הבלוג של נתניהו

מאת: ד"ר עמנואל נבון
בגיליון האחרון של כתב העת Foreign Affairs התפרסם מאמר אשר ישפיע ללא ספק על עמדות ממשל אובמה בנוגע לסכסוך הישראלי-ערבי בכלל ולסוגיית הפליטים בפרט. המחבר, וולטר ראסל מיד, הוא עמית בכיר במועצה האמריקאית ליחסי חוץ, מומחה במדיניות החוץ של ארה"ב, ותומך במפלגה הדמוקרטית. כדאי לשמוע את מה שיש לו לומר, וכדאי עוד יותר לגבש אסטרטגיה מול העמדות הצפויות של הממשל החדש, אשר עלולות להוות אתגר רציני לאינטרסים הדיפלומטים והביטחוניים של מדינת ישראל.

מיד מציע לממשל החדש לא פחות מ "מהפכה קופרניקאית: "להחליף את התפיסה ה-"ישראלוצנטרית", לדבריו, של ממשלות ארה"ב לדורותיהן, עם תפיסה אשר מעמידה את דעת הקהל הפלשתינית במרכז "מאמצי השלום" של ארה"ב. על ארה"ב "ליישר קו עם השאיפות הפלשתיניות." בעיקר, טוען מיד, ארה"ב צריכה להתייחס לסוגיית הפליטים, שכן, לדבריו, המשפט הבינלאומי מכיר בזכות הפליטים הפלשתינים לשוב אל בתיהם. בנוסף, יש לשים קץ ל "חוסר איזון מבני" במדיניות האמריקאית, אשר תמיד נתנה עדיפות לעמדות ישראליות, לדברי מיד. למשל, מיד סובר שאין זה הוגן לדרוש מהפלשתינים להכיר בישראל כתנאי מוקדם למו"מ. יש לדרוש מישראל נסיגה מלאה מכל השטחים, עקירתם של כל הישובים היהודים שמעבר לקו הירוק, והכרה במדינה הפלשתינית. מנגד, על ישראל "להאמין ולקוות" שהפלשתינים ידאגו לביטחונה.

טענתו של מיד שיש לפליטים הפלשתינים זכות מוגנת במשפט בינלאומי לשוב אל בתיהם היא גם שגויה וגם מסוכנת. על הממשלה הישראלית הבאה להציג עמדה חד משמעית ומנומקת בעניין.

תופעת הפליטים הפלשתינים נוצרה כתוצאה מן ההתקפה הצבאית של מדינות ערב נגד ישראל ב- 1948. המופתי של ירושלים, חג' אמין אל חוסייני קרא "לרצוח את כל היהודים" ומזכ"ל הליגה הערבית אזאם פאשה קרה ל "מלחמת השמדה." כתוצאה מההתקפה הערבית, נוצרו שתי תופעות של פליטים: כ 600,000 ערבים עזבו את המנדט הבריטי (רובם לא גורשו) בעוד ו כ 900,000 יהודים גורשו ממדינות ערב ומארצות האסלאם. יו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס עצמו אמר לעיתון וול סטריט ז'ורנאל (5 ביוני 2003) כי הצבאות הערבים "חייבו את הפלשתינים לעזוב את בתיהם". אפילו ההיסטוריון בני מוריס מאמת את העובדה ההיסטורית הזאת. בעוד וכוחות ההגנה אפשרו לערבים לברוח מן השטחים שנתפסו על ידי ישראל, הכוחות הערבים טבחו ביהודים שמצאו את עצמם בשטחים שנכבשו על ידי הלגיון הערבי (כמו בגוש עציון למשל).

היו ב- 1948 כ -60 מיליון פליטים בעולם, מתוכם כ 600,000 פליטים פלשתינים (1%). כמיליון וחצי יוונים גורשו מטורקיה ב- 1922, כ -15 מיליון גרמנים גורשו ממזרח אירופה ב- 1945, וכ- 25 הודים ופקיסטנים הפכו לפליטים כתוצאה מהחלוקה של 1947. האם מישהו מעלה על דעתו שפליטים אלו וצאצאיהם ישובו אל בתיהם? ודאי שלא. כי רק הפליטים הפלשתינים תובעים את ה "זכות" לחזור אל בתיהם, ולהעביר את ה "זכות" הזאת מדור לדור, לנצח נצחים.

יש בנושא הפליטים סטנדרט כפול שערורייתי, וקשה להבין מדוע ישראל משלימה עם המצב הזה. יש היום בעולם שני סוגים של פליטים: פליטים, ופליטים פלשתינים. כל פליטי העולם (כ- 17 מיליון), למעט הפליטים הפלשתינים, מטופלים על ידי סוכנות האו"ם לפליטים (UNHCR). רק לפליטים הפלשתינים יש מוסד נפרד משלהם באו"ם (UNWRA). אך האפליה היא לא רק מוסדית אלא גם, ובעיקר, הגדרתית. הרי בעוד וה- UNHCR מגדיר פליט כמי שגורש מארצו (ולא צאצאיו), ה UNWRA מגדיר כפליט פלשתיני לא רק הפליט עצמו אלא גם צאצאיו לנצח נצחים. לכן, בעוד ומספר הפליטים בעולם ירד מ- 60 מיליון ב- 1948 ל -17 מיליון היום, מספר ה "פליטים" הפלשתינים עלה מ- 600,000 ב- 1948 ל- 4 מיליון היום. ה UNWRA גם מגדיר כפליט פלשתיני כל תושב ערבי ששהה במנדט הבריטי לפחות שנתיים לפני מלחמת העצמאות. לכן, נכד של פועל מצרי שעבר ליפו ב- 1945 כדי למצוא עבודה ונאלץ לעזוב ב- 1947 נחשב היום כפליט פלשתיני. כמו כן, בעוד וה UNHCR פועל לקליטת הפליטים ברחבי העולם, ה UNWRA פועל להמשך והנצחת הסטאטוס של הפליטים הפלשתינים.

