חדשות הליכוד

14/12/2009 - יום שני כ"ז כסלו תש"ע

אני מבקש לברך את עמיתי גדעון סער, שר החינוך, ואתכם, אנשים שעוקבים אחרי הכלכלה והחינוך בישראל, הדברים כמובן שלובים זה בזה.

אנחנו יוצאים מהמשבר העולמי, אנחנו מתחילים לצמוח, אבל אני לא חושב שיש מקום לאופוריה. אי אפשר לדעת אם כלכלת העולם תחזור בשנים הקרובות לצמוח כבעבר, ואני חושב שעדיין יש סיכונים לא מבוטלים למשק. השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו, במצבים האפשריים השונים שמתפתחים, כיצד אנחנו יכולים להבטיח שכלכלת ישראל תצמח מהר יותר מהמתחרות שלנו בשוק העולמי. אני לא מתכוון לסין או להודו, אני מתכוון למדינות שפחות או יותר נמצאות ברמת התל"ג, ההכנסה לנפש, שלנו.

אנחנו צריכים לצמוח מהר יותר מהם ולהבטיח שביציאה מן המשבר, שבוא תבוא, אנחנו נעלה מדרגה, נעלה ליגה. הצמיחה הזאת היא חיונית קודם כל כדי להבטיח את הצרכים הבסיסיים של המדינה. אין לנו דרך אמיתית להבטיח את הצרכים הקריטיים של הביטחון, זו לא שאלה של לובי ביטחוני, זו שאלת צרכים קריטיים של הביטחון. מי שעיניו בראשו מבין שאנחנו עומדים מול איומים ששום מדינה לא עומדת בפניהם. אנחנו יכולים להם, אבל אנחנו צריכים לממן מערכות הגנה שונות והדבר הזה עולה כסף רב. והדרך היחידה לתת מענה לצרכים האלה, כפי שאני מבין אותם בתור ראש ממשלת ישראל, שאמון על כל המערכות, זה בנתיב הצמיחה.

נתיב הצמיחה גם נותן מענה לצרכים החברתיים שמתרבים באוכלוסייה המתבגרת שלנו, ולמעשה של כל העולם. זו ברכה גדולה. אנשים חיים יותר זמן, אבל הם זקוקים ליותר שירותים. זו גם הדרך לממן את צורכי החינוך שדיברתם עליהם הבוקר. כלומר, בשנים הקרובות, הדבר שייתן לנו את היכולת לתת מענה לצרכים הבסיסיים והחשובים ביותר של מדינת ישראל זה המשך מדיניות הצמיחה, אני מתכוון על צמיחה עקבית בת-קיימא, של ההכנסה לנפש, שנה אחר שנה. זה הדבר הראשון. אבל זה טוב לשנים הקרובות.

לאחר מכן, הדבר שייתן לנו את הצמיחה אחרי שההכנסה לנפש תעלה ותעלה, הדרך היחידה להמשיך לצמוח זה באמצעות שדרוג החינוך ושדרוג ההון האנושי. כלומר, הצמיחה תיתן מענה, תאפשר, תממן את צורכי הקיום והחינוך של מדינת ישראל, ובהמשך החינוך יאפשר את הצמיחה. לכן אני רוצה לחלק את דבריי היום לשניים:

1. קודם כל, מהי מדיניות הצמיחה שאנחנו מחויבים לה כדי להבטיח שאנחנו חוזרים לתוואי שהיינו בו. 2. מהי מדיניות החינוך שאנחנו צריכים להשקיע בה כבר עכשיו, אתה לא יכול לקבל את האפקטים של החינוך בעוד כמה שנים אם לא נשקיע בהם עכשיו, אם לא נעשה שינויים מסוימים כבר עכשיו.

