חדשות הליכוד

נאומו של ראש הממשלה בנימין נתניהו במועצה ליחסי חוץ  כ"ו תמוז תש"ע, 8 ביולי 2010

תודה לכולכם על כך שהענקתם לי את ההזדמנות לשוחח אתכם על הבעיות הדוחקות שעל הפרק. אני מרוצה מאוד מהמשלחת המכובדת שיש עמי היום - השגריר מיכאל אורן, השגרירה גבריאלה שלו, הקונסול אסף שריב ואנשי הפמליה שלי, ד"ר עוזי ארד ורון דרמר. תודה לכל מי שנמצא כאן היום.

זכינו ליום מוצלח מאוד בוושינגטון. אמרתי בחדר הסגלגל שהדיווחים על פטירתם של היחסים המיוחדים בין ארצות הברית לישראל הם לא רק מוקדמים, אלא הם אינם נכונים. הדיווחים אינם נכונים לא רק בשל הקשר הבלתי מעורער בין שתי המדינות שלנו. הקשר הזה מעוגן בערכים משותפים, והדמוקרטיה היא בין הערכים העליונים המשותפים לנו. אבל הקשר מעוגן גם באינטרסים משותפים - מדובר בקשר שגובר על כל המחלוקות שעלולות לעלות בין שתי הממשלות שלנו מדי פעם. הדיווחים אינם נכונים משום שבשנה שעברה רוב המחלוקות התמקדו בשאלה כיצד לקדם את תהליך השלום ולא בשאלה האם לקדם את התהליך. לפעמים אנחנו לא מסכימים על הדרך לחדש את תהליך השלום, אבל אנחנו כן שותפים לרצון העז לעשות זאת בהקדם האפשרי.  

לכן אני מאמין שהנשיא אובמה ואני תמימי דעים על כיצד להתקדם כעת, כיצד לעבור משיחות קרבה לשיחות ישירות וכיצד להבטיח שהשיחות הישירות הללו תהיינה בעלי תוכן ושהן תחודשנה במהרה. העיכוב הזה אינו מועיל לנו. לדעתי, עיכוב התהליך - הדיבורים על האם לדבר והתניית תנאים כדי להתחיל לדבר - זו טעות גדולה. בזבזנו שנה ואינני חושב שכדאי לבזבז עוד זמן.

לשני הצדדים נעשה עוול. גם לנו נעשה עוול. למשל, הפלסטינים מקדישים כיכרות ציבוריות על שמם של מחבלים, כולל המחבל האחרון. יכולתי לומר: "טוב, עד שלא ישנו את השם של הכיכרות הללו, לא אתחיל בשיחות". זה יעלה לנו בזמן. לדעתי, הדבר הנכון לעשות זה לעבור לשיחות ישירות בהקדם האפשרי. זוהי הדרך היחידה לפתור את הסכסוך הזה, והוא זקוק לפתרון. 

מהות השלום היא פתרון של שתי מדינות לשני עמים עם מדינה פלסטינית מפורזת שמכירה במדינה היהודית, ישראל. החזון הזה מעוגן בשני עקרונות - ביטחון ולגיטימציה. הביטחון נשמע כעקרון מובן אליו - מדברים על ביטחון מזה זמן אבל צריך להבין שהאתגר הביטחוני השתנה. מאז שיחות אוסלו, כשפתחנו בשיחות השלום בין ישראל לבין הפלסטינים, היו שני שינויים. הראשון הוא עלייתה של איראן ושלוחותיה והשני הוא עלייתה של לוחמה באמצעות טילים ורקטות. 

שתי ההתפתחויות הללו מהוות בעיה משמעותית לישראל. מבקשים מאתנו להכין את האזרחים שלנו לפינוי שטחים לקראת שלום כזה. הרי עשינו זאת כבר פעמיים. הפעם הראשונה היתה בלבנון ומהר מאוד שלוחות איראניות השתלטו על השטחים שפינינו והתחילו להבריח כמויות גדולות של רקטות וטילים אל תוך השטחים הללו - רקטות וטילים שנורו לעברנו לאחר מכן. 

הפעם השנייה הייתה ברצועת עזה. פינינו את עזה עד לסנטימטר האחרון. ובמהרה על השטח הזה השתלטו שלוחותיה של איראן. הן הזרימו טילים ורקטות אל תוך השטחים הללו וירו אותם לעבר לישראל - 12,000 רקטות וטילים בסך הכול מאזור שהוא קטן במידה-מה מניו-ג'רזי. תחשבו על זה - זוהי בעיה רצינית. 