אם 4 מליון "פליטים" פלשתינים רשאים "לשוב" לישראל, הרי שלפי אותו הגיון (ואותו חישוב), 100 מיליון "פליטים" גרמנים צריכים לשוב לפולין ולצ'כיה, 10 מיליון "פליטים" יוונים צריכים לשוב לטורקיה, ו- 167 מיליון פליטים הודים ופקיסטנים צריכים שוב לעבור את הגבול. רק במקרה של ה "פליטים" הפלשתינים מקובל להציג את הדרישה האבסורדית הזאת.

אך האם "זכות השיבה" של הפלשתינים מוכרת במשפט הבינלאומי? התשובה היא לא. הפלשתינים מצטטים כל הזמן את ההחלטה מס' 194 מהעצרת הכללית של האו"ם (מנובמבר 1948). אך ה "החלטות" של העצרת הכללית הן בגדר המלצה בלבד ואין להן שום תוקף מחייב. ההחלטה הרלוונטית על שאלת הפליטים היא ההחלטה מס' 242 ממועצת הביטחון (נובמבר 1967). החלטה זו מתייחסת הן לפליטים הפלשתינים והן לפליטים היהודים. ההחלטה לא מכירה ב"זכות שיבה" כלשהי, אלא קוראת לפתרון "הוגן" של בעיית הפליטים.

ברור כי מימושה של "זכות השיבה" תשים קץ לעצם קיומה של מדינת ישראל, וזו בדיוק המטרה של הפלשתינים. כפי שאמר שר החוץ המצרי סלח אל דין ב- 1948: "ברור שכשמדינות ערב מדברות על 'זכות השיבה' הן מתכוונות לסילוקה של ישראל." וכפי שאמר מזכ"ל ה- UNWRA ראלף גרוואי ב -1957: "מדינות ערב לא רוצות לפתור את בעיית הפליטים. הן משתמשות בפליטים הפלשתינים כנשק נגד ישראל."

אם פלשתיני יכול לשוב ליפו כיוון שסבו ברח משם ב- 1948, למה שיהודי לא יוכל לשוב לחברון כיוון שסבו נרצח שם בפוגרום של 1929? הפלשתינים רוצים להפוך את ישראל למדינה דו לאומית, בעוד והם לא מוכנים לסבול אפילו יהודי אחד בתוך המדינה שהם מבקשים להקים.

על כן, התביעה הפלשתינית בנושא הפליטים חסרת כל בסיס היסטורי, משפטי ומוסרי. על הממשלה הבאה לעמוד בשלושת העקרונות שלהלן וליזום מהלך הסברתי בינלאומי בעניין:

1. יש לדרוש את פירוק ה- UNWRA והעברת הפליטים הפלשתינים לאחריות ולהגדרה של ה- UNHCR. אם נגדיר את הפליטים הפלשתינים כשאר פליטי העולם, הרי שמספרם יהיה כ- 200,000 בערך. על ה -UNHCR ליישם את המנדט שלו ולפעול לקליטת הפליטים הפלשתינים בארצות מגוריהם;
2. יש לדחות על הסף כל פיצוי כספי של הפליטים הפלשתינים ויורשיהם כל עוד ומדינות ערב לא יסכימו לממן את הפיצוי הכספי של הפליטים היהודים אשר גורשו מארצות האסלאם ללא רכושם;
3. מול הדרישה הפלשתינית "להחזיר" פליטים אל תוך מדינת ישראל, יש להעמיד דרישה ישראלית לקלוט פליטים יהודים במדינה שהפלשתינים מבקשים לקום. זאת על מנת לחשוף את הצביעות הפלשתינית, אשר קוראת מצד אחד לגידול המיעוט הערבי בתוך מדינת ישראל, ודורשת מצד שני את החיסול של מיעוט יהודי כלשהו במדינה שהפלשתינים מבקשים להקים.

"השלום הכלכלי הוא פרוזדור לאפשרות לשלום מדיני בהמשך. הוא איננו הופך את המשא ומתן על הסדר הקבע למיותר, אלא יוצר תנאים להבשלתו. שלום כלכלי הוא פרוזדור להגעה לפתרונות מדיניים. הסכסוך עם הפלשתינאים זועק לזה" - בנימין נתניהו, נאום כנס הרצליה

כבר בינואר האחרון מעל במת כנס הרצליה התייחס נתניהו לחשיבותו של השלום הכלכלי בסוגיה הפלסטינאית. נושא זה שב ועלה מאז מעל במות רבות בנאומיו של נתניהו, אך לא זכה לדיון מעמיק בזירה הציבורית. זאת למרות שירידה לפרטיו של רעיון השלום הכלכלי שופכת אור על אחת מהשאלות הבוערות ביותר בחברה הישראלית ככלל ובבחירות הקרובות בפרט - מה נדרש בכדי להשיג שלום אמיתי?

שלום אמיתי הוא תוצאה של תהליך אותו מכנה נתניהו שלום כלכלי. אך בכדי להבין גישה זו יש לעבור תחילה משוחה בדמות תפיסת "השלום המהיר" שהכשלים המובילים אליה נטועים עמוק בדרך הפשטנית בה אנו רגילים לפרש את המציאות שסביבנו.
מורכבות וכמות המידע איתו אנו נאלצים להתמודד גורמים לנו לסדר את המציאות בתבניות פשוטות ומוכרות. למעשה ללא תבניות נטבע באוקיינוס אין סופי של מושגים, הגדרות ודקויות. יופיו של חיוך לדוגמא יהפוך ללא תבנית לזווית מסוימת של השפה, עומקה של הגומה שנפערה בלחי, נצנוץ השיניים וזוג העיניים המחייכות.

