הבלוג של הליכוד

אני שמח לברך היום בכנסת ישראל, בירושלים המאוחדת בירת ישראל, את נשיא צרפת ניקולא סרקוזי ואת רעייתו הגב' קרלה סרקוזי.
אדוני הנשיא, אני יכול לקבוע ללא היסוס: אתה ידיד אמת של ישראל!

כשאתה אומר שאתה מחוייב לביטחוננו - אתה מתכוון לזה. במהלך השנים הורגלנו למנהיגים במערב שבהבל פיהם תומכים בזכותה של ישראל להגנה עצמית, אך ברגעי אמת מגנים אותנו כל פעם שאנו נאלצים לממש זכות זו.

אתה ידיד אמת של ישראל כי הראית שיש לך מצפן מוסרי. לפני חודשים אחדים הצהרת שלא תיפגש עם מי שמסרב להכיר בקיומה של ישראל -הצהרה שמעטים ממנהיגי העולם מוכנים להתחייב לה, ועוד פחות מזה לקיימה.

כשאחמדיניג'אד מכריז באו"ם ובבירות העולם על כוונתו להשמידנו, כמעט שלא קם אף אחד שיתייצב מולו ויאמר לו את המילים הישירות ברוחו של אמיל זולא – .J’accuse אני מאשים! אבל אתה קמת ודחית אותו בתקיפות, ועל כך אנו מצדיעים לך היום!

אדוני הנשיא, אתה ידיד אמת של העם היהודי משום שאתה מוכן להתעמת חזיתית עם האנטישמיות ששוב מרימה ראש בארצך. כפי שאמרת: "המאבק נגד האנטישמיות אינו עניינה של הקהילה היהודית בצרפת, אלא עניינה של הרפובליקה הצרפתית כולה".

אתה ידיד אמת של ישראל, אדוני, כפי שאתה ידיד אמת של אמריקה. כשאתה מחזק את הקשר בין ארצך לארצות הברית, אתה מחזק את כל הדמוקרטיות. כמו במאבק נגד הנאציזם והקומוניזם, המאבק נגד האסלאם הקיצוני מחייב ברית איתנה של כל מדינות העולם החופשי. כשארה"ב וצרפת מפולגות, ברית זו נחלשת. כשהן עומדות זו בצד זו, כל הדמוקרטיות מתחזקות, כולל ישראל.

האיום הגדול ביותר על העולם החופשי נובע מניסיונה של איראן להתחמש בנשק גרעיני. אנו מעודדים ממדיניותך להתייצב יחד עם ארה"ב כדי למנוע התפתחות זו.

בסופו של דבר, העימות עם איראן ימנע רק אם איראן תבין שהקהילה הבינלאומית נחושה לעשות כל דבר כדי למנוע את התחמשותה של איראן בנשק גרעיני.

אדוני הנשיא, שינית את יחסה של צרפת לישראל, ואת יחסה של ישראל לצרפת – וזאת מבלי לגרוע מיחסי צרפת והעולם הערבי.

בזה חידשת מסורת של יחסים מיוחדים בין צרפת וישראל. בשני העשורים הראשונים לעצמאותנו, זכינו לתמיכתה החיונית של צרפת בביצור כוחנו הלאומי.

שותפות זו צמחה מן המורשת התרבותית וההיסטורית המיוחדת של צרפת. תנועת ההשכלה בצרפת הייתה המנוע העיקרי של תנועת השחרור של יהודי אירופה. בצרפת הביא הדבר להופעת שורה ארוכה של יוצרים, הוגים ואישים יהודיים כמו קמיל פיזרו וז'אק אופנבאך, אנרי ברגסון וריימונד ארון, ליאון בלום ופייר מנדס פרנס – ואינספור יהודים אחרים שתרמו לצרפת מכישרונם וגאוניותם בכל התחומים, כיאה לארץ שהעמידה מתוכה גאון כמו רש"י.

היום מהווים יהודי צרפת את הקהילה היהודית הגדולה באירופה. זוהי קהילה תוססת, חזקה וגאה – גאה בזהותה היהודית, גאה בהישגיה הרבים ובתרומתה לצרפת, וגאה באהבתה למדינת ישראל.

ידידי הנשיא, זכורים לי רגעים מרגשים בהם עמדנו יחד על אותה במה מול אלפי יהודים בצרפת. ראיתי את חיבתך אליהם, וראיתי את חיבתם אליך. אין פלא שרבים מהם תומכים במאמציך לחדש את פניה של צרפת.

