היום אני מביא לאישור הכנסת הצעת חוק למניעת השקעות ישראליות באיראן, ואני מודה מראש לחברי הכנסת מכל סיעות הבית על תמיכתם בחוק חשוב זה.
בחוק זה תבהיר הכנסת שישראל נאה דורשת ונאה מקיימת – שהיא אינה רק דורשת ממדינות אחרות לפעול באמצעים כלכליים ואחרים נגד תכנית הגרעין האיראנית, אלא שהיא מתייצבת בראש המדינות הנוקטות צעדים קונקרטיים לממש יעד זה גם בתוך הכלכלות שלהן, ולא רק בכלכלות של אחרים.
חוק זה משקף מה שאמרתי מעל במה זו פעמים רבות: בנושא הגרעין האיראני אין אופוזיציה ואין קואליציה. בהדיפת איום זה אנו מאוחדים ופועלים במשותף.
אבל האיום האיראני אינו מתמצה רק בסכנה הגרעינית, חמורה ככל שתהייה. איראן מעמידה בפנינו איומים חמורים אחרים, שכבר היכו ומכים בערינו וביישובינו.
רק לפני ימים אחדים פורסם שהנשיא מובארק אמר: "למצרים יש היום גבול משותף עם איראן".
הוא התייחס לרצועת עזה, שהפכה לבסיס איראני לכל דבר. ואם בסיס זה נחשב לאיום על מצרים, שחצי האי סיני מפריד בין ריכוזי האוכלוסייה שלה לרצועה, על אחת כמה וכמה שהוא מהווה איום על ישראל שיישוביה ועריה ממש נושקים לעזה, לגבול החדש עם איראן.
ואכן, שדרות, יישובי הנגב המערבי ואשקלון כבר סופגים דרך קבע טילים ורקטות, וגם אשדוד כבר נמצאת בתוך טווח הטילים והנשק שהולך ונערם בחסות איראן בחמאסטן.
במקביל מתרחשת התעצמות צבאית דומה בלבנון. שם אוגר החיזבאללה כבר כ–40,000 טילים בחסות איראן שיכולים לפגוע כמעט בכל נקודה בישראל. איראן זה כאן.
אם אמרתי שאין לנו מחלוקת בצורך לטפל באיום הגרעיני האיראני, יש גם יש לנו מחלוקת כיצד למנוע את התפשטות איום הטרור והטילים האיראניים.
נכון, צה"ל מתבקש להיערך עתה לטפל באיום זה, ואנו אומרים כבר זמן רב שבמדיניות נכונה ובהפעלת כח מחץ ניתן לנטרלו.
צריך לעבור ממדיניות של התשה למדיניות של הכרעה!
אבל כיצד איפשרה ישראל למאחזים איראניים אלה להתפתח מלכתחילה? ומה צריכה להיות המדיניות שלנו כדי למנוע הקמת בסיסים איראניים נוספים שיסכנו את מדינת ישראל?
איננו יכולים להתעלם משאלות אלה. חלק ניכר מבעיית הביטחון של ישראל הן תוצאה של קריאה שגוייה של המציאות ע"י ממשלת ישראל, ושל עיוורון מדיני שהביא בעקבותיו איום בטחוני.
האנשים שמובילים היום את המדינה שגו פעם אחר פעם במדיניות שלהם, ואח"כ הם צריכים להפעיל את צה"ל כדי לנסות לתקן את המפולת הביטחונית שיצרו במו ידיהם.
ייתר על כן, הם אינם מסתפקים בשגיאת העבר אלא שוב רצים קדימה כדי לחזור על אותה שגיאה פעם נוספת – הפעם בלב הארץ, מעל גוש דן ובתוך ירושלים.
זה התחיל בנסיגה החפוזה מלבנון, המשיך בהתנתקות, עבר לתכנית ההתכנסות, ועכשיו הגיע לשלום המדומה עם אבו מאזן.
על כן, השאלה הייסודית ביותר העומדת בפני הציבור בישראל היא: מה היו כשלי המדיניות עד היום, ומהי המדיניות הנכונה שיש להמשיך בה מכאן והלאה?
כשלי העבר הן שוב ושוב תוצאה של קריאה שגוייה של המציאות מצד מנהיגים. זוהי חובבנות מדינית שמביאה להפקרות בטחונית.
הנסיגה מלבנון בשנת 2000 והנסיגה מרצועת עזה בשנת 2005 היו מוקד לויכוח ציבורי נוקב.
