הבלוג של נתניהו

"השלום הכלכלי הוא פרוזדור לאפשרות לשלום מדיני בהמשך. הוא איננו הופך את המשא ומתן על הסדר הקבע למיותר, אלא יוצר תנאים להבשלתו. שלום כלכלי הוא פרוזדור להגעה לפתרונות מדיניים. הסכסוך עם הפלשתינאים זועק לזה" - בנימין נתניהו, נאום כנס הרצליה

כבר בינואר האחרון מעל במת כנס הרצליה התייחס נתניהו לחשיבותו של השלום הכלכלי בסוגיה הפלסטינאית. נושא זה שב ועלה מאז מעל במות רבות בנאומיו של נתניהו, אך לא זכה לדיון מעמיק בזירה הציבורית. זאת למרות שירידה לפרטיו של רעיון השלום הכלכלי שופכת אור על אחת מהשאלות הבוערות ביותר בחברה הישראלית ככלל ובבחירות הקרובות בפרט - מה נדרש בכדי להשיג שלום אמיתי?

שלום אמיתי הוא תוצאה של תהליך אותו מכנה נתניהו שלום כלכלי. אך בכדי להבין גישה זו יש לעבור תחילה משוחה בדמות תפיסת "השלום המהיר" שהכשלים המובילים אליה נטועים עמוק בדרך הפשטנית בה אנו רגילים לפרש את המציאות שסביבנו.
מורכבות וכמות המידע איתו אנו נאלצים להתמודד גורמים לנו לסדר את המציאות בתבניות פשוטות ומוכרות. למעשה ללא תבניות נטבע באוקיינוס אין סופי של מושגים, הגדרות ודקויות. יופיו של חיוך לדוגמא יהפוך ללא תבנית לזווית מסוימת של השפה, עומקה של הגומה שנפערה בלחי, נצנוץ השיניים וזוג העיניים המחייכות.

למעשה, ההפשטה האנושית לתבניות נפלאה כשאנו תופסים באמצעותה יופי או אהבה, שהעמימות נופחת בהם קסם. מהעבר השני, לעומת זאת, שיחות עם חברים על הסוגיה הפלשתינאית חשפו בפני את הצד האפל של ההפשטה האנושית, המתעתעת בנו כשאנו מבקשים לתפוס מציאות פוליטית מורכבת.

כאזרחי מדינת ישראל אנו נהנים מחופש המאפשר לנו לרדוף אחר חלומותינו, ליהנות מפירות עבודתנו, לחשוב ולהביע את עצמנו כמעט בכל דרך בה נרצה. אזרח ישראלי שניסיון חייו נגזר ממציאות כזו יתקשה להתחקות אחר הסיבות ההופכות אדם לטרוריסט המבקש לפגוע בו. הוא ילביש על אדם כזה את ניסיון החיים שלו ויחשוב מתוך תבניותיו מה היה מוביל אותו לבחירות כאלו. "עשיתי לו וודאי עוול נורא שאין לו כפרה", תכה בו הכרה בלתי נמנעת, "אסור לי להמשיך לעשות זאת".

למעשה המניעים והלחצים ההופכים פלשתינאי לטרוריסט, שונים לחלוטין מאלו אותם מדמיין הישראלי, כיוון שהם נטועים עמוק בניסיון חיים מדכא שנרכש תחת שלטון המקדש את הכוח במקום את החופש, את האלימות במקום את הרצון החופשי.

מדינת ישראל מעניקה לאזרח ביטחון בשמירה על רכושו, חייו ובמקרים מסוימים גם על כבודו ונתפסת כמקור להזדהות וגאווה. הנתין פלסטינאי לעומת זאת חי תחת הדיקטטורה של החמאס והפת"ח שאיננה מקדשת חיי אדם, רכוש או חופש. אם איננו חלק מקליקת המקורבים יראה לו ה"שלטון" כמנגנון המהווה איום מתמיד על חייו, שיהיו שונים לחלוטין מחיינו בדמוקרטיה, מצא את ההבדלים.

בעוד הישראלי בונה את חייו וביתו וצובר בשלווה את רכושו תחת חסות המדינה נאלץ הפלשתינאי לחיות תחת שלטון פחד. שגרת חייו איננה סובבת סביב בנייה מדורגת ונינוחה של חיים ורכוש שעה שאין לו ביטחון בזכויותיו הבסיסיות המופרות בשרירותיות. האפשרויות העומדות לפניו מצטמצמות בין קרב ההישרדות היומיומי של המדוכאים או הצטרפות למדכאים. בעוד לישראלי יכולת להתקדם תוך הפעלת כישרון ורצון נאלץ הפלשתינאי הממוצע לבחור בין דלות לברוטאליות. מציאות כזו היא זו עשויה להוביל אנשים לתחושה כי אין להם מה להפסיד - ומכאן הדרך לטרור קצרה.

שלום משיגים עמים שעשו שלום עם עצמם פנימה. עמים שאזרחיהם זכו במידה של חופש וביטחון המאפשרים להם לשקוד בשלווה על בניית חייהם ורכושם. לאחר שיצרו מציאות כזו לעצמם יכולים נציגיהם הנבחרים לשבת ולדון בשלום אמיתי.

"השלום הכלכלי נשען על שני כוחות - על הביטחון הישראלי ועל כוחות השוק. אין מדובר בעבודות יזומות או בהזרמתם של כספי סיוע לבירוקרטיה הפלשתינית שנופחה מאז אוסלו. אלא ביצירת איים של שגשוג, בסיסים של תקווה במקום של אסלאם קיצוני" - נתניהו, נאום כנס הרצליה.

שלום כלכלי בו יחיו הפלשתינאים במציאות הכוללת שמירה על החוקים והזכויות הקיימים בשוק חופשי הוא תנאי לשלום אמיתי. השוק החופשי, המתגמל מאמץ ומבטיח את פירותיו יהווה את המסגרת שתאפשר לפלשתינאים לשקם את חייהם, וכך מתוך השגשוג תצמח התקווה, ומהשלום הכלכלי יצמח שלום אמיתי.

אדוני ראש ממשלת בריטניה, ידידי גורדון בראון.

לכבוד הוא לנו לארח אותך בכנסת היום. אני אומר זאת לא רק בשל היותך ראש ממשלת בריטניה, אלא גם בשל הקשר העמוק שלך לארצנו.

כפי שסיפרת לי לפני שנים, קשר זה נוצר ע"י אביך ששימש כיו"ר הועדה לקשרים עם ישראל בכנסייה הסקוטית.

אביך היטיב להכיר את התנ"ך ואת ארץ הקודש. הוא ידע עברית, ובא הנה מידי שנה בשנה ולפעמים פעמיים בשנה .

אני משוכנע שהוא היה מסכים בכל לב לאמירתך שתקומתה של ישראל הוא אחד מההישגים החשובים של האנושות במאה העשרים.

