הבלוג של הליכוד

נאום ח"כ ציפי חוטובלי במליאת הכנסת, במסגרת דיון בנושא היערכות ישראל למקרה של הכרזת מדינה פלסטינית בצורה חד-צדדית:

גברתי היושבת-ראש, חברי חברי הכנסת, הקשבתי לחברים שנאמו לפני, ואני שמחה שהקשבתי, כי כשמדברים על כיבוש, חשוב שנזכור למה הם מתכוונים כשהם מדברים על כיבוש.

עמד כאן חבר הכנסת (מוחמד) ברכה ואמר – הכיבוש הראשון, הכיבוש של 48′. הם רוצים להחזיר אותנו ל-47′. שאף אחד לא יטעה שהסכסוך כאן הוא על 67′. אנחנו חוזרים אחורה, הם כל כך מתרפקים על אותה החלטה של עצרת האו"ם בכ"ט בנובמבר 47′.

ובכן, חברים, אי-אפשר להחזיר את הגלגל לאחור. מי שהחמיץ את ההזדמנות ב-47′ וסירב לקבל מדינה קטנה, סופו שיישאר בלא כל מדינה.

במשפט שלמה המפורסם, גברתי היושבת-ראש, יש אמא אחת שאומרת: גם לי גם לך לא יהיה. ושלמה המלך אומר שמי שלא מוכנה לתת את הילד החי ורוצה לחתוך ולגזור אותו כדי שלאף אחד לא יהיה, היא לא האמא האמיתית.

החברים כאן שאומרים גם לעם היהודי וגם לעם הפלסטיני לא תהיה מדינה – כפי שהם החליטו פעם אחר פעם – זאת ההוכחה הטובה ביותר שהם לא בעלי הארץ, שהם לא בעלי הזכות על הארץ הזאת.

הם חוזרים פעם אחר פעם על המונח שטח כבוש. ובכן, שטח כבוש, על-פי המשפט הבין-לאומי, שיירשם בפרוטוקול, זה לא המעמד המשפטי של יהודה ושומרון. יהודה ושומרון לא נכבשו ממדינת פלסטין כי לא היתה מדינת פלסטין. היתה מדינת ירדן, ומדינת ירדן סירבה לקבל את השטחים הללו כמו שכולנו יודעים, ולכן אין לראות בשטחים האלה שטח כבוש, והחזרה פעם אחר פעם על השקר הזה לא הופכת אותו לאמיתי יותר.

אז הם מנסים לשכתב את ההיסטוריה, מנסים לחפות על ההחמצות – על ההחמצה של 47′, על ההחמצה של שנת 2000, גם על ההחמצה היום – כשהם מנסים בכל דרך אפשרית להימלט משולחן המשא-ומתן. ומצאו דרך חדשה, באמת הברקה מדהימה – בואו נכריז על הקמת מדינה.

ואני חושבת על הצד הישראלי, מה צריך לעשות הצד הישראלי במקרה כזה. ובכן, במשך הרבה מאוד שנים שתקה הזירה הלאומית הישראלית בכל מה שנוגע למעמדם המשפטי של יהודה ושומרון. לא אמרנו בקול חד וצלול שאם הצד השני מתמהמה ולא מתקדם ופניו אינם לשלום, כפי שמוכח פעם אחר פעם, יש מחיר להתמהמהות, יש מחיר לסירוב.

כפי שהם הפסידו ב-48′, כפי שהם הפסידו ב-67′, סופם להפסיד גם ב-2010. ומי שינסה היום להכריז באופן חד-צדדי, הכרזה שאין לה שום משמעות בזירה הבין-לאומית, כמובן, זאת דקלרציה עקרה, סופו בסופו של דבר לעמוד בפני מציאות שבה מדינת ישראל היא זו שתכריז באופן חד-צדדי על סיפוח יהודה ושומרון.

אני חושבת שזה צריך להיות המתווה. אנחנו נמצאים היום ערב נסיעתו של ראש הממשלה – ראש הממשלה נסע ונמצא בוושינגטון, הוא מדבר שם עם הבכירים על המשך המשא-ומתן. די ברור לנו כאן היושבים בארץ שאין היתכנות אמיתית למשא-ומתן, כשחברי הפרלמנט כאן בעצמם חוזרים ואומרים שבלי מזרח-ירושלים אין הסדר, וברור לחלוטין שהעם היהודי לא יוותר על ירושלים בשום חלק שלה. ברור לחלוטין שהעם היהודי מכל חלקי הבית הזה לא ייתן יד לחזרת פליטים והרס המדינה היהודית במו-ידיו. ברור לחלוטין שהמשא-ומתן הזה הוא לא פתיר.

