הבלוג של הליכוד

בשבוע הבא תתכנס הכנסת לישיבה מיוחדת לדיון בחידוש ירי הקסאמים על שדרות ועוטף עזה. המאבק על שדרות נמשך כבר שמונה שנים ולא צריך להכביר מילים כאן בדבר התוצאות החמורות של נטישת העיר, ובדבר ההשלכות הקשות של תבוסה בשדרות על יכולת עמידתה של מדינת ישראל בפני אויביה. בינתיים הטרור זכה להצלחה חלקית; אלפי תושבים עזבו את העיר ואחרים שנשארו, חשים מופקרים.

לפני שנה, בעיצומה של מתקפת הקסאמים על שדרות, החלטתי לעבור להתגורר בעיר. עוד לפני כן, בכל פעם שצפיתי בכתבות על שדרות אמרתי לעצמי "לו רק יכולתי לעשות משהו", אבל כמו אצל רבים רבים זה פשוט לא הסתדר… הבנתי שרק התייצבות בגופי בקרב תושבי העיר תיצוק תוכן ממשי בביטוי "שדרות של כולנו", ביטוי שתושבי שדרות שבעו מלשמוע מפי נבחרי ציבור ואחרים שהגיעו לעיר לסיורי הזדהות מלאי כוונות טובות אבל לא משכנעות.

בשנות ה-70 העתיק יוסי שריד את מקום מגוריו לקריית שמונה. המהלך הזה נחרט בזיכרוני כמהלך ראוי של פוליטיקאי שאינו מסתפק רק בהטפה לאחרים אלא גם דורש מעצמו. לימים יאמר יוסי שריד כי יותר משתרם במעברו לקריית שמונה ולתושביה הוא זכה לקבל מהם. כיום לאחר שנה בשדרות אני מבין בדיוק למה התכוון.

בתחילת חודש ינואר 2008 עברתי להתגורר בשדרות. שכרתי דירת שלושה חדרים בשכונה הנקראת בפי תושביה על שמה של החברה שבנתה אותה; "קסדור". השכונה נבנתה במהלך שנות ה-90 במסגרת מבצע הבנייה הנרחב לקליטת גלי העלייה מברית המועצות לשעבר ברחבי הארץ. מרבית השכנים שלי הם בני משפחות העולים מקווקז, בוכרה, ומיעוטם תושבים ותיקים.

קבלת הפנים לה זכיתי כבחור חדש שבא לשכונה היתה חמה וכללה הצעות לסיוע בהעברת הציוד, הזמנות לארוחות בערבי שבת, ובהמשך למשלוחי מנות של אושפלוב, בחש, דג חריף או חמין, היו גם הזמנות לבתי הכנסת ולמסיבות משפחתיות. ככלל הזכירה לי האווירה של שכונת "קסדור" בשדרות את ימי ילדותי בשכונה שבה גדלתי. מרגש לקלוט את הטעמים והריחות, לשמוע את בליל הלשונות, לצפות במנהגים הייחודיים, ולעקוב אחר בטויי התרבות השונים במקום. מתוך כל השונות הזו - צף המכנה המשותף היהודי, המסורת, ארץ ישראל וירושלים שיחד עם החרדה האישית והקולקטיבית מאימת הקסאמים - הופכים את הביטוי הערטילאי" שותפות גורל" למשהו כל כך מוחשי שכמעט וניתן לגעת בו.

לא הייתי צריך לחכות הרבה זמן כדי להיכנס לשגרת הקסאמים. בתקופה ההיא כמעט כל יום היו מספר נפילות אחרי הכרזות מקפיאות דם ברמקולים "צבע אדום, צבע אדום".

כשנשמעת הכריזה צבע אדום, גם אם אתה לא ממש מפחד, אתה נכנס לעמדת המתנה; הגוף שלך נדרך באורח בלתי רצוני, אתה סופר עד 15 וממתין בקוצר רוח לנפילה ולקול ההתפוצצות הגואל שמחזיר אותך לשגרה. הרציונליזציה היא כנראה אחד מדרכי ההתגוננות שלי להדחקת החרדה. כך למשל אני מתחזק מסטטיסטיקות של אחוזי הפגיעה הנמוכים מול מבול הקסאמים: כשאני בבית אני מרגיע את עצמי שמרבית הנפגעים נפגעו בשטחים פתוחים, וכשאני בשטח פתוח אני דבק בחישוב הסיכוי שמכל המרחב הגדול הזה ייפול הקסאם בדיוק על מכוניתי…

בבניין שלנו יש מקלט אבל הוא משמש לאחסון חפצים ישנים, ממילא אי אפשר להגיע אליו מהדירה ב-15 שניות, וגם אם כן - כמה פעמים ביום או בלילה אפשר לקפוץ הלוך וחזור בדילוגי קרב מהדירה בקומה השנייה או השלישית למקלט בקומת הקרקע?