אני אתייחס תחילה לצמיחה. היו שאמרו שהמשבר האחרון שבר את הכללים בכלכלה, אני לא חושב. אני חושב שיש שני דברים יסודיים שמתגלים ככל שהאבק שוקע: הכלל הראשון, והבסיסי ביותר, הוא שאתה לא יכול לאורך זמן לפתוח פער בין ההכנסות שלך וההוצאות שלך. הכלל הפשוט הזה נכון למשק בית, הוא נכון לחברה עסקית, הוא נכון לכלכלה, אתה לא יכול לבזבז את עצמך לדעת. ואם מישהו חשב שאפשר לעשות תיקון קצר, קצר טווח, גם אותו צריך לעשות במידה. אבל במידה רבה המשבר הזה נבע מכך שאנשים הוציאו הרבה יותר כסף בצורות שונות, במנופים על מנופים, ממה שהיה להם. ובסוף הפיזיקה, חוקי הפיזיקה, הכבידה של הכלכלה תופסים את כולם. אי אפשר לברוח מזה.

כלומר, הכלל הראשון הוא שאתה חייב לרסן את ההוצאות שלך. הסיבה שאנחנו לא התרסקנו, בין השאר, היא משום שאנחנו ריסנו את ההוצאות שלנו. בשנת 2003, כשר אוצר, העברתי החלטה מאוד קשה ולא פשוטה, שבוודאי פגעה בי מבחינה פוליטית, בי ובמפלגתי. החלטנו לרסן את הגידול של ההוצאה. בעוד שהאוכלוסייה גדלה ב- 1.7%, הרי שהגידול של התקציב הממשלתי במשך 2003, 2004, ו- 2005 היה 1%. הממשלה שבאה אחר כך, או יותר נכון לאחר מכן, הגדילה את זה ל-1.7, כגידול האוכלוסייה. בשיא המשבר הוספנו על כך 1.3%, עלינו עד 3%. אני לא חושב שנמשיך בזה. אנחנו נשתדל לרדת.

יחסית לכלכלות אחרות, הריסון הזה נתן לנו את האפשרות למנוע פער שהולך ונפער בין ההוצאות של המדינה והכנסותיה, והדבר הזה גרם גם לירידה בחוב תוצר, בשיעור של החוב תוצר מבערך 100% ל-80%. מה שקרה הוא שמדינות אחרות שלא נקטו בריסון דומה בעצם השתוו לנו ואף עברו אותנו, אנחנו בגרעון בסדר גודל של 5%, יש מדינות שהגיעו לגירעונות של 10% ו-12%, אני מדבר על מדינות מתקדמות ויחס חוב תוצר שעבר אותנו. אנחנו נמצאים במצב שלא היינו בו, למעשה, אף פעם.

עכשיו, אני רוצה להבהיר, הריסון בהוצאה מאוד מאוד קשה. הוא מחייב אותך קודם כל לשמור על המסגרת, ולכן כשבאו הוצאות עכשיו עם החיסונים לשפעת החזירים שאני מקווה שלא נידרש להם מבחינת המגיפה, או איומים אחרים שמחייבים אותנו לקחת בסך הכל 2 מיליארד שקל, אנחנו לא מוסיפים את זה לתקציב, אנחנו מקצצים. אנחנו נוקטים סדר עדיפויות כי אין ברירה. אבל אני רוצה גם להדגיש שהכלל הראשון של שמירת תיאום בין הוצאות והכנסות רק ימנע ממך להתרסק. הוא לא ייתן לך צמיחה באמת.

בדיוק כפי שאזרח שומר על חשבון הבנק שלו, אמנם הוא ימנע מפשיטת רגל אבל הוא לא יגדיל את הונו. אני לא רוצה לבטל את החשיבות של זה כשמירה על המסגרת, ושר האוצר נאבק על זה, יובל שטייניץ נאבק על זה בצדק, שמירה על המסגרת הוא תנאי הכרחי והוא איננו תנאי מספיק לצמיחה.

המרכיב השני, שהוא חיוני והוא נותן את הצמיחה זה הסרת חסמים במשק. זה מביא להגדלת האפשרות ליזמות, לחדשנות, בעיקר בסקטור העסקי, אם כי יש מקום גם לחדשנות ממשלתית בדרך שבה אנחנו מנהלים את המכונה העצומה הזאת, אבל קודם כל בסקטור הפרטי. ואני רוצה להבהיר שגם כאן, מה שהזניק את הכלכלה שלנו אלה רפורמות יסודיות שהסירו חסמים והגדילו את התחרות במשק, שחררו משאבים.