ידידי, אני מאחל לך הצלחה ביוזמתך לעשות רפורמות כלכליות ואחרות בארצך. מניסיון אישי, אני יכול לומר לך – זה לא יהיה קל. אך מנהיגות נבחנת ביכולתה לשחות נגד הזרם ולקבל החלטות קשות אך הנחוצה לטובת המדינה, המעז מנצח.

כולנו מאחלים גם להצלחתך ביוזמתך החשובה ליצור מסגרת של שיתוף פעולה בין מדינות הים התיכון, שלישראל מקום טבעי בה.

אין זה אומר שלא יהיו בינינו חילוקי דעות. כפי שאתה נוהג לומר: "חילוקי דעות יכולים להתקיים בין ידידים. אבל ברגעי מבחן, ידידים מתייצבים בשורה אחת זה בצד זה".

ואכן, ישראלים רבים רואים את הדברים בפרספקטיבה שונה ממה שמצטייר לעיתים בקהילה הבינלאומית. עם ישראל רוצה בשלום בכל מאודו. גם הוכחנו שאנו מוכנים לשלם מחירים עבור השלום. אבל למדנו מניסיון השנים האחרונות להבחין בין שלום אמיתי לשלום מדומה, שטומן בחובו סכנות חמורות.

הנסיגות החד-צדדיות מלבנון וחבל עזה לא קירבו את השלום אלא יצרו בסיסים איראנים בגבולנו, מהם נורו עד היום על יישובינו אלפי טילים.

הביטחונות שקיבלנו מן הקהילה הבינלאומית, כולל החלטת מועצת הביטחון 1701, כשלו לחלוטין במניעת התחמשותם מחדש של החיזבאלה והחמאס.

ואילו אצל הפלשתינאים המתונים יותר אנו מגלים לצערנו אוזלת יד וחוסר נכונות לעשות את הצעדים המינמליים הדרושים לכינון שלום אמת.
הם אינם מוכנים להלחם בטרור, להכיר בישראל כמדינה יהודית ולוותר על הדרישה להציף את ישראל במיליוני פלשתינאים.

כדי שנוכל להתקדם לשלום אמת, כל זה חייב להשתנות. אם למדנו משהו מן ההיסטוריה הרי זה שהשלום מבוסס על עוצמה ולא על חולשה.
עלינו לשמור את הביטחון בידינו ולהיאבק בטרור ללא הפסקה וללא הפוגה. הבטחון הוא התנאי הראשון והבסיסי ביותר לקיום הסדרי שלום.

בצד זה עלינו לקדם שלום כלכלי עם שכנינו – לא כתחליף להסדר מדיני אלא כפרוזדור אליו. צמיחה כלכלית תחזק את המתונים ותחליש את הקיצוניים ע"י יצירת מקומות עבודה, שיפור רמת חייהם וקידום יוזמות כלכליות, תוך בניית עתיד של שגשוג ותקווה. אדוני הנשיא, אנו מקווים שתקדם יוזמות אלה במרץ האופייני לך בתקופת נשיאותך הקרובה של האיחוד האירופי.

ידידים יקרים, הגיע הזמן להגיד לעולם את האמת ההיסטורית בקול ברור וחזק: המכשול האמיתי לשלום היה והינו הסירוב להכיר במדינת ישראל בגבולות כלשהם.

ישראל הותקפה פעם אחר פעם בקווי 67 מיהודה, שומרון, עזה ורמת הגולן, כשלא הייתה אפילו התיישבות אחת בשטחים אלה. וכשנסוגונו עד הסנטימטר האחרון מלבנון ומרצועת עזה, ממשיכים אויבינו לתקוף אותנו מן השטחים הללו.

הם מסבירים שמטרתם היא לשחרר את "כל חלקי פלשתין הכבושה": את "חיפה הכבושה", "אשקלון הכבושה", "יפו הכבושה" וכו' - כלומר לחסל את מדינת ישראל בקווי 67 המצומקים.

הם אינם רוצים מדינה פלשתינאית בצד ישראל. הם רוצים מדינה פלשתינית במקום ישראל.

על כן עלינו לדרוש הכרה אמיתית בזכותנו לחיות כעם חופשי ובטוח בארצנו. ועלינו לעמוד על גבולות בני הגנה כדי שנוכל לחיות כאן.

לא נחזור לקווי 67 ולא נרד מרמת הגולן!

