חדשות הליכוד
חדשות הליכוד
דברי ראש הממשלה נתניהו בכנס השגרירים במשרד החוץ

ביום י"א טבת תש"ע, 28 דצמבר 2009, נאם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בכנס השגרירים במשרד החוץ.
להלן נאומו ועיקיר דבריו:
בוקר טוב,
אדוני שר החוץ, ידידי וידידיי בשירות החוץ, אני מכיר חלק ניכר מכם שנים ארוכות, ואנחנו נמצאים באותה חזית שפושטת ולובשת צורות חדשות.
היום אנחנו נמצאים מול שלושה אתגרים מרכזיים, וכל אחד מכם, כל אחת מכם נמצאים בעצם כנציגים של ישראל ושל העם היהודי מול אתגרים שבוודאי חלקם הם חדשים.
האתגר הראשון והחשוב ביותר זה האתגר של ניסיונה של איראן להתחמש בנשק גרעיני. זה לא דבר חדש, אני וגם שר החוץ מתריעים על כך שנים ארוכות, אבל המהלך הזה קורם עור וגידים, ובמקביל גם מתגבשת הכרה בינלאומית על הסכנה שטמונה לשלום העולם במהלך הזה. אני חושב שהמערכת הבינלאומית הולכת להגיע לנקודת ההכרעה.
ייתכן מאוד שאיראן תנסה למסמס את הדרישות הברורות של הקהילייה הבינלאומית להוציא את החומר המועשר, שיכול לשמש לפצצות גרעין מאיראן. והקהילה הבינלאומית נדרשת לפעול. אמר הלל הזקן 'אם לא עכשיו אימתי?'. אם לא יטילו סנקציות עכשיו, אם לא ילחצו לחצים של ממש עכשיו - מתי יעשו את זה? לאחר שאיראן כבר תקבל ותממש את היכולת הזאת? ומה ההשלכות לא רק לגבי מדינת ישראל, הרי איראן לא מסתירה את כוונותיה לגבינו, לגבי האזור כולו ולגבי העולם כולו. אם לא עכשיו אימתי?
לכן, השאלה הזאת תוכרע במידה רבה בשבועות ובחודשים הקרובים, בתחילת השנה הזאת, למעשה נותרו ימים ספורים עד סוף שנת 2009, זה התאריך שרבים ציפו שאיראן תיתן תשובה ברורה. אתמול, או שלשום אם אינני טועה, היא נתנה איזו אמירה שנראית כמו אמירת התחמקות. אבל הקהילייה הבינלאומית איננה יכולה להתחמק, היא איננה יכולה להתחמק מהאחריות שלה לדרוש דברים ברורים ועקביים, ואם אלה אינם מתממשים - לממש סנקציות של ממש שיכולות לדעתי, להפעיל לחץ של ממש על המשטר הזה.
המשטר האיראני איננו חזק כפי שהוא נראה, הוא פגיע. הוא פגיע קודם כל משום שמעטה הלגיטימציה שלו נפגע קשות בשנה האחרונה, גם במהלך הבחירות והעריצות שנתגלתה לכל העולם. היא הייתה ידועה לנו, אבל העולם השתעשע באשליה שיש פה איזה משטר פופולארי, שאולי איננו פועל לפי נורמות מסוימות, אבל יש לו אהדה רבה ברחוב האיראני. מה קרה ברחוב האיראני? מה קרה במדרכות של טהראן וערים אחרות? כל העולם ראה, כולל עכשיו, בימים אלה, כולל אתמול.
זאת אומרת שיש פה, קודם כל, חשיפת אופיו האמיתי של המשטר, קריעת המסכה מעל פניו, וההוכחה הברורה ביותר שמדובר במשטר עריצות, שעריצותו אינה יודעת גבולות. זה שמשטר כזה, שמתאכזר בצורה כל כך חזקה וכל כך ברוטאלית לעם שלו, בוודאי לא ניתן לשער מה יעשה לעמים אחרים אם יינתן בידו כוח לעשות זאת. ואנחנו רואים מה הוא עושה, כשעדיין אין לו נשק גרעיני. מה הוא עושה בטיפוח הטרור באזורנו, בניית מאחזי טרור לא רק סביבנו, ברצועת עזה ובלבנון, אבל עכשיו גם בפעולה חתרנית ואלימה בחצי האי ערב, בעצם בכל מקום ולכל כיוון.