למעשה, ההפשטה האנושית לתבניות נפלאה כשאנו תופסים באמצעותה יופי או אהבה, שהעמימות נופחת בהם קסם. מהעבר השני, לעומת זאת, שיחות עם חברים על הסוגיה הפלשתינאית חשפו בפני את הצד האפל של ההפשטה האנושית, המתעתעת בנו כשאנו מבקשים לתפוס מציאות פוליטית מורכבת.

כאזרחי מדינת ישראל אנו נהנים מחופש המאפשר לנו לרדוף אחר חלומותינו, ליהנות מפירות עבודתנו, לחשוב ולהביע את עצמנו כמעט בכל דרך בה נרצה. אזרח ישראלי שניסיון חייו נגזר ממציאות כזו יתקשה להתחקות אחר הסיבות ההופכות אדם לטרוריסט המבקש לפגוע בו. הוא ילביש על אדם כזה את ניסיון החיים שלו ויחשוב מתוך תבניותיו מה היה מוביל אותו לבחירות כאלו. "עשיתי לו וודאי עוול נורא שאין לו כפרה", תכה בו הכרה בלתי נמנעת, "אסור לי להמשיך לעשות זאת".

למעשה המניעים והלחצים ההופכים פלשתינאי לטרוריסט, שונים לחלוטין מאלו אותם מדמיין הישראלי, כיוון שהם נטועים עמוק בניסיון חיים מדכא שנרכש תחת שלטון המקדש את הכוח במקום את החופש, את האלימות במקום את הרצון החופשי.

מדינת ישראל מעניקה לאזרח ביטחון בשמירה על רכושו, חייו ובמקרים מסוימים גם על כבודו ונתפסת כמקור להזדהות וגאווה. הנתין פלסטינאי לעומת זאת חי תחת הדיקטטורה של החמאס והפת"ח שאיננה מקדשת חיי אדם, רכוש או חופש. אם איננו חלק מקליקת המקורבים יראה לו ה"שלטון" כמנגנון המהווה איום מתמיד על חייו, שיהיו שונים לחלוטין מחיינו בדמוקרטיה, מצא את ההבדלים.

בעוד הישראלי בונה את חייו וביתו וצובר בשלווה את רכושו תחת חסות המדינה נאלץ הפלשתינאי לחיות תחת שלטון פחד. שגרת חייו איננה סובבת סביב בנייה מדורגת ונינוחה של חיים ורכוש שעה שאין לו ביטחון בזכויותיו הבסיסיות המופרות בשרירותיות. האפשרויות העומדות לפניו מצטמצמות בין קרב ההישרדות היומיומי של המדוכאים או הצטרפות למדכאים. בעוד לישראלי יכולת להתקדם תוך הפעלת כישרון ורצון נאלץ הפלשתינאי הממוצע לבחור בין דלות לברוטאליות. מציאות כזו היא זו עשויה להוביל אנשים לתחושה כי אין להם מה להפסיד - ומכאן הדרך לטרור קצרה.

שלום משיגים עמים שעשו שלום עם עצמם פנימה. עמים שאזרחיהם זכו במידה של חופש וביטחון המאפשרים להם לשקוד בשלווה על בניית חייהם ורכושם. לאחר שיצרו מציאות כזו לעצמם יכולים נציגיהם הנבחרים לשבת ולדון בשלום אמיתי.

"השלום הכלכלי נשען על שני כוחות - על הביטחון הישראלי ועל כוחות השוק. אין מדובר בעבודות יזומות או בהזרמתם של כספי סיוע לבירוקרטיה הפלשתינית שנופחה מאז אוסלו. אלא ביצירת איים של שגשוג, בסיסים של תקווה במקום של אסלאם קיצוני" - נתניהו, נאום כנס הרצליה.

שלום כלכלי בו יחיו הפלשתינאים במציאות הכוללת שמירה על החוקים והזכויות הקיימים בשוק חופשי הוא תנאי לשלום אמיתי. השוק החופשי, המתגמל מאמץ ומבטיח את פירותיו יהווה את המסגרת שתאפשר לפלשתינאים לשקם את חייהם, וכך מתוך השגשוג תצמח התקווה, ומהשלום הכלכלי יצמח שלום אמיתי.

אדוני ראש ממשלת בריטניה, ידידי גורדון בראון.

לכבוד הוא לנו לארח אותך בכנסת היום. אני אומר זאת לא רק בשל היותך ראש ממשלת בריטניה, אלא גם בשל הקשר העמוק שלך לארצנו.

כפי שסיפרת לי לפני שנים, קשר זה נוצר ע"י אביך ששימש כיו"ר הועדה לקשרים עם ישראל בכנסייה הסקוטית.

אביך היטיב להכיר את התנ"ך ואת ארץ הקודש. הוא ידע עברית, ובא הנה מידי שנה בשנה ולפעמים פעמיים בשנה .

אני משוכנע שהוא היה מסכים בכל לב לאמירתך שתקומתה של ישראל הוא אחד מההישגים החשובים של האנושות במאה העשרים.

אנו נוהגים לומר שמעשי אבות סימן לבנים, ועל כן אין פלא שאתה מתמיד במחויבותו של אביך לישראל. הוא בוודאי היה גאה מאוד לראות את בנו נואם היום כראש ממשלת בריטניה דווקא בכנסת במעמד מיוחד זה.

אדוני ראש ממשלת בריטניה, יותר מכל אומה אחרת, תולדות הציונות שזורות בהיסטוריה הבריטית.

עשרות שנים לפני הקמתה של מדינת ישראל, בריטניה העמידה כמה מן התומכים הגדולים ביותר של הציונות: הלורד פלמרסטון ,הלורד שפטסבורי, הסופרת ג'ורג' אליוט, בנימין ד'ישראלי, דיוויד לויד ג'ורג' ווינסטון צ'רצ'יל.