הדבר הראשון זה הדבר שנעשה בסוף שנות התשעים היה כמובן הסרת הפיקוח על המטבע הזר. כן היו כמה שינויים לפני וכן היו כמה שינויים אחרי, אבל יום אחד החלטנו החלטה מז'ורית להסיר את הפיקוח על מטבע זר, את עיקרו והרוב המכריע, הסרנו את זה. הייתה ביקורת עצומה ודאגה עצומה שהר של כסף יזוז, והוא אכן זז. זז פנימה. כסף השקעות, פעילות עסקית ומסחר נעים לתוך כלכלות חופשיות ובורחים מכלכלות סגורות. הדבר המדהים הוא שמדינת ישראל שייצרה את תוכנה המחשב למהפכת הגלובליזציה הייתה מדינה שאפשר להגיד עליה מדינת עולם שלישי בכל מה שקשור בפיקוח על המטבע. ובכן, שחרור המטבע היה תנאי יסודי, אי אפשר לדמיין בכלל את הצמיחה שהתרחשה לאחר מכן אם החברות הישראליות לא היו יכולות לנייד את המטבע שלהן להשקיע בחוץ לארץ ואם הון זר לא יכול היה להיכנס לכאן.

הדבר השני זה הפחתת מיסים. התוואי של הפחתת מיסים הוא תוואי חיוני משום שאנשים משקיעים עובדים יותר, יוזמים, ממציאים, מסתכנים אם הם יכולים להרוויח. כדאי לעבוד, אתה צריך שיהיה כדאי לעבוד ושיהיה כדאי להשקיע. התוואי הזה הוא תוואי חיוני. אנחנו התחלנו בו ב-2003 והוא נמשך בעצם עד היום הזה, ואני תכף אתייחס להמשך שלו.

הדבר השלישי הוא הרפורמה בשוק ההון. אני מתכוון גם על הפנסיות ועל מה שקרוי רפורמת בכר, שיצרו מקורות אשראי אלטרנטיביים. היה מצב, שרוב החלטות האשראי במשק נעשו בשני מוסדות סמוכים זה לזה פה בדרום תל-אביב, 70% מהאשראי הלך ל-1% מהלקוחות בהחלטות ממוקדות מאוד, ריכוזיות מאוד. משק לא יכול להתפתח ככה. לכן, הרפורמה בשוק ההון הייתה חיונית, יש עוד דברים שצריך לעשות ברגולציה, יש דברים שצריכים עוד לשפר, אבל הכיוון הכללי הזה היה חיוני והוא יצר מקורות אשראי לעסקים שהיו חסרים בשוק הישראלי.

והדבר האחרון שאני אצביע, יש עוד הרבה, יש עשרות רבות של רפורמות אבל אני מצביע על הדבר הרביעי, זה המעבר מקצבאות לעבודה. אחת הרפורמות הקשות ביותר, בייחוד הקצבאות לילדים שהיו בעקומה עולה ובעבור הילד החמישי קיבלת כמעט 1,000 שקל. מהילד השישי ועד הילד השישים ועד בכלל. הדבר הזה היה מרשם להתרסקות כלכלית, חברתית ודמוגרפית של מדינת ישראל. והעובדה היא כרגע ששיעור ההשתתפות באוכלוסיה בשוק העבודה גדל. שינוי מבורך מאוד, לדעתי לא גדל מספיק, אבל שינוי מבורך מאוד.

השינויים הללו שהסירו חסמים, הגדילו תחרות, יצרו יותר ניידות, הגדילו את הפריון, אני מאוד גאה שהיה לי חלק מסוים בהם. אני חושב שאנחנו צריכים להמשיך בכיוון הזה ואנחנו צריכים להבטיח, הרי עברו כאן צמיחה של 5% במשך 5 שנים, מ-2004 עד 2008 זה 5 שנים. פירוש הדבר שצמחנו כמעט ב-3%, יותר מ-3% בשנה בצמיחה לנפש, זה צמיחה גבוהה מאוד ומעיד על כלכלה מפותחת.

