הבלוג של הליכוד

בימים אלה לפני 19 שנה, כונסה ועידת מדריד. לא תחת שלטון שמאל מתקפל באו הערבים לשיחות הישירות עם ישראל, אלא דווקא בזמן שבראשות הממשלה עמד יצחק שמיר, שהעיד על עצמו בלי להתנצל כי "לפעמים צריך להגיד - לא!". 

לוועידה שהתקיימה באוקטובר 1991 במדריד הוזמנו סוריה מצרים ומשלחת ירדנית-פלשתינית, ולאותה ועידה שמיר דווקא אמר כן.

לא לחינם. לפני שהשיב בחיוב, היתנה זאת במכתב ביטחונות אמריקני, מכתב שבו התחייבה ארה"ב שהיא שוללת מדינה פלשתינית עצמאית ומבטיחה כי מטרת הוועידה אינה להביא את אש"ף למו"מ. הוועידה, שהסתיימה באחד בנובמבר, בדיוק היום, הובילה לראשונה בתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, למו"מ ישיר בין הצדדים.

כן, מו"מ בלי תנאים מוקדמים, בלי שישראל תודיע מראש מה יהיו תוצאות המו"מ ובלי להתחייב לכלום - לא באופן גלוי ולא באופן סמוי. אז זכה שמיר לקולות של לגלוג ובוז, נדמה שכיום הרבה יותר קל להעריך את הישגיו ורבים מודעים לכך בעיקר בתקשורת הישראלית.

אלא שבעקבות הוועידה אצה הדרך למפלגות הלוויין שמימין לליכוד. מפלגות שהיו שותפות בקואליציה של שמיר ובמקביל לשיחות הישירות - שבהן לא ויתר רה"מ על גרגיר אדמה והמשיך בתנופת התיישבות ביו"ש - החליטו לפתוח במהלך להפלת הממשלה.

וכך אכן קרה. גאולה כהן, גנדי ורפול דירדרו את המערכת הפוליטית לבחירות. התוצאות ידועות: חודשים ספורים לאחר כינוס הוועידה התקיימו בחירות שבהן ניצחה העבודה בראשות רבין והוקמה ממשלת שמאל.

ממשלת רבין ביטלה את עקרון היסוד של אי השתתפות אש"ף בשיחות, ובהכרח הובילה מדיניות של הכרה בארגון ואת החתימה על הסכמי אוסלו. קשה להניח כי מפילי הממשלה, שחלקם, בעקבות הבחירות, התיישבו באופוזיציה וחלקם לא חזרו למשכן הכנסת, לא התחרטו על המהלך שלהם לאחר שראו את יאסר ערפאת (זכרו לקללה) נכנס, כמנצח, לרמאללה, ליריחו או לרצועת עזה.  

ומן העבר יש לעבור למסקנות מדיניות ולמבט אל העתיד: אבו מאזן הודיע בשבוע שעבר שיפנה לארה"ב כדי שתכיר במדינה פלשתינית עצמאית בקווי 67′. החרה-החזיק אחריו ראש הממשלה הפלשתיני, סלאם פיאד, שאמר כי יפנה לאו"ם בעניין זה.

הפלשתינים טוענים שאין התקדמות בשיחות, כאילו לא הם שהקפיאו את השיחות הישירות בינם לבין ישראל. זו בדיוק הנקודה שבה צריכה ישראל לפנות לממשל, לעשות את מעשה שמיר ולדרוש בתקיפות מכתב ביטחונות דומה. מכתב זה אמור להשיג את הבטחתה של ארה"ב להתנגד לכל דרישה חד-צדדית של הפלשתינים. במו"מ ישיר, שבו תומכת וושינגטון, אין צעדים חד-צדדיים. 

בנוסף, נכון תעשה ארה"ב אם תביא את הצדדים לוועידה חד-פעמית, בנוסח ועידת מדריד, שתחזיר את הצדדים למו"מ ישיר. לכולם ברור כי רק שיחות ישירות יובילו להסדר. הסדר ולא סיום הסכסוך, כי כל עוד הפלשתינים לא מוכנים להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אי אפשר להכריז על קץ אמיתי לסכסוך.