תקופת הרגיעה היתה נהדרת לכולנו. החיים ללא הצבע האדום נראו הרבה יותר יפים. מה שנחשב כשגרה במקום אחר - נחשב בשדרות כתקופה שראוי להשתבח בה. והנה עכשיו, עוד בטרם הספקנו לשכוח את חוויות הצבע האדום, התחדשו מטחי הקסאמים, חזרה התחושה שאנחנו בני ערובה. מצד אחד כולם מחזקים את הצבא ורוצים שיפעל נגד הטרוריסטים, ומצד שני הכל יודעים שמיד לאחר כל פעילות בעזה "צבע אדום" הוא רק שאלה של זמן.

כששמעתי אתמול את סגן שר הביטחון מכריז שישראל לא תרשה את הרחבת הירי מעבר לחגורת הישובים, נתיבות, קריית גת, אשדוד, חשתי זעם. בנוסף לאמירה הזו, הממשלה החליטה השבוע שלא להקצות כספים למיגון בעוטף עזה. האמירה וההחלטה מייצרות תחושת ייאוש וניכור בקרב תושבי האזור.

בכל הקשור לאופן טיפולה של הממשלה בנושא ההגנה על שדרות אני משתדל לנהוג באיפוק וממלכתיות, ולא לנצל את העובדה שאני שם כדי להתבטא בצורה קיצונית ומזווית מפלגתית צרה. אבל אני חושב שההיגיון הפשוט וההסכמה הכללית עומדים מאחוריי כאשר אני מבקר את הממשלה שמצד אחד אינה עושה דבר על מנת לחסל את מקורות הירי או את הסיבות לירי (ואני יודע שזו לא משימה פשוטה), ומצד שני, היא אינה מקצה כספים למיגון. גם לטעמי המיגון אינו פתרון, אבל אי אפשר גם לא לעשות דבר וגם לא למגן. כשזה המצב - מה אמורים להרגיש התושבים?

המאבק על שדרות הוא לא רק מאבק בטחוני, שדרות היא גם סמל לחזית החברתית של עם ישראל. שדרות כמו עיירות פיתוח אחרות וכמו שכונות מסויימות בערים הגדולות סובלת ממצוקה כלכלית חברתית. בהגיעי לשדרות הבאתי איתי יוזמה לתכנית חלוץ בתחום צמצום הפערים הדיגיטליים. אספתי תרומות ומענקים מגורמים ציבוריים ובראשם שר האוצר רוני בר-און ומגורמים פרטיים כדי ליזום, להקים ולהפעיל בשיתוף פעולה עם מנכ"ל הפרוייקט שמוליק שם טוב (שגם הוא הגיע לגור בשדרות ממניעים ערכיים) את הפרוייקט שלו קראתי "שדרות שלנו".

פרוייקט "שדרות שלנו" מתבצע ב-16 כיתות בשני בתי ספר ובשבעה מקלטים שאותם הפכנו למרכזי מחשבים שכונתיים. בנוסף אנו מסייעים למאות תלמידים בהדרכה מרחוק ולקשישים במרכז יום לקשיש. "שדרות שלנו" הנו פרוייקט בעל חשיבות עצומה, ואם אכן נצליח בו נוכיח שאפשר אחרת גם בתחום החינוך, ומשדרות תצא בשורת המהפכה הטכנולוגית לצמצום הפערים.

לתרומה למיכאל איתן - להוכיח שאפשר אחרת! לחץ כאן.

אתמול בבוקר הייתי מלך, אבל רק לזמן קצר. לאחר שחגגתי כבוחר מחוזר בשדרות - המשכתי לסיור בנקודות יישוב שנציגי הליכוד ביקשו ממני לבוא לשם ולעודד מוראלית את הפעילים שעובדים עבורם. ביקרתי באשקלון, רעננה, חדרה, אור עקיבא, ראש העין, פתח תקווה, אזור, בת ים, ואת השעה האחרונה עשיתי בתל אביב. בדרכי חזרה הביתה לשדרות עוד הספקתי לעבור ברמלה, שם פגשתי את לוחמי הליכוד לאחר ששבו מהמערכה לאחר סגירת הקלפיות.

לתרומה לחץ כאן.

בדרכי הביתה שמעתי את ציפי לבני וחיים רמון, מדברים על כך שקדימה התייצבה למבחן הציבור בבחירות לרשויות המקומיות ועמדה בו - לא האמנתי למשמע אוזניי. הרי אני הייתי בעצמי בכל כך הרבה מקומות, וראיתי בבירור איך חברי קדימה שהתמודדו בבחירות, החביאו והתביישו בשם 'קדימה' שלא היה בכלל בשטח. התמונות של לבני נשארו במשרדי קדימה, איש לא ראה אותן.

לעומת זאת, מועמדי הליכוד ורשימות הליכוד הבליטו את בנימין נתניהו, ואת רשימת 'מח"ל-הליכוד' בכל מקום אפשרי. "האם יתכן שהתופעה הזאת לא היתה אלא רק במקומות שבהם אני ביקרתי?" שאלתי את עצמי בפליאה, "האם לבני ורמון מחזיקים בידיהם נתונים שאינם ידועים לי?".