כעת עלינו לפעול בתוואי של צמיחה עקבית. דבר ראשון שאנחנו צריכים לעשות זה להמשיך את הפחתת תוואי המיסים. אני חושב שזה דבר שגם אם נאלצנו לעשות שינוי חריגה זמנית במס הכנסה, כוונתי למס הכנסה ומס חברות, גם אם נאלצנו בשנה הזאת לטובת המשבר כי גם אנחנו טיפלנו, עשינו שינויים מסוימים כדי לעמוד במשבר, אבל כפי שאמרת, חגי, בצדק, פחות ממדינות אחרות. אנחנו בכלכלה גלובלית, תחרותית, ואנחנו נמשוך יזמים, משקיעים, מנהלים ועובדים אם נמשיך בתוואי הפחתת המיסים.

הדבר השני הוא לעודד סביבה עסקית חיובית. יש שורה של דברים, אני אזכיר אחד מהם וזה בית משפט כלכלי. העברנו את ההחלטה כבר בוועדת שרים, ונסיים בקרוב את הפעולות הדרושות כדי שבמדינת ישראל נוכל לקדם את "המשפט הכלכלי" בהתאם להתפתחות של הכלכלה שלנו והכלכלה הגלובלית.

הדבר השלישי הוא רשת תחבורה ארצית. אנחנו לא יכולים להמשיך במדינת חדרה-גדרה. אני חושב שזה לא נכון לא מבחינה כלכלית, לא מבחינה חברתית וגם לא מבחינה ביטחונית. יש פה פיתוח גדול, מדינת עולם ראשון, אבל אנחנו מוכרחים לפתוח סוף סוף את הגליל והנגב, והדבר הזה הוא אפשרי, והוא אפשרי קודם כל על ידי פרישת קווי תחבורה, כבישים ורכבות צפונה ודרומה, זה דבר יסודי וחיוני לעתידה של מדינת ישראל.

בקרוב אציג בממשלה מפת תחבורה ארצית שאני חושב שתשנה את פני המדינה בישראל, זה גם עורק להשקעות ולפיתוח ולקירוב הפריפריה, ולפתרון בעיה של מחירי דיור אסטרונומיים פה באזור המרכז. אתה מוכרח לפתוח את הפריפריה. זה לא דבר טריוויאלי. זה מנוע כלכלי עצום. עצום. זה מאפשר גם למוביליות בשוק העבודה כי אנשים יכולים לצאת לשם ולבוא משם לכאן, זו בסך הכל מדינה קטנה, אין הצדקה למושג פריפריה במדינת ישראל, אני מתקן את עצמי, אולי אם אתם יוצאים מפתחת באר-שבע דרומה לכיוון הערבה אפשר לחשוב על כפריפריה, אבל אין שום סיבה שנתיבות, במרחק של 50 קילומטר, 30 מייל מתל-אביב, תהיה פריפריה. אין הצדקה שהגליל שנמצא גם כן מרחק קצרצר משפלת החוף יהיה פריפריה. אנחנו יכולים לתקן את זה ולהניע מהר את חיבור הצפון והדרום למרכז ולהיפך.

ולא רק קווי תחבורה אלא גם קווי תקשורת מהירה. כמו שאתה רוצה תחבורה מהירה אתה רוצה גם תקשורת מהירה, והדבר הזה לא פחות חשוב ומשאב לא פחות נדרש לקידום הצמיחה הכלכלית כי אנחנו מניעים לא רק אנשים וסחורות, אנחנו מניעים גם אינפורמציה. וישראל, יש לה צינור, צינורות יחסית צרים מאוד להעברה כזו.

והדבר האחרון זה כמובן הרפורמה בשוק התכנון והבנייה, אנחנו מדורגים מאוד מאוד נמוך בתחרותיות שלנו לא רק בגלל בעיות החינוך, אלא קודם כל משום שבשל הזמן שלוקח כאן לבנות משהו אנחנו כמעט האחרונים בעולם המתקדם - מקום 120. ברישום הנכס אנחנו במקום 150 בערך. אלה דברים שחוסמים את האפשרות של בנייה ופיתוח והשקעה וגם יוצרים את אותו עיוות עצום של מחירי דיור שהם פוגעים בראש ובראשונה בחלשים, בזוגות צעירים, בחיילים משוחררים, שידם אינה משגת.