לכן, יש אינטרס עולמי לעצור את המשטר הזה, והמבחן הראשון של הקהילייה הבינלאומית עכשיו, בשבועות הקרובים, הוא להפעיל סנקציות של ממש על המשטר האיראני. בעניין הזה יש לכם, יש לנו, שותפים רבים: באירופה, בארצות הברית, גם במדינות אחרות.אני חושב שהדבר הראשון שאנחנו מתבקשים לעשות, ואתם מתבקשים לעשות, זה לטפח את השותפות הזאת, לטפח את הברית העולמית נגד הסכנה הזאת שממשמשת ובאה. ולכן, אני חושב שזו המשימה הראשונה.
המשימה השנייה היא הניסיון לדחות מעל פנינו את חוסר הלגיטימיות שמנסים להדביק לנו, מה שקרוי דו"ח גולדסטון, אבל זה הרי מכלול גדול הרבה יותר. ואתם עסקתם בזה, משרד החוץ הוביל מערכה מאוד חשובה, וכאן גם זה חובק את כל העולם, משום שהקולות בסופו של דבר באים מכל מדינה ומדינה.
יש צורך לחשוף את האבסורד של כניעה לשיטת לוחמה חדשה של ירי על אזרחים תוך כדי הסתתרות מאחורי מגן אנושי חי, תוך כדי הסתתרות מאחורי אזרחים, והטלת הדופי בישראל שמגוננת באמצעים לגיטימיים, בדרך שבעצם שום מדינה לא התגוננה מול התקפה כזאת. אין לנו הרי הקבלה זולת הקבלה אחת, והיא לפני למעלה ממחצית המאה, כשבריטניה התמודדה מול ירי כזה של טילים, ואנחנו כמובן מתמודדים בדרך אחרת. אני לא בא לבקר אף אחד אבל העובדה היא שישראל משתמשת בכוח ממוקד במטרה לפגוע באלה שמפגעים בה, והניסיון להטיל עלינו את האשמה של פשעי מלחמה הוא אבסורד, והוא מעודד כמובן את התפשטות הנגע הזה. המדינות החשובות והמובילות בעולם מבינות זאת, אבל אנחנו צריכים גם אותן לגייס במערכה משותפת נגד האבסורד הזה של מה שקרוי דו"ח גולדסטון. וזו המערכה השנייה.
המערכה השלישית היא כמובן קידום תהליך השלום. פה אני חושב שאתם צריכים להיות מאוד חדים וברורים. ישראל רוצה בשלום. ישראל עשתה צעדים למען השלום. והממשלה הזאת עשתה צעדים, כפי שהתבטאו כמה מנהיגים בעולם, ששום ממשלה אחרת לא עשתה. אינני אומר שממשלות אחרות לא רצו בשלום, הן רצו. אבל הניסיון לצייר כאילו יש חוסר רצון להשיג שלום, להיכנס לתהליך שלום, אני אומר לכם - גם להשלים את תהליך השלום, הוא ניסיון כוזב. הוא פשוט ניסיון להעלות כזב על פני השטח.
הנה מה שקרה בשמונת החודשים האחרונים: הממשלה בראשותנו, בבת אחת, ברגע שהיא נכנסה, קודם כל הגישה יד לשלום, ואמרה "תיכנסו בבקשה לתהליך". במקביל, אנחנו הורדנו מאות חסמים, מאות נקודות ביקורת ומחסומי עפר, ודברים אחרים שהפריעו לפעולת הכלכלה הפלסטינית ולמרקם החיים הפלסטיני.