אם יהיה פינוי שלישי, עלינו לענות על השאלה כיצד למנוע מצב כזה שעלול להתרחש בפעם השלישית. פסילה אחת, פסילה שתיים, פסילה שלישית ואתה "בחוץ". במקרה של ישראל, זה מהווה איום אסטרטגי ממשי משום שערים ישראליות הן מטרה, שדות התעופה שלנו הם מטרה, המתקנים הצבאיים שלנו הם מטרה. עלינו למצוא פתרון אמיתי לבעיה זו, לא רק פתרון על הנייר אלא פתרון ממשי בשטח שימנע הברחה מסיבית של רקטות, טילים ואמל"ח לשטחים שנפנה.  

זהו אתגר משמעותי. שוחחתי רבות על כך עם הנשיא אובמה בצורה רצינית מאוד. לדעתי הוא מבין במלוא הרצינות את האתגר זה. ולדעתי שנינו מחויבים לנסות ולמצוא פתרון מציאותי וממשי לנושא זה כשהביטחון בראש ובראשונה. 

השאלה השנייה היא שאלת הלגיטימציה. לדעתי הפתרון לבעיית הלגיטימציה הוא שנכיר במדינה הפלסטינית כמדינת הלאום של העם הפלסטינאי ועליהם להכיר בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. יש משמעות להכרתם בנו. והיא שעל ההנהגה להכין את עמם ואת עצמם לקבל את הרעיון שסוף כל סוף תם הסכסוך בינינו. 

עליהם לוודא שהמדינה הפלסטינית אינה קרש קפיצה להמשך הסכסוך באמצעים אחרים, אלא שהיא מהווה סוף לסכסוך ולתביעות הקשורות לסכסוך. למשל, שני הנושאים הבולטים ביותר הקשורים ללגיטימציה ולסוף הסכסוך קשורים לפליטים הפלסטיניים. ישראל קולטת וקלטה פליטים יהודים מאז המלחמה בשנת 1948 ומכל קצוות תבל. על הפלסטינים לקלוט את הפליטים הפלסטיניים - בתוך המדינה הפלסטינית. 

במידה שווה, לא תהיינה דרישות אירידנטיות מצד אזרחי ישראל הערבים. הזכויות שלהם מובטחות כזכויות אינדיווידואליות. מובטח להם בישראל שוויון אזרחי מלא, כפי שכבר קיים. ולא תהיינה דרישות לעוד מדינה נפרדת בגליל, בנגב או באזורים האוטונומיים.

במילים אחרות, פותרים נושא זה כאן ועכשיו. כשנשיא מצרים סאדאת ז"ל, בא לירושלים, הוא אמר: "סוף למלחמה, סוף לשפיכות-הדמים". ואנו מצפים מהנשיא מחמוד עבאס לומר: "סוף לסכסוך, סוף לתביעות, סוף לדרישות. הישראלים מוכנים ללכת רחוק מאוד. אני מוכן להוביל אותם רחוק מאוד כדי להביא לשלום". 

אבל על השלום להיות שלום אמיתי - עם ביטחון ועם סוף לסכסוך. אלו הם שני עמודי התווך לשלום שהצגתי בנאומי בבר-אילן. זה היה רק אחד מהדברים שעשינו. הסרנו מאות רבות של מחסומים, נקודות ביקורת וחסימות עפר כדי להקל על חופש התנועה באזורים פלסטינים.

מתרחש סוג של נס כלכלי באזורים הפלסטינים. ההנהגה הפלסטינית עשתה דברים חשובים שם, אבל הם לא היו מועילים לולא שינינו את המדיניות שלנו. לא יכולות להתקיים כלכלה איתנה וצמיחה מסחרית אם אי-אפשר להניע סחורות ואנשים. זה פשוט בלתי אפשרי.

אנחנו סייענו לזה ועשינו שינויים אלו בן-לילה. לא כתחליף לשלום מדיני אלא כמסייע. השלום הכלכלי שעליו דברתי הוא תומך שלום מדיני. 

הדבר השלישי שעשינו הוא - במילים של שרת החוץ קלינטון - מהלך חסר תקדים. בניגוד לכל הממשלות הקודמות, החלטתי להקפיא בנייה בהתנחלויות חדשות לתקופה של 10 חודשים כדי לעודד את הפלסטינים לפתוח בשיחות שלום. עד כה, עברו שבעה חודשים. הם לא עשו זאת.