אנו נוהגים לומר שמעשי אבות סימן לבנים, ועל כן אין פלא שאתה מתמיד במחויבותו של אביך לישראל. הוא בוודאי היה גאה מאוד לראות את בנו נואם היום כראש ממשלת בריטניה דווקא בכנסת במעמד מיוחד זה.

אדוני ראש ממשלת בריטניה, יותר מכל אומה אחרת, תולדות הציונות שזורות בהיסטוריה הבריטית.

עשרות שנים לפני הקמתה של מדינת ישראל, בריטניה העמידה כמה מן התומכים הגדולים ביותר של הציונות: הלורד פלמרסטון ,הלורד שפטסבורי, הסופרת ג'ורג' אליוט, בנימין ד'ישראלי, דיוויד לויד ג'ורג' ווינסטון צ'רצ'יל.

ב-1838 כשפלמרסטון ושפטסבורי שיכנעו את הממשלה התורכית לאפשר פתיחתה של קונסוליה בריטית בירושלים, שפטסבורי נתן ביטוי להתלהבותו ביומנו על תקומתה של ירושלים:
“The ancient city of the people of god is about to resume a place among the nations”

ארבעים שנה לאחר מכן, בסוף המאה ה-19, כתבה ג'ורג' אליוט בספרה "דניאל דירונדה" על הקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל שתהייה לדבריה מגדלור של חופש בין משטרי העריצות של המזרח.

מחויבותה של בריטניה לתקומתו של העם היהודי הביאה בסופו של דבר להצהרת בלפור, שהפכה לסמן הדרך להכרה בציונות ולאחר מכן במדינת ישראל.

האמת ההיסטורית מחייבת לקבוע שכשם שיצאו מבריטניה הפרו-ציונים הנלהבים ביותר, ביניהם אורד וינגייט וריצ'ארד מיינרצהאגן, כך יצאו ממנה גם כוחות אנטי-ציונים.

בשנים שלאחר הצהרת בלפור, הצליחו כוחות אנטי-ציונים אלה לרוקן מתוכן את הצהרת בלפור ולסתור את כל ההתחייבויות שבריטניה קיבלה על עצמה עם קבלת המנדט על ארץ ישראל. בלחץ ערבי נסגרו שערי הארץ בשנים הקשות ביותר לעמנו.
עם זאת בריטניה, וחיילים יהודים וארצישראליים בשורותיה, היא זו שעמדה לבד מול היטלר וע"י כך איפשרה את הניצחון על הנאצים בהמשך.

האנושות כולה, והעם היהודי בראשה, חבה לבריטניה חוב עצום על עמידה איתנה זו. הניצחון הושג ע"י מנהיגות אמיצה ומפוכחת ומחויבותו של העם הבריטי למורשת הבריטית של דמוקרטיה, זכויות האדם ושלטון החוק.

זוהי המורשת שביססנו בארצנו, ושאנו מקוים שיום אחד יאמצוה גם שכנינו על מנת שנוכל להגיע עמם לשלום אמיתי ובר קיימא.

לצערי, בשנים האחרונות מאמצי השלום של ישראל לא צלחו. אחר הסכמי השלום החשובים שהשגנו עם מצרים וירדן, לא הצלחנו עד כה להשיג שלום עם שכנינו הפלשתינאים.

במידה רבה מאמצי שלום אלה נכשלו כי, אף שהיו תולדה של רצון טוב, הם התבססו לא על ראיית המציאות אלא על טיפוח אשליות.

בקמפ-דיוויד בשנת 2,000 התנפצה האשליה שהמנהיגות הפלשתינאית באותה עת רצתה להשיג שלום.

אשליה זו הוחלפה מהר מאוד בהנחה אחרת, שגם היא התנפצה במהירות: שישראל תוכל להשיג שקט ולברוח מהשנאה התהומית של האסלאם הקיצוני כלפיה ע"י נסיגות חד-צדדיות.

אבל הנסיגות החד צדדיות הביאו את ההיפך הגמור. ככל שנסוגונו יותר, וככל שהכרזנו על נסיגות נוספות, כך גבר הטרור, כך התעודדו הקיצונים, כך התקרבה המלחמה וכך התרחק השלום.

השטחים שפינינו חד-צדדית בלבנון ובעזה הפכו לבסיסי טרור חמושים בחסות איראן מהם נורו על יישובנו עד עתה למעלה מ-8,000 רקטות.

אם יש מדינה בעולם שיודעת את הסכנה בהיתפסות לאשליות הרי זו בריטניה, שלמדה זאת על בשרה. לפני שבעים שנה, מנהיגיה השליכו את יהבם על פייסנות ועל תקוות שווא.

הם כל כך רצו בשלום שהם שכחו את החשיבות של הביטחון וההרתעה, ולא זיהו את טיב האויב העומד מולם.

אל לנו לחזור על טעות זאת. עלינו תמיד לחתור לשלום, אך על מנת שיכון השלום הוא חייב להיות מבוסס על קריאה נכונה של המציאות.

והמציאות היא חדה היום: בין הפלשתינאים אלה שרוצים בשלום אינם יכולים להביאו, ואלה שיכולים להביאו אינם רוצים בו. על כן עלינו להיאבק בקיצוניים ולעודד את המתונים.

ההנחה הרווחת שהבטחה ישראלית לנסיגה כוללת, או כמעט כוללת, מיהודה ושומרון תחזק את המתונים ותקרב את השלום היא שגויה.

הבטחה כזו תשיג את ההיפך, כי הקיצונים יודעים היטב שכל שטח שנפנה יתפס על ידם, כפי שקרה בלבנון ובעזה, והדבר יאפשר להם לגבור בנקל על המתונים.

מה לעשות אם כן?
איננו חושבים שהברירה בפנינו היא לחזור על אותה טעות, או לחליפין לא לעשות כלום. ישנה דרך אחרת, מפוכחת ובטוחה יותר לקידום השלום עם הפלשתינאים.

דרך זו מושתת על שלושה יסודות:
1. הביטחון נשאר בידינו – הביטחון והעוצמה הם התנאי לשלום, ואין מי שיכול להחליף את ישראל במשימה זו.
2. עידוד פיתוח כלכלי מואץ אצל שכנינו הרוצים בשלום – פיתוח כלכלי מחזק את המתונים ומחליש את הקיצוניים. אני דוגל בזה זמן רב, ושמחתי לראות את דבריך החשובים שלך ושל קודמך בעניין זה.
3. שלביות - התקדמות בנושא המדיני צריכה להתבצע צעד אחר צעד. התפיסה שאומרת הכל או לא כלום נכשלת שוב ושוב. היא מהר מאוד מביאה למבוי סתום, לציפיות נכזבות, ולפרצי אלימות.

השלום מבוסס על עוצמה ולא על חולשה, על אמת ולא על אשליה.

