כשהגעתי הביתה לחופשה ראשונה מתפקידי כמפקד אוגדת יהודה ושומרון, בני, אז בן 14, שאל אותי: "אבא, איך אתה מסתדר עם המתנחבלים?" - מושג שקלט בבית הספר הקיבוצי ממורה שהייתה פעילת שמאל רדיקלית.
כעבור זמן קצר התארחתי בעופרה מתוקף תפקידי ונערה בת 16 ששמעה שאני קיבוצניק החלה להשתלח ב"קיבוצניקים הפרזיטים אוכלי הנבלות והטרפות".
הכללות גסות אלה הן דוגמא לחשיבה צרה, סטריאוטיפית ופשטנית, שהן החינוך הקיבוצי והן הדתי-לאומי מוכרחים להיזהר ממנה, אך המשבר החינוכי האמיתי של מדינת ישראל הוא כולל וחמור אף יותר.
נדמה כי עוד לפני ההתנתקות הידועה ההיא, עברה ישראל התנתקות אחרת, שקטה אך הרסנית אף יותר - ההתנתקות משורשיה הציוניים, מזהותה היהודית ומהסיבה לקיומה.
לאחר שנים של התנתקות הדרגתית מערכי היסוד שלו, הפך החינוך הישראלי לשדה של גידולי-מים חסרי שורש וקרקע, שעבור רבים מהם הבית הלאומי הוא הווילה של האח הגדול. מלבד הבורות, התלישות, והחלל הערכי אליהם מוטל הדור הבא, הוא נחשף גם לערעור מתמיד על כל מה שעוד נותר.
בתקופה זו מושגים כמו זהות לאומית, יהדות וציונות, הופכים לחשודים מיידיים לא רק בקרב חוגים שוליים, אלא גם בין "קובעי-הטעם", "גיבורי-תרבות" ואפילו מקבלי החלטות במערכת החינוך ומחוצה לה.
מול דמגוגיה צינית ופשטנית הרואה בכל ביטוי לאומי "לאומנות פאשיסטית" ובכל מרכיב זהות יהודי "פנאטיות חשוכה", אין כיום למערכת החינוך הישראלית על כל ועדותיה, מענה ברור ומוצק להציג בפני האזרחים של מחר.
מצב זה הוא איום ברור אפילו למי שרואה במדינת ישראל רק עוד דמוקרטיה מערבית החותרת לנורמליזציה ורווחה כלכלית במנותק מזהותה הלאומית.
הכשל הראשון בהנחה הזו הוא חוסר ההיגיון בהתעקשות על קיום מדינה כזו בלב המזה"ת, בזמן שניתן להעתיק את החלום הציוני לעמק הסיליקון או חופי ניו-זילנד.
הכשל השני הוא בהנחה שמדינה כזו אכן יכולה לשרוד לאורך זמן כשהיא מתנתקת מן הבסיס לקיומה והרוח המאגדת את מרבית שבטיה.
ההיסטוריה מוכיחה שהרוח חיונית לא רק לתרבות ולזהות הלאומית, אלא גם להישגים חומריים כמו ניצחונות צבאיים, שגשוג כלכלי, וקידמה מדעית.
ללא הרוח, ההכרה, ההנעה הפנימית, גם הטנקים והמטוסים הם גרוטאות משוכללות שלא יועילו לאורך-זמן. זוהי לא קלישאה, אלא עובדה פשוטה שפעם אחר פעם עומדת במבחן המציאות: במלחמת השחרור העמיד הישוב היהודי צבא שהוקם בחופזה מתוך מיליציות חובבים, חומש בנשק דל ומאולתר וניצח את הטרור הפלסטיני ואת צבאות ערב הסדירים גם יחד. במלחמת לבנון השנייה העמידה ישראל של 2006 את אחד הצבאות המתקדמים והמנוסים בעולם ולא השכילה להכריע ארגון טרור חמוש ברקטות.
בשתי המלחמות שלח עם ישראל לקרב לוחמים וקצינים אמיצים ומסורים, אלא שאז הונחתה ההנהגה על ידי מטרות ברורות שנבעו מאמונה עמוקה ותחושת זהות ודאית שהקיפה את האומה שזה עתה נוצרה.
היום למרבה הצער, חוסר הדרך, עמימות המטרות, והלהטוטנות התקשורתית שליוותה את מלחמת לבנון השנייה, הן תוצאה של המשבר הערכי שמחלחל מלמעלה למטה ומצמיח פירות באושים.
כדי לתקן את המשבר הזה נדרשים אמנם שינויים בחשיבה המדינית, הביטחונית והחברתית של מדינת ישראל, אך כל זה לא יועיל אם לא יחל בחינוך.
מתוך היכרות רבת-שנים עם הדור הצעיר המתגייס שנתון אחר שנתון לצה"ל, אני יודע כי למרות דילדולו הנמשך של החינוך, עדיין מנשבת בצעירים האלה רוח טובה שניתן לכוון אל מפרשי המדינה ולנווט אותה בבטחה בין הסערות המלוות אותה מרגע לידתה.
לנערה ישראלית מהתנחלות שמדברת על "קיבוצניקים אוכלי נבלות", ולנער-קיבוץ ישראלי שמורתו לימדה אותו על ה"מתנחבלים", יש עדיין מכנה משותף שלא מחייב אותם להסכים על כל דבר, אבל מחבר אותם יחד על הארץ הזאת. הארץ הזאת לא תוכל להמשיך לגדל את בניה ובנותיה כגידולי-מים ללא שורשים, רוח, וקשר לקרקע עליה הם צומחים.
זה הזמן לחנך על קרקע מוצקה של לאומיות, ציונות ואהבת המולדת לצד דמוקרטיה, סובלנות, וסולידריות חברתית. זה הזמן לחנך לשלום אמיתי, לא מתוך תחושת-אשמה על קיומנו כאן, אלא דווקא מתוך זהותנו היהודית שהיא הסיבה להיותנו בדיוק במקום הזה.
דרך ארוכה קצרה
משה בוגי יעלון
יריד תעסוקה ראשון מסוגו התקיים היום (24/02/10) בבסמת-טבעון, עבור חיילים משוחררים בני העדה הבדואית, במעמד סגן השר לפיתוח הנגב והגליל ח"כ איוב קרא, אישי ציבור ונכבדי העדה הבדואית.