בנוסף לזה, אנחנו הבהרנו שאנחנו מוכנים לקדם את הרעיון של מדינה פלסטינית מפורזת, שמכירה במדינת ישראל כמדינה היהודית. עשיתי את זה בנאום בר-אילן שמוכר לכם. בנוסף, אנחנו קידמנו צעד, החלטה בקבינט, שגם היא בוודאי לא הייתה קיימת קודם לכן, שמגבילה בנייה חדשה ביישובים ביהודה ושומרון לתקופה של עשרה חודשים, וזאת על מנת ליצור אקלים לכניסה למשא ומתן. זה מה שאנחנו עשינו. צעד, צעד, צעד, צעד.
לא רק שלא הערמנו תנאים לכניסה למשא ומתן, אנחנו הבהרנו שאנחנו מוכנים לעשות צעדים רבים כדי לאפשר את המשא ומתן. ומה עשה הצד השני? לצערי, הפלסטינים לא נענו לקריאה שלנו, והם קודם כל, הערימו מן הרגע הראשון, תנאים מוקדמים של הקפאה מוחלטת של כל בנייה, גם הקיימת וגם בירושלים.
שנית, הם התחילו לקדם לצערי את דו"ח גולדסטון. המקור לדו"ח גולדסטון הוא כמובן "עופרת יצוקה", והמהלכים שהאו"ם עשה באותה העת, אבל מי שקידם אותו מאז, לצערי, (היא) הרשות הפלסטינית.
ושלישית, הם כמובן קיימו את אותה ועידת פת"ח, שבה הם לא אמרו באופן חד משמעי "לא" לאלימות.
ורביעית, הם מנהלים נגדנו מערכות שונות, שחלק מכם בוודאי נתקלים בהן בגופים בינלאומיים, בנוסף לשאלת גולדסטון. כלומר, מצד אחד, תזוזה ברורה עם מעשים ברורים ומלים ברורות לכיוון השלום, ומצד שני - לא רק שאין מענה, יש התבצרות, או אם תרצו, "עלייה על עץ", אפילו על אקליפטוס.
טוב, הגיע הזמן לרדת מהעצים והגיע הזמן לחדש את התהליך המדיני, ולהתחיל את התהליך של המשא ומתן לשלום בינינו לבין הפלסטינים.
אני חושב שהדבר הזה משרת גם אותנו וגם את הפלסטינים וגם את כל מי שרוצה שלום באזור, וגם את האינטרסים של הקהילייה הבינלאומית. אני חושב שצריך לומר בצורה הכי ברורה לפלסטינים: "היכנסו לתהליך, תפסיקו להערים תנאים, תפסיקו לשים מכשולים, והיכנסו לתהליך השלום". הייתי אומר שהמשימה הזאת צריכה להיאמר בראש ובראשונה על ידי נציגי ישראל. האמירה צריכה להיות פשוטה, ברורה, עם העובדות שציינתי, שהן ברורות לכל, כל אחד יודע אותן. ולפעמים, העובדות מדברות. זה נכון שיש הרבה ערפול, הרבה מסך עשן, הרבה ניסיון להטות את האמת, אבל בסוף העובדות חודרות, והאמת הפשוטה הזאת צריכה לחדור קודם כל ברמה של הממשלות.
אתם מדברים עם הממשלות, אתם יכולים להשפיע עליהן. ושנית - גם בדעת הקהל. אני לא מציע להיות פה בכלל אפולוגטי, אני חושב שצריך לומר את הדברים בדיוק כפי שהם, ולדרוש מהפלסטינים להיכנס לתהליך. בכל אופן, העולם צריך לדעת בפירוש מי רוצה לקדם את השלום, ומי מתנהג כסרבן שלום. העובדות הללו עומדות לפניכן ואתם יכולים להעמיד אותן בפני בני שיחכם.