כשנחזק את הביטחון, נבסס את הצמיחה הכלכלית באזור, וניווכח שיש מולנו פרטנר פלשתינאי שיכול להלחם בטרור ולהשלים עם קיומנו - אין לי ספק שנוכל להתקדם עמו באחריות להשגת שלום אמת.

אך מה שמטיל ויטיל צל כבד על מאמצים אלה הוא המשך פעולתה החתרנית של איראן באזורנו, ובייחוד חתירתה להשגת נשק גרעיני.

זהו איום על ארצנו, על ארצך, על האנושות כולה.

אדוני, חברי ואני שמחנו לשמוע ממך בפגישתנו הבוקר על כוונתך להעצים את הסנקציות הכלכלית על איראן. זהו קו מציאותי ומפוכח, קו של תקיפות ולא של פייסנות.

לקחי העבר ועובדות ההווה אומרים לנו - לעם היהודי, לעם הבריטי ולכל העמים שהחירות והשלום יקרים להם - דבר אחד: אסור שאיראן תתחמש בנשק גרעיני.

אני רוצה לחזק אותך, ידידי, במאמציך החשובים למנוע התפתחות זו, ולברך אותך שוב עם הגיעך לכנסת ישראל, בירושלים המאוחדת, בירתה הנצחית של עמנו.

במליאת הכנסת בהשתתפות הנשיא ג'ורג' בוש

אדוני נשיא מדינת ישראל, מר שמעון פרס.
גבירתי יושבת ראש הכנסת, הגב' דליה איציק.
מכובדי ראש ממשלת ישראל, מר אהוד אולמרט.
חברי הכנסת.

אורחים יקרים מהארץ ומהעולם,

We welcome today a great friend of Israel, a great American patriot, the leader of the Free World, President George W. Bush and First Lady Mrs. Laura Bush.

Mr. President,
The rebirth of Israel is one of history's great parables. In the heart of countless people around the world, and especially in the United States, burns the hope that the Jews will continue to overcome the insurmountable obstacles strewn in their path, will continue to perform miracles. For the story of Israel is not the story of the Jews alone, but of a human spirit that refuses to succumb to history's horrors.
It is the incomparable quest of a people seeking, at the end of an unending march, to be a free people in its own land, the Land of Zion and Jerusalem.

מכובדי,
ישראל וארצות הברית הן מדינות שהוקמו סביב רעיון מכונן אחד, החרות:
חרות האדם, חופש האמונה, השאיפה להיות אור לגויים - והנכונות להיאבק על הערכים הללו מול אלה הרוצים לעקרם מן השורש.

תולדות עם ישראל מושרשים עמוק בתולדות הקמתה של ארה"ב.

החלוצים הראשונים שהגיעו לחופי אמריקה ראו עצמם כממשיכיהם של בני ישראל היוצאים מעבדות לחרות בארץ המובטחת החדשה.

הם קראו לבניהם בשמות עבריים וליישוביהם בשמות תנ"כיים – שלם, כנען, ציון, בית אל, בית לחם.

בנג'מין פרנקלין ותומאס ג'פרסון רצו שהסמל הרשמי של ארה"ב יראה את משה רבנו מוליך את עם ישראל לארץ ישראל.

ארצות הברית, להשקפת אבותיה המייסדים, הייתה ירושלים החדשה, העיר על הגבעה שממנה יפיץ מגדלור החופש את בשורת החירות לכל חלקי העולם.

אין זה מקרה שהמילים הנפלאות על החופש החרוטות על בסיס פסל החרות -
"Give me your tired, your poor, your huddled masses yearning to breathe free"
נכתבו ע"י המשוררת היהודייה אמה לזרוס, שהייתה גם הציונית הראשונה בארה"ב.

נשיאים אמריקנים דגולים, מג'ון אדמס דרך אברהם לינקולן ועד וודרו ווילסון, תמכו בהתלהבות ברעיון שיבת ציון וחידוש הריבונות היהודית בארץ ישראל.

לינקולן אמר: "אמריקנים רבים רוצים לראות בשיבת היהודים למולדתם".

ואכן, הנשיא הארי טרומן הכיר בישראל דקות ספורות אחר הכרזת העצמאות, ובכך נתן תמיכה עצומה ללידתה של מדינת ישראל.

אתה, אדוני הנשיא, ממשיך בדרכם של נשיאים אלה.
אתה מחזיק בלפיד!

ברוך בואך לכנסת ישראל, ברוך בואך לירושלים!

אדוני הנשיא, הקשר בין עם ישראל לעם האמריקני נמשך מאות בשנים, קשר של אידיאלים וערכים, של רוח ואמונה.

על כן טבעי הדבר שמאז הקמת מדינת ישראל עמדה ארה"ב לצידנו פעמים רבות, וסייעה בחיזוקה ובשגשוגה של ישראל.

על כך, אדוני הנשיא, אומרים היום כל אזרחי ישראל לך ולעמך – תודה!

בשישים השנים שחלפו הראנו מה יכול חזון החירות של עם להשיג. בנינו את מדינתנו תוך שמירה על ערכי הדמוקרטיה, בדיוק כפי שניבאה הסופרת האנגליה ג'ורג' אליוט במאה ה-19 באומרה שמדינת היהודים תהייה אי של חרות וקידמה בין משטרי העריצות של המזרח.

בנינו את ארצנו, השבנו את פזורינו, החיינו את שפתנו, פיתחנו את כלכלתנו, והושטנו יד לשלום עם שכנינו.

ראינו את הברכה בלהיות עם חופשי בארצנו, כשם שקודם לכן חווינו את הקללה של היותנו עם ללא ארץ וללא כח מגן.

הטרגדיה הנוראה ביותר בתולדות עמנו ובתולדות האנושות התרחשה במחצית הראשונה של המאה ה-20 כשמדינת ישראל עדיין לא הוקמה כדי להגן על העם היהודי, וכשארה"ב טרם קבלה על עצמה את הנהגת העולם החופשי.

הדמוקרטיות התייצבו מאוחר מדי מול אידיאולוגיה טוטליטרית רצחנית. התוצאה הייתה רציחתם של מיליונים והשמדת שליש מעמנו. אז נשבענו - לא עוד!

במחצית השנייה של המאה עשרים השתנו הגורל היהודי וגורל האנושות מן הקצה אל הקצה. בהקמת מדינת ישראל החזירו היהודים לעצמם את השליטה בגורלם ואת היכולת להגן על עצמם. ואילו ארה"ב התייצבה כמנהיגת העולם החופשי וניצחה במלחמה הקרה.

היום, בתחילתה של המאה עשרים ואחת, אנו ניצבים מול האיום הטוטאליטרי השלישי - העריצות האלימה והפנאטית של האיסלאם הקיצוני. חסידיו מנהלים מלחמת טרור וג'יהאד נגד ארה"ב וישראל, שמייצגות בעיניהם את תרבות החופש השנואה עליהם כל כך.