אין לנו כוונה לחזור ולשלוט בריכוזי האוכלוסייה הפלשתינית, אבל גם לא נחזור לגבולות שלא יאפשרו הגנה על מדינתנו , תוך ויתור חסר אחריות על מחוזות שהם נחלת אבותינו.

נפוליאון היה בין אלה שעמדו על הקשר העמוק בין עם ישראל לארצו.
במסעו בארץ ישראל ב-1799 קרא ליהודים, אותם כינה "היורשים החוקיים" של הארץ, להצטרף לצבאו ו"להחזיר מה שנלקח מכם". במנשר ששלח להם שכתובתו ירושלים הוא מצטט מדברי הנביא ישעיהו: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון".

ובכן, מאז ברוך השם התקיימו דברי הנביא, וחזרנו בהמונינו לציון!

ידידי הנשיא, הפלשתינאים מאמינים שעם ישראל שהתפלל במשך אלפיים שנה לחזור לירושלים יוותר על חלקים מירושלים, לרבות הר הבית.

הם טועים.
זה לא יקרה!

לעולם לא נחלק את ירושלים!

כפי שאיש לא יעלה על דעתו לחלק את פריז מסיבות אתניות או דמוגרפיות, לא ניתן לאיש לחלק את ירושלים.

בירת הנצח של עם ישראל אינה עומדת לחלוקה או למכירה!
ירושלים המאוחדת תחת ריבונות ישראלית היא הערובה היחידה להמשך שמירת חופש הפולחן לבני כל הדתות בעיר - מוסלמים, נוצרים ויהודים.

ידידי הנשיא, אני רוצה לומר לך בנימה אישית: זו לא הפעם הראשונה ששנינו נפגשים כאן בירושלים, ומן הסתם גם לא הפעם האחרונה.

אבל אני שמח במיוחד לקבל אותך כאן כנשיא הרפובליקה הצרפתית.

ועוד יותר אני שמח שכל אדם בישראל יודע היום מה שצפיתי לפני שנים: שכמדינאי תחזיר את צרפת למרכז הבמה העולמית, ושאתה ידיד אמת של מדינת ישראל ושל עם ישראל.

ברוך בואך לירושלים!

לקראת חגיגות 60 השנים למדינת ישראל, סקר Bizportal- מותגים בדק מי האישיות הכלכלית שהשפיעה במידה הרבה ביותר על כלכלת ישראל לדורותיה. הסקר בוצע ע"י חברת הסקרת 'מותגים' בחודש מארס האחרון ונערך בקרב מדגם ארצי ומייצג של 500 מרואיינים בוגרים. טווח טעות הדגימה עומד על כ-4.5%.

מתוך רשימה של 12 שרי אוצר ונגידים, את מירב הקולות (35.5%) ובפער גדול מהאחרים קיבל בנימין נתניהו, שר האוצר שכיהן בין השנים 2003 ל-2005 וכן בין בשנת 1998 ו-1999. הכי פחות משפיע: אברהם הירשזון עם פחות מ-1% מקולות המצביעים. בין אפשרויות הבחירה: 12 נגידים ושרי אוצר

סקר Bizportal- מותגים מצא גם כי את המקום השני ברשימה מחזיק נגיד בנק ישראל הנוכחי, סטנלי פישר (8.9%). ואחריו על פי הסדר: נשיא מדינת ישראל הנוכחי ושר האוצר בין 1988 ל-1990, שמעון פרס (7.1%), שר האוצר שכיהן בין השנים 1999 ל-2001 אברהם (בייגה) שוחט,(6.2%), לוי אשכול (5.8%), שר האוצר בין השנים 1952-1963, יעקב פרנקל (4.6%), מי שכיהן כנגיד בנק ישראל בין השנים 1991 ל-2000, יורם ארידור (3.4%) שכיהן כשר אוצר בין 1981 ל-1983ראש הממשלה אהוד אולמרט (1.85), אשר כיהן כשר האוצר בשנים 2005 ו-2006, יצחק שמיר (1.5%), אשר כיהן כשר אוצר למשך 3 חודשים בלבד בשנת 1990, דוד קליין (1.5%), שכיהן כנגיד בנק ישראל בין השנים 1987 ועד 2000, מיכאל ברונו (1.1%) שכיהן כנגיד בנק ישראל משנת 1986 ועד 1991 ולבסוף, אברהם הירשזון (0.9%) שכיהן כשר אוצר בין השנים 2006 ל-2007.
כ-22% מהנשאלים השיבו כי אינם יודעים מי האישיות הכלכלית המשפיעה ביותר. העורך הראשי של האתר הכלכלי Bizportal, יוסי פינק:
"נתניהו זכור לקהל הרחב כמי שביצע את הרפורמות הגדולות במשק הישראלי במהלך שנות כהונתו כשר אוצר, רפורמות שנושאות פרי בשנים האחרונות ולבטח בימים אלו, כאשר הכלכלה הישראלית עומדת איתן אל מול המשבר הנוכחי המכה בשווקי העולם".