עליהם להתחיל בשיחות. היה עליהם לעשות זאת אתמול. היה עליהם לעשות זאת לפני 12 חודשים, לפני שבעה חודשים. אבל אסור לנו לבזבז זמן. 

בזמן שעשינו את הדברים שפרטתי, הפלסטינים קידמו את דו"ח "גולדסטון" בבית הדין הבינלאומי לצדק. הם ניסו - ללא הצלחה, אני שמח לבשר - למנוע את כניסתנו ל-OECD. למרות המהלכים הללו ולחצים פוליטיים אחרים, ישראל התקבלה למועדון היוקרתי. עדיין לא התקבלנו ל-G20, וזה ייקח זמן. אבל כניסתה של ישראל ל-OECD מצביעה על חוסנה של הכלכלה הישראלית.

בנוגע לבעיות המתמשכות של הסתה, אסור לנו להתעכב על בעיה זו. ואסור לפלסטינים להתעכב בגללנו. לדעתי על שנינו לנצל את הרגע. זהו רגע מאתגר וחשוב ויש לנו הזדמנות לנהל משא ומתן לשלום.

איננו יודעים כיצד חלקים מהמזרח התיכון ישתנו בשנים הבאות. איננו יודעים. אנו עומדים בפני אתגר רציני באיראן, ישנה תזוזה בטורקיה, כיום יש יציבות במצרים. עלינו לנצל הזדמנות זו כדי לקדם את השלום, ואני מוכן לעשות זאת.

יש סיכון בזה. אבל זה מה שמנהיגים עושים - הם לוקחים סיכונים. הזכרתם את הכלכלה - אני תיקנתי מספר לקויות בכלכלה הישראלית. תאמינו לי, לקחתי סיכונים לעשות זאת. דרך אגב, הייתי מספיק חכם לעשות זאת בגיל צעיר כי לאחר מהלך כזה, מפסידים בבחירות, ואם פועלים כך אפשר לחזור. 

אבל חוזרים. היו רק שלושה אנשים שחזרו להנהיג בישראל שנית: אחד מהם היה דוד בן-גוריון, השני היה יצחק רבין ואני השלישי. כשמגיעים לגילי המופלג, לא חוזרים כדי לכהן. זה לא תענוג גדול כל כך.

חוזרים כדי לעשות מעשה. אני מוכן לעשות מעשה ואני מוכן לקחת סיכונים. לא אסכן את ביטחוננו, אבל אני כן אקח סיכונים פוליטיים. על הנשיא עבאס להיות מוכן לקחת סיכונים. ואני יודע שהנשיא אובמה מוכן לעזור לנו בתהליך זה. הוא נהנה מאמינות בעולם הערבי - זה דבר חשוב. זהו נכס שאפשר לנצל אבל עלינו להתחיל כבר את התהליך.

עלינו להפסיק את כל העיכובים, לעצור את כל התנאים המוקדמים, להפסיק עם כל התירוצים ולהתחיל עכשיו, בעוד שבוע, בעוד שבועיים. בואו נתחיל את השיחות כי מבלי שנתחיל את השיחות, אי-אפשר יהיה להשלימן.

אנשים מדברים על תהליך שמתחיל מלמטה ומגיע עד למעלה, אבל אנחנו דיברנו על הכלכלה ועל תהליך פוליטי מלמעלה עד למטה. בעיניי, החלק במשוואה שהוא מלמעלה עד למטה חייב לנבוע מהקודקוד. רק המנהיגים עצמם יכולים להוביל מהלך זה. לא ייתכן שהמנהיגים רק יגיעו לטקסים בסוף התהליך.

זה לא ייקרה באמצעות כינונן של עשרות ועדות או ניהול אין ספור פגישות. לדעתי הדבר לא מועיל במיוחד. אני יכול לספר לכם על ההחלטות שקיבלתי כדי לשנות דברים בתוך ישראל. פשוט חייבים להמשיך הלאה ולהתמודד עם כל נושא באופן ישיר. אין דרך אחרת. ואומר שוב - בפעם אחרונה - זה מה שעלינו לעשות עכשיו.

אני יודע שישנה ספקנות רבה. לאחר 17 שנה, מאז תחילת תהליך אוסלו, הספקנות בהחלט מוצדקת. אבל תזכרו ברגע הזה שסאדאת הגיע לירושלים. תזכרו שרק שנים ספורות קודם לכן, מצרים וישראל ניהלו מלחמה נוראית ביניהן. 

