נאום ראש הממשלה במרכז בגין-סאדאת באוניברסיטת בר-אילן
אורחים נכבדים,
אזרחי ישראל,
השלום היה תמיד משאת נפשו של עמנו. נביאינו הנחילו לעולם את חזון השלום, אנו מברכים זה את זה בשלום, תפילותינו מסתיימות בשלום.
אנו נמצאים הערב במרכז על שם שני פורצי הדרך לשלום, מנחם בגין ואנואר סאדאת, ואנו שותפים לחזונם.
לפני חודשיים וחצי נשבעתי אמונים בכנסת כראש ממשלת ישראל. הבטחתי שאקים ממשלת אחדות - וכך עשיתי.
האמנתי שהאחדות נחוצה לנו בעת הזאת יותר מאי פעם, כי אנו עומדים היום בפני שלושה אתגרים עצומים – האיום האירני, המשבר הכלכלי, וקידום השלום.
האיום האירני עדיין לפנינו במלוא עוצמתו. הסכנה הגדולה ביותר לישראל, למזרח התיכון ולעולם כולו הוא המפגש בין האסלאם הקיצוני ונשק גרעיני.
שוחחתי על כך עם הנשיא אובמה בביקורי בוושינגטון, ואשוחח על כך עם מנהיגים באירופה בשבוע הבא.
זה שנים שאני פועל ללא לאות לגיבושה של חזית בינלאומית נגד התחמשותה של איראן בנשק גרעיני.
מול המשבר הכלכלי העולמי פעלנו מייד כדי להביא יציבות לכלכלת ישראל. העברנו בממשלה תקציב דו-שנתי ובקרוב נאשר אותו בכנסת.
ואילו האתגר השלישי, הכול כך חשוב העומד בפנינו, הוא קידום השלום. גם על כך שוחחתי עם הנשיא אובמה, ואני תומך מאוד ברעיון השלום האזורי שהוא מוביל.
אני שותף לרצונו של נשיא ארה"ב להביא עידן-חדש של התפייסות באזורנו.
לצורך זה נפגשתי עם הנשיא מובארק במצרים ועם המלך עבדאללה בירדן כדי להסתייע במנהיגים אלה במאמץ להרחיב את מעגל השלום.
אני פונה מכאן למנהיגי מדינות ערב ואומר: בואו ניפגש. נדבר שלום, ונעשה שלום.
אני מוכן להיפגש עימכם בכל עת. אני מוכן לבוא לדמשק, לריאד, לביירות – לכל מקום.
אני קורא למדינות ערב לשתף פעולה עם הפלשתינים ואיתנו כדי לקדם את השלום הכלכלי.
השלום הכלכלי אינו בא כתחליף לשלום המדיני, אבל הוא מרכיב חשוב בהשגתו.
יחד נוכל לפתח פרויקטים שמתגברים על חסרונות אזורנו, כמו התפלת מים, ומנצלים את יתרונותיו, כמו ניצול אנרגיית השמש, או פריסת צינורות גז ונפט וקווי תחבורה המחברים את אסיה, אירופה ואפריקה.
ההצלחה הכלכלית של מדינות המפרץ מרשימה את העולם כולו, וגם אותי. אני קורא לייזמים המוכשרים של העולם הערבי לבוא ולהשקיע כאן, כדי לעזור לפלשתינים ולנו להזניק את הכלכלה.
יחד נוכל לפתח אזורי תעשיה שייצרו אלפי מקומות עבודה, ואתרי תיירות שימשכו מיליוני תיירים המבקשים לצעוד בפעמי ההיסטוריה – בנצרת ובבית לחם, בחומות יריחו ובחומות ירושלים, בשפת הכינרת ובאתר הטבילה על הירדן.
יש כאן פוטנציאל ארכיאולוגי תיירותי עצום, אם רק נשכיל לשתף פעולה ולפתחו.
אני פונה אליכם, שכנינו הפלשתינים, בהנהגת הרשות הפלשתינית: בואו נתחיל משא ומתן מייד, ללא תנאים מוקדמים. ישראל מחוייבת להסכמים הבינלאומיים ומצפה מכל הצדדים האחרים למלא את התחייבויותיהם. אנו רוצים לחיות עימכם בשלום ובשכנות טובה.