אלה שלוש המשימות המיידיות, אני מקווה שבשבועות או בחודשים הקרובים אנחנו נוכל לקדם את התהליך, משום שהתירוצים בצד הפלסטיני הולכים ונעלמים. יש שיתוף פעולה קרוב בינינו לבין ארצות הברית, וכל מה שאני אומר לכם כאן ידוע לממשל האמריקני. אנחנו מקיימים איתו קשר רצוף, גם באמצעות משרד החוץ כמובן, גם באמצעות משרדי, עוזי ארד נמצא כאן, גם על ידי השליח המיוחד יצחק מולכו והצוות שעובד איתו. אנחנו עובדים כולנו בתיאום, ובכל הצינורות הללו הממשל האמריקני יודע היטב, יודע היטב, את מה שאנחנו אומרים כאן. ואני חושב שהזמן בשל לחידוש התהליך המדיני בינינו לבין הפלסטינים
אני נוסע מחר למצרים, אני יודע שלמצרים יש אינטרס חזק מאוד לחדש את תהליך השלום. אני מקווה בהחלט להתייעץ עם הנשיא מובארק על הדרכים שבהם אנחנו יכולים לקדם את התהליך הזה. ואני חושב שאם יש רצון טוב מצד הכוחות המובילים במזרח התיכון, אלה שמעוניינים בשלום: ישראל, מצרים, אני מקווה שגם הרשות הפלסטינית כמובן, ארצות הברית, אירופה ומדינות אחרות, אני חושב שהזמן מתקרב לחידוש התהליך המדיני. כל אחד מבין שנגמר הזמן לתירוצים ושהגיע הזמן היום למעשים.
הנקודה האחרונה שנראית לי חשובה למעמד הזה שבו אנחנו מסכמים את המשימות העיקריות שלנו, זה להבין שאנחנו בעולם משתנה. הוא משתנה יום-יום לנגד עיניכם. אתם מצויים בו ואתם יודעים, רואים את השינויים כמעט הסיסמיים שמתחוללים במפת הכוח הכלכלי - וכוח כלכלי בסופו של דבר יתורגם לכוח פוליטי וצבאי. אנחנו בתוך תפנית גדולה מאוד, היא לא הולכת להתרחש במספר שנים קטן, אבל זה יקרה. זה יקרה תוך עשר, עשרים ושלושים שנה ללא ספק, והמשימה הגדולה של מדינת ישראל ומדיניות החוץ הישראלית, היא להכיר בשינוי הזה ולהיערך לקראתו.
אני חייב להגיד ששר החוץ הוא הראשון שמדבר על הצורך להגיע למקומות חדשים, למקומות שבאופן מסורתי לא הדגשנו, לא נתנו עליהם את הדגש, ליבשות שונות, בראש ובראשונה אני חושב באסיה, אבל לא רק שם, גם באמריקה הלטינית וגם באפריקה. לא רק בחלוקה אחרת של הכוחות הדומיננטיים בשווקים ובייצור, היא הולכת להשתנות בצורה שקשה בכלל לתאר בהתפרצות של הטכנולוגיה והידע. פה ישראל מהווה כוח יחיד במינו, יחיד במינו. יש לנו יתרונות יחסיים עצומים, וכשיש לך כוח - יש לך אפשרות לחולל בריתות.
בריתות מכוננים אך ורק עם מי שיש לו מה להציע. לא מכוננים עם מישהו שהוא חסר נכסים או חסר כוחות. אף אחד לא מכונן בריתות עם מדינות כאלה. מדינות כאלה ננטשות. אבל ישראל נמצאת במצב ייחודי, שבו בכלכלת הידע, שעומדת לשטוף את העולם, יש לנו יתרונות יחסיים גדולים מאוד. אנחנו צריכים להמשיך לטפח אותם בפנים, יש צעדים שאנחנו צריכים לנקוט פנימה, אבל אנחנו מובילים בהרבה-הרבה מובנים והרבה שווקים.
ולכן, את היכולת הזאת אנחנו יכולים לרתום לשיתוף פעולה עם מדינות אחרות בתחום האנרגיות החלופיות, בתחום של טכנולוגיית IT, ובתחום של כל מה שקשור בבעיית המים העצומה שהולכת בעצם לשטוף את הכלכלות הגדולות של אסיה, שאין להן מספיק מים, ושליש מייצור המים זה אנרגיה. אנחנו מוכרחים למצוא אנרגיות חלופיות, אנרגיה סולארית או אנרגיות אחרות, לפיתרון הבעיות האלה. זאת אומרת, העלייה העצומה, השינוי העצום שהולך להתחולל בכלכלת העולם, הוא גם שינוי עצום בתפקידה של הטכנולוגיה, של הידע, תפקידם של הידע והטכנולוגיה בכלכלה העולמית - ופה לישראל יש יתרונות עצומים.