ב-1838 כשפלמרסטון ושפטסבורי שיכנעו את הממשלה התורכית לאפשר פתיחתה של קונסוליה בריטית בירושלים, שפטסבורי נתן ביטוי להתלהבותו ביומנו על תקומתה של ירושלים:
“The ancient city of the people of god is about to resume a place among the nations”

ארבעים שנה לאחר מכן, בסוף המאה ה-19, כתבה ג'ורג' אליוט בספרה "דניאל דירונדה" על הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל שתהייה לדבריה מגדלור של חופש בין משטרי העריצות של המזרח.

מחויבותה של בריטניה לתקומתו של העם היהודי הביאה בסופו של דבר להצהרת בלפור, שהפכה לסמן הדרך להכרה בציונות ולאחר מכן במדינת ישראל.

האמת ההיסטורית מחייבת לקבוע שכשם שיצאו מבריטניה הפרו-ציונים הנלהבים ביותר, ביניהם אורד וינגייט וריצ'ארד מיינרצהאגן, כך יצאו ממנה גם כוחות אנטי-ציונים.

בשנים שלאחר הצהרת בלפור, הצליחו כוחות אנטי-ציונים אלה לרוקן מתוכן את הצהרת בלפור ולסתור את כל ההתחייבויות שבריטניה קיבלה על עצמה עם קבלת המנדט על ארץ ישראל. בלחץ ערבי נסגרו שערי הארץ בשנים הקשות ביותר לעמנו.
עם זאת בריטניה, וחיילים יהודים וארצישראליים בשורותיה, היא זו שעמדה לבד מול היטלר וע"י כך איפשרה את הניצחון על הנאצים בהמשך.

האנושות כולה, והעם היהודי בראשה, חבה לבריטניה חוב עצום על עמידה איתנה זו. הניצחון הושג ע"י מנהיגות אמיצה ומפוכחת ומחויבותו של העם הבריטי למורשת הבריטית של דמוקרטיה, זכויות האדם ושלטון החוק.

זוהי המורשת שביססנו בארצנו, ושאנו מקוים שיום אחד יאמצוה גם שכנינו על מנת שנוכל להגיע עמם לשלום אמיתי ובר קיימא.

לצערי, בשנים האחרונות מאמצי השלום של ישראל לא צלחו. אחר הסכמי השלום החשובים שהשגנו עם מצרים וירדן, לא הצלחנו עד כה להשיג שלום עם שכנינו הפלשתינאים.

במידה רבה מאמצי שלום אלה נכשלו כי, אף שהיו תולדה של רצון טוב, הם התבססו לא על ראיית המציאות אלא על טיפוח אשליות.

בקמפ-דיוויד בשנת 2,000 התנפצה האשליה שהמנהיגות הפלשתינאית באותה עת רצתה להשיג שלום.

אשליה זו הוחלפה מהר מאוד בהנחה אחרת, שגם היא התנפצה במהירות: שישראל תוכל להשיג שקט ולברוח מהשנאה התהומית של האסלאם הקיצוני כלפיה ע"י נסיגות חד-צדדיות.

אבל הנסיגות החד צדדיות הביאו את ההיפך הגמור. ככל שנסוגונו יותר, וככל שהכרזנו על נסיגות נוספות, כך גבר הטרור, כך התעודדו הקיצונים, כך התקרבה המלחמה וכך התרחק השלום.

השטחים שפינינו חד-צדדית בלבנון ובעזה הפכו לבסיסי טרור חמושים בחסות איראן מהם נורו על יישובנו עד עתה למעלה מ-8,000 רקטות.

אם יש מדינה בעולם שיודעת את הסכנה בהיתפסות לאשליות הרי זו בריטניה, שלמדה זאת על בשרה. לפני שבעים שנה, מנהיגיה השליכו את יהבם על פייסנות ועל תקוות שווא.

הם כל כך רצו בשלום שהם שכחו את החשיבות של הביטחון וההרתעה, ולא זיהו את טיב האויב העומד מולם.

אל לנו לחזור על טעות זאת. עלינו תמיד לחתור לשלום, אך על מנת שיכון השלום הוא חייב להיות מבוסס על קריאה נכונה של המציאות.

והמציאות היא חדה היום: בין הפלשתינאים אלה שרוצים בשלום אינם יכולים להביאו, ואלה שיכולים להביאו אינם רוצים בו. על כן עלינו להיאבק בקיצוניים ולעודד את המתונים.

ההנחה הרווחת שהבטחה ישראלית לנסיגה כוללת, או כמעט כוללת, מיהודה ושומרון תחזק את המתונים ותקרב את השלום היא שגויה.

הבטחה כזו תשיג את ההיפך, כי הקיצונים יודעים היטב שכל שטח שנפנה יתפס על ידם, כפי שקרה בלבנון ובעזה, והדבר יאפשר להם לגבור בנקל על המתונים.

מה לעשות אם כן?
איננו חושבים שהברירה בפנינו היא לחזור על אותה טעות, או לחליפין לא לעשות כלום. ישנה דרך אחרת, מפוכחת ובטוחה יותר לקידום השלום עם הפלשתינאים.

דרך זו מושתת על שלושה יסודות:
1. הביטחון נשאר בידינו – הביטחון והעוצמה הם התנאי לשלום, ואין מי שיכול להחליף את ישראל במשימה זו.
2. עידוד פיתוח כלכלי מואץ אצל שכנינו הרוצים בשלום – פיתוח כלכלי מחזק את המתונים ומחליש את הקיצוניים. אני דוגל בזה זמן רב, ושמחתי לראות את דבריך החשובים שלך ושל קודמך בעניין זה.
3. שלביות - התקדמות בנושא המדיני צריכה להתבצע צעד אחר צעד. התפיסה שאומרת הכל או לא כלום נכשלת שוב ושוב. היא מהר מאוד מביאה למבוי סתום, לציפיות נכזבות, ולפרצי אלימות.

