיעות קדימה והעבודה, השבוע (ג') במליאת הכנסת:
בכל שבוע, אני אפילו גאה לייצג את ממשלת ישראל בתגובה להצעות האי-אמון, בדרך כלל של קדימה, הפעם גם של סיעת העבודה החדשה בראשותו של מיכה חריש. זה מעיד על "החדשה". אני מקווה שהפעם חברת הכנסת לבני, יושבת-ראש האופוזיציה, לא יצאה החוצה כמנהגה, שקשה לה לשמוע ביקורת שנאמרת בפניה. אולי היא מיהרה יותר להציג את עמדותיה בישיבת הסיעה של ישראל ביתנו, אולי זאת הסיבה שהיום היא עזבה. כי מסתבר שלאחר כל ההלקאות את ליברמן ואת עמדותיו, שנמשכו גם היום, כאן, על הדוכן, מסתבר, חבר הכנסת ביילסקי, שיושבת-ראש האופוזיציה דווקא חולקת רבות מההשקפות עם יושב-ראש ישראל ביתנו. כנראה לא בכדי חיים רמון – אני לא זוכר אם תפקידו נשיא קדימה או יושב-ראש מועצת קדימה, סליחה, לא אפגע בתאריו המכובדים – אבל לא בכדי, בזמן המשא-ומתן הקואליציוני, שבו הוא ניסה בכל דרך לפתות את יושב-ראש ישראל ביתנו – לא בכל דרך, אני מניח, בדרכים פוליטיות – לפתות את יו"ר ישראל ביתנו להצטרף לקואליציה בראשות לבני, הודיע לתקשורת כי ב-90% מהנושאים ישראל ביתנו וקדימה רואות עין בעין. כנראה ההסתמכות של יושב-ראש מועצת קדימה הייתה גם על העמדות, והוא ידע – אנחנו כמובן לא, אבל באדיבות "אל-ג'זירה", גם אנחנו יודעים – שהעמדות של הגברת לבני בנושאים העקרוניים ביותר אינן רחוקות כברת דרך רחוקה מאוד מעמדותיו של יושב-ראש ישראל ביתנו. לכן הייתי מציע, ידידי שאני מאוד מעריך, קצת להיזהר בשותפים שלכם בעבר . שהרי ישראל ביתנו היתה שותפה אמיצה, עד שהחליטה לפרוש מיוזמתה מהקואליציה שבה הגברת לבני כיהנה כממלאת-מקום ראש הממשלה, ולכן לא כדאי למהר כל כך ולפגוע בהם בצורה כל כך בוטה.
אבל, אדוני היושב-ראש, אני חייב לומר שוב ושוב, ולחזור על ההיגד הזה בכל שבוע. לאט-לאט, אני חושב, אולי גם סיעות האופוזיציה יבינו מה אני אומר. ומה שאני אומר הוא, שהצעות האי-אמון האלה הן בסך הכול ובסופו של דבר הצעות אי-אמון בעצמכם. או בעצמכם – כי את רוב הדברים שאתם מתארים כאן אתם יזמתם, אתם גרמתם להם, וזה תמיד בבחינת אבן שזרק טיפש לבאר. אני לא משווה, זה פשוט ככה הניב – אבן שזרק טיפש, אלף חכמים לא יצליחו להוציא. ואם הם מצליחים, אז זה לוקח להם יותר זמן מאשר שנתיים – או שהאי-אמון שלכם זה בציבור, שאתם מניחים שהציבור איבד את זיכרונו ולא זוכר מאיפה הגיעו כל הרעות הללו על מדינת ישראל. אני מקווה שחברי הכנסת של קדימה לא חושבים שבנימין נתניהו והממשלה אחראית לכך שלא יורד גשם, או שבנימין נתניהו אחראי לכך שמתקני ההתפלה, שלהם יש מחיר כבד בקרקע ובחשמל, וגורמים לכך שמחירי המים בישראל עולים. בכל אופן, אדוני היושב-ראש, לגבי המים, מי שלא טיפל, מי שהותיר את המדינה במחסור אדיר ובלי לתת את המענה והטיפול הראוי, והותיר את הבעיה לטיפולנו, היה קדימה. וכאשר מדברים על מצוקת הדיור, על אחת כמה וכמה. ממשלת קדימה היא שקיבלה את ההחלטה .