אנחנו נמצאים בראש חודש כסלו, כבר נאמר, בסוף החודש הזה אנחנו נחגוג את חג החנוכה. יש ציטוט שמרבים לצטט אותו מפי שמעון החשמונאי, וראוי להגיד אותו גם היום. כשהוא פנה לשליחו של אנטיוכוס שבא אליו בדיוק באותה תביעה – אתם כבשתם שטחים לא-לכם. אמר שמעון החשמונאי: לא ארץ נוכרייה לקחנו, לא רכוש זרים כבשנו, כי אם את נחלת אבותינו אשר נלקחה על-ידי שונאינו בלא משפט. ואנחנו, משהזדמן לנו, השבנו את נחלתנו.

אין מנוס מלדבר היום על החלת ריבונות. בערב שבו אנחנו חונכים את היכל התרבות החדש באריאל, אני רוצה לומר שאריאל יכולה להיות התחלה טובה למהלך הזה של החלת ריבונות חד-צדדית על-ידי ממשלת ישראל, בהיעדר צד שני שמוכן להידבר אתנו בשלום.

בימים אלה לפני 19 שנה, כונסה ועידת מדריד. לא תחת שלטון שמאל מתקפל באו הערבים לשיחות הישירות עם ישראל, אלא דווקא בזמן שבראשות הממשלה עמד יצחק שמיר, שהעיד על עצמו בלי להתנצל כי "לפעמים צריך להגיד - לא!". 

לוועידה שהתקיימה באוקטובר 1991 במדריד הוזמנו סוריה מצרים ומשלחת ירדנית-פלשתינית, ולאותה ועידה שמיר דווקא אמר כן.

לא לחינם. לפני שהשיב בחיוב, היתנה זאת במכתב ביטחונות אמריקני, מכתב שבו התחייבה ארה"ב שהיא שוללת מדינה פלשתינית עצמאית ומבטיחה כי מטרת הוועידה אינה להביא את אש"ף למו"מ. הוועידה, שהסתיימה באחד בנובמבר, בדיוק היום, הובילה לראשונה בתולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, למו"מ ישיר בין הצדדים.

כן, מו"מ בלי תנאים מוקדמים, בלי שישראל תודיע מראש מה יהיו תוצאות המו"מ ובלי להתחייב לכלום - לא באופן גלוי ולא באופן סמוי. אז זכה שמיר לקולות של לגלוג ובוז, נדמה שכיום הרבה יותר קל להעריך את הישגיו ורבים מודעים לכך בעיקר בתקשורת הישראלית.

אלא שבעקבות הוועידה אצה הדרך למפלגות הלוויין שמימין לליכוד. מפלגות שהיו שותפות בקואליציה של שמיר ובמקביל לשיחות הישירות - שבהן לא ויתר רה"מ על גרגיר אדמה והמשיך בתנופת התיישבות ביו"ש - החליטו לפתוח במהלך להפלת הממשלה.

וכך אכן קרה. גאולה כהן, גנדי ורפול דירדרו את המערכת הפוליטית לבחירות. התוצאות ידועות: חודשים ספורים לאחר כינוס הוועידה התקיימו בחירות שבהן ניצחה העבודה בראשות רבין והוקמה ממשלת שמאל.

ממשלת רבין ביטלה את עקרון היסוד של אי השתתפות אש"ף בשיחות, ובהכרח הובילה מדיניות של הכרה בארגון ואת החתימה על הסכמי אוסלו. קשה להניח כי מפילי הממשלה, שחלקם, בעקבות הבחירות, התיישבו באופוזיציה וחלקם לא חזרו למשכן הכנסת, לא התחרטו על המהלך שלהם לאחר שראו את יאסר ערפאת (זכרו לקללה) נכנס, כמנצח, לרמאללה, ליריחו או לרצועת עזה.  

ומן העבר יש לעבור למסקנות מדיניות ולמבט אל העתיד: אבו מאזן הודיע בשבוע שעבר שיפנה לארה"ב כדי שתכיר במדינה פלשתינית עצמאית בקווי 67′. החרה-החזיק אחריו ראש הממשלה הפלשתיני, סלאם פיאד, שאמר כי יפנה לאו"ם בעניין זה.