מוכרחים את כל זה לשנות. אני מאמין שהצעדים האלה, וגם כמה אחרים שאני לא אפרט היום, הם אלה שיביאו לנו את הצמיחה בשנים הקרובות. אני לא חושב שזה מספיק. אני חושב שנקבל את המשאבים הדרושים להמשיך להניע את כלכלת ישראל מעלה, אבל בסופו של דבר אנחנו נכנסים לעולם שבו הערך המוסף העיקרי יהיה כתוצאה מידע ומחדשנות.

למעשה, הסיבה השנייה שלא נפלנו כמו מדינות אחרות, הסיבה הנוספת, היא לא רק מה שאמרתי לגבי הריסון בהוצאות ולגבי פתיחת החסמים, זה גם העובדה שמדינת ישראל התאימה את עצמה, במיוחד מכיוון ההיי-טק, אז אנחנו לא מתחרים בתעשיות שצריכות להתחרות בסין או לפחות בייצור מכוניות או בייצור דברים אחרים, אנחנו כבר זזנו לכיוון תעשיית הידע ואין ספק שהתיאור של תעשיית הידע כקטר של המשק הוא תיאור נכון. ולכן, אני חושב שהמפתח לקידום תעשיית הידע הוא כמובן בחינוך, ואני תכף אדבר על זה. היסוד העיקרי זה ההון האנושי ואתה מעשיר את ההון האנושי בנושאי החינוך. אני מדבר היום על החינוך במונחים כלכליים לא משום שזה ממצה את החינוך, החינוך כולל בתוכו את הערכים שנותנים משמעות לחיים, נותנים לנו דבק כעם, כמדינה, אבל אני היום רוצה לדבר על החינוך בקשר שלו לכלכלה.

מערכת החינוך בישראל נמצאת בצרות. והרבה זמן. מי שראה פעם את המחקרים, למשל של דן בן דוד, אתה רואה בשנות התשעים ובשנות השמונים את הנחיתה ההדרגתית במבחני הקריאה בצה"ל, היכולת לקרוא ולכתוב. במקביל אתה רואה שהייתה עלייה בהשקעה בחינוך, אמנם לא מספקת, אבל עלייה בהשקעה, גם בכלל וגם ביחס לכל תלמיד. כשאנו משווים את זה מול זה - העליה בהשקעה והירידה בהישגים - אתה מבין שיש פה בעיות שונות ואני תכף אתייחס אליהן, אבל אנחנו בצרות. ההבדל היחיד הוא שהיום העולם מכיר בזה. והיום, כשמסתכלים על מערכת החינוך שלנו, אנשים אינם מסונוורים על ידי שביב הגאוניות שנמצא אצלנו, והוא נמצא.

איך מטפלים בבעיות החינוך? קודם כל, ממנים אנשים טובים. מיניתי את גדעון סער כשר החינוך, עודדתי אותו במינוי של שמשון שושני וגם של מנואל טרכטנברג. אלה אנשים טובים שיכולים להוביל שינויים. שינויים לא מתבצעים מעצמם. אני לא מכיר שום מערכת, ואתם מנהלי מערכות ואמונים על מערכות, שללא האנשים שיובילו את המדיניות ושיתוו אותה ניתן לחולל שינוי אמיתי. אז קודם כל, מינוי אנשים. הדבר השני זה לתת גיבוי, ואנחנו ניתן גיבוי בממשלה לרפורמות הנחוצות במערכת החינוך.

עכשיו, מהם הדברים שאנחנו רוצים לעשות ביחס למערכת החינוך? אני הגדרתי את האוכלוסייה, אוכלוסיית התלמידות והתלמידים כפירמידה. אז אמרתי, יש לנו שביבי גאונות למעלה, הם לפעמים גאונים, אבל אנחנו לא מנצלים בשום צורה שהיא את המשאב של המצוינות שנמצאת בכלכלה הישראלית ובאוכלוסייה הישראלית. יש קודם כל תלמידות שאינן נכנסות פנימה, אבל בעיקר יש שתי אוכלוסיות שאינן שותפות, שיש בהן כישרונות עצומים והן פשוט אינן שותפות בהכשרת הידע הזה ובמימושו. ואני מדבר כמובן על האוכלוסייה החרדית ועל אוכלוסיית המיעוטים. יש שם כישרונות גדולים מאוד ואנחנו רוצים להביא אותם לתוך מערכת חינוך שנותנת להם כלים בסיסיים וכלים מפותחים להיכנס לתוך התעשיות, תעשיות הידע שלנו. יש יוזמות מאוד מבורכות, עצמאיות, אבל הולכות להיות גם יוזמות של המדינה.