המסקנה השנייה היא מסקנה פוליטית, והיא מיועדת לחברים מבית - כלומר, לסיעות הימין. עליהם לשנן היטב את לקח בחירות 92′, כאשר מפלגות הימין פעלו להפיל ממשלה בראשות הליכוד, אך לבסוף הביאו להקמת ממשלת שמאל. תהליך דומה עלול להתרחש גם עתה. כידוע, אז ב-92′, בסיס הקואליציה של השמאל היה ציר עבודה-מרצ. הפעם זה עלול להיות קדימה-יאיר לפיד-מרצ. מצב כזה לא רק שיביא לנסיגה לקווי 67′ ולפירוק יישובים, קואליציה כזו תדהר לשם.

"מה אתם תוקפים? מילא מרץ והערבים והשמאל הקיצוני ביותר. רמת שלמה? שכונה ענקית בלב ירושלים?!"

בנאום אי-אמון שנשא ח"כ אופיר אקוניס במליאת הכנסת ב 15.03.2010 אמר את הדברים הבאים:

מייסד קדימה, אריאל שרון, אמר פה בירושלים: "ירושלים היא העוגן, שורש חייו ושורש אמונתו של העם היהודי וממנה עדי עד שוב לא ניפרד. ירושלים תהיה תמיד בירת מדינת ישראל מאוחדת לנצח נצחים".

כך אמר מייסד קדימה אריאל שרון. חלקתי עליו שנים רבות ובעיקר סביב התוכנית המוזרה והתמוהה שהגיונה הביטחוני כבר התברר כשגויה מאוד, תכנית ההתנתקות.
אדוני, בבית הזה יש, כך אני מקווה, הסכמה לאומית רחבה סביב שליטת ישראל בירושלים. אין ויכוח על שההיסטוריה של עם אחד בלבד קשורה קשר הדוק, רצוף, למרות כל הנסיונות לשבור את הקשר הזה, מאז חזרנו לקדושים שבמקומותינו, כפי שאמר משה דיין, בנו ממשלות ישראל-כולן- בירושלים, וכל המנהיגים מאז לוי אשכול, דרך גולדה מאיר, יצחק רבין, מנחם בגין, יצחק שמיר, שמעון פרס, ממשלתה הראשונה של בנימין נתניהו, שבנתה שכונה לתפארת-הר חומה- שכונה עצומה, מתוכננת, מול כל העולם עמדנו, גם מול ידידתנו הגדולה ארה"ב וממשל ביל קלינטון.
ולצערי, הגברת לבני שהייתה שרת החוץ, גילתה חולשה ולא הכחישה שדיברה עם אבו מאזן ,אבו עלא, ופיאד על חלוקה של העיר. נשאלה האם מדברים גם על ירושלים וענתה : הכל על השולחן.
זה מצער כל ישראלי כמעט, כל יהודי בארץ ובתפוצות. כי מאז חזרה ישראל לירושלים ואיחדה את העיר, נבנו שכונות רבות שבהם מתגוררים עשרות אלפי ישראלים- רמות, גילה, רמות אשכול, הגבעה הצרפתית, ולא מעלים על דעתם שהם גרים ב"מזרח ירושלים", כך גם רמות שלמה, מה אתם תוקפים? מילא מרץ והערבים והשמאל הקיצוני ביותר. רמת שלמה? שכונה ענקית בלב ירושלים?!
רכס רמות ממערב, הר חוצבים מדרום, הגבעה הצרפתית ממזרח ושועפאט הסמוכה לה.
חבריי! 6 דקות נסיעה מכאן. 6 דקות בלבד. זה מזרח ירושלים? זה כיבוש?
אתם צריכים עכשיו, בראשות יו"ר האופוזיציה, הגברת לבני, להתגייס למאבק הקשה- ואני יודע שהוא קשה- בדעת הקהל הבינלאומית ולהדוף את המתקפות הלא מוצדקות, המגמתיות, ולא מאוזנות, נגד מדינת ישראל, לא נגד נתניהו, לא נגד הליכוד- יש פה מדינה!
תעזרו, תסייעו להדוף את המתקפה הלא מוצדקת ולא פרופורציונאלית!!
אני בכלל לא מדבר על כך שאני שומע בשעות האחרונות איזה רחש -בחש מוזר ומטריד שמעלה תיאוריות שעל פיהן גם לחלק מהאנשים שעובדים אתכם, עם קדימה, יש מהלכים שפוגעים, ושמים רגליים..
אני מקווה שהעיתונות הישראלית תקיים בדיקה אמיתית ויסודית של העניין הזה ושידכם לא במעל, כי אם יתברר שיש בקרבכם אנשים שמתסיסים את האווירה- בניגוד לאינטרס הלאומי.
מה ישראל לא עשתה ב-40 השנים האחרונות כדי לרצות את הפלשתינים וללכת לקראתם? לא רק שהושטנו יד- כל הממשלות שחלקו על הדרך לשלום אבל לא על המטרה הסופית של השלום- והפלשתינים השאירו את ידינו המושטת באוויר.