הפלשתינים טוענים שאין התקדמות בשיחות, כאילו לא הם שהקפיאו את השיחות הישירות בינם לבין ישראל. זו בדיוק הנקודה שבה צריכה ישראל לפנות לממשל, לעשות את מעשה שמיר ולדרוש בתקיפות מכתב ביטחונות דומה. מכתב זה אמור להשיג את הבטחתה של ארה"ב להתנגד לכל דרישה חד-צדדית של הפלשתינים. במו"מ ישיר, שבו תומכת וושינגטון, אין צעדים חד-צדדיים. 

בנוסף, נכון תעשה ארה"ב אם תביא את הצדדים לוועידה חד-פעמית, בנוסח ועידת מדריד, שתחזיר את הצדדים למו"מ ישיר. לכולם ברור כי רק שיחות ישירות יובילו להסדר. הסדר ולא סיום הסכסוך, כי כל עוד הפלשתינים לא מוכנים להכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, אי אפשר להכריז על קץ אמיתי לסכסוך.

המסקנה השנייה היא מסקנה פוליטית, והיא מיועדת לחברים מבית - כלומר, לסיעות הימין. עליהם לשנן היטב את לקח בחירות 92′, כאשר מפלגות הימין פעלו להפיל ממשלה בראשות הליכוד, אך לבסוף הביאו להקמת ממשלת שמאל. תהליך דומה עלול להתרחש גם עתה. כידוע, אז ב-92′, בסיס הקואליציה של השמאל היה ציר עבודה-מרצ. הפעם זה עלול להיות קדימה-יאיר לפיד-מרצ. מצב כזה לא רק שיביא לנסיגה לקווי 67′ ולפירוק יישובים, קואליציה כזו תדהר לשם.

Interview by Lally Weymouth
Saturday, February 28, 2009; A13

Israeli Prime Minister-designate Binyamin Netanyahu sat down last week with Newsweek-Washington Post's Lally Weymouth — his first interview with foreign media since he was asked by President Shimon Peres to form Israel's next government. Excerpts:

Q. President Peres reportedly believes that you have matured since you served as prime minister in 1996.

A. One would hope. I think time has its uses. One of them is to reflect on your experiences and those of others. I have watched carefully the successes of governments and . . . [seek] to draw from those the elements of policy and leadership that will enable me to move Israel to a better future — one of peace, security and prosperity.
I propose a [new] way, which I believe can achieve progress: to continue political talks and at the same time advance the economic development that has begun and also strengthen the Palestinian security forces.
I personally intend to take charge of a government committee that will regularly address the needs of the Palestinian economy in the West Bank.

But economic progress is not a substitute for political progress.

It's not a substitute but in Northern Ireland it was an unbelievable facilitator for the Good Friday agreement and the others that followed.

So you think you can promote economic progress and political progress at the same time? And show a real difference between the West Bank and Gaza?

This is what has happened. In the recent conflict, the West Bank did not boil over. The people there cared about the loss of life in Gaza, but they said, "We do not want to go that route. We have the beginnings of economic development in Jenin and we do not want an Islamic fundamentalist regime." They'd like a society with law and order.

Didn't President Abu Mazen and Prime Minister Salam Fayyad control the West Bank?

There was that, too. But I don't think any amount of local control could have overcome an eruptive popular sentiment.

What do you say when asked if you believe in a two-state solution as George Bush outlined in 2002?

Substantively, I think there is broad agreement inside Israel and outside that the Palestinians should have the ability to govern their lives but not to threaten ours.

Didn't you say that the recent Gaza operation did not go far enough and that Hamas should be toppled?

Hamas is incompatible with peace.

So what do you do about that?

I hope that the Palestinians in Gaza find the ability to change this regime because we want to have peace with all the Palestinians. Right now, what we should do is enable humanitarian aid to flow into Gaza but not in such a way as it enables Hamas to buy more rockets.

What kind of a signal does it send that [Sen. John] Kerry goes to Gaza, gets a letter from Hamas to President Obama and then flies off to Damascus?

Syria so far has been talking peace but has enabled Hezbollah to arm itself in contravention of U.N. Security Council resolutions with tens of thousands of rockets. Since the second Lebanon war it [has] hosted Khaled Meshal and other terrorist leaders and closely cooperated with the ayatollah regime in Iran against the interest of regional peace. . . .
I would talk to Syria about abandoning these courses of action and building confidence that they really want to move toward peace. So far they're not giving that impression. . . .
I find myself in the unusual position of being the only optimist. This has happened to me before. At the depths of the economic crisis in 2003, I had firm confidence that my policies would deliver Israel from the precipice of an economic catastrophe. And we did. Israel is now better placed than most Western countries in facing this economic storm.