עוד מסר פינק: "סטנלי פישר, אשר תופס את המקום השני ברשימה, היה עד לא מכבר דמות אנונימית בעבור הציבור הרחב בישראל אך כניסתו לתפקיד נגיד הבנק המרכזי בישראל ובעיקר הצעדים בהם הוא נוקט לאחרונה במטרה לרסן את ההיחלשות המתמשכת בשער הדולר, ללא ספק הכניסו אותו למרכז התודעה הישראלית והדבר בא לידי ביטוי בסקר".

מקור: אתר ביזפורטל

ערב חג החירות אנו מייחלים לשובם של שבויינו, אלדד, גלעד ואודי.
ערב חג הפסח אנו אומרים לאזרחי ישראל: מדינת ישראל יכולה להצליח!

היא יכולה להחזיר את הביטחון, לחדש את תנופת הצמיחה הכלכלית, להעלות את רמת החינוך, ולהחזיר את הגאווה לאזרחי ישראל.

אני יודע שאזרחים רבים מרגישים שמהמדינה אינה מנוהלת בכיוון זה, ושבמקום להשיג יעדים אלה אנו מתרחקים מהם:

הביטחון מקרטע, המדיניות מנותקת מהמציאות, הכלכלה בנסיגה, החינוך בקריסה.

זה הכל נכון. אבל זוהי תוצאה של חולשת המנהיגות ולא של חולשת העם. ליתר דיוק, זוהי תוצאה של היעדר מנהיגות ודרך!

של ממשלה מדשדשת, שבורחת מאחריות, ושכל עניינה הוא עיסוק ציני למען בהישרדותה הפוליטית.

אנו מאמינים שאפשר להוביל את המדינה בדרך אחרת, דרך טובה יותר, דרך של הצלחה!

דרך זו מחייבת אותנו להישיר מבט אל המציאות ולומר לעם את האמת!

קודם כל בתחום המדיני: כי השגיאות המדיניות של מנהיגים הן שמייצרות ומעצימות את הבעיות הביטחוניות. טעות של מדינאי, אלף גנרלים לא יכולים לתקן!

כך שגה אהוד ברק ביציאה החפוזה מלבנון בשנת 2000, שהביאה לעלייה עצומה בכוחו של החיזבאללה.

כך שגה אהוד אולמרט בהתנתקות שהביאה לעלייה עצומה בכוחו של החמאס, ולעלייתו לשלטון בעזה.

שתי השגיאות הללו, של אהוד ברק ואהוד אולמרט, הקימו על סף דלתנו שני בסיסים של האסלאם הקיצוני בחסות איראן- בסיס צפוני בלבנון, בסיס דרומי בעזה.

מבסיסים אלה הומטרו על תושבי ישראל עד היום כ-8000 רקטות וטילים. בצפון ובדרום מתחמשים אויבנו בקצב מזורז בנשק איראני קטלני.

עכשיו מנסים אולמרט וברק לגייס את צה"ל כדי לתקן את המפולת הביטחונית שיצרו במו ידיהם. אבל עיוורונם המדיני הוא שיצר את הבעיות הביטחוניות מלכתחילה!

ולשגיאות הללו הם מעיזים לקרוא "מדיניות" - ועוד מדיניות של שלום!
אבל רוב העם כבר יודע את האמת: מדיניות הנסיגות של אולמרט וברק רק מקרבת את הטרור ומרחיקה את השלום.

כנראה שאצל אולמרט וברק טעות לעולם חוזרת. כי הם מתחרים ביניהם היום על נסיגות נוספות שרק יקימו בסיס איראני שלישי, והפעם במרכז הארץ.

אולמרט מתכנן לחזור על הטעות שעשה ברק בקמפ דיויד כשויתר על הכול, וקיבל בתמורה טרור.

רבותי, כולנו רוצים בשלום. הליכוד היא מפלגת שלום. אבל השגיאה הראשונה במדיניות היא להתנתק מהמציאות ולהיכנע למשאלות לב.

יריבינו הפוליטיים בוחרים לדמיין מציאות שאינה קיימת, להמציא פרטנר שאינו קיים ולחתום על הסכם שלא יקוים!