עקבתי אחר זרימת התוצאות עד סיום המשדר המיוחד של קול ישראל, והרגשתי מתוסכל. פרשנים ויודעי דבר, כמו עורך המשדר יואב קרקובסקי והפרשן חנן קריסטל העלימו מהציבור את הממצא הדרמטי ביותר של הבחירות המוניציפאליות. הציבור אמר את דברו, התוצאות מדברות בעד עצמן; קדימה קרסה לחלוטין ואיננה קיימת עוד כמפלגה. אין לה מנגנון, אין לה סניפים וגם אין לה תומכים.

From מיכאל איתן מצביע בשדרות

לעומת זאת, כבר מהתוצאות שהיו ידועות באותן שעות, עלה שרשימת 'מח"ל-הליכוד' זכתה ביותר פתקי הצבעה מכל רשימה אחרת ברחבי הארץ. פי כמה וכמה מרשימת קדימה שלא היתה קיימת כמעט. ניסיתי לדלות נתונים מעשרים הרשויות הגדולות במדינת ישראל, והתמונה העולה משם מעידה על גודל הקריסה; בכל עשרים הרשויות, קדימה תהיה מיוצגת בסך הכל על ידי שניים או שלושה נציגים לעומת הליכוד שזכה באותן רשויות בעשרות נציגים. אפילו מפלגת העבודה תקבל נציגים רבים יותר מקדימה.

נכון, ציפי לבני תאמר להגנתה שכל מיני רשימות מקומיות, בלתי מפלגתיות בעליל, קשורות בצורה כזו או אחרת עם קדימה. אבל ציפי יודעת היטב שבכל אותם מקומות - המועמדים, למרות שלקחו כסף מקדימה, לא היו מוכנים לקחת גם את השם. במקרה כזה אפשר לומר בפרפראזה על דברי חז"ל: "טוב שמן טוב משם טוב".

במקומות שבהם ראשי הרשימה העזו לקחת את השם 'קדימה', ולהתמודד תחת השם, התוצאות מראות על תבוסות טוטאליות. קחו למשל את אשדוד, עיר של 200 אלף תושבים, קדימה קיבלה אפס, הרצליה אפס, כבר סבא אפס, פתח תקווה אפס, ברחובות קדימה קיבלה אחד, הליכוד קיבל ארבע. וכן הלאה.

ציפי לבני! זה לא יפה להוליך שולל את דעת הציבור! נכון שכל פוליטיקאי מצוי משתדל להפוך כל תבוסה לניצחון אפילו במחיר אי דיוקים בעובדות, אבל את אמורה להיות, וכולנו קיווינו כך - פוליטיקאית מזן אחר שתדע להתמודד עם האמת גם במצבים שהאמת כואבת ולא נעימה. וכך נכשלת אתמול כשלון גדול.

ח"כ מיכאל איתן, שדרות.

לתרומה לחץ כאן.

הבוקר הרגשתי כמו מלך. כל השנה אני רץ אחרי הבוחרים, והיום הפכתי להיות זה שרצים אחריו. הרגשתי לרגע איך זה להיות בצד השני של המתרס. הרגשתי איך זה להיות מחוזר על ידי פעילים של מועמדים רבים, ואינסוף רשימות שמתמודדים במערכת הבחירות.

לתרומה לחץ כאן.

שדרות שבה אני מתגורר מאז חודש ינואר, היא תופעה מיוחדת בכל מה שקשור לפוליטיקה מקומית. כל העיר התקשטה בעשרות דוכנים, מאות שלטים, אלפי כרזות, מכוניות מקושטות, ולא רק באזורי הצבעה. הריכוז היה מדהים.

אני כותב את השורות האלו כמה שעות לאחר מכן, בעת סיור עם המועמד שלנו באשקלון. אני לא יכול שלא להתפלא על ההבדל העצום שבין עוצמת הפעילות הפוליטית שמרוכזת בישוב הקטן שדרות לעומת אשקלון הגדולה, שבה אני יכול לעבור שכונות שלמות מבלי להבחין בשום תכונה מיוחדת.

כנראה שגם רמת היצרים והאדרנלין בשדרות הם במפלס הרבה יותר גבוה. צריך להדגיש: הסדר מופתי, האווירה בין הפעילים טובה, ואפשר לראות כאן חגיגה דמוקרטית. אבל, כאשר ניגשים אלי אנשים שמזהים אותי - יוצאים גם דברים אחרים. "למה הליכוד עשה הסכם עם אחלמה פרץ?", שואלים אותי בזעם כמה תומכים של מועמד ימין אחר, אלון דוידי. או תומכיו של ששון שרה, איש ליכוד, שמתמודד בעצמו. "בשבילנו להצביע אחלמה פרץ זה כמו להצביע עבור ערפאת" אמר אחד, ואחר אומר בנימה של כעס, "תסתכל, כל העיר מלאה בשלטים. נתניהו סומך על אחלמה".

כאדם שבא לעיר על מנת להזדהות עם התושבים, ולגור איתם בתקופה הקשה, נמנעתי מלהיות מעורב באיזשהו צד, באיזשהי התחייבות, בפוליטיקה המקומית. לרבים ששאלו אותי בסופרמקט למי להצביע? (הם הרי לא רוצים לקבל עצה, אלא לדעת למי אני מצביע…) עניתי; "כל אחד יבחר על פי מה שהוא חושב שטוב לשדרות".