אנו רוצים שהילדים שלנו והילדים שלכם לא יראו עוד מלחמה - שהורים, בנים ואחים לא יידעו עוד את יגון השכול; שילדינו יחלמו על עתיד טוב יותר ויממשו אותו; שאנחנו ואתם נשקיע את מרצנו באיתים ובמזמרות ולא בחרבות ובחניתות.
אני יודע את מורא המלחמה. השתתפתי בקרבות. איבדתי חברים טובים שנפלו, איבדתי אח. ראיתי את כאבם של משפחות שכולות. אני לא רוצה מלחמה. העם בישראל אינו רוצה מלחמה.
אם נשלב ידיים ונעבוד יחד בשלום, אין גבול לשגשוג ולפיתוח שנוכל להביא לשני עמינו - בכלכלה, בחקלאות, במסחר, בתיירות, בחינוך – ומעל לכל ביכולת להעניק לדור הצעיר שלנו מקום שטוב לחיות בו, חיים שלווים, מלאי עניין ויצירה, עם אופק של הזדמנויות ואופק של תקווה.
אם יתרונות השלום ברורים כל כך, עלינו לשאול את עצמנו מדוע השלום עדיין רחוק מאיתנו, למרות שידינו מושטות אליו?
מדוע מתקיים הסכסוך הזה למעלה מ-60 שנה?
כדי להביא קץ לסכסוך, צריך לתת תשובה אמיתית וכנה לשאלה: מהו שורש הסכסוך?
בנאומו בקונגרס הציוני בבאזל על החזון הגדול של בית לאומי לעם היהודי, אמר חוזה המדינה בנימין זאב הרצל: "הדבר הזה הוא כל כך גדול, שאנחנו חייבים לדבר עליו רק במילים הפשוטות ביותר".
היום אני מבקש לדבר על האתגר הגדול של השלום במילים הפשוטות ביותר, בגובה העיניים.
גם כשמבטנו נשוא אל האופק, רגלינו חייבות להיות מחוברות לקרקע המציאות, לאמת.
והאמת הפשוטה היא ששורש הסכסוך היה ונשאר הסירוב להכיר בזכותו של העם היהודי למדינה משלו במולדתו ההיסטורית.
ב-1947, כשהוצעה באו"ם תוכנית החלוקה למדינה יהודית ומדינה ערבית, העולם הערבי כולו דחה את ההחלטה, בעוד שהישוב היהודי קיבל אותה בריקודים ובשמחה.
הסירוב הערבי היה למדינה יהודית כלשהי, בגבולות כלשהם.
מי שחושב שהאיבה המתמשכת כלפי ישראל היא תוצאה של נוכחותנו ביהודה, שומרון ועזה, מחליף בין סיבה ותוצאה.
ההתקפות עלינו התחילו בשנות ה- 20 של המאה הקודמת, הפכו למתקפה כוללת ב-1948 עם הכרזת המדינה, נמשכו בהתקפות הפדאיון בשנות ה-50, והגיעו לשיאן ב-1967 ערב מלחמת ששת הימים, בניסיון לכרוך עניבת חנק על צווארה של מדינת ישראל.
כל זה קרה לאורך כמעט 50 שנה לפני שהיה חייל ישראלי אחד ביהודה ושומרון.
לשמחתנו מצרים וירדן יצאו ממעגל איבה זה. חתימת חוזי השלום הביאה לקץ התביעות שלהן מישראל ולקץ הסכסוך עימן, הביאה שלום.
אבל לצערנו אין זה המצב עם הפלשתינים. ככל שאנו מתקרבים להסכם שלום איתם, הם מתרחקים ממנו. הם חוזרים ומעלים תביעות שאינן מתיישבות עם רצון לסיים את הסכסוך.
רבים וטובים אומרים לנו שהנסיגה היא המפתח לשלום עם הפלשתינים.