צר לי מאוד שחברי הכנסת של קדימה לא יודעים שפרויקטים להתפלת מים או פרויקטים של דיור הם לא דברים שנבנים בן-לילה. יכול להיות שכפי שהם חושבים ששלום אפשר לייצר בן לילה – כמובן כאשר ההגה של השלטון הוא בידי אחרים. כשזה בידם, במקום שלום באות שתי מלחמות. אבל קל מאוד להסביר לציבור ולנסות להוליך אותו שולל, כאילו כל הדברים הללו, ניתן לפתור אותם בן-לילה. גם באשר למצוקת הדיור אני קובע חד-משמעית שמי שאחראי למצוקה זו ממשלת קדימה הקודמת, שלא ראתה את הביקושים הגדלים, הקפיאה תוכניות רבות של אלפי יחידות דיור, ובעצם גלגלה את הבעיה לפתחנו, והממשלה הנוכחית מתמודדת אתה וגם תיתן לה פתרון עד סוף הקדנציה הזאת.
סיעת קדימה קראה להצעת האי-אמון שלה כך: "נתניהו קונה שלטון בכסף ומדרדר את הפוליטיקה בישראל לשפל חדש". שמעו, שמעו. נתניהו קונה שלטון בכסף. אז קודם כול נשאל את הציבור אילו אסוציאציות מעוררים בו השמות הבאים: אהוד אולמרט, אברהם הירשזון, חיים רמון, גלעד שרון, שלומי לחיאני, דן חלוץ. אני יכול להמשיך בעוד כמה שמות. אבל כיוון שזה הרי לא מקובל, כי בפוליטיקה אחד דואג לשני, ולא יפה, פוגשים אחד את השני במסדרון, לא נעים להגיד.
הם קוראים לזה "קונה שלטון בכסף" – אני לא זוכר שנתניהו הורשע בקניית שלטון בכסף. אולי מחר יהיה כתוב: "הגברת לבני שודדת בנקים בלילות", ואדוני היו"ר יאשר את זה ויגן עליה גם? מי שמאשים את ראש הממשלה בקניית שלטון בכסף, שזאת עבירה פלילית, אדוני היושב-ראש, לא יכול להגיד את זה כאשר אצלו יש אנשים שמואשמים, שנחקרים, שנמצאים בהליכים פליליים. כאשר סיעה נוטה לאפשר לעצמה לדבר בצורה הבזויה ביותר לראש ממשלה, לשר ביטחון, היא צריכה לצפות לכך שגם את מעלליה או את מה שהיא נחשדת או את הדברים שבהם היא מואשמת – גם הם יוזכרו כלפיה בלי כחל ושרק, בעיקר כשכל שבוע אנחנו חווים כאן באמת גימיקים שמבזים את הכנסת ומורידים אותה. אם מדברים על דרדור הפוליטיקה בישראל לשפל חדש, אז מי שמגיע לכאן עם תרסיסים ועם מסכות ועם כל מיני גימיקים של גן-ילדים מבית-מדרשו של איזה פרסומאי או יחצ"ן, הוא האחרון שיכול לדבר על דרדור הפוליטיקה בישראל לשפל חדש, עם כל הכבוד.