אני אגב, רוצה בהזדמנות זאת לברך את ידידנו אלישע ינאי שמסיים קריירה גדולה, במהלך הקריירה הזאת בא אליי כשהייתי ראש ממשלה בקדנציה הראשונה ואמר לי "אנחנו ניתקל בקיר, בחומה, אם לא תגדיל את מספר הבוגרים שלנו שלמדו הנדסה ומקצועות שהם רלוונטיים לתעשיית ההיי-טק", ועשינו תוכנית יחד עם הות"ת (הוועדה לתכנון ותקצוב של המועצה להשכלה הגבוהה), ששיתף פעולה בעניין הזה, להכפיל את מספר הבוגרים, את מספר המהנדסים תוך כמה שנים, וכך נעשה.

אני חושב שאנחנו עומדים בפני בעיה דומה, אלא שמקורות, המקורות שלנו למצוינות, לקצה הפירמידה, הן באותן אוכלוסיות. גם בתלמידות שיכולות להיכנס לתוך השטח הזה שהיה תמיד גברי, וגם באוכלוסייה של האזרחים הערבים של מדינת ישראל והאוכלוסייה החרדית, יש הרבה מהלכים שהתחלנו בהם וצריך להעצים אותם ולהמשיך אותם ולהעמיק אותם, זה לגבי קצה הפירמידה.

לגבי מרכז הפירמידה, שזה רוב אוכלוסיית ישראל, ההבחנה החשובה ביותר שאני אגיד כאן זה שאנחנו מוכרחים לתת להם מקצועות ליבה. אנחנו צריכים למקד את זה במקצועות ליבה שמאפשרים לכלל אזרחי ישראל אם לא להשתלב בקצה הפירמידה, ולא כולם חייבים להיות מהנדסי היי-טק, אבל הם צריכים להשתלב בשוק העבודה ולצורך זה הם צריכים לדעת ידע בסיסי במתמטיקה, הם צריכים יכולות הבעה, שפה, הם צריכים לדעת מחשוב, הם צריכים לדעת איך להגיע לידע.

פעם היית יכול לשנן והיית יודע, היום אתה יכול ללכת לגוגל או וויקיפדיה, אבל אתה צריך לדעת איך. אתה צריך שפה זרה, קודם כל אנגלית, זה לינגה פרנקה (שפה שלטת) של זמננו, אמרתי לגדעון סער, גם סינית. לא באותה מידה, כן, אבל בוא נתחיל בלימודי סינית. זה חשוב. נדמה לי שהתחלת, נכון? אנחנו רוצים לתת לכלל לרוב התלמידות והתלמידים שלנו את הכלים הבסיסיים להשתלב בכלכלה. אני לא מדבר עכשיו על ציונות ועל משמעת ועל ערכים יהודיים, בהזדמנויות אחרות דיברתי על כך. אני רוצה לדבר על הכלים הבסיסיים שמאפשרים לילדה וילד בישראל מתל-אביב או מכפר ערבי בגליל או מיישוב חרדי להיכנס לתוך הכלכלה, וזה תפקיד של מערכת החינוך.

אגב, זה עוזר גם לנו. זה לא רק יעזור להם, זה גם עוזר לנו במה שתיארתי למשל לגבי הקודקוד, השפיץ של הפירמידה, זה לא רק לעזור להם, זה לעזור לנו. בשלב מסוים התחילו לדבר איתי אנשי התעשייה, אנשי ההיי-טק, אמרו "בוא נייבא עובדים זרים", התחילו לדבר על המדינות שאפשר לייבא עובדים זרים מומחים בהיי-טק, אמרתי "בשביל מה? הם פה!". הם פה. אז קודם כל, אנחנו עוזרים לעצמנו, גם לקודקוד וגם לבסיס, אבל אני רוצה לדבר על החלק התחתון של הפרמידה גם כן.