השלום מבוסס על עוצמה ולא על חולשה, על אמת ולא על אשליה.

כשנחזק את הביטחון, נבסס את הצמיחה הכלכלית באזור, וניווכח שיש מולנו פרטנר פלשתינאי שיכול להלחם בטרור ולהשלים עם קיומנו - אין לי ספק שנוכל להתקדם עמו באחריות להשגת שלום אמת.

אך מה שמטיל ויטיל צל כבד על מאמצים אלה הוא המשך פעולתה החתרנית של איראן באזורנו, ובייחוד חתירתה להשגת נשק גרעיני.

זהו איום על ארצנו, על ארצך, על האנושות כולה.

אדוני, חברי ואני שמחנו לשמוע ממך בפגישתנו הבוקר על כוונתך להעצים את הסנקציות הכלכלית על איראן. זהו קו מציאותי ומפוכח, קו של תקיפות ולא של פייסנות.

לקחי העבר ועובדות ההווה אומרים לנו - לעם היהודי, לעם הבריטי ולכל העמים שהחירות והשלום יקרים להם - דבר אחד: אסור שאיראן תתחמש בנשק גרעיני.

אני רוצה לחזק אותך, ידידי, במאמציך החשובים למנוע התפתחות זו, ולברך אותך שוב עם הגיעך לכנסת ישראל, בירושלים המאוחדת, בירתה הנצחית של עמנו.

אני שמח לברך היום בכנסת ישראל, בירושלים המאוחדת בירת ישראל, את נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ואת רעייתו הגב' קרלה סרקוזי.
אדוני הנשיא, אני יכול לקבוע ללא היסוס: אתה ידיד אמת של ישראל!

כשאתה אומר שאתה מחוייב לביטחוננו - אתה מתכוון לזה. במהלך השנים הורגלנו למנהיגים במערב שבהבל פיהם תומכים בזכותה של ישראל להגנה עצמית, אך ברגעי אמת מגנים אותנו כל פעם שאנו נאלצים לממש זכות זו.

אתה ידיד אמת של ישראל כי הראית שיש לך מצפן מוסרי. לפני חודשים אחדים הצהרת שלא תיפגש עם מי שמסרב להכיר בקיומה של ישראל -הצהרה שמעטים ממנהיגי העולם מוכנים להתחייב לה, ועוד פחות מזה לקיימה.

כשאחמדיניג'אד מכריז באו"ם ובבירות העולם על כוונתו להשמידנו, כמעט שלא קם אף אחד שיתייצב מולו ויאמר לו את המילים הישירות ברוחו של אמיל זולא – .J’accuse אני מאשים! אבל אתה קמת ודחית אותו בתקיפות, ועל כך אנו מצדיעים לך היום!

אדוני הנשיא, אתה ידיד אמת של העם היהודי משום שאתה מוכן להתעמת חזיתית עם האנטישמיות ששוב מרימה ראש בארצך. כפי שאמרת: "המאבק נגד האנטישמיות אינו עניינה של הקהילה היהודית בצרפת, אלא עניינה של הרפובליקה הצרפתית כולה".

אתה ידיד אמת של ישראל, אדוני, כפי שאתה ידיד אמת של אמריקה. כשאתה מחזק את הקשר בין ארצך לארצות הברית, אתה מחזק את כל הדמוקרטיות. כמו במאבק נגד הנאציזם והקומוניזם, המאבק נגד האסלאם הקיצוני מחייב ברית איתנה של כל מדינות העולם החופשי. כשארה"ב וצרפת מפולגות, ברית זו נחלשת. כשהן עומדות זו בצד זו, כל הדמוקרטיות מתחזקות, כולל ישראל.

האיום הגדול ביותר על העולם החופשי נובע מניסיונה של איראן להתחמש בנשק גרעיני. אנו מעודדים ממדיניותך להתייצב יחד עם ארה"ב כדי למנוע התפתחות זו.

בסופו של דבר, העימות עם איראן ימנע רק אם איראן תבין שהקהילה הבינלאומית נחושה לעשות כל דבר כדי למנוע את התחמשותה של איראן בנשק גרעיני.

אדוני הנשיא, שינית את יחסה של צרפת לישראל, ואת יחסה של ישראל לצרפת – וזאת מבלי לגרוע מיחסי צרפת והעולם הערבי.

בזה חידשת מסורת של יחסים מיוחדים בין צרפת וישראל. בשני העשורים הראשונים לעצמאותנו, זכינו לתמיכתה החיונית של צרפת בביצור כוחנו הלאומי.

שותפות זו צמחה מן המורשת התרבותית וההיסטורית המיוחדת של צרפת. תנועת ההשכלה בצרפת הייתה המנוע העיקרי של תנועת השחרור של יהודי אירופה. בצרפת הביא הדבר להופעת שורה ארוכה של יוצרים, הוגים ואישים יהודיים כמו קמיל פיזרו וז'אק אופנבאך, אנרי ברגסון וריימונד ארון, ליאון בלום ופייר מנדס פרנס – ואינספור יהודים אחרים שתרמו לצרפת מכישרונם וגאוניותם בכל התחומים, כיאה לארץ שהעמידה מתוכה גאון כמו רש"י.

היום מהווים יהודי צרפת את הקהילה היהודית הגדולה באירופה. זוהי קהילה תוססת, חזקה וגאה – גאה בזהותה היהודית, גאה בהישגיה הרבים ובתרומתה לצרפת, וגאה באהבתה למדינת ישראל.

ידידי הנשיא, זכורים לי רגעים מרגשים בהם עמדנו יחד על אותה במה מול אלפי יהודים בצרפת. ראיתי את חיבתך אליהם, וראיתי את חיבתם אליך. אין פלא שרבים מהם תומכים במאמציך לחדש את פניה של צרפת.