כי בצד השני לא כולם רוצים שלום. ולייתר דיוק, הפלשתינים שאולי רוצים בשלום אינם יכולים להביאו, ואלה ביניהם שיכולים להביאו אינם רוצים בו.

אני שואל את אולמרט וברק: למי תמסרו את שטחי המולדת שעליהם אתם מוכנים לוותר בנדיבות כה מפליגה? יש לכם פרטנר לשלום אמיתי בצד השני?

קראתי השבוע שאולמרט אומר שאבו מאזן לא יכול אפילו להחליט בעצמו לבנות קומה אחת נוספת בביתו.

אם אתה חושב כך, מר אולמרט, איך אתה רוצה לתת לאבו מאזן לבנות מדינה, כשהוא אינו מסוגל לבנות אפילו חדר בביתו?

הרי ברור לכולנו שאם צה"ל יוצא, החמאס נכנס - ואיראן משתלטת.

זה בדיוק מה שיקרה אם אולמרט ימשיך בעיוורונו לקדם הסכם נסיגות, מה שקרוי כביכול "הסכם המדף" עם אבו מאזן.

מצאו להם מונח: "הסכם מדף"! כאילו שניתן לקנות שלום בסופרמרקט של אבו מאזן. אלא שבסופרמארקט הזה ישראל משלמת על הכל מראש, ולא מקבלת דבר בתמורה.

זו אינה מדינאות, זו חובבנות מדינית שמביאה להפקרות ביטחונית המסכנת את המדינה כולה, לרבות גוש דן וירושלים.

מר אולמרט אמר לנו: אתם לא תלמדו אותנו איך לשמור על ירושלים. ואילו אנו אומרים: אתכם כבר אי-אפשר ללמד, כי אתם מוותרים סדרתיים על ירושלים.

ברק וויתר על ירושלים בגלוי בועידת קמפ דיויד. מאוחר יותר הוא התוודה: "אולמרט היה אצלי לפני קמפ דיויד, פתח מפות ותצלומי אויר והציע לי עמדות שפירושן המעשי חלוקת ירושלים".

זה היה זמן קצר אחרי שאולמרט הבטיח לנו ש"ברק לא יחלק את ירושלים!"

כשאולמרט הגיע לראשות הממשלה, אחת הפעולות הראשונות שלו הייתה לאפשר את השתתפות החמאס בבחירות בירושלים.
ואותו קו ותרני נמשך היום בדיונים הקדחתניים על חלוקת העיר ובינאום הר הבית.

פירוש הויתורים הללו הוא סיום הריבונות הישראלית על ירושלים המאוחדת - ומסירת חלקים מבירת ישראל, כולל הר הבית, לידי אויבנו.

כדי לתעתע בעם, מתכנן אולמרט במקרה הצורך לפרוס את הנסיגה לכמה שנים, ובכך להמתיק את גלולת הנסיגות.
בכל תולדותיו, עם ישראל לחם וחלם להחזיק בירושלים. היו מקרים שירושלים נגזלה מאיתנו בכוח הכיבוש. היו מקרים שהיא הוחרבה. היו מקרים שהוגלינו ממנה.

אבל מעולם – מעולם! - לא היה מקרה אחד שבו התנדבנו אנו למסור את ירושלים, או חלקים ממנה, לידי זרים. עד שבאו ממשלות אולמרט וברק!

זהו גודל פשיטת הרגל של הממשלה הזו. ומה הפלא? זוהי ממשלה שמקפיאה את ההתיישבות היהודית ומעודדת התיישבות פלשתינית!

ערב חג הפסח אני שואל את חברינו בש"ס: עד מתי תשבו בממשלה הזו? עד שיחתם חוזה שיחזיר אותנו לקוי 67′? עד שדגל פלשתיני יונף בהר הבית? כך רוצה ש"ס להירשם בתולדות ישראל? צאו משם!

הברירה אינה בין לא לעשות כלום, לבין לתת הכל.

רבותי, יש לנו דרך אחרת - טובה יותר, בטוחה יותר, מציאותית יותר.

אנחנו נקדם שלום כלכלי עם שכנינו.

נקדם פרויקטים כלכליים בתחומי התעשייה ,התיירות והחקלאות עם אותם פלשתינים שרוצים בשלום.

אנו רוצים לחזק את המתונים ולהחליש את הקיצונים –לסייע בשיפור רמת חייהם, בעידוד תעסוקה ושכר טוב יותר, במתן אפשרות לחיים בכבוד - להם ולנו.