 הסיבה שהם עושים זאת היא לא כי יש ויכוח על ההתיישבות ביהודה ושומרון. הם עושים זאת משום שהם מתווכחים עם עצם הקיום שלנו כמדינת הלאום של העם היהודי. לכן אני אומר היום, לא ההתנחלויות הם המכשול לשלום. נוכחנו בזה עשרות פעמים ואני מעריך כאן בזהירות שהפלשתינים לא יחמיצו הזדמנות להראות לעולם שהם סרבני שלום גם בשבוע הבא בכינוס של מועצת אש"פ. ואני אומר מכאן, גם לידידנו האמריקנים: הפלשתינים- מכשול לשלום!
ואתם כמובן, מדברים על יחסנו עם ארצות הברית של אמריקה. אין לארה"ב- ולא תהיה במזרח התיכון, ידידה טובה, דמוקרטית, ליברלית, מודרנית, כמו ישראל. אובמה יודע זאת, הגברת קלינטון יודע זאת, סגן הנשיא- כולם!
עכשיו, אין ספק שאנו עדים לתגובת יתר של הממשל, - עם כל הכבוד וכל הידידות. אני אומר מכאן את האמת , צריך להיכנס לפרופורציות. רמת שלמה היא לא הבעיה האסטרטגית שמאיימת על שלום העולם, בוא נעסוק כולנו, אתם ואנחנו- בלי קואליציה ובלי אופוזיציה, ויחד עם כל העולם בדבר האמיתי, באיומים האמיתיים.
ובמקומכם גם הייתי קצת יותר הגון ורגוע לקרוא היטב את דברי סגן הנשיא ביידן: " ישראל וארה"ב קשורות ביחסים היסטוריים ותרבותיים וכל כך הרבה קשרים אסטרטגיים שלא ניתן למנות אותם. אין הבדל בין ישראל לבין ארה"ב, שמדברים על בטחונה של ישראל!
חשוב שתדעו שארה"ב עומדת לצידה של ישראל לאורך כל הדרך"
אדוני,
הציבור מצפה גם מהאופוזיציה להיות רצינית. לא רק ללהג שטויות ולקפוץ. תקיימו פעם אחת את מה שהבטחתם לציבור, לפוליטיקה אחרת וחדשה.
כעת, אחרי שלוש שנים כושלות בשלטון ושנה אחת כושלת אפילו באופוזיציה, רבים בישראל מאמינים שקדימה כבר לא תהיה לעולם מפלגה רצינית.
תמיד תישארו מפלגה רדודה, ריקה, מפלגת סכינים ואוויר חם!

העולם המדיני על הצעות לוועידות שלום
ככל שמתרבות הידיעות, המבוססות יותר או המבוססות פחות, בדבר הסיכוי כי בקרוב יתחדש המשא ומתן המדיני בין ישראל לפלשתינים, כך גובר רצונם של גורמים שונים להיות שותפים לחתונה. חלקם מאמינים שתהיה להם תרומה אמיתית לקידום השלום, וחלקם רוצים להוכיח שהם שייכים לליגת העל המדינית הבינלאומית.

גם אמריקה, באופן מסורתי, מעוניינת שכלפי חוץ ייראה כי יש למהלכיה שותפים. כך היה עם בריה"מ המקרטעת בוועידת מדריד - ועם מדינות אירופה בוועידת אנאפוליס. זה לא אומר שארה"ב נלהבת מיוזמות עצמאיות, כמו הדיבורים על ועידה במוסקבה או הוועידה שנשיא צרפת מתכנן בפאריס. שני הרעיונות אינם חדשים: ולדימיר פוטין דיבר על כך כבר לפני כארבע שנים, אם כי העובדה שההצעה נשארה אז על הנייר הוכיחה לעיני כל כי רוסיה של היום, בניגוד לבריה"מ של אתמול, אינה מהווה גורם בעל משקל רב בזירה המזרח־תיכונית.