היו אלה, כמו אהוד אולמרט ואהוד ברק, שהבטיחו שצעדים אלה יגבירו את הביטחון ויקרבו את השלום, והיו אחרים – ובראשם חברי ואני - שהזהרנו שצעדים אלה יקרבו את הטרור ויגבירו את האיום על אזרחי ישראל. מי צדק?
מר אולמרט אמר:
• "ההתנתקות תביא יותר בטחון, יותר שגשוג ויותר אושר לעמי האזור… אנו בטוחים שההתנתקות תהייה הצלחה, שחר של תקווה גדולה יאיר באזורנו…" (IPF 09.06.08).
האומנם?
• "יהיה צמצום משמעותי בטרור… יהיו פארקים תעשייתיים".
(ידיעות אחרונות 05.12.03).
האומנם?
• "אין שום קשר בין היציאות מעזה לבין התחזקות החמאס" (משעל חם 07.02.06).
האומנם?
מר אולמרט משתמש בשני טיעונים חבוטים כדי להצדיק את דרכו השגוייה, כאילו היינו בבית משפט וירטואלי ולא בבית משפט אמיתי של החיים.
לטיעון הראשון של מר אולמרט אני קורא: טענת "הטרור בכל מקרה". בכל מקרה, אומר ראש הממשלה, היה פה טרור ויהיה פה טרור, אז מה זה כבר משנה אם נעשה עוד נסיגות? הנה דוגמא לשימוש בטענה זאת שמר אולמרט עשה מעל במת הכנסת ב-22.08.05:
"לטעון שכשאנחנו יוצאים מהשטחים יהיה טרור, כאילו שלא היה טרור כל זמן שהיינו בשטחים, זה להוליך את עצמנו שולל".
מר אולמרט, הנסיגות הביאו טרור ולא בטחון, ובוודאי שלא את השלום. יש הבדל עצום בהיקף ובעוצמת הטרור שאנו סופגים לאחר הנסיגה מאשר הטרור שידענו לפניה. כי ברגע שצה"ל יוצא החמאס נכנס וממטיר אש תופת על יישובינו.
בחמש השנים לפני הנסיגה, מינואר 2000 ועד אוגוסט 2005, נורו מהרצועה 513 קאסמים. לעומת זאת, בשנתיים וחצי לאחר הנסיגה, מספטמבר 2005 ועד מרץ 2008, נורו כבר למעלה מ-4,000 טילים - פי ארבעה טילים בחצי הזמן, כלומר קצב של פי שמונה!
ואילו לטיעון השני של ראש הממשלה אני קורא: "טיעון מהלכי האימים". למשל, הוא אמר לפני הבחירות לרשות הפלשתינית שהעלו את החמאס: "איני שותף למהלכי האימים שמספרים לנו כמה קשה יהיה כאן אחרי הבחירות לרשות הפלסטינית", או: כמה מסוכן יהיה כאן אחרי ההתנתקות, או אחרי ההתכנסות. כלומר אין דיון מהותי בטענות יריבים ומבקרים, אלא ביטול והקנטה שלהם ללא בסיס עובדתי, ובניגוד לעובדות שמכות על פנינו פעם אחר פעם!
לטקטיקה זאת שותף לצערי שר הביטחון ברק. כשהיה ברק ראש הממשלה אמר ביחס לנסיגה החפוזה מלבנון:
"אין שחר לנבואות האימה של הקיצונים שאיימו עלינו בקטיושות בזמן חתימת אוסלו" (הכנסת,10.07.00).
ועוד הבטיח לנו מר ברק:
"הטרגדיה הלבנונית באה אל סיומה… כל מי שינסה לפגוע בנו – אין לו הזדמנות, סיבה או תירוץ לעשות זאת." דברים אלו אמר ברק כמה חודשים לפני חטיפת שלושת חיילי צה"ל ע"י החיזבאללה.
וביחס לשטחי יש"ע אמר לנו מר ברק: "שום דבר שיקרה בשטחים של הרשות לא יסכן אותנו. כמה אלפי רובים זו סכנה למדינת ישראל? מה הבדיחה הזו"?
ועל כן, אין פלא שברק קבע מאוחר יותר: "ההתנתקות היא צעד חשוב בכיוון הנכון" (הארץ 20.05.05).