בואו נדבר גם על עניינים מהותיים, ולא רק עניינים של גימיקים. אתם מדברים על קניית שלטון. תתביישו לכם, כי מי קנה שלטון? אני זוכר כאן את אותם לילות, שהייתה ממשלה בגודל אחד, ובבוקר התעוררנו עם עוד שרים וסגני שרים בסיטונות, שהמטרה שלהם הייתה אחת ויחידה: להכשיר את גירוש תושבי גוש-קטיף מבתיהם, בניגוד למנדט שאתם קיבלתם אז מבוחרי הליכוד. אתם מדברים – או הגברת לבני, יושבת-ראש האופוזיציה, מדברת על אובדן דרך, על נטישת מורשת, על נטישת הדרך. מאיפה נולדה קדימה? מאיפה היא נוסדה? הרי מפלגת קדימה נוסדה מפורשי ליכוד ופורשי עבודה, שהחליטו להקים מפלגה, שכפי שחבר הכנסת שטרית אמר והתגאה אז, יחד עם רובכם, תרמילה האידיאולוגי ריק. אמרתם: איזה כיף ללכת ברחוב, אין לנו מחויבות אידיאולוגית לשום דרך. אפשר לתמוך במה שהסקרים אומרים, במה שיחצ"ן כזה או יחצ"ן אחר אומר לנו ששווה לתמוך.
דיברתם גבוהה גבוהה על השלום, ואתם ממשיכים כאן לדבר על שלום ובידוד מדיני. איך קרה שבשלוש השנים שניהלתם את מדינת ישראל, במקום שלום קיבלנו שתי מלחמות? איך זה קרה? מלחמה אחת בצפון, שאת תוצאותיה, דרך אגב, ואת סיומה ואת דרך ניהולה, מלבד הכישלון בעורף – אולי זה יום סימבולי, יום שבו מוכתר ראש ממשלה מטעם ה"חיזבאללה" בלבנון, ואולי תזכירו את זה ליושבת-ראש האופוזיציה שלכם, שהובילה בגאון רב את הניהול של המשא-ומתן שהסתיים בהחלטה 1701; ובדרום, כאשר אתם הרי אלו שתמכתם כל כך בקונספציה של הנסיגה החד-צדדית, והגירוש והנסיגה החד-צדדית מגוש-קטיף, ושה"חמאס" לא יעלה לשלטון, אז הנה התוצאה שאנחנו מקבלים היום, שה"חמאס" שולט באופן חסר תקדים ברצועת-עזה, וכל תהליך שלום שנרצה לנהל היום, כמובן נמצא תחת העננה הזו, שהסכם כלשהו אם אי-פעם יושג, יהיה רק עם חלק מהעם הפלסטיני ולא עם כולו.
אז אני שואל אתכם, וזו שאלה רטורית, חבריי חברי הכנסת: כשאתם מדברים על לקדם שלום, ואתם מדברים על דרדור המצב המדיני, אל מי אתם מדברים? מאיפה הגיע אלינו דו"ח גולדסטון? האם דו"ח גולדסטון לא הגיע בעקבות המצב שאתם יצרתם ברצועת עזה, שבעקבות אלפי הטילים שבאו אחרי הנסיגה החד-צדדית נאלצתם לצאת למבצע "עופרת יצוקה"? מדוע אנחנו נאלצים היום להגן על הגברת לבני מפני צווי מעצר באירופה ועל קציני צה"ל? דו"ח גולדסטון הגיע אלינו בעקבות הקונספציה המדינית שאתם תמכתם בה – אתם תמכתם בה, אתם הבאתם אותה – אז אל תטיפו לנו על דרדור מדיני או על בידוד מדיני של מדינת ישראל.
והנה, היום יש לנו ספין חדש, מה הספין החדש? יש הדלפה מ"אל-ג'זירה", עליהם תהיה משענתכם. וב"אל-ג'זירה" נחשפו השיחות הרבות והוויתורים המפליגים שיושבת-ראש האופוזיציה וראש הממשלה לשעבר אולמרט היו מוכנים לעשות כלפי הפלסטינים. והנה הנה, כמובן, כל התקשורת מתגייסת לנושא. במקום להציג את הוויתורים המפליגים שגם הם לא הביאו לשלום, מה הנרטיב החדש, השקרי, שרוצים למכור לעם ישראל? הנה ההוכחה: יש לנו פרטנר לשלום. תראו איזה יופי. מה היה חסר? איך המרחק קטן? מה היה חסר בסך הכול שהגברת לבני תוותר גם על אריאל, נכון? גם על גבעת-זאב, גם על אפרת גם על מעלה-אדומים, גם על ההכרה בישראל כמדינה יהודית. תוסיף עוד קצת פליטים כל שנה, והנה יש שלום.