אנשים זלזלו בבגין והם זלזלו בסאדאת. כתבו עליהם אין ספור כתבות ספקניות. אני מתכוון להדהים את המבקרים והספקנים. אני צריך שותף לכך. אי-אפשר לעלות על הטרפז ולהושיט יד בלי שיהיה לך שותף בצד השני. זה דבר חיוני.

זה אתגר אחד שמולו אנחנו עומדים אבל אני מאמין שאנחנו מוכנים להתמודד איתו. אני מאמין שהרגע הגיע כדי לעשות את השלום הישראלי-פלסטינאי שלו עמנו מייחל ומתפלל ושיביא לתועלת עצומה. כבר רואים את זה באופן חלקי בגדה המערבית עוד לפני שלום פורמאלי.

אפשר לשער דברים רבים שעשויים לקרות באזור. ישראל מהווה מנוע כלכלי גדול, מקור ליצירתיות. מדובר בעיניי בחברה ובכלכלה החדשניות ביותר בתבל, ואנחנו יכולים להתיר את הכוחות הללו - כבר עשינו זאת בתוך ישראל. אם נעשה זאת באזורנו, נביא לחיים חדשים, למציאות חדשה, לילדינו, לילדים פלסטינים ולכל העמים באזור שירצו לקחת חלק בחזון השלום הזה.

אבל אנחנו עומדים בפני אתגר אחר והוא אתגר גדול, אני מדבר עליו שנים רבות. לפני 14 שנה, כשבאתי לארצות הברית זמן קצר לאחר בחירתי כראש הממשלה בפעם הראשונה היה לי הכבוד לנאום בפני שני בתי הקונגרס. אמרתי אז שהסכנה הגדולה ביותר שעומדת בפני העולם כולו היא האיום של איראן גרעינית. בזמנו רבים הרימו גבה, כיום הרבה פחות אנשים מטילים ספק. כיום קיימת הבנה רחבה יותר ועמוקה יותר לגבי הסכנות הטמונות באיראן גרעינית. שומעים על ההבנה הזו באירופה. שומעים עליה כמעט בכל שיחה בארבע עיניים שאני או מישהו מצוותי מנהל עם מנהיגים ובכירים ערבים - כמעט ללא יוצא מן הכלל.

כל המנהיגים הללו מבינים שאיראן גרעינית אינה מהווה איום רק על ישראל. הם מבינים שאם פטרונו הגדול ביותר של הטרור ישיג את הנשק המסוכן ביותר - זה יהווה איום על האזור ועל העולם כולו.

הבעיה עם נסיבות היסטוריות היא לתרגם הבנה לפעולה. למעשה, הבעיה במספר רב של תקופות היסטוריות קטסטרופליות הייתה שלא הייתה הבנה. הבנה היא תנאי מקדים לפעולה נכונה. כמובן שברגע שיש הבנה, עדיין קיים פער בין מה שמובן כנחוץ לבין מה שבאמת עושים. 

שוחחתי עם הבית הלבן על הסבב האחרון של החלטות של מועצת הביטחון של האו"ם נגד איראן, וגם על הצעת החוק של הקונגרס האמריקני שנחתמה על ידי הנשיא אובמה שבוע שעבר להנהגת סנקציות. הסנקציות של האו"ם חשובות משום שהן מעבירות מסר למשטר האיראני שהקהילה הבינלאומית, בהנהגתו של הנשיא אובמה, מתנגדת באופן נחרץ לתכנית הגרעינית של איראן. הסנקציות האמריקניות חשובות משום שיש להן שיניים. ככל שיפעילו את הסנקציות וככל שאכיפתן קפדנית יותר, כך תהיינה להן יותר שיניים. אני מקווה שמדינות נוספות, באירופה ובמקומות אחרים, יפעילו סנקציות קשוחות, במיוחד אלו שמכוונות לסקטור האנרגיה של איראן. הסקטור הזה חיוני לקיומו של המשטר. 

לדעתי אי-אפשר להיות בטוחים שהסנקציות הללו יצליחו לעצור את התכנית הגרעינית של איראן, ולכן אני מעריך את הצהרתו של הנשיא אובמה על כך שהוא נחוש בדעתו למנוע מאיראן לפתח נשק גרעיני ושכל האופציות נשארו פתוחות.

לדעתי, כדי לתרגם הבנה לפעולה מלאה, עלינו לענות על השאלה האם העולם יכול לחיות עם איראן גרעינית. לאנשים רבים בעלי השפעה, וכנראה שגם לחלק מהאנשים שנמצאים כאן היום, איראן גרעינית ללא ספק מהווה איום, אבל חושבים שאולי זאת לא סכנה חדשה. בואו לא נשכח שלסובייטים היה נשק גרעיני. הם נבלמו. לכן, טוענים מספר אנשים שיהיה אפשר לבלום איראן גרעינית גם.