כדי ששני העמים ירצו בשלום, עלינו לעשות שלום בין העמים ולא רק בין המנהיגים.

שלום כלכלי יקדם את השלום המדיני יותר מאלף ועידות בינלאומיות ואלף "הסכמי מדף". לא השלום יביא את השגשוג. השגשוג יבנה את התנאים לשלום.

וכמובן יש לכך תנאי אחד חיוני: הביטחון חייב להישאר בידינו.
זה לא שצה"ל יצא ואבו מאזן יגן עלינו. להיפך: צהל יישאר והוא שיגן עלינו, ואגב כך גם על אבו מאזן.

שלום כלכלי, הביטחון בידינו, ושיתוף פעולה אזורי עם שכנינו בירדן- זוהי התוכנית המדינית שלנו.

גם בתחומים אחרים נפעל בדרך ריאלית ואחראית. בתחום הכלכלי נחדש את תנופת הצמיחה.

ממשלה זו ירשה מאתנו משק צומח שבו היא מתהדרת, אף שלא עשתה דבר כדי להמשיך את הצמיחה. תראו לי רפורמה אחת שהם עשו!
אבל גם את הצמיחה שהשארנו לה מצליחה ממשלת אולמרט למסמס בניהול חובבני.

בניגוד לה, ממשלת הליכוד לא תיתן לצמיחה לרדת מ- 5% ל-2%. נחדש את הרפורמות, נתיר חסמים ביורוקראטיים ונפחית מיסים.

בתחום החברתי נעזור לחלשים באמת.

כשכיהנתי כשר אוצר, עמדה ישראל בפני קריסה כלכלית וחברתית.

קיבלתי החלטות קשות ונכונות. תקפו אותי אישית. אני רוצה לומר לכם, זה לא היה קל, אך זהו תפקידו של מנהיג.

ידעתי שאפגע באופן אישי בבחירות, אך טובת המדינה, המשק וכלל האזרחים עמדה לנגד עיניי.

אני מאמין בכלכלה חופשית עם רגישות חברתית. בניגוד להתקפות המושמעות חדשות לבקרים, מעולם לא קיצצתי לקשישים, לנכים, לבעלי מוגבלויות, ולחולים.

להיפך. בשנת 2005 הגדלתי את סל התרופות בכ-400 מליון שקל, יצרנו את תוכנית ארוחה חמה ל- 150,000 ילדים נזקקים בבתי הספר, והיגדלנו את הסבסוד למעונות יום.
את זה עשה שלטון הליכוד - לא קדימה ולא מפלגת העבודה. חברים…. סיסמאות לחוד ומציאות לחוד!

גם היום אנו בעד לעזור לנזקקים באמת! וגם היום, אני נגד עזרה למתחזים ולאלה שיכולים לעבוד, אך רוצים לחיות על חשבונכם.

היום מדינת ישראל צריכה ויכולה להשתמש בפירות הצמיחה הכלכלית שהמדיניות שלנו הביאה כדי לשקם את החברה בישראל.

הממשלה צריכה להגדיל את קצבת הזקנה במאות שקלים לחודש מהכספים שמילאנו בקופה. אם הם חברתיים, למה הם לא הגדילו יותר את הקצבאות לקשישים ?

אנו נעודד נשים לצאת לעבוד ע"י הכרה לצורכי מס בהוצאות הטיפול בילדים, וע"י הגדלת הסבסוד למעונות יום למי שאינו מגיע לרף המס. היום אפשר להכיר בהוצאות המס כי המדיניות שלנו הביאה לעודף מסים היסטורי בקופת המדינה.

לפני שנה הביא הליכוד, בהובלת יושב ראש הסיעה, הצעת חוק לעשות זאת, ומי שסיכל אותה היו קדימה והעבודה. ממשלה שלנו תעביר אותה.

הדרך הטובה ביותר לצמצום הפערים בחברה היא בביצוע מהפכה אמיתית בחינוך. אנו נבצע מהפיכה זו שתיתן לכל ילד וילדה בישראל הזדמנות שווה בחיים.
המהפכה שנביא תחזיר את ילדי ישראל לעשירייה הפותחת במבחנים הבינלאומיים.

היא תתמקד בשילוב של ציונות ומצוינות, והיא תתבסס על חמישה עקרונות:

נביא את הטובים להוראה, ניתן למנהלים לנהל, נעזור בזמן אמיתי לחלשים, נתמקד במקצועות הליבה ונחזיר את הערכים לחינוך!