אתה, אדוני הנשיא, התייצבת באומץ לב מול איום זה, ומזה שבע שנים אתה עומד בראש המאבק נגדו. אתה עושה זאת כמנהיג אמיתי. אינך נכנע לרוחות האופנה ואינך מפסיק לרגע להיאבק נגד העריצות ולמען החופש.

אזרחי ישראל עומדים עמך ועם ארה"ב במאבק זה.

המשימה הראשונה שלנו היא למנוע מאיראן, שמכריזה על כוונתה להשמידנו, להתחמש בנשק גרעיני.
לפני שתיים עשרה שנה בנאומי כראש ממשלה לפני שני בתי הקונגרסים, אמרתי שהאיום הגדול ביותר העומד בפני האנושות הוא התחמשותה של איראן בנשק גרעיני. הזמן אוזל.
המשימה השנייה היא לא לאפשר לאיראן להקים בסיסים נוספים סביבנו, כדוגמת לבנון ועזה.

הנסיגות החד צדדיות רק בנו בסיסי טרור אלה, הירחיקו את השלום וקירבו את הטרור.

כך קורה לנגד עיננו מדי מדי יום עם ירי הטילים על שדרות, אשקלון ויישובי הנגב המערבי.

זה חייב להפסק!

מול הטרור, ישראל חייבת לעבור ממדיניות של התשה למדיניות של הכרעה כפי שעשית אתה, אדוני הנשיא.

והמשימה השלישית היא להביא שלום לאזורנו.

מדינת ישראל חותרת לשלום מאז הקמתה.

השלום יגיע כשהעמים עצמם ייראו בו צורך אנושי בסיסי, המאפשר להם לשפר את חייהם.

על כן, עלינו לקדם היום את השלום הכלכלי עם שכנינו הפלשתינאים. ע"י כך נחזק את המתונים ונחליש את הקיצוניים.

ישראל יכולה לקדם פיתוח כלכלי נרחב באזורנו תוך שיתוף הפלשתינאים, ירדן ומדינות ערב נוספות. אך כדי שנצליח, כדי שהקיצונים לא ישתלטו על המתונים, ישראל חייבת להמשיך להחזיק בידיה את הביטחון.

עלינו לזכור שמטרת השלום היא לחזק את הבטחון ולא להחלישו.

הבטחון והשלום הכלכלי יהוו את הפרוזדור לשלום המדיני. אבל גם בהסדר קבע תהיה חייבת ישראל להמשיך לשמור על גבולות בני הגנה, כי רק שלום שניתן להגן עליו יתקיים לאורך זמן.

ונצטרך לשמור על דבר נוסף.
דבר זה איננו מסתכם רק בגבולות בטחון או בטריטוריה, אלא מהווה חלק בלתי נפרד מייסוד קיומנו כאן - ירושלים!

אדוני הנשיא, בביקורך האחרון כאן נתתי לך מטבע עתיק מתקופת המרד הגדול נגד הרומאים. בצידו האחד הוטבעו המילים "שקל ישראל" ובצידו השני "שנה ג'" (לעצמאות ישראל), והמילים "ירושלים הקדושה".

כשמטבע זה הוטבע בשנת 70 לספירה הלגיונות הרומאים, כבר לפתו את יהודה וחנקו את ירושלים. מגיני ירושלים כבר ידעו שסופם קרב.

הם לא טבעו מטבע זה למטרות מסחר. הם טבעו אותו כמסר לדורות הבאים -כמסר לנו: שהעם היהודי יחזור לארצו ולבירתו ויחדש בהן את עצמאותו.

זהו מקור זהותנו ומשאת כיסופינו. לכן קרא הרצל לתנועת התחייה הלאומית של העם היהודי בשם "ציונות" – על שם הר ציון בליבה של ירושלים.

לכן התפללו יהודים במהלך הדורות - בטולדו ערב גרוש ספרד, ובגטו ורשה בזמן השואה – "לשנה הבאה בירושלים".

בכל שנות גלותנו וגם בראשית עצמאותנו לא שכחנו אפילו לרגע את הכותל, הר הבית והעיר העתיקה!

והנה לפני 40 שנה שחררנו את ירושלים ואיחדנו אותה. הדבר הראשון שעשינו היה להבטיח את חופש הפולחן של הדתות האחרות, שנמנע קודם לכן.

חופש דת זה, שהוא כל כך יקר לאזרחי ארה"ב וכל כך חשוב לשלום העולם, יתקיים כל עוד ירושלים תישאר מאוחדת תחת ריבונות ישראל.

Mr. President,

The promised land is a land of promise. We have shown a remarkable ability to overcome adversity and to unleash the great powers of creativity stored within us.

We can bring unimagined prosperity to ourselves and to our neighbors, we can defeat the terrorist enemies of democracy and freedom, we can achieve peace with our neighbors.
But to do so we must remain true to our principles: That freedom should be protected, that enterprise should be nurtured, that peace should be defended, that Jerusalem should remain united.

מכובדי,

תחייתו של עם ישראל היא אחד הסמלים הגדולים של האנושות.

כי סיפורה של ישראל אינו רק סיפורם של היהודים, אלא של רוח האדם הנשגבת, המסרבת בעקשנות להיכנע לאיומי ההיסטוריה.

זהו מסע שאין דומה לו, מסעו המפרך והמרומם של עם הנחוש בדעתו לשוב להיות עם חופשי בארצו, ארץ ציון וירושלים!

ערב חג החירות אנו מייחלים לשובם של שבויינו, אלדד, גלעד ואודי.
ערב חג הפסח אנו אומרים לאזרחי ישראל: מדינת ישראל יכולה להצליח!

היא יכולה להחזיר את הביטחון, לחדש את תנופת הצמיחה הכלכלית, להעלות את רמת החינוך, ולהחזיר את הגאווה לאזרחי ישראל.

אני יודע שאזרחים רבים מרגישים שמהמדינה אינה מנוהלת בכיוון זה, ושבמקום להשיג יעדים אלה אנו מתרחקים מהם:

הביטחון מקרטע, המדיניות מנותקת מהמציאות, הכלכלה בנסיגה, החינוך בקריסה.

זה הכל נכון. אבל זוהי תוצאה של חולשת המנהיגות ולא של חולשת העם. ליתר דיוק, זוהי תוצאה של היעדר מנהיגות ודרך!

של ממשלה מדשדשת, שבורחת מאחריות, ושכל עניינה הוא עיסוק ציני למען בהישרדותה הפוליטית.

אנו מאמינים שאפשר להוביל את המדינה בדרך אחרת, דרך טובה יותר, דרך של הצלחה!

דרך זו מחייבת אותנו להישיר מבט אל המציאות ולומר לעם את האמת!

קודם כל בתחום המדיני: כי השגיאות המדיניות של מנהיגים הן שמייצרות ומעצימות את הבעיות הביטחוניות. טעות של מדינאי, אלף גנרלים לא יכולים לתקן!