אז כאשר אתם מנסים למכור היום לעם את הנרטיב השקרי החדש, כאילו יש פרטנר, ואו-טו-טו, אם רק הבחירות לא היו מוקדמות – אנחנו גם זוכרים את הנסיבות שהן הוקדמו, כמובן; כן, את זה שוכחים. לא זכור לי שהיה רוב כבר לליכוד אז, באותה ממשלה, נדמה לי שהיו נסיבות אחרות שגרמו לראש הממשלה מטעמכם להתפטר. אבל כאשר אתם מדברים שוב על הנרטיב השקרי, כאילו או-טו-טו היה אמור להיות שלום, וכנראה זו הסיבה שבגללה אתם מפצירים בפלסטינים לא לקדם או לא לחזור לשולחן המשא-ומתן. אני מסתמך על הפרסום של איילה חסון, ולפיו יושב-ראש מועצת קדימה נפגש עם בכירים פלסטינים במלונות מזרח-ירושלמיים, ואומר להם לא לחזור לשולחן המשא-ומתן, כי ברגע שהגברת לבני – אם היא תחזור לשלטון, הוויתורים שהיא תקבל או שהרשות הפלסטינית תקבל מכם יהיו הרבה יותר מרחיקי לכת, מה שכנראה נכון.
אבל סוף-סוף הנרטיב האמיתי, שצריך ללמוד ממנו, מהפרסומים של "אל-ג'זירה", הוא כדלהלן: ככל הנראה אתם ויושבת-ראש האופוזיציה מתכוונים לוותר על מעלה-אדומים, לוותר על אריאל, לוותר על אפרת, לוותר על גוש-עציון, לוותר על ההכרה בישראל כמדינת הלאום. המקסימום שהייתם מוכנים לתת לפלסטינים וזכה לסירוב, אתם מסיקים מכך שיש פרטנר, ואם רק היה עוד קצת זמן הייתם חותמים אתו, המסקנה שלי היא לא שהייתם משכנעים אותו לחתום בלי אריאל, בלי גוש-עציון, עם להכיר בישראל; אני מסיק מכך ההיפך.
אדוני היושב-ראש, בכל אופן, כל אחד מפרש כנראה את פרסומי "אל-ג'זירה" בכיוון שנוח לו. אז, כפי שפתחתי ואמרתי, חברי קדימה מנסים לייצר נרטיב ציבורי שקרי לחלוטין, שבעצם אומר שבניגוד לטענותינו שאין פרטנר שמוכן להידבר, הנה-הנה יש פרטנר, והוא אפילו הציג להם מפות. אבל הם לא מתמודדים עם אמת אחת פשוטה, בהירה, שעולה מהפרסומים הללו: מקסימום הוויתורים שראש הממשלה לשעבר אולמרט ושרת החוץ לשעבר לבני היו מוכנים לתת לפלסטינים, כולל אפילו רעיונות בסגנון שר החוץ ליברמן שהגברת לבני העלתה, לא הגיעו למינימום הפלסטיני שהספיק לכך שייחתם הסכם.
כאשר יושבת-ראש האופוזיציה אומרת לנו, או באמצעותו של מר רמון או באמצעותה, כאילו היא תוכל להגיע להסכם, היא צריכה ביושר לבוא ולומר מהו אותו הוקוס פוקוס, מהו אותו מקסם שווא או לא שווא, שבו היא תדגול כדי להביא את הפלסטינים לחתום על הסכם. האם יש לה איזו נוסחת קסם שבדיוק את אותו דבר שהיא הציעה היא תציע שוב, אבל הפעם הפלסטינים יחתמו, או שהיא תאמר ביושר, כפי שהיא מתהדרת תמיד: אני מוכנה כבר ללכת צעד אחד קדימה. אני מוכנה לוותר על הר-חומה, אני מוכנה לוותר על מעלה-אדומים, על אריאל, על גבעת-זאב, על אפרת. אני מוכנה לוותר על ההכרה בישראל כמדינתו של העם היהודי, והוויתור הנוסף הזה של קדימה יביא את אותו הסכם שלום. אבל לא יכול להיות, אם מייחסים אינטליגנציה לציבור, לרמות אותו ולהגיד לו: "לנו היו שלוש שנים. לפני כן היו עוד הרבה מאוד שנים". הרי מאז הסכמי אוסלו ועד היום עברו כבר 18 שנה שבהן רוב השנים הליכוד לא היה בשלטון. "היו לנו הרבה מאוד שנים. במקום שלום קרו לנו מלחמות, פעם בצפון ופעם בדרום, אבל אם עוד פעם תיתנו בידינו את המפתחות, הפעם יהיה שלום". תגלו לנו.