אבל הם לא ויתרו. שאלו אותי; "טוב, אבל למי אתה מצביע?", עניתי שמאחר והחלטתי לא להיות מעורב בפוליטיקה המקומית, אלא להיות ככל תושב, אני שומר את אופן ההצבעה שלי ביני לביני, והמשכתי על פי התוכנית לאשקלון, ומשם הלאה, לערים אחרות.

יומן הקמפיין "להוכיח שאפשר אחרת"
מספר התורמים שלי כרגע הוא 34 איש. אני עדיין מרגיש שהנושא עוד צריך להתרומם. מצד שני, שמחתי שמטה נתניהו אימץ את הרעיון שלי, וגם אם אני עדיין לא מצליח להגיע למספרים יותר גדולים - קיבלתי בטחון. אם מטה גדול המשופע ביועצים ובעלי מקצוע ממליץ ללכת בדרך הזו, אז כנראה שזה יגיע.

לתרומה לחץ כאן.

במליאת הכנסת בהשתתפות הנשיא ג'ורג' בוש

אדוני נשיא מדינת ישראל, מר שמעון פרס.
גבירתי יושבת ראש הכנסת, הגב' דליה איציק.
מכובדי ראש ממשלת ישראל, מר אהוד אולמרט.
חברי הכנסת.

אורחים יקרים מהארץ ומהעולם,

We welcome today a great friend of Israel, a great American patriot, the leader of the Free World, President George W. Bush and First Lady Mrs. Laura Bush.

Mr. President,
The rebirth of Israel is one of history's great parables. In the heart of countless people around the world, and especially in the United States, burns the hope that the Jews will continue to overcome the insurmountable obstacles strewn in their path, will continue to perform miracles. For the story of Israel is not the story of the Jews alone, but of a human spirit that refuses to succumb to history's horrors.
It is the incomparable quest of a people seeking, at the end of an unending march, to be a free people in its own land, the Land of Zion and Jerusalem.

מכובדי,
ישראל וארצות הברית הן מדינות שהוקמו סביב רעיון מכונן אחד, החרות:
חרות האדם, חופש האמונה, השאיפה להיות אור לגויים - והנכונות להיאבק על הערכים הללו מול אלה הרוצים לעקרם מן השורש.

תולדות עם ישראל מושרשים עמוק בתולדות הקמתה של ארה"ב.

החלוצים הראשונים שהגיעו לחופי אמריקה ראו עצמם כממשיכיהם של בני ישראל היוצאים מעבדות לחרות בארץ המובטחת החדשה.

הם קראו לבניהם בשמות עבריים וליישוביהם בשמות תנ"כיים – שלם, כנען, ציון, בית אל, בית לחם.

בנג'מין פרנקלין ותומאס ג'פרסון רצו שהסמל הרשמי של ארה"ב יראה את משה רבנו מוליך את עם ישראל לארץ ישראל.

ארצות הברית, להשקפת אבותיה המייסדים, הייתה ירושלים החדשה, העיר על הגבעה שממנה יפיץ מגדלור החופש את בשורת החירות לכל חלקי העולם.

אין זה מקרה שהמילים הנפלאות על החופש החרוטות על בסיס פסל החרות -
"Give me your tired, your poor, your huddled masses yearning to breathe free"
נכתבו ע"י המשוררת היהודייה אמה לזרוס, שהייתה גם הציונית הראשונה בארה"ב.

נשיאים אמריקנים דגולים, מג'ון אדמס דרך אברהם לינקולן ועד וודרו ווילסון, תמכו בהתלהבות ברעיון שיבת ציון וחידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל.

לינקולן אמר: "אמריקנים רבים רוצים לראות בשיבת היהודים למולדתם".

ואכן, הנשיא הארי טרומן הכיר בישראל דקות ספורות אחר הכרזת העצמאות, ובכך נתן תמיכה עצומה ללידתה של מדינת ישראל.

אתה, אדוני הנשיא, ממשיך בדרכם של נשיאים אלה.
אתה מחזיק בלפיד!

ברוך בואך לכנסת ישראל, ברוך בואך לירושלים!

אדוני הנשיא, הקשר בין עם ישראל לעם האמריקני נמשך מאות בשנים, קשר של אידיאלים וערכים, של רוח ואמונה.

על כן טבעי הדבר שמאז הקמת מדינת ישראל עמדה ארה"ב לצידנו פעמים רבות, וסייעה בחיזוקה ובשגשוגה של ישראל.

על כך, אדוני הנשיא, אומרים היום כל אזרחי ישראל לך ולעמך – תודה!

בשישים השנים שחלפו הראנו מה יכול חזון החירות של עם להשיג. בנינו את מדינתנו תוך שמירה על ערכי הדמוקרטיה, בדיוק כפי שניבאה הסופרת האנגליה ג'ורג' אליוט במאה ה-19 באומרה שמדינת היהודים תהייה אי של חרות וקידמה בין משטרי העריצות של המזרח.