כך שגה אהוד ברק ביציאה החפוזה מלבנון בשנת 2000, שהביאה לעלייה עצומה בכוחו של החיזבאללה.

כך שגה אהוד אולמרט בהתנתקות שהביאה לעלייה עצומה בכוחו של החמאס, ולעלייתו לשלטון בעזה.

שתי השגיאות הללו, של אהוד ברק ואהוד אולמרט, הקימו על סף דלתנו שני בסיסים של האסלאם הקיצוני בחסות איראן- בסיס צפוני בלבנון, בסיס דרומי בעזה.

מבסיסים אלה הומטרו על תושבי ישראל עד היום כ-8000 רקטות וטילים. בצפון ובדרום מתחמשים אויבנו בקצב מזורז בנשק איראני קטלני.

עכשיו מנסים אולמרט וברק לגייס את צה"ל כדי לתקן את המפולת הביטחונית שיצרו במו ידיהם. אבל עיוורונם המדיני הוא שיצר את הבעיות הביטחוניות מלכתחילה!

ולשגיאות הללו הם מעיזים לקרוא "מדיניות" - ועוד מדיניות של שלום!
אבל רוב העם כבר יודע את האמת: מדיניות הנסיגות של אולמרט וברק רק מקרבת את הטרור ומרחיקה את השלום.

כנראה שאצל אולמרט וברק טעות לעולם חוזרת. כי הם מתחרים ביניהם היום על נסיגות נוספות שרק יקימו בסיס איראני שלישי, והפעם במרכז הארץ.

אולמרט מתכנן לחזור על הטעות שעשה ברק בקמפ דיויד כשויתר על הכול, וקיבל בתמורה טרור.

רבותי, כולנו רוצים בשלום. הליכוד היא מפלגת שלום. אבל השגיאה הראשונה במדיניות היא להתנתק מהמציאות ולהיכנע למשאלות לב.

יריבינו הפוליטיים בוחרים לדמיין מציאות שאינה קיימת, להמציא פרטנר שאינו קיים ולחתום על הסכם שלא יקוים!

כי בצד השני לא כולם רוצים שלום. ולייתר דיוק, הפלשתינים שאולי רוצים בשלום אינם יכולים להביאו, ואלה ביניהם שיכולים להביאו אינם רוצים בו.

אני שואל את אולמרט וברק: למי תמסרו את שטחי המולדת שעליהם אתם מוכנים לוותר בנדיבות כה מפליגה? יש לכם פרטנר לשלום אמיתי בצד השני?

קראתי השבוע שאולמרט אומר שאבו מאזן לא יכול אפילו להחליט בעצמו לבנות קומה אחת נוספת בביתו.

אם אתה חושב כך, מר אולמרט, איך אתה רוצה לתת לאבו מאזן לבנות מדינה, כשהוא אינו מסוגל לבנות אפילו חדר בביתו?

הרי ברור לכולנו שאם צה"ל יוצא, החמאס נכנס - ואיראן משתלטת.

זה בדיוק מה שיקרה אם אולמרט ימשיך בעיוורונו לקדם הסכם נסיגות, מה שקרוי כביכול "הסכם המדף" עם אבו מאזן.

מצאו להם מונח: "הסכם מדף"! כאילו שניתן לקנות שלום בסופרמרקט של אבו מאזן. אלא שבסופרמארקט הזה ישראל משלמת על הכל מראש, ולא מקבלת דבר בתמורה.

זו אינה מדינאות, זו חובבנות מדינית שמביאה להפקרות ביטחונית המסכנת את המדינה כולה, לרבות גוש דן וירושלים.

מר אולמרט אמר לנו: אתם לא תלמדו אותנו איך לשמור על ירושלים. ואילו אנו אומרים: אתכם כבר אי-אפשר ללמד, כי אתם מוותרים סדרתיים על ירושלים.

ברק וויתר על ירושלים בגלוי בועידת קמפ דיויד. מאוחר יותר הוא התוודה: "אולמרט היה אצלי לפני קמפ דיויד, פתח מפות ותצלומי אויר והציע לי עמדות שפירושן המעשי חלוקת ירושלים".

זה היה זמן קצר אחרי שאולמרט הבטיח לנו ש"ברק לא יחלק את ירושלים!"

כשאולמרט הגיע לראשות הממשלה, אחת הפעולות הראשונות שלו הייתה לאפשר את השתתפות החמאס בבחירות בירושלים.
ואותו קו ותרני נמשך היום בדיונים הקדחתניים על חלוקת העיר ובינאום הר הבית.

פירוש הויתורים הללו הוא סיום הריבונות הישראלית על ירושלים המאוחדת - ומסירת חלקים מבירת ישראל, כולל הר הבית, לידי אויבנו.

כדי לתעתע בעם, מתכנן אולמרט במקרה הצורך לפרוס את הנסיגה לכמה שנים, ובכך להמתיק את גלולת הנסיגות.
בכל תולדותיו, עם ישראל לחם וחלם להחזיק בירושלים. היו מקרים שירושלים נגזלה מאיתנו בכוח הכיבוש. היו מקרים שהיא הוחרבה. היו מקרים שהוגלינו ממנה.

אבל מעולם – מעולם! - לא היה מקרה אחד שבו התנדבנו אנו למסור את ירושלים, או חלקים ממנה, לידי זרים. עד שבאו ממשלות אולמרט וברק!

זהו גודל פשיטת הרגל של הממשלה הזו. ומה הפלא? זוהי ממשלה שמקפיאה את ההתיישבות היהודית ומעודדת התיישבות פלשתינית!

ערב חג הפסח אני שואל את חברינו בש"ס: עד מתי תשבו בממשלה הזו? עד שיחתם חוזה שיחזיר אותנו לקוי 67′? עד שדגל פלשתיני יונף בהר הבית? כך רוצה ש"ס להירשם בתולדות ישראל? צאו משם!

הברירה אינה בין לא לעשות כלום, לבין לתת הכל.

רבותי, יש לנו דרך אחרת - טובה יותר, בטוחה יותר, מציאותית יותר.

אנחנו נקדם שלום כלכלי עם שכנינו.

נקדם פרויקטים כלכליים בתחומי התעשייה ,התיירות והחקלאות עם אותם פלשתינים שרוצים בשלום.

אנו רוצים לחזק את המתונים ולהחליש את הקיצונים –לסייע בשיפור רמת חייהם, בעידוד תעסוקה ושכר טוב יותר, במתן אפשרות לחיים בכבוד - להם ולנו.

כדי ששני העמים ירצו בשלום, עלינו לעשות שלום בין העמים ולא רק בין המנהיגים.

שלום כלכלי יקדם את השלום המדיני יותר מאלף ועידות בינלאומיות ואלף "הסכמי מדף". לא השלום יביא את השגשוג. השגשוג יבנה את התנאים לשלום.