ובכן - נסוגונו. אבל העובדה היא, שכל נסיגה שלנו נענתה בגל גדול של טרור מתאבדים ובאלפי טילים.
ניסינו נסיגה בהסכם ונסיגה בלי הסכם, נסיגה חלקית ונסיגה מלאה.
בשנת 2000 ושוב בשנה שעברה הציעה ישראל נסיגה כמעט כוללת תמורת סוף הסכסוך, ופעמיים נענתה בשלילה.
פינינו את רצועת עזה עד הסנטימטר האחרון, עקרנו עשרות יישובים ואלפי ישראלים מבתיהם, וקיבלנו בתמורה גשם של טילים על ערינו, יישובינו וילדינו.
הטענה כאילו נסיגה תביא שלום עם הפלשתינים, או לפחות תקרב אותו, עד היום לא עמדה במבחן המציאות.
יתר על כן, החמאס בדרום, כמו החיזבאללה בצפון, חוזרים ומצהירים שכוונתם "לשחרר" את אשקלון ובאר שבע, את עכו וחיפה. הנסיגות לא שינו את האיבה.
וגם המתונים בין הפלשתינים לצערנו עד כה אינם מוכנים לומר את הדברים הפשוטים: מדינת ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי, וכך היא תישאר.
כדי להשיג שלום, צריך אומץ ויושר משני הצדדים, ולא רק מהצד הישראלי.
צריך שההנהגה הפלשתינית תקום ותאמר בפשטות: "די לנו בסכסוך הזה. אנחנו מכירים בזכות העם היהודי למדינה משלו בארץ הזאת, ואנחנו נחייה לצידכם בשלום אמיתי".
אני מייחל לרגע הזה, משום שכשהמנהיגים הפלשתינים יאמרו את המלים האלה לעמנו ולעמם תיפתח הדרך לפיתרון כל ייתר הבעיות, קשות ככל שיהיו.
לכן תנאי יסוד לקץ הסכסוך הוא הכרה פלשתינית פומבית מחייבת וכנה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
כדי שהכרזה זו תהיה בעלת משמעות מעשית, דרושה גם הסכמה ברורה לכך שבעיית הפליטים הפלשתינים תמצא את פתרונה מחוץ לגבולות מדינת ישראל. שכן ברור לכל שהתביעה ליישב את הפליטים הפלשתינים בתוך ישראל סותרת את המשך קיומה של ישראל כמדינת העם היהודי.
צריך לפתור את בעיית הפליטים הפלשתינים – ואפשר לפתור אותה, כפי שאנו הוכחנו בעצמנו במקרה דומה.
ישראל הקטנה קלטה בהצלחה מאות אלפי פליטים יהודים ממדינות ערב שעזבו את בתיהם חסרי כל.
לכן הצדק וההיגיון מחייבים: בעיית הפליטים הפלשתינים חייבת להיפתר מחוץ לגבולות ישראל. על זה יש הסכמה לאומית רחבה מאוד.
אני מאמין שברצון טוב, בהשקעה בינלאומית, ניתן לפתור בעיה אנושית זו אחת ולתמיד.
עד כאן דיברתי על הצורך של הפלשתינים להכיר בזכויות שלנו. תיכף אדבר על הצורך שלנו להכיר בזכויות שלהם.
עלי להקדים ולומר: הקשר של העם היהודי לארץ ישראל נמשך יותר מ-3,500 שנה. יהודה ושומרון, המקומות בהם הילכו אברהם, יצחק ויעקב, דוד ושלמה, ישעיהו וירמיהו - אינם ארץ נכרייה לנו. זוהי ארץ אבותינו.
זכותו של העם היהודי למדינה בארץ ישראל אינה נובעת מרצף האסונות שפקד את עמנו. נכון הדבר שבמשך אלפיים שנה חוו היהודים סבל נורא של גירושים, של פוגרומים, של עלילות דם, של רציחות - סבל שהגיע לשיאו בשואה ושאין לו אח ורע בתולדות העמים.
יש האומרים שאלמלא התרחשה השואה, לא הייתה קמה מדינת ישראל. אבל אני אומר שאילו הייתה קמה מדינת ישראל בזמן,לא הייתה מתרחשת השואה.