בנינו את ארצנו, השבנו את פזורינו, החיינו את שפתנו, פיתחנו את כלכלתנו, והושטנו יד לשלום עם שכנינו.

ראינו את הברכה בלהיות עם חופשי בארצנו, כשם שקודם לכן חווינו את הקללה של היותנו עם ללא ארץ וללא כח מגן.

הטרגדיה הנוראה ביותר בתולדות עמנו ובתולדות האנושות התרחשה במחצית הראשונה של המאה ה-20 כשמדינת ישראל עדיין לא הוקמה כדי להגן על העם היהודי, וכשארה"ב טרם קבלה על עצמה את הנהגת העולם החופשי.

הדמוקרטיות התייצבו מאוחר מדי מול אידיאולוגיה טוטליטרית רצחנית. התוצאה הייתה רציחתם של מיליונים והשמדת שליש מעמנו. אז נשבענו - לא עוד!

במחצית השנייה של המאה עשרים השתנו הגורל היהודי וגורל האנושות מן הקצה אל הקצה. בהקמת מדינת ישראל החזירו היהודים לעצמם את השליטה בגורלם ואת היכולת להגן על עצמם. ואילו ארה"ב התייצבה כמנהיגת העולם החופשי וניצחה במלחמה הקרה.

היום, בתחילתה של המאה עשרים ואחת, אנו ניצבים מול האיום הטוטאליטרי השלישי - העריצות האלימה והפנאטית של האיסלאם הקיצוני. חסידיו מנהלים מלחמת טרור וג'יהאד נגד ארה"ב וישראל, שמייצגות בעיניהם את תרבות החופש השנואה עליהם כל כך.

אתה, אדוני הנשיא, התייצבת באומץ לב מול איום זה, ומזה שבע שנים אתה עומד בראש המאבק נגדו. אתה עושה זאת כמנהיג אמיתי. אינך נכנע לרוחות האופנה ואינך מפסיק לרגע להיאבק נגד העריצות ולמען החופש.

אזרחי ישראל עומדים עמך ועם ארה"ב במאבק זה.

המשימה הראשונה שלנו היא למנוע מאיראן, שמכריזה על כוונתה להשמידנו, להתחמש בנשק גרעיני.
לפני שתיים עשרה שנה בנאומי כראש ממשלה לפני שני בתי הקונגרסים, אמרתי שהאיום הגדול ביותר העומד בפני האנושות הוא התחמשותה של איראן בנשק גרעיני. הזמן אוזל.
המשימה השנייה היא לא לאפשר לאיראן להקים בסיסים נוספים סביבנו, כדוגמת לבנון ועזה.

הנסיגות החד צדדיות רק בנו בסיסי טרור אלה, הירחיקו את השלום וקירבו את הטרור.

כך קורה לנגד עיננו מדי מדי יום עם ירי הטילים על שדרות, אשקלון ויישובי הנגב המערבי.

זה חייב להפסק!

מול הטרור, ישראל חייבת לעבור ממדיניות של התשה למדיניות של הכרעה כפי שעשית אתה, אדוני הנשיא.

והמשימה השלישית היא להביא שלום לאזורנו.

מדינת ישראל חותרת לשלום מאז הקמתה.

השלום יגיע כשהעמים עצמם ייראו בו צורך אנושי בסיסי, המאפשר להם לשפר את חייהם.

על כן, עלינו לקדם היום את השלום הכלכלי עם שכנינו הפלשתינאים. ע"י כך נחזק את המתונים ונחליש את הקיצוניים.

ישראל יכולה לקדם פיתוח כלכלי נרחב באזורנו תוך שיתוף הפלשתינאים, ירדן ומדינות ערב נוספות. אך כדי שנצליח, כדי שהקיצונים לא ישתלטו על המתונים, ישראל חייבת להמשיך להחזיק בידיה את הביטחון.

עלינו לזכור שמטרת השלום היא לחזק את הבטחון ולא להחלישו.

הבטחון והשלום הכלכלי יהוו את הפרוזדור לשלום המדיני. אבל גם בהסדר קבע תהיה חייבת ישראל להמשיך לשמור על גבולות בני הגנה, כי רק שלום שניתן להגן עליו יתקיים לאורך זמן.

ונצטרך לשמור על דבר נוסף.
דבר זה איננו מסתכם רק בגבולות בטחון או בטריטוריה, אלא מהווה חלק בלתי נפרד מייסוד קיומנו כאן - ירושלים!

אדוני הנשיא, בביקורך האחרון כאן נתתי לך מטבע עתיק מתקופת המרד הגדול נגד הרומאים. בצידו האחד הוטבעו המילים "שקל ישראל" ובצידו השני "שנה ג'" (לעצמאות ישראל), והמילים "ירושלים הקדושה".

כשמטבע זה הוטבע בשנת 70 לספירה הלגיונות הרומאים, כבר לפתו את יהודה וחנקו את ירושלים. מגיני ירושלים כבר ידעו שסופם קרב.