בחלק התחתון הניסיון הבינלאומי אומר דבר מאוד פשוט ומאוד חד: הדרך לעזור לחלשים הוא לעזור להם יומיומית. לעזור להם מדי שיעור. לא לתת לפערים להיפתח, לא לבוא בסוף השליש או בסוף השנה ולהגיד "יש לך בעיה, בוא נסגור את הפער", אלא לעזור להם כאן ועכשיו. וזו גישה שבסופו של דבר נותנת את היכולת לכל תלמיד ולכל תלמידה לבטא את עצמם, לתת להם את ההישגיות שהם יכולים להוציא מתוך עצמם. לא כולם יכולים להיות מהנדסי היי-טק, אבל כל אחד, כל ילד וכל ילדה, כל תלמיד וכל תלמידה יכולים להפיק מתוכם את המקסימום, וזה בעצם היעד האמיתי, גם האנושי ולדעתי גם בפרספקטיבה של הכלכלה הלאומית שלנו, אנחנו יכולים וצריכים להניע את השינויים הללו.

עכשיו, עם מה נעשה את זה. מהם האמצעים?

האמצעי הראשון זה תקציב. ודיברתי על כך שתקציב יכול לגדול רק את תהיה צמיחה. במציאות נוכל לכך רק אם הצמיחה תוכל להגדיל את התקציב, ואני חושב שאנחנו נגדל ונצמח ונוכל. אבל אני גם רוצה להגיד לכם שאני חושב שהבעיה הניהולית היא לא פחות קריטית, כי אתה יכול בקלות להגיע למצב שתשים עוד ועוד כסף ואם תסתכלו ותנתחו את הניתוח של הישגי תלמידי ישראל מול הגדלת ההשקעה לתלמיד אתם תראו את החוסר התאמה, והוא מאוד בעייתי. הוא מאוד בעייתי כי הגדלת המשאבים לא לוותה בהגדלת היכולות, אלא בהמשך נחיתה במבחנים, גם פנימיים וגם בינלאומיים.

אנחנו רוצים שהגדלת התקציבים תביא לשיפור ביכולות, והדבר הזה תלוי בעיקר בדרך שבה אנחנו מנהלים את התקציב הזה ובכלל את המערכת. ופה יש שני דברים שגדעון סער מדבר עליהם וגם עושה בהם. האחד זה שיפור מעמד המורה ויש תוכניות ממשיות וקונקרטיות לעשות זאת, ואנחנו נעשה זאת. והדבר השני, כמובן, שיפור יכולת הניהול. נדמה לי שאתה אמרת לי פעם, דוביק לאוטמן, שבסוף כל בית ספר טוב שאתה רואה יש שם מנהל או מנהלת מוכשרים. תמיד. ואנחנו מוכרחים לתת יותר אוטונומיה ויותר יכולות ברמת הניהול. אנחנו לא מממשים את כוח האדם הדרוש כאן.

המנכ"לית של אינטל בישראל רצתה להתקדם למסלול ניהולי של בית ספר, היא הייתה מורה, וקבעו שהיא לא מתאימה, אז היא הלכה לנהל את אינטל בישראל. ואנחנו מוכרחים לעלות גם את רמת המורים וגם את רמת הניהול.

אם כן אני מדבר על תקציב מורים, איכות מנהלים, ושימוש בטכנולוגיה להוראה. אנחנו מייצרים טכנולוגיה, אנחנו מייצרים תוכנות ולומדה בהיקפים, ולדעתי אנחנו גם מובילים בתחום. אבל אנחנו מייצרים לאחרים. אנחנו לא מייצרים את זה כלפינו. חברות ישראליות, מייצרות דבר ששמעון פרס מדבר עליו הרבה, אנחנו "מציון תצא תוכנה", תוכנת לימוד. זה נכון, אבל היא יוצאת החוצה. זה בסדר, אבל היא חייבת גם להיכנס פנימה. מה שאתה יכול לעשות עם טכנולוגיה, לעזור לקידום ההוראה בדברים בסיסיים, כמו מעקב של מורים אחרי ביצועים של תלמידים, של חלשים למשל, בזמן אמיתי. אנחנו יכולים לעשות הרבה יותר ונעשה.