That's thanks to what, your policies as finance minister?

I think it's a result of the policies we had then, which were not widely shared at the time. The banks are more solvent, and Israel's national macroeconomic position is in much better shape. In exactly the same way, I find myself advocating policies that are not yet understood. One that I'm serious about is achieving peace and security.

You're not the right-wing hawk they describe in the papers?

I'm the person who did the Wye agreement and the Hebron agreement in the search for peace. I think a lot of people at the time thought the problem was the Israeli government, specifically my own, and that Arafat was the solution and not the problem. That view has undergone some changes since then.

What about the Americans, [whose new government] may not be as friendly to your country as the Bush administration?

I've had two excellent meetings with President Obama. I've found him open to new ideas and seeking new ideas and a new path to achieve a successful outcome to the Israeli-Palestinian negotiations and [to the situation] in the Middle East as a whole. . . . [H]e said to me that Iran's quest for nuclear weapons is unacceptable to the United States. He was very much interested in the ideas that I put forward to him on advancing a new path for peace. . . .
The arming of Iran with nuclear weapons would cause a great threat not only to Israel's security but the stability of just about every Arab government in the Middle East. Many Arab governments would enter into a nuclear arms race, and this is something that is inimical to the interests of all those who seek peace and security. If [we] want to achieve progress with the Palestinians, this is indissolvably linked with the preventing of Iran from acquiring nuclear weapons. I will continue the talks for peace with the Palestinians immediately, and I do not condition them in any way on the Iranian outcome, but . . . the international community should do everything in its powers to prevent Iran from acquiring weapons of mass death.

Do you think that short of military action it's possible to halt Iran's nuclear program?

Iran is considerably weaker than it was six months ago because of the economic crisis and the precipitous drop in the price of oil. . . . This regime is vulnerable to pressure that ought to be intensified. But none of these sanctions and other measures . . . would have much of an effect if the Iranians believe that a military option is off the table.

President Peres told me that you believe that your biggest mistake was not having made a national unity government with him back in 1996.

This is absolutely true. In retrospect, I should have sought national unity, and I'm seeking to correct that today. I just hope that my colleagues in the other parties understand the requirements that Israel faces today.

http://www.washingtonpost.com/wp-dyn/content/article/2009/02/27/AR2009022702278_pf.html

בשעה 12:00 בצהריים התכנסה סיעת הליכוד במרכז  המבקרים "קסם הגולן" שברמה. בלי שהות מיותרת נכנסו נתניהו וחברי סיעת הליכוד למיצג האור קולי המרשים, שסקר מגובה כנף הציפור את הנופים עוצרי הנשימה של רמת הגולן. משם המשיכו למסע על גבי קו הזמן שניתן על רקע תבליט של הרמה.
יש לציין שחברי הכנסת ישראל כץ וגדעון סער לא נזקקו ל"שכנוע" וחתמו עוד לפני הכניסה למיצג ולתבליט על חברות ב"מועדון ידידי הגולן".
משם המשיכה הסיעה לקיבוץ חרוב. שם על גב המצוק הצופה אל הכנרת וישובי הגולן, הצהיר נתניהו כי ממשלת הליכוד לא תיסוג מהגולן: "אנחנו לא יודעים מה יגידו מאחורי דלתיים סגורות היום באנקרה", פתח נתניהו שהתייחס לנסיעתו של אולמרט היום לטורקיה בכדי לדון עם מקבילו הטורקי ארודן במשא ומתן עם סוריה. "אנחנו פה בשביל להגיד לכל העולם ולעם ישראל שהגולן ישאר בידינו".
"אזרחי ישראל צריכים ממשלה שתשמור על בטחונם 365 יום בשנה, ולא משחררים הצהרות יומיים לפני הבחירות", אמר נתניהו. יעלון הוסיף כי לא צריך להיות מומחה צבאי בכדי להבין שגבולות 67′ אינם ברי הגנה. "מדיניות הנסיגה של קדימה תמוהה, ואנו עומדים כאן ביום שבו באופן תמוהה מתחילים לנהל משא ומתן על הנכסים של מדינת ישראל לעין מבלי סיבה מדינית או בטחונית נראית לעין".
משם המשיכו יעלון, נתניהו ויוסי פלד שכיהן בעברו כאלוף פיקוד הצפון לשפת המצוק. "אנחנו עומדים כאן על מצוק הגולן ומאחורינו הכנרת. זה ממש לא חשוב מה אומר היום אולמרט. ממשלה ברשותי לא תרד מהגולן", סיכם נתניהו.