חברי מקדימה, במדינת ישראל יש משטר דמוקרטי פרלמנטרי. רוב הפרלמנט מייצג את רוב הציבור. לכן, כאשר רוב הפרלמנט תומך בממשלה ורוב הפרלמנט לא תומך בדרך הנסיגות והוויתורים החד-צדדיים שבמקום שלום הביאו לנו אלפי טילים ושתי מלחמות שאת תוצאותיהן אנחנו רואים גם באמצעות שלטון ה"חמאס", ועכשיו, לצערנו, גם באמצעות שלטון ה"חיזבאללה", האחרונה שיכולה לומר לנו שהיא תביא שלום בלי להסביר לעם ביושר גם מה המחיר שהיא מוכנה לשלם תמורת אותו שלום - זאת יושבת-ראש האופוזיציה. הרי יש כאן איזו בעיה. אי-אפשר לאחוז את המקל בשני קצותיו.
לכן, ראש הממשלה בנימין נתניהו ימשיך בדרך הנכונה והמאוזנת שלו, שהוא נוקט מיומו הראשון בראשות הממשלה: ביד אחת תגובה ביטחונית תקיפה על כל הפרה של הביטחון של מדינת ישראל, וביד השנייה ניסיון בלתי פוסק, יום וליל, לקרוא לפלסטינים לחזור לשולחן המשא-ומתן. ראש הממשלה עשה צעדים רבים, בין אם זה נאום בר-אילן ובין אם זה ההקפאה – שחלק מהליכוד אכן התנגד לה ביותר – אבל בהחלט אי-אפשר לומר שראש הממשלה לא עושה ולא מנסה.
אבל מה אתם עושים? במקום לנהוג כאופוזיציה אחראית, במקום לסייע לו, במקום לסייע למדינת ישראל, אכן לקרוא לפלסטינים: בואו תחזרו לשולחן המשא-ומתן, אתם נוהגים בדיוק ההיפך, בחוסר ממלכתיות, בחוסר אחריות, ובעצם גורמים לכך שהפלסטינים ימשיכו להתחפר בעמדותיהם והמשא-ומתן המדיני לא יתחדש.
לכן, מי שמאשים את הממשלה בבידוד מדיני או בחוסר השגת הסכמים או בכל הטיעונים המקושקשים האלה כמו קניית שלטון בכסף ודרדור הפוליטיקה לשפל חדש, אני מציע לכם קודם כול להסתכל על עצמכם. אני מעריך שיהיו לכם לעניין הזה לפחות עוד שנתיים וחצי, שלוש שנים, ועד אז, אדוני, אני מבקש מחברי הכנסת לדחות את הצעות האי-אמון.
אני מבהיר שוב – מכיוון שהיושב-ראש לא הבין כנראה את דברי או פירש אותם לא נכון – שאני לא טענתי לגבי אף אחד מהשמות שמניתי כאן שהם הורשעו באיזה דין פלילי, בדיוק כפי שראש הממשלה, שמופיע כאן בכותרת תחת ההיגד "קונה שלטון בכסף", גם הוא לא הורשע, ולא נחשד אפילו, בשום דבר. אבל אני בהחלט רציתי להזכיר לציבור שיש מנהיגים בקדימה בעבר, בהווה וכנראה גם בעתיד שלגביהם יש חשדות מסוימים, והפוסל במומו פוסל. תודה.