אנחנו נבקש לבנות שותפויות עם מדינות שונות סביב הדבר הזה, ואני לא יכול להדגיש עד כמה הדבר הזה חשוב. אנחנו נשלים את המאמץ, להיכנס למדינות ה- OECD. זו אינדיקציה לעובדה שאנחנו כבר מדינה מפותחת ולא מתפתחת. וברגע זה אנחנו צולחים את המשבר העולמי כנראה טוב יותר, אני רוצה להגיד, כמעט מכל המדינות המפותחות, אני בוחן את מילותיי בקפידה, כמעט. יש כאלה שאומרים שלא כמעט, אלא יותר טוב מכל מדינה אחרת, אבל אחת הסיבות לכך היא שהגמשנו את הכלכלה, פתחנו אותה לפחות קשיחה ונתנו אפשרות ליזמים, ליזמות ולחדשנות לפרוץ קדימה, לפרוץ גבוה, וזה הכוח שיש לנו. זה הכוח שיש לנו.
עכשיו אנחנו נידרש במסגרות שונות, ואתם תידרשו במסגרות שונות, להביא לידי ביטוי את היתרונות האלה בשותפויות, אם המדובר באמריקה הלטינית או מדובר בפרויקטים שונים באסיה או במדינות אחרות, או ביבשות אחרות, זה הולך להיות חלק גדול מאוד מההערכות של ישראל לקראת העולם החדש.
היה פה לאחרונה מישהו שנחשב לאחד הגאונים, אחד הממציאים הגדולים של המאה העשרים, היה בוועידה שארגן הנשיא שמעון פרס. כדי להמחיש את גודל השינוי שעומד לשטוף את העולם, הוא אמר: "תראו, כל הידע האנושי של המאה העשרים יוכפל", כך הוא אמר, "במאה העשרים ואחת - פי אלף". לא פי שניים, לא פי שלושה, לא פי עשרה - פי אלף. כשאנחנו נמצאים למעשה לא באיזה גידול ליניארי של הידע, אלא בעקומה אקספוננציאלית, ואנחנו נמצאים על הדרך.
התפקיד של מדינת ישראל הוא לוודא שאנחנו מקדימים את העקומה. היכולת הטכנולוגית והאינטלקטואלית שלנו היא המפתח ליצירת בריתות בעולם המשתנה. אני מבקש מכם להתחיל לעסוק בנושאים הכלכליים לא פחות מאשר בנושאים המדיניים. להתחיל לעסוק בכל מה שמקרב את כלכלת ישראל ואת הידע הישראלי למוקדי אינטרסים במדינות שבהן אתם משרתים, כי הדבר הזה מייצר אינטרסים שגוברים על מחסומים אחרים.
הדרך שבה נפרוץ למדינות שונות בעשר ובעשרים השנים הבאות, זה שיהיה כדאי להם להתקשר איתנו, יהיה כדאי להם לעשות איתנו, יהיה כדאי להם לבוא הנה, יהיה כדאי להם להזמין את אנשינו לשם, יהיה כדאי להם לעשות מיזמים משותפים איתנו - יהיה לא כדאי להם לעשות חרם על הידע הישראלי, פשוט יהיה לא כדאי להם. ובין השאר, התפקיד שלכם, הוא לייצר את אותו גשר של הבנה, ולעודד את הקשרים הללו מעבר לנושאים שדיברתי עליהם, שזה איראן, אם תרצו, בתמצות: איראן, גולדסטון ותהליך השלום. הדבר החשוב ביותר שיש לנו זה תהליך העתיד, ושם ישראל יכולה לתפוס תפקיד מרכזי, אני מאמין בעזרתכם.
שני דברים שלא דיברתי עליהם ואני אעשה את זה בקיצור נמרץ.