הם לא טבעו מטבע זה למטרות מסחר. הם טבעו אותו כמסר לדורות הבאים -כמסר לנו: שהעם היהודי יחזור לארצו ולבירתו ויחדש בהן את עצמאותו.

זהו מקור זהותנו ומשאת כיסופינו. לכן קרא הרצל לתנועת התחייה הלאומית של העם היהודי בשם "ציונות" – על שם הר ציון בליבה של ירושלים.

לכן התפללו יהודים במהלך הדורות - בטולדו ערב גרוש ספרד, ובגטו ורשה בזמן השואה – "לשנה הבאה בירושלים".

בכל שנות גלותנו וגם בראשית עצמאותנו לא שכחנו אפילו לרגע את הכותל, הר הבית והעיר העתיקה!

והנה לפני 40 שנה שחררנו את ירושלים ואיחדנו אותה. הדבר הראשון שעשינו היה להבטיח את חופש הפולחן של הדתות האחרות, שנמנע קודם לכן.

חופש דת זה, שהוא כל כך יקר לאזרחי ארה"ב וכל כך חשוב לשלום העולם, יתקיים כל עוד ירושלים תישאר מאוחדת תחת ריבונות ישראל.

Mr. President,

The promised land is a land of promise. We have shown a remarkable ability to overcome adversity and to unleash the great powers of creativity stored within us.

We can bring unimagined prosperity to ourselves and to our neighbors, we can defeat the terrorist enemies of democracy and freedom, we can achieve peace with our neighbors.
But to do so we must remain true to our principles: That freedom should be protected, that enterprise should be nurtured, that peace should be defended, that Jerusalem should remain united.

מכובדי,

תחייתו של עם ישראל היא אחד הסמלים הגדולים של האנושות.

כי סיפורה של ישראל אינו רק סיפורם של היהודים, אלא של רוח האדם הנשגבת, המסרבת בעקשנות להיכנע לאיומי ההיסטוריה.

זהו מסע שאין דומה לו, מסעו המפרך והמרומם של עם הנחוש בדעתו לשוב להיות עם חופשי בארצו, ארץ ציון וירושלים!

היום אני מביא לאישור הכנסת הצעת חוק למניעת השקעות ישראליות באיראן, ואני מודה מראש לחברי הכנסת מכל סיעות הבית על תמיכתם בחוק חשוב זה.

בחוק זה תבהיר הכנסת שישראל נאה דורשת ונאה מקיימת – שהיא אינה רק דורשת ממדינות אחרות לפעול באמצעים כלכליים ואחרים נגד תכנית הגרעין האיראנית, אלא שהיא מתייצבת בראש המדינות הנוקטות צעדים קונקרטיים לממש יעד זה גם בתוך הכלכלות שלהן, ולא רק בכלכלות של אחרים.

חוק זה משקף מה שאמרתי מעל במה זו פעמים רבות: בנושא הגרעין האיראני אין אופוזיציה ואין קואליציה. בהדיפת איום זה אנו מאוחדים ופועלים במשותף.

אבל האיום האיראני אינו מתמצה רק בסכנה הגרעינית, חמורה ככל שתהייה. איראן מעמידה בפנינו איומים חמורים אחרים, שכבר היכו ומכים בערינו וביישובינו.

רק לפני ימים אחדים פורסם שהנשיא מובארק אמר: "למצרים יש היום גבול משותף עם איראן".

הוא התייחס לרצועת עזה, שהפכה לבסיס איראני לכל דבר. ואם בסיס זה נחשב לאיום על מצרים, שחצי האי סיני מפריד בין ריכוזי האוכלוסייה שלה לרצועה, על אחת כמה וכמה שהוא מהווה איום על ישראל שיישוביה ועריה ממש נושקים לעזה, לגבול החדש עם איראן.

ואכן, שדרות, יישובי הנגב המערבי ואשקלון כבר סופגים דרך קבע טילים ורקטות, וגם אשדוד כבר נמצאת בתוך טווח הטילים והנשק שהולך ונערם בחסות איראן בחמאסטן.

במקביל מתרחשת התעצמות צבאית דומה בלבנון. שם אוגר החיזבאללה כבר כ–40,000 טילים בחסות איראן שיכולים לפגוע כמעט בכל נקודה בישראל. איראן זה כאן.

אם אמרתי שאין לנו מחלוקת בצורך לטפל באיום הגרעיני האיראני, יש גם יש לנו מחלוקת כיצד למנוע את התפשטות איום הטרור והטילים האיראניים.

נכון, צה"ל מתבקש להיערך עתה לטפל באיום זה, ואנו אומרים כבר זמן רב שבמדיניות נכונה ובהפעלת כח מחץ ניתן לנטרלו.

צריך לעבור ממדיניות של התשה למדיניות של הכרעה!

אבל כיצד איפשרה ישראל למאחזים איראניים אלה להתפתח מלכתחילה? ומה צריכה להיות המדיניות שלנו כדי למנוע הקמת בסיסים איראניים נוספים שיסכנו את מדינת ישראל?