וכמובן יש לכך תנאי אחד חיוני: הביטחון חייב להישאר בידינו.
זה לא שצה"ל יצא ואבו מאזן יגן עלינו. להיפך: צהל יישאר והוא שיגן עלינו, ואגב כך גם על אבו מאזן.

שלום כלכלי, הביטחון בידינו, ושיתוף פעולה אזורי עם שכנינו בירדן- זוהי התוכנית המדינית שלנו.

גם בתחומים אחרים נפעל בדרך ריאלית ואחראית. בתחום הכלכלי נחדש את תנופת הצמיחה.

ממשלה זו ירשה מאתנו משק צומח שבו היא מתהדרת, אף שלא עשתה דבר כדי להמשיך את הצמיחה. תראו לי רפורמה אחת שהם עשו!
אבל גם את הצמיחה שהשארנו לה מצליחה ממשלת אולמרט למסמס בניהול חובבני.

בניגוד לה, ממשלת הליכוד לא תיתן לצמיחה לרדת מ- 5% ל-2%. נחדש את הרפורמות, נתיר חסמים ביורוקראטיים ונפחית מיסים.

בתחום החברתי נעזור לחלשים באמת.

כשכיהנתי כשר אוצר, עמדה ישראל בפני קריסה כלכלית וחברתית.

קיבלתי החלטות קשות ונכונות. תקפו אותי אישית. אני רוצה לומר לכם, זה לא היה קל, אך זהו תפקידו של מנהיג.

ידעתי שאפגע באופן אישי בבחירות, אך טובת המדינה, המשק וכלל האזרחים עמדה לנגד עיניי.

אני מאמין בכלכלה חופשית עם רגישות חברתית. בניגוד להתקפות המושמעות חדשות לבקרים, מעולם לא קיצצתי לקשישים, לנכים, לבעלי מוגבלויות, ולחולים.

להיפך. בשנת 2005 הגדלתי את סל התרופות בכ-400 מליון שקל, יצרנו את תוכנית ארוחה חמה ל- 150,000 ילדים נזקקים בבתי הספר, והיגדלנו את הסבסוד למעונות יום.
את זה עשה שלטון הליכוד - לא קדימה ולא מפלגת העבודה. חברים…. סיסמאות לחוד ומציאות לחוד!

גם היום אנו בעד לעזור לנזקקים באמת! וגם היום, אני נגד עזרה למתחזים ולאלה שיכולים לעבוד, אך רוצים לחיות על חשבונכם.

היום מדינת ישראל צריכה ויכולה להשתמש בפירות הצמיחה הכלכלית שהמדיניות שלנו הביאה כדי לשקם את החברה בישראל.

הממשלה צריכה להגדיל את קצבת הזקנה במאות שקלים לחודש מהכספים שמילאנו בקופה. אם הם חברתיים, למה הם לא הגדילו יותר את הקצבאות לקשישים ?

אנו נעודד נשים לצאת לעבוד ע"י הכרה לצורכי מס בהוצאות הטיפול בילדים, וע"י הגדלת הסבסוד למעונות יום למי שאינו מגיע לרף המס. היום אפשר להכיר בהוצאות המס כי המדיניות שלנו הביאה לעודף מסים היסטורי בקופת המדינה.

לפני שנה הביא הליכוד, בהובלת יושב ראש הסיעה, הצעת חוק לעשות זאת, ומי שסיכל אותה היו קדימה והעבודה. ממשלה שלנו תעביר אותה.

הדרך הטובה ביותר לצמצום הפערים בחברה היא בביצוע מהפכה אמיתית בחינוך. אנו נבצע מהפיכה זו שתיתן לכל ילד וילדה בישראל הזדמנות שווה בחיים.
המהפכה שנביא תחזיר את ילדי ישראל לעשירייה הפותחת במבחנים הבינלאומיים.

היא תתמקד בשילוב של ציונות ומצוינות, והיא תתבסס על חמישה עקרונות:

נביא את הטובים להוראה, ניתן למנהלים לנהל, נעזור בזמן אמיתי לחלשים, נתמקד במקצועות הליבה ונחזיר את הערכים לחינוך!

רבותי, אלה העקרונות של הליכוד: הביטחון בידינו, שלום כלכלי עם שכנינו, מהפיכה אמיתית בחינוך, רגישות חברתית עם כלכלה חופשית, וחידוש תנופת הצמיחה במשק — אלה הדברים שנעשה כשנחזור ב"ה, כפי שכולנו מאמינים, להנהיג את המדינה!

לצד כל זה נגן על שלטון החוק. "יש שופטים בירושלים", אמר מורנו מנחם בגין- ואנו מכבדים מורשת זו.

רפורמות במערכת המשפט - כן! אבל בהדברות, בהסכמה ובזהירות.

אמרתי שישראל יכולה להצליח. העם הזה הוא עם מוכשר. הוא עם של יזמות, עם של יצירה, עם שחולל ניסים, ועם שעוד יחולל נפלאות.

העם הזה מייחל לגדולות, והוא גם מייחל לחיים נורמאלים, בהם נוכל לגדל את ילדינו בביטחון, ברווחה ובשגשוג.

מסיבות אלה אני מאמין שבבחירות הבאות עם ישראל ירים ראש ויחזור להאמין בעצמו. כולנו יחד נוביל אותו לשם, בממשלה בראשות הליכוד.

חג חירות שמח לכם, למשפחותיכם, ולכל עם ישראל!

מלחמת לבנון השנייה הייתה כישלון, והאחריות העליונה לכישלון היא של ראש-הממשלה, אהוד אולמרט.

כדברי ועדת וינוגרד: "האחריות הכוללת לניהול המלחמה הייתה מוטלת על הדרג המדיני, ובראשו ראש-הממשלה… האחריות לכישלון מונחת לפתחם של הדרג המדיני וצמרת הדרג הצבאי… היטלנו אחריות אישית על שלושת הקברניטים".

האחראים לכישלון הם אפוא ראש-הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל. אם יש משמעות למושג אחריות, ראש-הממשלה חייב גם הוא ללכת. אם אין משמעות למושג זה, יש להחזיר לאלתר את דן חלוץ ועמיר פרץ לתפקידיהם.

בסרבו לפנות את מקומו, ראש-הממשלה בורח מאחריותו. לא יעזרו כל התירוצים: לא ההיתפסות לחלק קטן מהדו"ח, לא העלאת דוגמאות של כשלים נקודתיים מן העבר, וגם לא יועיל הניסיון של ראש-הממשלה לגלגל את האחריות לעם, לאופוזיציה ועלי אישית.

כן, ראש הממשלה, כולנו תמכנו בייעדי המלחמה וגם היום לא חזרנו בנו; התנהגנו בממלכתיות מופתית ואיננו זקוקים להטפות בעניין הזה. אבל לא תמכנו בניהול הכושל של המלחמה.