את הרושם הזה מבקשת מוסקבה לתקן. לכן התחדשו לאחרונה המאמצים הרוסיים בעניין הוועידה המוצעת, והנשיא מדבדב נרתם במלוא המרץ לשם מטרה זו.

כידוע, בתקופת השלטון הסובייטי שימשו המזרח התיכון בכלל והסוגיה הישראלית־ערבית בפרט זירה חשובה בהתמודדות הגלובלית בין העולם החופשי לעולם הקומוניסטי. מוסקבה התגייסה אז לטובת הצד הערבי, ואילו וושינגטון, לא תמיד לשביעות רצונה, שויכה חד־משמעית לצד של ישראל.

מציאות זו החלה להתערער עם תבוסת המצרים במלחמת יום הכיפורים וגירוש היועצים הסובייטים ממצרים על ידי הנשיא סאדאת.

ואולם, אף שרוסיה של היום מקדמת במרץ את קשריה עם העולם הערבי בכל התחומים, כולל אספקת אמצעי לחימה, היא אינה רוצה להצטייר כפטרונם של הערבים ולכן מקפידה, בניגוד למשטר הקודם, על שמירת יחסים ידידותיים עם ישראל. עם זאת, קשה להניח כי בוועידה שתתנהל במוסקבה תמצא ישראל תמיכה גורפת בעמדותיה.

גם הנשיא סרקוזי מצרפת ניסה לבדוק באמצעות שליח, כבר בראשית ימי ממשלתו של בנימין נתניהו, אם מדינת ישראל תהיה מוכנה להשתתף בוועידה בפאריס.

צרפת היא גורם מוביל (יחד עם גרמניה) באיחוד האירופי, אך היא מודעת לכך שבגלל התדמית של ה"איחוד" כעוין את ישראל מוטב לצרפת לפעול כמדינה עצמאית, במנותק מהגלימה האירופית ומשייכותה לאיחוד, בכל הנוגע למשא ומתן המזרח־תיכוני. מלבד זאת, פאריס מעולם לא באמת ויתרה על יומרתה להיות אחד השחקנים הראשיים ב"לבנט", ואירוח הוועידה המתוכננת יוסיף לדעתה נופך נוסף לשאיפה זו.

רוסיה וצרפת לא לבד. נראה שגם מצרים רוצה לארח ועידה. לפי ידיעות בתקשורת, קהיר בוחנת אפשרות לכנס בתחומה "אירוע השקה" למשא ומתן הישראלי־פלשתיני המחודש. האירוע אמור להיות בהשתתפות ארה"ב, רוסיה, האיחוד האירופי, האו"ם ועוד כמה מדינות ערביות. מצרים סבורה שהיא ראויה לכך בזכות התפקיד החיובי שהיא ממלאת לדעתה במזרח התיכון. אגב, לא רק בהקשר הישראלי־פלשתיני אלא גם מהזווית האמריקנית.