אבל ברית המועצות הייתה שונה לחלוטין ממה שאנחנו רואים כיום באיראן. אין ספק שלסובייטים היו שאיפות גלובליות ואידיאולוגיות, אבל בזירה הבינלאומית הם פעלו בהיגיון עילאי. בכל פעם שעמדה בפני הסובייטים בחירה בין האידיאולוגיה שלהם לבין הישרדותם, הם בחרו בהישרדות. הם עשו זאת בברלין, בקובה - בכל מקום. למיטב ידיעתי, לא היו מחבלים מתאבדים סובייטים רבים.

 המשטר האיראני שונה. המניע שלו פועל מתוך אידיאולוגיה מיליטנטית המבוססת על ערכים שונים לגמרי, על מערכת ערכים שנראית לנו חסרת כל היגיון אבל היא רווחת וחזקה מאוד בקרב האנשים המתחרים על הנהגת קיצוניים מוסלמים.

 תראו מה קרה לפני עשור באזור אחר של העולם המיליטנטי הזה. הטליבאן איפשר לאל-קאעידה, שפעל על אדמתו, לשלוח מחבלים לניו-יורק כדי לפוצץ אותה ואת וושינגטון. על מה הם חשבו? האם הם באמת חשבו שהמעצמה החזקה ביותר עלי אדמות פשוט תתעלם מההרס ההמוני בעריה? האם הם באמת האמינו שארצות הברית תתעלם מהתקפה על מרכזה הפיננסי, על המטה הצבאי שלה, על בירתה? האם הם באמת טיפשים כל כך? או שמה הם פעלו לא על ידי השכל הישר אלא על ידי קיצוניות אלימה שגברה על היגיון הפשוט?

 איראן שולחת ילדים לשדות מוקשים. איראן מכחישה את השואה. איראן קוראת באופן גלוי להשמיד את ישראל. איראן מעצימה את חיזבאללה עם רקטות והשתלטה על חצי מלבנון. איראן מעצימה את חמאס עם רקטות והשתלטה על עזה וחצי מהממשל הפלסטינאי. איראן שלחה מחבלים וחוליות טרור אל תוך מצרים. איראן שולחת זרועות אל תוך תימן ומאיימת על ערב הסעודית באופן ישיר. איראן שולחת נשק לדרום אמריקה. האיראנים עושים כל זאת כיום כשעדיין אין להם נשק גרעיני. תחשבו מה הם יעשו מחר כשיהיה להם נשק כזה.

קשה מאוד לאנשים מודרניים להשלים עם חוסר-היגיון. אנו נוטים לחשוב שאנשים ומדינות מונעים על ידי אינטרסים בלבד, על ידי חישוב שיקולי עלות ותועלת. עלינו להכיר בעובדה שאנשים שמהללים את המוות ושולחים המוני מחבלים מתאבדים אינם מונעים על ידי תלונות שאפשר לפתור או על ידי ייאוש שאפשר להקל עליו.

עלינו להכיר בעובדה שיש בעולם מאמינים מושבעים, אפילו מאמינים מטורפים. ישנם קיצוניים שמאמינים באמונה מעוותת והם מוכנים לשלם כל מחיר כדי לממשה. הם מונעים על ידי תקווה עזה שהם יצליחו בכל מחיר.

שייקספיר מציע לנו לראות את השיטה בתוך הטירוף. אבל אל מול המיליטנטים שנמצאים במזרח התיכון הרחב של ימינו, עלינו לראות את הטירוף שבשיטה - להכיר שישנם אנשים שלא מוגבלים על ידי המשוואה של עלות ותועלת שהייתה עד היום חלק מהחשיבה לגבי נשק גרעיני. עלינו להכיר שישנם אנשים, ארגונים ומשטרים שיתנהגו בדרכים שאף אחד לא התנהג לפיהן מאז תחילתו של עידן השלום הגרעיני שבא בעקבות הירושימה ונגסאקי.

אסור לנו לאפשר למשטרים המסוכנים ביותר בעולם להשיג את הנשק המסוכן ביותר בעולם. זהו האתגר הגדול ביותר של זמננו ועלינו לעמוד מולו. 

תודה רבה.

 לקריאת שאלות ותשובות, כפי שפורסמו באתר משרד האש הממשלה, לחץ כאן