ראש-הממשלה, לא אנו ניהלנו את המלחמה. אתה ניהלת אותה! לא אנו ניהלנו את החטיבות, האוגדות, הסיוע האווירי, גיוס המילואים או אי-גיוס המילואים. אתה היית זה שהיה צריך לבדוק את מוכנות הצבא והפעלתו וגם את הגנת העורף, ודבר זה חבריי ואני היינו בטוחים שעשית.

ידידי חברי הכנסת, השתתפתי בהרבה פעולות צבאיות. עם כמה מכם הלכתי שכם אל שכם בלילות חשוכים מעבר לקווי האויב, פיקדתי על כמה וכמה מבצעים ונטלתי חלק בקרבות. אני חייב להגיד לכם: גלגול כזה של אחריות מצד המפקד לאחרים לא ראיתי מימי!
נוהגים לומר שהכישלון הוא יתום. לא אצלך, מר אולמרט. אצלך לכישלון יש הרבה אבות, חוץ מאב אחד. כולם אשמים, חוץ ממך, אהוד אולמרט.

אתה מדבר על אחריות, אבל אחריות זה לא לדבר על אחריות; אחריות זה לשאת באחריות, להיות מוכן לשלם את המחיר על דרך ואמונה– וגם על כישלונות.

אבל אתה אינך מגלה אחריות כי אתה אינך מוכן לשלם שום מחיר. להיפך. אתה קובל על כך שמישהו אפילו מעלה על דעתו שאתה צריך לשלם מחיר כלשהו. במקום זה, נשאת נאום של עורך-דין, אבל לצערי לא של מנהיג.

כשהכישלון במלחמה הוא כל כך רחב, כל כך יסודי, כשהוא עולה בחייהם של כל כך הרבה חיילים ואזרחים, כשחלקים שלמים של הארץ נתונים במשך שבועות לאש טילים — הצעד ההכרחי והמתבקש הוא החלפתו של ראש-הממשלה.

מר אולמרט ואנשיו אומרים לנו בציניות: מי שכשל הוא זה שיתקן, אסור להחליף את הקברניט. זה בערך כמו להגיד אחרי אסון ה"טיטאניק" שאם הקברניט היה שורד, צריך היה לתת לו עוד אוניה.

אבל יש משמעות עמוקה יותר לכישלון מאשר גורלו של הקברניט, של ראש-הממשלה. חיי האומה אינם מסלול הישרדות אישי של ראש-הממשלה. חיי האומה שלנו הם מסעו המופלא והמיוסר של העם היהודי במשך אלפי שנים. עברנו, ואנו עדיין עוברים, באוקיינוס הזמן הסוער, שגליו מאיימים לעיתים להטביע את ספינת עמנו – ועדיין לא הגענו לחוף מבטחים. מאבקים ואתגרים רבים עוד נכונו לו.

על הסיפון מתחלפים הקברניטים האוחזים בהגה, אבל מטרתם חייבת תמיד להיות אחת — לא הישרדותם האישית, אלא הבטחת קיומו, ביטחונו ושגשוגו של עם ישראל.

מהו הדבר החשוב ביותר הנדרש מראש-הממשלה בישראל? וועדת וינוגרד השיבה על כך בבהירות: "אמות המידה העיקריות לבחינת פועלם של נבחרי ציבור הן שיקול דעת, אחריות, מנהיגות, ראייה אסטרטגית וכשירות במובן הרחב".

אכן, מנהיגי העם חייבים להיות בעלי חזון המבוסס על קריאה נכונה של המציאות. עליהם להיות בעלי תבונה מדינית וחשיבה אסטרטגית מפוכחת. עליהם לזהות ולהדוף בזמן את הסכנות הנשקפות לעמנו, ועליהם לממש את ההזדמנויות הנפתחות לפניו.

זו הייתה תרומתם הכבירה של הרצל ונורדאו, ז'בוטינסקי ובן גוריון. זו הייתה גם תרומתם של ראשי ממשלה אחרים בישראל שקראו נכון את המפה במדיניות, בביטחון ובכלכלה.

הם שמרו על בטחון המדינה, עשו שלום עם מצרים וירדן, קלטו את גלי העלייה, נערכו להדוף את סכנת הטרור האסלאמי, והתאימו את כלכלת ישראל לעולם המחר.

כל פעולה כזו דרשה שיקול דעת בזמן אמת וראייה שצופה את פני עתיד - כלומר, מחשבה אסטרטגית, יכולת מפותחת לקרוא את מפת המציאות ולהתאים לה מענה.

ואלה בדיוק הן היכולות שוועדת וינוגרד קבעה שלא היו קיימות אצל ההנהגה הנוכחית — לא לפני המלחמה, לא בזמן המלחמה, ולא בסופה. כדברי ועדת וינוגרד:"לא מצאנו ראייה אסטרטגית מדינית ביטחונית שהייתה אמורה להוות תשתית וקו מנחה להחלטות".

ראש-הממשלה, אחרי שקוראים את הדברים החמורים האלה של הועדה שאתה מינית — נשאלת קודם כל השאלה:
מה עשית שם?
לא קבעת אסטרטגיה,
לא התווית מדיניות,
לא נתת קו מנחה.
אז מה עשית שם?

בצה"ל קוראים לזה לדשדש במקום, או בשפת הלוחמים - להתברבר בשטח!

איך יכולה הייתה להיות הכרעה אם אתה, האחראי למערכה, כלל לא ידעת מה אתה עושה?

אין פלא שהוועדה הגדירה את מלחמת לבנון השנייה כ"החמצה גדולה וחמורה". וזו לא הייתה ההחמצה היחידה של האנשים שמובילים היום את המדינה:

הנסיגה החפוזה מלבנון – החמצה!
הנסיגה החד צדדית בדרום – החמצה!
התמוטטות ציר פילדלפי – החמצה!

ההחמצות הללו יצרו עד עכשיו שני בסיסי טרור איסלאמים בצפון הארץ ובדרומה, התחמשות מוגברת של החיזבאללה, ועכשיו גם זרימה אדירה של נשק לידי החמאס וסכנה של זרימת מחבלים מעזה בתנועה סיבובית חזרה לתוך ישראל!

זה מה שקורה כשלראש-הממשלה אין שיקול דעת וראייה אסטרטגית — כשהכל רדוד, חסר עומק ותועלתני, ומשתנה חדשות לבקרים.

לא יאומן, אבל שבועיים אחרי תחילת מלחמת לבנון השנייה, פורסם בעיתון הארץ: "אהוד אולמרט אמר אתמול שתוצאות המלחמה בצפון יאפשרו לו לקדם את תכנית ההתכנסות בגדה".