רבותי, אלה העקרונות של הליכוד: הביטחון בידינו, שלום כלכלי עם שכנינו, מהפיכה אמיתית בחינוך, רגישות חברתית עם כלכלה חופשית, וחידוש תנופת הצמיחה במשק — אלה הדברים שנעשה כשנחזור ב"ה, כפי שכולנו מאמינים, להנהיג את המדינה!

לצד כל זה נגן על שלטון החוק. "יש שופטים בירושלים", אמר מורנו מנחם בגין- ואנו מכבדים מורשת זו.

רפורמות במערכת המשפט - כן! אבל בהדברות, בהסכמה ובזהירות.

אמרתי שישראל יכולה להצליח. העם הזה הוא עם מוכשר. הוא עם של יזמות, עם של יצירה, עם שחולל ניסים, ועם שעוד יחולל נפלאות.

העם הזה מייחל לגדולות, והוא גם מייחל לחיים נורמאלים, בהם נוכל לגדל את ילדינו בביטחון, ברווחה ובשגשוג.

מסיבות אלה אני מאמין שבבחירות הבאות עם ישראל ירים ראש ויחזור להאמין בעצמו. כולנו יחד נוביל אותו לשם, בממשלה בראשות הליכוד.

חג חירות שמח לכם, למשפחותיכם, ולכל עם ישראל!

מאת: אוריאל לין, 30.1.2008

לפני ימים אחדים פורסם על ירידה תלולה באבטלה בישראל לרמה כמעט היסטורית של 6.6%. נתון זה עורר תחושה כללית של הישג המהול במידה של הפתעה. כמובן שגם היו כאלה שהזדרזו לומר שהירידה בשיעור האבטלה אינה בעלת משמעות כה גדולה, שכן לא כל העובדים שהצטרפו למעגל העבודה עובדים במשרה מלאה, וכי חלק לא מועט מהם מועסק במשרות חלקיות. ואולם, אין מדובר במקרה, אלא בתוצאה ישירה של מדיניות כלכלית לאומית.

אפילו אם חלק מהמצטרפים למעגל העבודה הם במשרה חלקית, אין ספק כי מדובר בהישג לאומי, כלכלי וחברתי מהמדרגה הראשונה. במבט לאחור, יש לזקוף הישג זה במידה רבה למדיניות הכלכלית של יוני 2003, שעוצבה על ידי שר האוצר דאז, בנימין נתניהו. לא מעט ויכוחים ניטשו באשר לנכונותה וצדקתה של המדיניות הכלכלית אותה הנהיג נתניהו, ואולם, זו היתה בחירה ברורה של דרך שבמרכזה עמדו שתי מטרות יסוד: להחזיר את המשק למסלול הצמיחה הכלכלית ולהניע גושים גדולים באוכלוסייה להשתלב במעגל העבודה.

מדיניותו של נתניהו התבססה על צמצום המגזר הציבורי והורדת רמת ההוצאה הממשלתית בהיקפים משמעותיים וכן אימוץ הגישה הדוגלת בעידוד העבודה אל מול משטר הקצבאות. הושקה גם תוכנית ויסקונסין, שהיוותה התמודדות ראשונית ומעמיקה בהסבת עובדים אל מעגל העבודה; והיקף מספרם של העובדים הזרים צומצם הדרגתית. מדיניות זו חייבה קיצוץ גם במערכת הקצבאות האדירה, שהזינה גם את אלה שיש ביכולתם לעבוד. כצעד משלים לקיצוץ בקצבאות, הופחת גם נטל המס הישיר, בעיקר לשכבות השכר הנמוכות. בצד זאת אף הופחת נטל המס לעסקים.

מידת הנחישות של נתניהו, שהתפרסה אף אל רפורמות כמו ביטול קרנות הפנסיה הוותיקות של ההסתדרות שעמדו בפני קריסה, ביטול ריכוזיות הבנקים בשוק ההון, הפרטת חברות ממשלתיות והשינוי המבני בנמלי ישראל, שיכנעו את המגזר העסקי והציבור באמינות המדיניות הכלכלית של הממשלה.