הטרגדיות שנבעו מחוסר האונים של העם היהודי מבהירות מדוע עמינו זקוק לכוח מגן ריבוני משלו.
אבל זכותנו להקים את מדינתנו כאן, בארץ ישראל, נובעת מעובדה אחת פשוטה: זוהי מולדתו של העם היהודי, וכאן נצרבה זהותנו.
כפי שאמר ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון בהכריזו על הקמת המדינה: "בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית-הדתית-והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים-וכלל-אנושיים, והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי".
אבל צריך גם כאן לומר את כל האמת: בלב חבלי המולדת היהודית חי היום ציבור גדול של פלשתינים. אנחנו לא רוצים למשול בהם, לא לנהל את חייהם, ולא לכפות עליהם את הדגל שלנו או את התרבות שלנו.
בחזון השלום שלי חיים בארץ הקטנה שלנו שני עמים חופשיים זה בצד זה, בשכנות טובה ובכבוד הדדי.
לכל אחד הדגל שלו, ההמנון שלו והשלטון שלו. ואיש מהם אינו מאיים על הביטחון ועל הקיום של שכנו.
שתי עובדות אלו – הקשר שלנו לארץ ישראל והאוכלוסייה הפלשתינית החיה כאן – יצרו חילוקי דעות עמוקים בתוך החברה הישראלית. אבל האמת היא, שיש בינינו הרבה יותר אחדות מאשר מחלוקת.
באתי הערב לתת ביטוי לאחדות הזאת, לעקרונות השלום והביטחון שעליהם יש הסכמה רחבה בחברה הישראלית, והם גם אלה שמנחים את מדיניותנו.
מדיניות זו חייבת לקחת בחשבון את המצב הבינלאומי שנוצר בעת האחרונה. עלינו להכיר במצב זה, ועם זאת לעמוד בתוקף על העקרונות החשובים למדינת ישראל.
כבר עמדתי על העיקרון הראשון – הכרה. הפלשתינים חייבים להכיר הכרה אמיתית בישראל כמדינתו של העם היהודי.
העיקרון השני הוא – פירוז. בכל הסדר שלום, השטח בידי הפלשתינים חייב להיות מפורז, עם סידורי ביטחון מוצקים לישראל.
בלי שני תנאים אלו קיים חשש אמיתי שתקום לצידנו מדינה פלשתינית חמושה, שתהפוך לבסיס טרור נוסף נגד ישראל, כפי שקרה בעזה.
אנחנו לא רוצים קאסמים על פתח תקווה, גראדים על תל אביב וטילים על שדה התעופה בן גוריון. אנחנו רוצים שלום.
לכן, כדי להשיג שלום צריך להבטיח בין היתר שהפלשתינים לא יוכלו להכניס לשטחם רקטות וטילים, להקים צבא, לקיים מרחב אווירי שסגור בפנינו או לכרות בריתות עם גורמים כמו איראן והחיזבאללה.
גם בעניין זה יש הסכמה רחבה מאוד בציבור הישראלי.
אי אפשר לצפות מאיתנו להסכים מראש לעיקרון של מדינה פלשתינית, בלי שיובטח פירוזה של מדינה זו.
בעניין כל כך גורלי לקיומה של ישראל, עלינו לקבל תחילה מענה לצרכי הביטחון שלנו.
לכן אנו מבקשים היום מידידינו בקהילה הבינלאומית, ובראשם ארה"ב, את הדבר ההכרחי הדרוש לביטחונה של מדינת ישראל: התחייבות מפורשת שבהסדר הקבע לשלום, השטח שבידי הפלשתינים יהיה מפורז: כלומר, ללא צבא וללא שליטה במרחב האווירי, עם פיקוח אפקטיבי שימנע הכנסת נשק לשטחם – פיקוח של ממש, ולא מה שקורה היום ברצועת עזה. ומובן מאליו שהפלשתינים לא יוכלו לכרות בריתות צבאיות.