לבסוף, אני רוצה לגעת בנושא ההשכלה הגבוהה. מנואל טרכטנברג וגדעון יביאו שינויים. את השינויים האלה אנחנו לא רוצים לעשות באופן חד-צדדי, אנחנו רוצים לעשות אותם עם הסטודנטים, עם הסגל, עם ההנהלה של האוניברסיטאות. ואנחנו חייבים באופן ריאלי לקדם את המוסדות שלנו, אנחנו יודעים שיש לנו תחרות אחת ענקית, אגב, אנחנו לא המדינה היחידה שעומדת בתחרות קשה מאוד מצד מדינה אחת, שהיא אבן שואבת. אנחנו נצטרך לעשות מאמצים מרוכזים להביא הנה, להחזיר הנה, ולדעתי זו ההזדמנות משום שאנחנו כרגע במצב יחסי טוב יותר ממדינות רבות אחרות, והרבה ישראלים שנמצאים בארה"ב, ניתן לשכנע אותם לחזור ולרכז כאן גבישי ידע, מוקדי ידע, קודם כל למחקר בסיסי.

על כך דיברתי עם עדה יונת, כשבירכתי אותה על הדברים שאמרה בקבלת פרס הנובל, אמרתי לה שאנחנו צריכים לעשות מאמץ ממוקד בנושא המחקר הבסיסי כי משם באים הזוכים, אבל זה לא רק משם באים הזוכים, זה הבסיס של כל שרשרת הידע והפיתוח. אנחנו חייבים לעשות מרכזי מצוינות באוניברסיטאות בתחומים מסוימים ולרתום אותם גם לתעשייה.

הדברים האלה לדעתי אפשריים. אני חושב שבעולם המתאושש, מדינת ישראל תתאושש מהר יותר והיא יכולה לעשות דברים יוצאי דופן. בצד המדיניות הכלכלית אנחנו חייבים להמשיך רפורמות יסודיות במערכת החינוך, בהשכלה הגבוהה, לא כולן פשוטות. חלקן יהיו קשורות בהתגברות על אינטרסים לא מבוטלים.

אני יודע שיש הרבה יוזמות, הרבה תוכניות שקודמו על בסיס וולונטרי, ויש פה לא מעט אנשים בקהל שהם עוסקים בזה. עוסקים בזה, נותנים הרבה ממרצם, מכישרונם, מליבם בנושאי החינוך, וחלק לא קטן מהם באים מהסקטור העסקי, ולא בכדי. אני חושב שהמעורבות הזאת תורמת רבות. יש לי הרי הרבה "שעות טיסה" עמכם, אני יודע שגם לגדעון סער וגם למנואל טרכטנברג. זה לא שאתם מחליפים את מה שאנחנו צריכים לעשות בממשלה, אבל אתם תורמים תרומה מאוד מאוד משמעותית גם ביצירתיות, גם בהבנת הבעיות, ולפעמים גם בראיה ממי שנמצא בתוך העשייה אבל לא חייב לשאת כל יום את המעמסה של תקציבים ודברים אחרים, זו מאפשרת לכם לראות בבהירות דברים שמסייעים לנו ואני רוצה לעודד אתכם להמשיך בפעילות הזאת.

אנחנו צריכים לשלב ידיים. מדינת ישראל נמצאת בנקודה שהיא יכולה לזנק מעלה גם בכלכלה, שתיתן לנו את היכולת להמשיך להעצים ולבצר את המדינה שלנו, וגם בחינוך, כדי להבטיח את העתיד שלנו בעשורים הבאים. הצמיחה תענה על הצרכים שלנו בעשור הקרוב, החינוך יענה עליהם במאה הקרובה. המאה הקרובה תהיה מאה של ידע, וישראל והעם היהודי בכלל בנויים היטב לעתיד הזה, אם רק נשכיל לשלב את הכלכלה ואת החינוך, ואם נשכיל לשלב ידיים. זה מה שאני מציע לעשות כאן, ואני רוצה לברך אתכם בהזדמנות זו בחג חנוכה שמח.

תודה רבה לכם.