ידידי, אני מאחל לך הצלחה ביוזמתך לעשות רפורמות כלכליות ואחרות בארצך. מניסיון אישי, אני יכול לומר לך – זה לא יהיה קל. אך מנהיגות נבחנת ביכולתה לשחות נגד הזרם ולקבל החלטות קשות אך הנחוצה לטובת המדינה, המעז מנצח.

כולנו מאחלים גם להצלחתך ביוזמתך החשובה ליצור מסגרת של שיתוף פעולה בין מדינות הים התיכון, שלישראל מקום טבעי בה.

אין זה אומר שלא יהיו בינינו חילוקי דעות. כפי שאתה נוהג לומר: "חילוקי דעות יכולים להתקיים בין ידידים. אבל ברגעי מבחן, ידידים מתייצבים בשורה אחת זה בצד זה".

ואכן, ישראלים רבים רואים את הדברים בפרספקטיבה שונה ממה שמצטייר לעיתים בקהילה הבינלאומית. עם ישראל רוצה בשלום בכל מאודו. גם הוכחנו שאנו מוכנים לשלם מחירים עבור השלום. אבל למדנו מניסיון השנים האחרונות להבחין בין שלום אמיתי לשלום מדומה, שטומן בחובו סכנות חמורות.

הנסיגות החד-צדדיות מלבנון וחבל עזה לא קירבו את השלום אלא יצרו בסיסים איראנים בגבולנו, מהם נורו עד היום על יישובינו אלפי טילים.

הביטחונות שקיבלנו מן הקהילה הבינלאומית, כולל החלטת מועצת הביטחון 1701, כשלו לחלוטין במניעת התחמשותם מחדש של החיזבאלה והחמאס.

ואילו אצל הפלשתינאים המתונים יותר אנו מגלים לצערנו אוזלת יד וחוסר נכונות לעשות את הצעדים המינמליים הדרושים לכינון שלום אמת.
הם אינם מוכנים להלחם בטרור, להכיר בישראל כמדינה יהודית ולוותר על הדרישה להציף את ישראל במיליוני פלשתינאים.

כדי שנוכל להתקדם לשלום אמת, כל זה חייב להשתנות. אם למדנו משהו מן ההיסטוריה הרי זה שהשלום מבוסס על עוצמה ולא על חולשה.
עלינו לשמור את הביטחון בידינו ולהיאבק בטרור ללא הפסקה וללא הפוגה. הבטחון הוא התנאי הראשון והבסיסי ביותר לקיום הסדרי שלום.

בצד זה עלינו לקדם שלום כלכלי עם שכנינו – לא כתחליף להסדר מדיני אלא כפרוזדור אליו. צמיחה כלכלית תחזק את המתונים ותחליש את הקיצוניים ע"י יצירת מקומות עבודה, שיפור רמת חייהם וקידום יוזמות כלכליות, תוך בניית עתיד של שגשוג ותקווה. אדוני הנשיא, אנו מקווים שתקדם יוזמות אלה במרץ האופייני לך בתקופת נשיאותך הקרובה של האיחוד האירופי.

ידידים יקרים, הגיע הזמן להגיד לעולם את האמת ההיסטורית בקול ברור וחזק: המכשול האמיתי לשלום היה והינו הסירוב להכיר במדינת ישראל בגבולות כלשהם.

ישראל הותקפה פעם אחר פעם בקווי 67 מיהודה, שומרון, עזה ורמת הגולן, כשלא הייתה אפילו התיישבות אחת בשטחים אלה. וכשנסוגונו עד הסנטימטר האחרון מלבנון ומרצועת עזה, ממשיכים אויבינו לתקוף אותנו מן השטחים הללו.

הם מסבירים שמטרתם היא לשחרר את "כל חלקי פלשתין הכבושה": את "חיפה הכבושה", "אשקלון הכבושה", "יפו הכבושה" וכו' - כלומר לחסל את מדינת ישראל בקווי 67 המצומקים.

הם אינם רוצים מדינה פלשתינאית בצד ישראל. הם רוצים מדינה פלשתינית במקום ישראל.

על כן עלינו לדרוש הכרה אמיתית בזכותנו לחיות כעם חופשי ובטוח בארצנו. ועלינו לעמוד על גבולות בני הגנה כדי שנוכל לחיות כאן.

לא נחזור לקווי 67 ולא נרד מרמת הגולן!

אין לנו כוונה לחזור ולשלוט בריכוזי האוכלוסייה הפלשתינית, אבל גם לא נחזור לגבולות שלא יאפשרו הגנה על מדינתנו , תוך ויתור חסר אחריות על מחוזות שהם נחלת אבותינו.

נפוליאון היה בין אלה שעמדו על הקשר העמוק בין עם ישראל לארצו.
במסעו בארץ ישראל ב-1799 קרא ליהודים, אותם כינה "היורשים החוקיים" של הארץ, להצטרף לצבאו ו"להחזיר מה שנלקח מכם". במנשר ששלח להם שכתובתו ירושלים הוא מצטט מדברי הנביא ישעיהו: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון".

ובכן, מאז ברוך השם התקיימו דברי הנביא, וחזרנו בהמונינו לציון!

ידידי הנשיא, הפלשתינאים מאמינים שעם ישראל שהתפלל במשך אלפיים שנה לחזור לירושלים יוותר על חלקים מירושלים, לרבות הר הבית.

הם טועים.
זה לא יקרה!

לעולם לא נחלק את ירושלים!

כפי שאיש לא יעלה על דעתו לחלק את פריז מסיבות אתניות או דמוגרפיות, לא ניתן לאיש לחלק את ירושלים.

בירת הנצח של עם ישראל אינה עומדת לחלוקה או למכירה!
ירושלים המאוחדת תחת ריבונות ישראלית היא הערובה היחידה להמשך שמירת חופש הפולחן לבני כל הדתות בעיר - מוסלמים, נוצרים ויהודים.