בניגוד לדברים הללו, חברי ואני קראנו את המציאות לגמרי אחרת. מעל במה זו אמרתי:
"הכנסתם את עזה לכל נקודה במדינת ישראל. אל תגידו בקריית גת ואל תבשרו בחוצות אשקלון שהפתח יגן עליכם מפני הקטיושות של החמאס" (11.05.94). ובהזדמנות אחרת אמרתי: "לצערי הדברים שאמרתי מתממשים. יש זרימה אדירה של נשק וטילים. זה כבר לא קאסמים, זה נשק אחר. עזה הולכת והופכת ללבנון שנייה ולבסיס דרומי של האיסלאם הקיצוני תחת איראן". (נוב' 2006, הלוחם)
אבל כאמור, אולמרט וברק חשבו אחרת. טעות רודפת טעות, ועם ישראל משלם את המחיר. ישראל נתפסת כבורחת, החיזבאללה מתעצם. צה"ל יוצא, החמאס נכנס.
לא יאומן, אבל ממשלת אולמרט ברק עומדת לחזור על הטעות פעם שלישית. היא מתכוונת בחודשים הקרובים להביא הסכם שאת עקרונותיו אנו שומעים מהפלשתינאים ומגורמים בינלאומיים:
1. נסיגה לקווי 67 עם תיקונים מזעריים.
2. חלוקת ירושלים.
3. אפשרות של הצגת כח בינלאומי כזה או אחר שאמור להגן על ישראל.
אם חלילה תכנית זו תיושם, כל חלקי ישראל יעמדו בפני סכנה עצומה. ברור שבצד הפלשתינאי אין פרטנר, ומי שיתפוס את השטח הזה הוא החמאס בחסות איראן.
כמו כן, ברור לנו שאין קבלני משנה לבטחון שלנו. רק צה"ל וכוחות הבטחון יכולים להגן עלינו, ואי אפשר למסור את המשימה למישהו אחר.
מה האלטרנטיבה? כמו הממשלה, אפשר לעצום עיניים ולהמשיך באותה טעות שתביא לאותה תוצאה: הקמת בסיס איראני שלישי, והפעם בלב הארץ. אפשר לא לעשות דבר. אנו פוסלים את שתי האפשרויות הללו ובוחרים בדרך אחרת.
התכנית שלנו היא לשמור על הבטחון בידינו, לקדם שלום כלכלי עם הרשות הפלשתינית, וליזום שיתוף פעולה אזורי, תחילה עם ירדן בתחום הכלכלי.
רק כך נמנע מהאיסלאם הקיצוני כר נרחב לגיוס עוד פעילים. רק כך תקום אולי הנהגה פלשתינית שמסוגלת ורוצה להלחם בטרור ולהכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אם יהיה לנו פרטנר אמיתי, נוכל לנהל עמו משא ומתן מדיני. זוהי תכנית ריאלית, בניגוד לתכנית הממשלה שהיא מנותקת מן המציאות.
הלוואי שבשאר התחומים התמונה הייתה פחות קודרת. אבל הדשדוש ואובדן הדרך מכה בחינוך, בתשתיות - בכל תחום.
עד לאחרונה היה לפחות תחום אחד שהיה יוצא מכלל זה – הכלכלה! הממשלה בראשית דרכה נהנתה מתנופת הצמיחה והקופה המלאה שהשארנו. אבל כמו רכב שנגמר לו הדלק, המכונית הכלכלית מאיטה, ועוד מעט היא תהייה תקועה.
בתחום הכלכלי הממשלה לגמרי פאסיבית. היא מקבלת בשיוויון נפש את המשבר הכלכלי העולמי, מודיעה לנו כלאחר יד שהצמיחה תרד מממוצע של 5% בשלוש השנים האחרונות ל-2%, ואינה עושה דבר. חוסר פעולה זה יפגע בכיס של כל אזרח ואזרח, בתקציב הרווחה, בתקציב הבטחון. הממשלה יושבת ביציע, זה לא נוגע לה.
מדינת ישראל חייבת לחזור למדיניות שמעודדת את תנופת הצמיחה, לעודד תחרות, לפרוס תשתיות, להוריד מיסים!
ישראל זקוקה למדיניות אחרת ולממשלה אחרת.
היא זקוקה לתנופה כלכלית, למהפך אמיתי בחינוך, לבניית תשתיות ומעל לכל – למדיניות שפויה, שקולה ונחושה שתחזיר את הבטחון לאזרחי המדינה.