משק שחוזר לצמיחה הוא משק שיוצר מקומות עבודה. המדיניות שהונהגה ב-2003 הביאה ליצירת מקומות עבודה בהיקף ששינה את מפת התעסוקה בישראל. רמת האבטלה בסוף 2003 היתה 10.9%. עם המעבר לצמיחה הופחת שיעור האבטלה ל-9.6% בסוף 2004; 9.1% בסוף 2005; 7.7% בסוף 2006 ו-6.6% בשלהי 2007. על פני התקופה כולה המשק ייצר לא פחות מ-300 אלף מקומות עבודה חדשים. המדיניות הכלכלית שהתווה נתניהו לא היתה מניבה פירות אם שרי האוצר שכיהנו אחריו והפקידות הבכירה באוצר לא היו שומרים על עיקריה.

שום מדיניות של הרחבת קצבאות לאלה שביכולתם לעבוד אינה יכולה לתרום חברתית כמדיניות היוצרת מקומות עבודה. אי אפשר לסכם כי אכן הגענו ליעדנו המבוקש, שכן השתתפות האוכלוסייה בכוח העבודה עדיין נמוכה בישראל בהשוואה לאירופה. ואולם, ההכרעה בשאלה אם אנו רוצים להיות מדינת סעד או מדינת עבודה, כבר נעשתה. אכן אין מדובר בהכרעה בין שני ערכים מוחלטים, אלא באיזון בין השניים - ובקביעת איזון זה המשק הישראלי בחר באופן מוחלט במדיניות כלכלית המעודדת צמיחה והיוצרת מקומות עבודה.

הכותב הוא נשיא איגוד לשכות המסחר

מקור: אתר דה-מרקר.

שכיר וטוב לו

כאשר נתניהו ביצע את המהפכה ב-2003, הוא זכה לביקורת חריפה. הוא קיצץ בתקציב, קיצץ ב"שמן" (המגזר הציבורי), קיצץ בקצבאות להבטחת הכנסה, ומצד שני עודד יציאה לעבודה באמצעות הורדת מס ההכנסה. כמו כן ביצע סדרה של רפורמות שהכניסו דלק איכותי לקטר הצמיחה.

"החברתיים" אמרו אז שהתוצאה תהיה מיתון עמוק, עלייה באבטלה ואסון חברתי קשה. אבל השנים חלפו, ובמקום מיתון קיבלנו צמיחה. במקום עלייה באבטלה קיבלנו ירידה חדה (מרמה של 10.7% לרמה של 7.5%), ובמקום אסון חברתי הצטרפו מאות אלפי ישראלים לשוק העבודה, רמת חייהם עלתה והפער בין עניים לעשירים הצטמצם ב-2006 - לראשונה זה שנים רבות.

אבל "החברתיים" לא הודו בטעות. הם מצאו להם אגדה חדשה לנפנף בה. הם החלו לטעון שכל תוספת התעסוקה מקורה אך ורק בהיי-טק, כאשר בשאר הענפים מדובר במשרות חלקיות בלבד ובשכר נמוך - ולכן אין הישגים ואין תועלת.

אבל היום מתברר, לפי הנתונים המתפרסמים כאן, שהביקוש לעובדים מקיף את כל ענפי המשק, את ענפי התעשייה השונים, את שירותי האירוח והאוכל, את השירותים העסקיים ועוד ועוד. כי כאשר הגשם יורד, כולם נרטבים - במובן הטוב של המלה.

ויש נתון אחד חשוב עוד יותר: גם שכר העובדים עולה. כי כאשר הביקוש עולה והמעסיקים מתקשים לאייש משרות פנויות, כוח המיקוח של העובדים גדל והם יכולים לדרוש שכר גבוה יותר - וגם לקבל. ואמנם, השכר למשרת שכיר עלה ב-2006 ב-2%, והוא המשיך ועלה ב-3% ב-2007 - וזה עוד לפני החתימה על הסכם השכר החדש במגזר הציבורי.

תמונת הראי של הגידול בביקוש לעובדים היא הצמיחה במשק, שעומדת כבר ארבע שנים על קצב מרשים של 5% לשנה. 300 אלף ישראלים הצטרפו לשוק העבודה בשנים אלה. הם עברו ממצב של ייאוש וחידלון למצב של חיים עם כבוד עצמי.

הביקוש הגבוה הזה לעובדים והצמיחה המהירה מקרבים את המשק אל "עקומת התמורה", כלומר אל מצב של תעסוקה מלאה. עובדה זו היא שגרמה לנגיד בנק ישראל להעלות השבוע את הריבית - כדי לצנן את המשק וכך לשמור על אינפלציה נמוכה.

http://www.themarker.com/tmc/article.jhtml?ElementId=skira20070725_886009&origin=ibo&strToSearch=%E1%E6%EB%E5%FA%2C%F0%FA%F0%E9%E4%E5