ידידי הנשיא, אני רוצה לומר לך בנימה אישית: זו לא הפעם הראשונה ששנינו נפגשים כאן בירושלים, ומן הסתם גם לא הפעם האחרונה.

אבל אני שמח במיוחד לקבל אותך כאן כנשיא הרפובליקה הצרפתית.

ועוד יותר אני שמח שכל אדם בישראל יודע היום מה שצפיתי לפני שנים: שכמדינאי תחזיר את צרפת למרכז הבמה העולמית, ושאתה ידיד אמת של מדינת ישראל ושל עם ישראל.

ברוך בואך לירושלים!

במליאת הכנסת בהשתתפות הנשיא ג'ורג' בוש

אדוני נשיא מדינת ישראל, מר שמעון פרס.
גבירתי יושבת ראש הכנסת, הגב' דליה איציק.
מכובדי ראש ממשלת ישראל, מר אהוד אולמרט.
חברי הכנסת.

אורחים יקרים מהארץ ומהעולם,

We welcome today a great friend of Israel, a great American patriot, the leader of the Free World, President George W. Bush and First Lady Mrs. Laura Bush.

Mr. President,
The rebirth of Israel is one of history's great parables. In the heart of countless people around the world, and especially in the United States, burns the hope that the Jews will continue to overcome the insurmountable obstacles strewn in their path, will continue to perform miracles. For the story of Israel is not the story of the Jews alone, but of a human spirit that refuses to succumb to history's horrors.
It is the incomparable quest of a people seeking, at the end of an unending march, to be a free people in its own land, the Land of Zion and Jerusalem.

מכובדי,
ישראל וארצות הברית הן מדינות שהוקמו סביב רעיון מכונן אחד, החרות:
חרות האדם, חופש האמונה, השאיפה להיות אור לגויים - והנכונות להיאבק על הערכים הללו מול אלה הרוצים לעקרם מן השורש.

תולדות עם ישראל מושרשים עמוק בתולדות הקמתה של ארה"ב.

החלוצים הראשונים שהגיעו לחופי אמריקה ראו עצמם כממשיכיהם של בני ישראל היוצאים מעבדות לחרות בארץ המובטחת החדשה.

הם קראו לבניהם בשמות עבריים וליישוביהם בשמות תנ"כיים – שלם, כנען, ציון, בית אל, בית לחם.

בנג'מין פרנקלין ותומאס ג'פרסון רצו שהסמל הרשמי של ארה"ב יראה את משה רבנו מוליך את עם ישראל לארץ ישראל.

ארצות הברית, להשקפת אבותיה המייסדים, הייתה ירושלים החדשה, העיר על הגבעה שממנה יפיץ מגדלור החופש את בשורת החירות לכל חלקי העולם.

אין זה מקרה שהמילים הנפלאות על החופש החרוטות על בסיס פסל החרות -
"Give me your tired, your poor, your huddled masses yearning to breathe free"
נכתבו ע"י המשוררת היהודייה אמה לזרוס, שהייתה גם הציונית הראשונה בארה"ב.

נשיאים אמריקנים דגולים, מג'ון אדמס דרך אברהם לינקולן ועד וודרו ווילסון, תמכו בהתלהבות ברעיון שיבת ציון וחידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל.

לינקולן אמר: "אמריקנים רבים רוצים לראות בשיבת היהודים למולדתם".

ואכן, הנשיא הארי טרומן הכיר בישראל דקות ספורות אחר הכרזת העצמאות, ובכך נתן תמיכה עצומה ללידתה של מדינת ישראל.

אתה, אדוני הנשיא, ממשיך בדרכם של נשיאים אלה.
אתה מחזיק בלפיד!

ברוך בואך לכנסת ישראל, ברוך בואך לירושלים!

אדוני הנשיא, הקשר בין עם ישראל לעם האמריקני נמשך מאות בשנים, קשר של אידיאלים וערכים, של רוח ואמונה.

על כן טבעי הדבר שמאז הקמת מדינת ישראל עמדה ארה"ב לצידנו פעמים רבות, וסייעה בחיזוקה ובשגשוגה של ישראל.

על כך, אדוני הנשיא, אומרים היום כל אזרחי ישראל לך ולעמך – תודה!

בשישים השנים שחלפו הראנו מה יכול חזון החירות של עם להשיג. בנינו את מדינתנו תוך שמירה על ערכי הדמוקרטיה, בדיוק כפי שניבאה הסופרת האנגליה ג'ורג' אליוט במאה ה-19 באומרה שמדינת היהודים תהייה אי של חרות וקידמה בין משטרי העריצות של המזרח.

בנינו את ארצנו, השבנו את פזורינו, החיינו את שפתנו, פיתחנו את כלכלתנו, והושטנו יד לשלום עם שכנינו.

ראינו את הברכה בלהיות עם חופשי בארצנו, כשם שקודם לכן חווינו את הקללה של היותנו עם ללא ארץ וללא כח מגן.

הטרגדיה הנוראה ביותר בתולדות עמנו ובתולדות האנושות התרחשה במחצית הראשונה של המאה ה-20 כשמדינת ישראל עדיין לא הוקמה כדי להגן על העם היהודי, וכשארה"ב טרם קבלה על עצמה את הנהגת העולם החופשי.

הדמוקרטיות התייצבו מאוחר מדי מול אידיאולוגיה טוטליטרית רצחנית. התוצאה הייתה רציחתם של מיליונים והשמדת שליש מעמנו. אז נשבענו - לא עוד!

במחצית השנייה של המאה עשרים השתנו הגורל היהודי וגורל האנושות מן הקצה אל הקצה. בהקמת מדינת ישראל החזירו היהודים לעצמם את השליטה בגורלם ואת היכולת להגן על עצמם. ואילו ארה"ב התייצבה כמנהיגת העולם החופשי וניצחה במלחמה הקרה.

