+ העוני בישראל מרוכז ברובו באנשים שמחוץ לכוח העבודה ובמקבלי הקצבאות.

+ בשנים 2001-2002 הצליחה המדיניות שלנו לייצר 300 אלף מקומות עבודה בתוך שנתיים ולאפשר לאלפי משפחות לצאת ממעגל העוני. הצמיחה חלחלה לכל השכבות העובדות בתוך חודשים ספורים והעלתה את השכר הממוצע בכל העשירונים העובדים. בתוך כשנה עלתה ההכנסה בכל העשירונים, גם בקרב משפחות שלא עבדו בעבר.

+ אלו שיכלו לעבוד יצאו לעבודה ויצרו רווח כפול למדינה, ורווח כפול לעצמם: ביציאתם לעבודה הם פינו קצבאות שעברו לאלו הזקוקים להם באמת (קצבאות הזקנה לדוגמא, הועלו ב-2.5% בסוף תהליך היציאה מהמשבר ולסל הבריאות הוספו כ-חצי מיליארד שקלים) מצד אחד, והגדילו את תקבולי המדינה ממיסים מצד שני. (מקור הנתונים: עמי צדיק. הקשיש במדינת ישראל: זכויות, חובות ושירותים. מרכז המחקר והמידע של הכנסת. 28 ספטמבר, 2006)

+ אותם אנשים שהצטרפו למעגל העבודה, גם מרוויחים כיום יותר ממה שקיבלו בעבר מקצבאות, ויכולים להעניק חינוך טוב יותר לילדיהם ורמת חיים גבוהה יותר למשפחתם ולביתם.

+ למרות הטענות על "עושר רק בשכבות העליונות", בעת מימוש המדיניות הכלכלית של הליכוד, הגידול בהכנסה הגיע ומגיע לכל השכבות ומהר.

+ יציאה ממשבר מגיעה תמיד דרך האנשים העובדים ולכן תמיד, בכל מקום בעולם יציאה ממשבר מלווה בעליית ההכנסה של העובדים שכבר נמצאים בשוק העבודה ושל מובטלים המוצאים עבודה.

+ הרפורמות שעשינו וכונו בפופוליסטיות "קפיטליזם חזירי" יצרו מעגל צמיחה שהיטיב ומיטיב עם כל השכבות עד היום.