אני אמרתי שאין לנו תנאים לכניסה למשא ומתן, אבל יש גם לנו תנאים לסיומו של המשא ומתן עם הפלסטינים. שני התנאים האלה, הבסיסיים ביותר, הם הכרה וביטחון, ופירוז מה שנקרא. הכרה במובן הזה שאיננו רוצים הסדר שלום עם הפלסטינים, שיהיה המשך של הסכסוך. אנחנו רוצים את קץ הסכסוך. זה אומר שהפלסטינים חייבים להשתחרר מהניסיון להשתמש במדינה הפלסטינית כקרש קפיצה להמשך התביעות מישראל. לא תביעות להצפתנו בפליטים, שפירושה סוף המדינה היהודית, ולא תביעות אירידנטיות לגבי הנגב, הגליל או אזרחי ישראל, שפירושן פירור המדינה היהודית.
ולכן, קץ הסכסוך והכרה במדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, שבה חיים גם לא יהודים, יש להם זכויות אזרח מלאות, אבל הזכות הלאומית של המדינה הזו מתבטאת בהיותה מדינתו של העם היהודי. למשל, פליטים או צאצאי פליטים של הפלסטינים ילכו כמובן למקום אחר, ילכו לאותה מדינה פלסטינית, אבל כל יהודי יכול להיכנס למדינת הלאום של העם היהודי, ואין תביעות אירידנטיות בתוך שטחה של מדינת ישראל.
זה פירוש ההכרה במדינה היהודית. הדברים האלה נאמרו פה, נאמרו שם, הם נאמרים בצורה הברורה ביותר, והייתי אומר - את זה אתם חייבים לקדם, בצורה הכי בוטה, הכי ברורה והכי צודקת. כל אחד מבין את זה. אי אפשר לדרוש מאיתנו להכיר במדינת הלאום של העם הפלסטיני ולא לדרוש מהפלסטינים להכיר במדינת הלאום של העם היהודי. זו דרישה לסיום הסכסוך, אני מדבר כרגע לא על הכניסה למשא ומתן, אלא על סיום המשא ומתן.
הדבר השני - הביטחון שמתבטא בראש ובראשונה בבעיית הפירוז. אני רוצה להסביר מהי בעיית הפירוז, מהו שורש בעיות הפירוז. בעיית הפירוז שלנו היא קודם כל השליטה במה נכנס לתוך השטח. חלק הארי, אני לא יודע אם זה תשעים ותשעה אחוז, או תשעים ושמונה אחוז, מהנשק הקטלני שמופעל נגדנו, מהטילים ומהרקטות ואמצעים אחרים, הוא מיובא, Imported בלעז. זאת אומרת, הוא לא מיוצר במחרטות ובכל מיני מעבדות, הוא מיובא. ממי הוא מיובא? מאיראן ומסוריה, או מאיראן דרך סוריה. הוא מיובא. ואז, אחרי שהוא מיובא, הוא משוגר. אבל חלק גדול מאוד מההתקפות נגדנו, זה נשק שיובא לתוך הנשק, שהוכנס לתוך הנשק, הוחדר, וממנו ירו לתוך שטחנו, משטחים צמודים. ואם אתם מוציאים את השטחים הצמודים הללו, היכולת של הפגיעה בנו, באוכלוסיית ישראל, במדינת ישראל, בערי ישראל - פוחת לאין שיעור. וזה מה שאיראן עושה. היא מקימה בסיסי שיגור צמודים לשטחה של מדינת ישראל, וממלאת אותם ברקטות וטילים, שמטרתם לפגוע במדינת ישראל.
עכשיו, מה זה אומר למנוע את זה? מה שזה אומר למנוע את זה, זה לא הסכם על הנייר. אתה יכול לעשות הסכם על הנייר. עשינו הסכם כזה, הסכם בינלאומי אפילו - בלבנון, החלטת מועצת הביטחון 1701 - אבל זה לא עזר. כי הבעיה בלבנון היא לא הגבול של לבנון עם ישראל, הבעיה הביטחונית שלנו בלבנון זה הגבול של לבנון עם סוריה. אותו הדבר קרה בעזה. בעזה, בסך הכל, הבעיה היא לא הגבול שלנו עם עזה. יש שם בעיות, אבל אנחנו מתמודדים איתן, ראיתם, אתמול-שלשום. הבעיה שהביטחון שלנו מול עזה זה לא הגבול עם עזה, זו לא הבעיה היסודית שם. הבעיה זו אותה פרצה של שנים עשר קילומטר אל מול סיני. זאת אומרת, הבעיה של הפירוז זה היכולת להכניס, באמצעות היבשה או באמצעות הים או באמצעות האוויר, לתוך אותו שטח שישראל אמורה לפנות, להכניס לשם כלי משגר.