היום, בתחילתה של המאה עשרים ואחת, אנו ניצבים מול האיום הטוטאליטרי השלישי - העריצות האלימה והפנאטית של האיסלאם הקיצוני. חסידיו מנהלים מלחמת טרור וג'יהאד נגד ארה"ב וישראל, שמייצגות בעיניהם את תרבות החופש השנואה עליהם כל כך.

אתה, אדוני הנשיא, התייצבת באומץ לב מול איום זה, ומזה שבע שנים אתה עומד בראש המאבק נגדו. אתה עושה זאת כמנהיג אמיתי. אינך נכנע לרוחות האופנה ואינך מפסיק לרגע להיאבק נגד העריצות ולמען החופש.

אזרחי ישראל עומדים עמך ועם ארה"ב במאבק זה.

המשימה הראשונה שלנו היא למנוע מאיראן, שמכריזה על כוונתה להשמידנו, להתחמש בנשק גרעיני.
לפני שתיים עשרה שנה בנאומי כראש ממשלה לפני שני בתי הקונגרסים, אמרתי שהאיום הגדול ביותר העומד בפני האנושות הוא התחמשותה של איראן בנשק גרעיני. הזמן אוזל.
המשימה השנייה היא לא לאפשר לאיראן להקים בסיסים נוספים סביבנו, כדוגמת לבנון ועזה.

הנסיגות החד צדדיות רק בנו בסיסי טרור אלה, הירחיקו את השלום וקירבו את הטרור.

כך קורה לנגד עיננו מדי מדי יום עם ירי הטילים על שדרות, אשקלון ויישובי הנגב המערבי.

זה חייב להפסק!

מול הטרור, ישראל חייבת לעבור ממדיניות של התשה למדיניות של הכרעה כפי שעשית אתה, אדוני הנשיא.

והמשימה השלישית היא להביא שלום לאזורנו.

מדינת ישראל חותרת לשלום מאז הקמתה.

השלום יגיע כשהעמים עצמם ייראו בו צורך אנושי בסיסי, המאפשר להם לשפר את חייהם.

על כן, עלינו לקדם היום את השלום הכלכלי עם שכנינו הפלשתינאים. ע"י כך נחזק את המתונים ונחליש את הקיצוניים.

ישראל יכולה לקדם פיתוח כלכלי נרחב באזורנו תוך שיתוף הפלשתינאים, ירדן ומדינות ערב נוספות. אך כדי שנצליח, כדי שהקיצונים לא ישתלטו על המתונים, ישראל חייבת להמשיך להחזיק בידיה את הביטחון.

עלינו לזכור שמטרת השלום היא לחזק את הבטחון ולא להחלישו.

הבטחון והשלום הכלכלי יהוו את הפרוזדור לשלום המדיני. אבל גם בהסדר קבע תהיה חייבת ישראל להמשיך לשמור על גבולות בני הגנה, כי רק שלום שניתן להגן עליו יתקיים לאורך זמן.

ונצטרך לשמור על דבר נוסף.
דבר זה איננו מסתכם רק בגבולות בטחון או בטריטוריה, אלא מהווה חלק בלתי נפרד מייסוד קיומנו כאן - ירושלים!

אדוני הנשיא, בביקורך האחרון כאן נתתי לך מטבע עתיק מתקופת המרד הגדול נגד הרומאים. בצידו האחד הוטבעו המילים "שקל ישראל" ובצידו השני "שנה ג'" (לעצמאות ישראל), והמילים "ירושלים הקדושה".

כשמטבע זה הוטבע בשנת 70 לספירה הלגיונות הרומאים, כבר לפתו את יהודה וחנקו את ירושלים. מגיני ירושלים כבר ידעו שסופם קרב.

הם לא טבעו מטבע זה למטרות מסחר. הם טבעו אותו כמסר לדורות הבאים -כמסר לנו: שהעם היהודי יחזור לארצו ולבירתו ויחדש בהן את עצמאותו.

זהו מקור זהותנו ומשאת כיסופינו. לכן קרא הרצל לתנועת התחייה הלאומית של העם היהודי בשם "ציונות" – על שם הר ציון בליבה של ירושלים.

לכן התפללו יהודים במהלך הדורות - בטולדו ערב גרוש ספרד, ובגטו ורשה בזמן השואה – "לשנה הבאה בירושלים".

בכל שנות גלותנו וגם בראשית עצמאותנו לא שכחנו אפילו לרגע את הכותל, הר הבית והעיר העתיקה!

והנה לפני 40 שנה שחררנו את ירושלים ואיחדנו אותה. הדבר הראשון שעשינו היה להבטיח את חופש הפולחן של הדתות האחרות, שנמנע קודם לכן.

חופש דת זה, שהוא כל כך יקר לאזרחי ארה"ב וכל כך חשוב לשלום העולם, יתקיים כל עוד ירושלים תישאר מאוחדת תחת ריבונות ישראל.

Mr. President,

The promised land is a land of promise. We have shown a remarkable ability to overcome adversity and to unleash the great powers of creativity stored within us.

We can bring unimagined prosperity to ourselves and to our neighbors, we can defeat the terrorist enemies of democracy and freedom, we can achieve peace with our neighbors.
But to do so we must remain true to our principles: That freedom should be protected, that enterprise should be nurtured, that peace should be defended, that Jerusalem should remain united.

מכובדי,

תחייתו של עם ישראל היא אחד הסמלים הגדולים של האנושות.

כי סיפורה של ישראל אינו רק סיפורם של היהודים, אלא של רוח האדם הנשגבת, המסרבת בעקשנות להיכנע לאיומי ההיסטוריה.

זהו מסע שאין דומה לו, מסעו המפרך והמרומם של עם הנחוש בדעתו לשוב להיות עם חופשי בארצו, ארץ ציון וירושלים!