בלי זה במוקדם או במאוחר נקבל כאן עוד חמאסטן, ולכך לא נוכל להסכים. ישראל חייבת לשלוט בביטחונה ובגורלה.
אמרתי בוושינגטון לנשיא אובמה שאם נסכים על המהות, הטרמינולוגיה לא תהיה בעיה. והנה המהות שאותה אני אומר כאן בקול צלול וברור: אם נקבל ערובה זו לפירוז ולסידורי הביטחון הדרושים לישראל, ואם הפלשתינים יכירו בישראל כמדינת העם היהודי, נהיה מוכנים בהסדר שלום עתידי להגיע לפתרון של מדינה פלשתינית מפורזת לצד המדינה היהודית.
בכל שאר הנושאים המרכזיים שיידונו בהסדר הקבע עמדותיי ידועות: ישראל זקוקה לגבולות בני הגנה, וירושלים בירת ישראל תישאר מאוחדת, תוך המשך קיום חופש הפולחן לכל הדתות.
הנושא הטריטוריאלי יידון בהסדר הקבע. עד אז אין לנו כוונה לבנות ישובים חדשים או להפקיע קרקע להרחבת יישובים קיימים.
אבל יש צורך לאפשר לתושבים לחיות חיים נורמאליים, לתת לאמהות ולאבות לגדל את ילדיהם כמו בכל משפחה בעולם.
המתיישבים אינם אוייבי העם והם אינם אוייבי השלום. הם אחינו ואחיותינו, ציבור חלוצי, ציוני וערכי.
האחדות בתוכנו היא חיונית, והיא תסייע להתפייסות עם שכנינו. הפיוס צריך להתחיל כבר היום על ידי שינוי המציאות בשטח. אני מאמין שכלכלה פלשתינית חזקה תחזק את השלום.
אם פני הפלשתינים לשלום – למאבק בטרור, לחיזוק המשילות ושלטון החוק, לחינוך ילדיהם לשלום ולהפסקת ההסתה נגד ישראל – אנו מצידנו נעשה כל מאמץ לאפשר להם חופש תנועה וחופש גישה כדי שחייהם יוקלו ורווחתם תיגדל. כל זה יעזור לקדם את הסכם השלום בינינו.
אבל מעל לכל הפלשתינים צריכים להכריע בין דרך השלום לדרך החמאס. על הרשות הפלשתינית להשליט חוק וסדר ברצועת עזה ולגבור על החמאס. ישראל לא תשב סביב שולחן המשא ומתן עם טרוריסטים שמבקשים להשמידה.
החמאס אינם מוכנים אפילו לאפשר לצלב האדום לבקר את חיילנו החטוף גלעד שליט, שנמצא שלוש שנים בשבי, מנותק מהוריו, משפחתו ועמו. אנו מחוייבים להחזירו הביתה בריא ושלם.
עם מנהיגות פלשתינית שוחרת שלום, עם השתתפות בשלום של העולם הערבי, עם תמיכתן של ארה"ב והקהילה הבינלאומית, אין סיבה שלא נוכל לפרוץ את הדרך לשלום.
עמנו כבר הוכיח שהוא מסוגל לעשות את הבלתי יאומן.במשך שישים ואחת שנים – תוך הגנה מתמדת על קיומנו - חוללנו נפלאות.
שבבים המיוצרים בישראל מפעילים את מחשבי העולם, תרופות ישראליות מביאות מזור למחלות חשוכות מרפא, טפטפות ישראליות מפריחות אזורים צחיחים בכל העולם וחוקרים ישראליים פורצים את גבולות הידע האנושי.
אם רק יירצו שכנינו להיענות לקריאתנו – גם השלום יהיה בהישג ידינו.
אני קורא למנהיגי העולם הערבי והפלשתינים: הבה נמשיך יחד בדרכם של מנחם בגין ואנואר סאדאת, של יצחק רבין והמלך חוסיין.
הבה נממש את חזון ישעיהו הנביא, שקרא בירושלים לפני 2,700 שנה: "לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
בעזרת השם, לא נדע עוד מלחמה, ונדע שלום.