והמציאות שאנחנו מקבלים היום, בסיס אחד בצפון ובסיס אחד בדרום הארץ, היא כאין וכאפס לעומת המציאות הביטחונית שתיווצר, אם אנחנו ניצור בסיס פה, בלב הארץ, הרבה יותר גדול, חולש על כל נקודה בטווחים קטנטנים. ולכן, בעיית הפירוז חייבת למצוא לה פיתרון אפקטיבי ואמיתי, וזה מחייב שהכניסות אל תוך השטח הזה, קודם כל הכניסות ממזרח - יוגדר הגבול היכן שיוגדר - תהיה בלימה אפקטיבית של חדירה. ובלימה אפקטיבית של חדירה מחייבת מודל אחר, לא יספיק הסדר בינלאומי.
אני מסופק, אני מסופק אם משהו יכול לעשות זאת זולת נוכחות אמיתית של מדינת ישראל, של כוחות ישראליים, יש מתכונות שונות כדי לעשות זאת. אבל ראינו עד היום ששום דבר אחר לא עוזר. עכשיו אנחנו נוכל להגיד "בבקשה, עשינו, חתמנו, קיבלנו". גראנטיות - קיבלנו. אז מה?! בסוף, אחרי ההסכמים, אחרי החתימות, אחרי כל הטקסים, בסוף אנחנו נשארים עם הבעיה. ומדינת ישראל לא יכולה להיות במצב, פשוט לא יכולה להיות במצב שנהפוך את יהודה ושומרון, במתכונת כזו או אחרת, בשטח כזה או אחר, לפלטפורמה שלישית של טילים של באי כוחה של איראן, של טילים ורקטות. אחרת, לא יהיה שלום. זה דבר שלא יביא שלום.
לכן, הסדרי הפירוז חייבים להיות אפקטיביים, ונגעתי רק באחד מהם. חשוב מאוד. ומניעת הכניסה של אמל"ח לתוך השטח - קריטי. זה יהיה תנאי להשגת שלום. יש עוד דברים, אתם מכירים, יש הרבה בעיות אחרות שצריכות להיפתר, ואנחנו חושבים כיצד לפתור אותן. אבל שני הדברים המרכזיים ביותר להבטחת קיומו של השלום, זה הכרה ופירוז. אני אומר לכם את זה כי היום, כשאתם מדברים עם נציגים של ממשלות אחרות, לא קשה להסביר. ואני אגיד לכם מה המפתח להסביר כל דבר ולשכנע, חד וחלק. קודם כל, צריך להכיר את העובדות, וצריך להכיר כמובן את הטענות. אבל הדבר החשוב ביותר זה להאמין בדברים הללו. אם אתה משוכנע - אתה משכנע.
ואנחנו אומרים את הדברים בצורה הכי ברורה והכי אמיתית, לכל מנהיגי העולם, לנשיא אובמה ולמנהיגי אירופה ולמנהיגי ערב בכל העולם, כי יש בהם אמת. שני הדברים הללו, ההכרה במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי וקץ התביעות, הדרישה הזאת מהצד הפלסטיני, והדבר השני - הפירוז של המדינה הפלסטינית, מדינה פלסטינית מפורזת שתכיר במדינה היהודית, זאת הנוסחה האמיתית להשגת שלום בינינו לבין הפלסטינים.
זה עדיין לא פוטר אותנו מהבעיה, מהאיום האיראני שהזכרתי, זה לא פוטר אותנו מדברים אחרים, זה גם לא ממצה את כל האפשרויות שתיארתי כאן, אפשרויות גדולות שיש למדינת ישראל, אבל זה בהחלט מתמצת את הנוסחה שבאמצעותה אפשר להגיע לשלום.
אני מאוד מודה לכם.