בינתיים, לאור התוצאות ההרסניות של שתי הנסיגות החד-צדדיות שכבר בוצעו, ולאור ההתנגדות הציבורית הגורפת לנסיגה חד צדדית שלישית, נטש ראש-הממשלה תכנית זאת והחליף אותה בתכנית אחרת, הזויה ומסוכנת לא פחות:

הוא יעשה הסכם שלום מדומה עם פרטנר שאין בכוחו לקיים את ההסכם - ויקרא לזה שלום.

הרי הרשות הפלסטינאית לא רק שאינה מסוגלת להילחם בחמאס. היא אפילו אינה מסוגלת לטפל באנשי המנגנון שלה שרצחו ישראלים לאור יום רק לפני שבועות אחדים.

איזה תוקף יש להסכם עם גורם שאינו מוכן אפילו לומר את המילים "מדינה יהודית", ואינו מסוגל לנקוף אצבע להילחם בטרור?

אנחנו רוצים בשלום אמיתי, ולא בשלום מדומה שלא יחזיק מעמד. כל ההתמקדות בשלום מדומה זה בחודשים האחרונים באה כדי לשרת שתי מטרות:

1. להשאיר בתפקידו ראש-ממשלה שכשל.
2. להצדיק את הפרת התחייבותו של אהוד ברק.

אהוד ברק התחייב ואמר כמה פעמים שלפני פרסום הדו"ח הסופי של וועדת וינוגרד הוא יפעל להחליף את ראש-הממשלה - או שיקבע תאריך לבחירות. כך הוא אמר. אז הוא אמר!

ב-23.9.07 אמר אהוד ברק: "אני עומד במילתי". כך הוא אמר.
אז הוא אמר!

"מילה זו מילה," הוא אמר. אז הוא אמר!

ואני שואל את מר אולמרט ומר ברק: איזה הסבר אתם נותנים לציבור כשאתם נצמדים למשרדיכם?

אתם אומרים שטובת המדינה לנגד עיניכם, כשבעצם - אתם מתכוונים לטובתכם האישית.

אתם אומרים שאתם רוצים אתם ביציבות שלטונית, כשבעצם - אתם מתכוונים ליציבות שלטונכם.

אתם אומרים שמטרתכם היא שמירה על הביטחון, כשבעצם - אתם מתכוונים לשמירה על כיסאותיכם.

ובכלל, באיזו יציבות ובאיזה ביטחון מדובר? הרי ממשלה שעוסקת רק בהישרדות תמשיך להיטלטל בין הרפתקנות מדינית והרפתקנות צבאית, ושני הקטבים מסוכנים באותה מידה למדינת ישראל!

אין לנו ברגע זה פרטנר פלסטיני שמסוגל להביא את עמו לשלום.
הגורם המרכזי שמאיים היום על קיומנו, משגר כלפינו טרור ומונע שלום עם שכנינו - הוא האיסלאם הקיצוני. עלינו להרחיקו ולא לקרבו, להחלישו ולא לחזקו.

בצד הסרת האיום האיראני, עלינו למנוע הקמת בסיסי טרור איראנים נוספים סביבנו כדוגמת חמאסטן בעזה ומעוז החיזבאללה בצפון.

אבל המדיניות של קברניטי הממשלה, שכבר הביאה לנו את שני הבסיסים הללו, עוד מכינה לנו בסיס איראני שלישי, והפעם בלב הארץ ובלב ירושלים .

כי יש עובדה אחת פשוטה: כשצה"ל יוצא - החמאס נכנס.

הממשלה מתעלמת מעובדה זו פעם אחר פעם. היא מוציאה את צה"ל ונסוגה - ואחר כך מחפשת פתרונות לטילים ולמפגעים שמשוגרים אלינו מבסיסי הטרור שהיא עצמה עזרה להקים.

מעל כל זה, עלינו להכיר באמת יסודית שנחשפה בכישלון של מלחמת לבנון השנייה. כדברי הוועדה: "ישראל לא תוכל לשרוד באזור זה, ולא תוכל להתקיים בו בשלום או ברגיעה, בלי שבה עצמה ובסביבתה יאמינו כי יש לישראל מנהיגות מדינית וצבאית … שתרתיע את אלה משכניה שירצו לפגוע בה …"

"לראשונה במלחמות ישראל, מלחמה שישראל הייתה מעורבת בה שהסתיימה בלי שישראל ניצחה בה בבירור. קשה להגזים בהשלכות מרחיקות הלכת של תוצאה זו בעינינו, כמו גם בעיני אויבינו".

ואכן, בעייני אוייבנו הלקח הוא פשוט: מלחמה עבורם היא כבר לא אופציה מפחידה.

ואת זה אנו חייבים לשנות!

מדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להמשיך עם מנהיגות כושלת וחסרת אחריות — מנהיגות רשלנית שמאפשרת חודשים ושנים ירי טילים על יישובינו, אזרחינו וילדינו.

אזרחים רבים מכל חלקי העם מבקשים מנהיגות אחרת: מנהיגות ערכית שאומרת לעם את האמת, שמציבה בפניו יעדים ריאליים, שמקיימת את הבטחותיה, שמובילה בבטחה, שאינה משנה את דרכה על פי צרכי ההישרדות שלה.

שאיפה זו מאחדת היום אנשים רבים בעלי דעות שונות מימין ומשמאל, כולל חברים אמיצים בתוך הבית הזה. הם מאסו בתרגילים ובתכסיסים, בעולם שבו הפוליטיקה היא חזות הכל.

כי על השיח הציבורי בישראל השתלטה לאחרונה תרבות של טשטוש ורמיה שאסור לנו לקבלה: שקר הוא אמת, רע הוא טוב, כשלון הוא הצלחה.

איפה הערכים והאידיאלים שהנחו אותנו כל השנים?

האם מנהיגות צינית וחסרת אחריות זו היא הדוגמא שניתן לילדינו?

אמר דוד בן-גוריון: "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה בידי המפקדים הראויים לכך". ראוי להוסיף לדברים החשובים הללו: "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה ומפקדיה בידי ההנהגה הראויה לכך".

צדקה ועדת וינוגרד כשאמרה שהדרך להחלפת מנהיגות כושלת במנהיגות ראויה עוברת בסופו של דבר דרך הציבור, דרך הקלפי, דרך העם.

רוב העם מסכים עם הקביעה המרכזית של ועדת וינוגרד: אהוד אולמרט נושא באחריות העליונה לכישלון. ועל כן אהוד אולמרט חייב ללכת.

ראש-הממשלה, לא תוכל לאורך זמן לחמוק מן האמת הזאת וממשפט הציבור. הבחירות יגיעו, ושם נפגוש כולנו את רצון העם.

והעם הזה, שהוא חפץ חיים, יחליף את הכישלון בהצלחה ואת הציניות בציונות.

בעזרת השם,נאחד את הכוחות העצומים של כולנו, נהדוף את הסכנות, ונממש את ההזדמנויות הגדולות שהעתיד טומן בחובו לעמנו.