להמשך המאמר שפורסם בעיתון ישראל היום, לחץ כאן

לפני ימים אחדים, עוד בטרם הורכבה ממשלת-ישראל החדשה בראשות בנימין נתניהו, הסבו שרי החוץ של האיחוד האירופי ולסעודת ערב בבריסל ו"הזהירו" את הממשלה העומדת לקום שאם לא תכיר בעיקרון של "שתי מדינות לשני עמים", כלומר הקמת מדינה פלשתינית, יהייה עליה לשאת בתוצאות חמורות. מבלי להתייחס כרגע לגופו של עניין, כלומר לשאלה כיצד הממשלה החדשה אכן מתכוונת לקדם את השלום ואת מטרותיה המדיניות, הביטחוניות והכלכליות כלפי הפלשתינים - באו האדונים מאירופה והודיעו לממשלה החדשה בלשון שבנקל ניתן לפרשה כאיום, איך יהייה עליה לנהוג בנושא מרכזי לעתידה ולבטחונה. במלים אחרות: לא הממשלה הניבחרת של הדמוקרטיה היחידה במזרח-התיכון, אלא המנדרינים בבריסל הם שיחליטו עבורנו - ובאותה הזדמנות הם גם הפרו התחייבות מפורשת לשדרג את יחסי האיחוד עם ישראל. ראש הממשלה התחיב, כידוע, שישראל תכבד את כל התחייבויותיה הבינלאומיות, בתנאי שהן אינן מסכנות את בטחונה של ישראל. לשון אחר, ישראל איננה מתכוונת לשלוט בפלשתינים והיא רוצה שאלה ינהלו את חייהם בעצמם - ניסוח שאיננו שונה במהות מהדברים ששמענו, למשל, ממזכירת המדינה האמריקנית הילרי רודהם קלינטון, לאמור שעל הפלשתינים "לשלוט בגורלם". הנוסחה "שתי מדינות לשני עמים" אינה, איפוא, יותר מסיסמה וכותרת שהממשלה היוצאת, ובעיקר שרת-החוץ לשעבר, "הצליחו" להפכן אצל חלק מידידינו למעין מנטרה אידיאולוגית, ואצל אויבינו לנבוט לחבוט בנו. אך מה שקובע באמת זה התוכן והאפשרויות הקונקרטיות לא הסיסמאות - שלגביהן תהייה לאובמה ולנתניהו הזדמנות לדון בעת פגישתם הקרובה בוושינגטון.ראש הממשלה לשעבר אריאל שרון התבטא בזמנו ש"ישראל לא תהייה צ'כוסלובקייה" - מצער לכן במיוחד שהאקט הבלתי דמוקרטי והבלתי הוגן הזה על האיחוד האירופי נעשה דווקא בעת שצ'כייה למודת הנסיון ההיסטורי המר, מכהנת כנשיאת האיחוד. יתכן שהפוליטיקאים האירופים סברו שעמדתם תיזכה לתמיכה גם מממשל אובמה, אך מסתבר שטעו, שכן הנשיא האמריקני, אף שאמר מה שאמר כדי לצאת ידי חובה בעניין "אנאפוליס" דווקא פירסם הודעה ידידותית מאוד לממשלה החדשה בישראל - תוך שהוא מדגיש שהוא צופה לשיתוף פעולה טוב וקרוב עימה. מי שאגב כן התבטא ברוח דומה להחלטת האירופים היה הוגו שאווס, הרודן מוונצואלה וידידו הקרוב של אחמדניג'אד האירני…

מעניין, ואופייני, שבו בזמן ששרי החוץ של אירופה עוסקים במאמץ להכתיב לישראל את מדיניותה - הם מתעלמים לחלוטין לא רק מהחמא"ס ומהטרור האיסלמי שכפי שהנשיא אובמה העיר, מאיים בראש ובראשונה עליהם, אלא גם מאותה וועידה ערבית בקטאר שמשתתפיה יצאו ממש מגידרם כדי לאמץ לליבם את הנשיא הג'נוסיידי, פושע המילחמה מסודן (לזכותו של נשיא מצריים, מוברק, ייאמר שהוא סרב להשתתף באותה וועידה). אגב, את הנאום האנטי-ישראלי, האנטי-אמריקני והאנטי מערבי בכלל הקיצוני ביותר בקטאר נשא לא אחר מנשיא סוריה בשאר אסד, יעד החיזורים החדש של המערב. שרת החוץ הקודמת של ישראל השתבחה בשינוי החיובי שחל כביכל ביחסה של אירופה כלפי ישראל, וטענה שלכן יש להעניק לה תפקיד מרכזי יותר בתהליך המדיני עם הפלשתינים, אך מסתבר שהשבחים האלה היו מוקדמים - ושלפחות חלק ממדינות אירופה, ולא הבלתי חשובות ביניהן, ממשיכות לדבוק בגישתן המסורתית הידועה הנוטה לכיוון הצד הערבי, כולל הפלשתיני. (סימן נוסף לגישה הזאת הם סימני הפתיחות שאחדות מהן, לרבות בריטניה, מפגינות לאחרונה כלפי החמא"ס והחזבאללה). אמנם הנטייה הזאת איננה מאפיינת את כל חברות האיחוד האירופי, ובפרט לא את המדינות במיזרח-אירופה שחברו אליו, ועל ישראל להשתדל ולהעמיק את הקשרים עם הנ"ל, אך לפחות לפי שעה נראה שמשרדי-החוץ הוותיקים במערב ממשיכים לתת את הטון. כדאי אולי להזכיר לידידינו באירופה שישראל היא אחת הלקוחות המסחריים החשובים ביותר שלהם במזרח-התיכון - וכי אפשר לשקול הפניית חלק גדול יותר מרכישותינו לארה"ב ולמקורות נוספים?