איננו יכולים להתעלם משאלות אלה. חלק ניכר מבעיית הביטחון של ישראל הן תוצאה של קריאה שגוייה של המציאות ע"י ממשלת ישראל, ושל עיוורון מדיני שהביא בעקבותיו איום בטחוני.

האנשים שמובילים היום את המדינה שגו פעם אחר פעם במדיניות שלהם, ואח"כ הם צריכים להפעיל את צה"ל כדי לנסות לתקן את המפולת הביטחונית שיצרו במו ידיהם.

ייתר על כן, הם אינם מסתפקים בשגיאת העבר אלא שוב רצים קדימה כדי לחזור על אותה שגיאה פעם נוספת – הפעם בלב הארץ, מעל גוש דן ובתוך ירושלים.

זה התחיל בנסיגה החפוזה מלבנון, המשיך בהתנתקות, עבר לתכנית ההתכנסות, ועכשיו הגיע לשלום המדומה עם אבו מאזן.

על כן, השאלה הייסודית ביותר העומדת בפני הציבור בישראל היא: מה היו כשלי המדיניות עד היום, ומהי המדיניות הנכונה שיש להמשיך בה מכאן והלאה?
כשלי העבר הן שוב ושוב תוצאה של קריאה שגוייה של המציאות מצד מנהיגים. זוהי חובבנות מדינית שמביאה להפקרות בטחונית.

הנסיגה מלבנון בשנת 2000 והנסיגה מרצועת עזה בשנת 2005 היו מוקד לויכוח ציבורי נוקב.

היו אלה, כמו אהוד אולמרט ואהוד ברק, שהבטיחו שצעדים אלה יגבירו את הביטחון ויקרבו את השלום, והיו אחרים – ובראשם חברי ואני - שהזהרנו שצעדים אלה יקרבו את הטרור ויגבירו את האיום על אזרחי ישראל. מי צדק?

מר אולמרט אמר:
• "ההתנתקות תביא יותר בטחון, יותר שגשוג ויותר אושר לעמי האזור… אנו בטוחים שההתנתקות תהייה הצלחה, שחר של תקווה גדולה יאיר באזורנו…" (IPF 09.06.08).
האומנם?
• "יהיה צמצום משמעותי בטרור… יהיו פארקים תעשייתיים".
(ידיעות אחרונות 05.12.03).
האומנם?
• "אין שום קשר בין היציאות מעזה לבין התחזקות החמאס" (משעל חם 07.02.06).
האומנם?
מר אולמרט משתמש בשני טיעונים חבוטים כדי להצדיק את דרכו השגוייה, כאילו היינו בבית משפט וירטואלי ולא בבית משפט אמיתי של החיים.

לטיעון הראשון של מר אולמרט אני קורא: טענת "הטרור בכל מקרה". בכל מקרה, אומר ראש הממשלה, היה פה טרור ויהיה פה טרור, אז מה זה כבר משנה אם נעשה עוד נסיגות? הנה דוגמא לשימוש בטענה זאת שמר אולמרט עשה מעל במת הכנסת ב-22.08.05:
"לטעון שכשאנחנו יוצאים מהשטחים יהיה טרור, כאילו שלא היה טרור כל זמן שהיינו בשטחים, זה להוליך את עצמנו שולל".

מר אולמרט, הנסיגות הביאו טרור ולא בטחון, ובוודאי שלא את השלום. יש הבדל עצום בהיקף ובעוצמת הטרור שאנו סופגים לאחר הנסיגה מאשר הטרור שידענו לפניה. כי ברגע שצה"ל יוצא החמאס נכנס וממטיר אש תופת על יישובינו.

בחמש השנים לפני הנסיגה, מינואר 2000 ועד אוגוסט 2005, נורו מהרצועה 513 קאסמים. לעומת זאת, בשנתיים וחצי לאחר הנסיגה, מספטמבר 2005 ועד מרץ 2008, נורו כבר למעלה מ-4,000 טילים - פי ארבעה טילים בחצי הזמן, כלומר קצב של פי שמונה!

ואילו לטיעון השני של ראש הממשלה אני קורא: "טיעון מהלכי האימים". למשל, הוא אמר לפני הבחירות לרשות הפלשתינית שהעלו את החמאס: "איני שותף למהלכי האימים שמספרים לנו כמה קשה יהיה כאן אחרי הבחירות לרשות הפלסטינית", או: כמה מסוכן יהיה כאן אחרי ההתנתקות, או אחרי ההתכנסות. כלומר אין דיון מהותי בטענות יריבים ומבקרים, אלא ביטול והקנטה שלהם ללא בסיס עובדתי, ובניגוד לעובדות שמכות על פנינו פעם אחר פעם!

לטקטיקה זאת שותף לצערי שר הביטחון ברק. כשהיה ברק ראש הממשלה אמר ביחס לנסיגה החפוזה מלבנון:
"אין שחר לנבואות האימה של הקיצונים שאיימו עלינו בקטיושות בזמן חתימת אוסלו" (הכנסת,10.07.00).

ועוד הבטיח לנו מר ברק:
"הטרגדיה הלבנונית באה אל סיומה… כל מי שינסה לפגוע בנו – אין לו הזדמנות, סיבה או תירוץ לעשות זאת." דברים אלו אמר ברק כמה חודשים לפני חטיפת שלושת חיילי צה"ל ע"י החיזבאללה.

וביחס לשטחי יש"ע אמר לנו מר ברק: "שום דבר שיקרה בשטחים של הרשות לא יסכן אותנו. כמה אלפי רובים זו סכנה למדינת ישראל? מה הבדיחה הזו"?

ועל כן, אין פלא שברק קבע מאוחר יותר: "ההתנתקות היא צעד חשוב בכיוון הנכון" (הארץ 20.05.05).

בניגוד לדברים הללו, חברי ואני קראנו את המציאות לגמרי אחרת. מעל במה זו אמרתי:
"הכנסתם את עזה לכל נקודה במדינת ישראל. אל תגידו בקריית גת ואל תבשרו בחוצות אשקלון שהפתח יגן עליכם מפני הקטיושות של החמאס" (11.05.94). ובהזדמנות אחרת אמרתי: "לצערי הדברים שאמרתי מתממשים. יש זרימה אדירה של נשק וטילים. זה כבר לא קאסמים, זה נשק אחר. עזה הולכת והופכת ללבנון שנייה ולבסיס דרומי של האיסלאם הקיצוני תחת איראן". (נוב' 2006, הלוחם)

אבל כאמור, אולמרט וברק חשבו אחרת. טעות רודפת טעות, ועם ישראל משלם את המחיר. ישראל נתפסת כבורחת, החיזבאללה מתעצם. צה"ל יוצא, החמאס נכנס.

לא יאומן, אבל ממשלת אולמרט ברק עומדת לחזור על הטעות פעם שלישית. היא מתכוונת בחודשים הקרובים להביא הסכם שאת עקרונותיו אנו שומעים מהפלשתינאים ומגורמים בינלאומיים:
1. נסיגה לקווי 67 עם תיקונים מזעריים.
2. חלוקת ירושלים.
3. אפשרות של הצגת כח בינלאומי כזה או אחר שאמור להגן על ישראל.

אם חלילה תכנית זו תיושם, כל חלקי ישראל יעמדו בפני סכנה עצומה. ברור שבצד הפלשתינאי אין פרטנר, ומי שיתפוס את השטח הזה הוא החמאס בחסות איראן.

כמו כן, ברור לנו שאין קבלני משנה לבטחון שלנו. רק צה"ל וכוחות הבטחון יכולים להגן עלינו, ואי אפשר למסור את המשימה למישהו אחר.

מה האלטרנטיבה? כמו הממשלה, אפשר לעצום עיניים ולהמשיך באותה טעות שתביא לאותה תוצאה: הקמת בסיס איראני שלישי, והפעם בלב הארץ. אפשר לא לעשות דבר. אנו פוסלים את שתי האפשרויות הללו ובוחרים בדרך אחרת.

התכנית שלנו היא לשמור על הבטחון בידינו, לקדם שלום כלכלי עם הרשות הפלשתינית, וליזום שיתוף פעולה אזורי, תחילה עם ירדן בתחום הכלכלי.

רק כך נמנע מהאיסלאם הקיצוני כר נרחב לגיוס עוד פעילים. רק כך תקום אולי הנהגה פלשתינית שמסוגלת ורוצה להלחם בטרור ולהכיר במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אם יהיה לנו פרטנר אמיתי, נוכל לנהל עמו משא ומתן מדיני. זוהי תכנית ריאלית, בניגוד לתכנית הממשלה שהיא מנותקת מן המציאות.

הלוואי שבשאר התחומים התמונה הייתה פחות קודרת. אבל הדשדוש ואובדן הדרך מכה בחינוך, בתשתיות - בכל תחום.

עד לאחרונה היה לפחות תחום אחד שהיה יוצא מכלל זה – הכלכלה! הממשלה בראשית דרכה נהנתה מתנופת הצמיחה והקופה המלאה שהשארנו. אבל כמו רכב שנגמר לו הדלק, המכונית הכלכלית מאיטה, ועוד מעט היא תהייה תקועה.

בתחום הכלכלי הממשלה לגמרי פאסיבית. היא מקבלת בשיוויון נפש את המשבר הכלכלי העולמי, מודיעה לנו כלאחר יד שהצמיחה תרד מממוצע של 5% בשלוש השנים האחרונות ל-2%, ואינה עושה דבר. חוסר פעולה זה יפגע בכיס של כל אזרח ואזרח, בתקציב הרווחה, בתקציב הבטחון. הממשלה יושבת ביציע, זה לא נוגע לה.

מדינת ישראל חייבת לחזור למדיניות שמעודדת את תנופת הצמיחה, לעודד תחרות, לפרוס תשתיות, להוריד מיסים!

ישראל זקוקה למדיניות אחרת ולממשלה אחרת.

היא זקוקה לתנופה כלכלית, למהפך אמיתי בחינוך, לבניית תשתיות ומעל לכל – למדיניות שפויה, שקולה ונחושה שתחזיר את הבטחון לאזרחי המדינה.