דברי רה"מ בנימין נתניהו בטקס האזכרה לחללי אלטלנה

מכובדי נשיא המדינה, ראובן ריבלין,

תודה על נאומך החשוב והמרגש,

אני עושה כמצוותך ואומר מכובדיי, ידידיי הרבים, משפחת אלטלנה והתלמידים,

כל שנה אני עומד כאן ואנחנו שרים את שיר בית"ר ואני נפעם מחדש. שלושה בתים בהם ז'בוטינסקי תמצת את מצב היהודים ואת הפתרון לבעיית היהודים. שלושה בתים קצרים, חודרים לאמת ההיסטורית ולצו ההיסטורי. אנחנו כאן עומדים במעמד שבו אנחנו דנים באמת ההיסטורית ובצו ההיסטורי. הטרגדיה של אלטלנה פצעה פצע עמוק ברקמת הדמוקרטיה הצעירה שלנו, וזכרו שמדובר בחמישה שבועות בלבד לאחר הקמת המדינה.

כדרכם של פצעים שותתי דם, אם לא מטפלים בהם כיאות הם עלולים להזדהם ולגרום לתוצאות חמורות בהרבה. ועל כן אנחנו נמצאים כאן היום, לזכור את החללים, לחשוף את הפצע לאוויר הפתוח, לחטא אותו, לוודא שיגליד. יגליד - אבל תישאר צלקת והיא תישאר תמיד. אבל חובתנו למנוע סכנה לגוף כולו, והדיאגנוזה היא ברורה: לא תהיה מלחמת אחים בעמנו, לא רק מבחינה מוסרית, אלא מסיבה פשוטה - כי היא תביא כלייה על מדינת ישראל.

זו איננה כמובן חוכמה בדיעבד. מנחם בגין, מנהיג האצ"ל שעלה עם המחתרת... עם הכרזת העצמאות ראה את האמת הפשוטה הזאת בזמן אמת, והמלים האלמותיות שלו דופקות על לוח לבנו: "מלחמת אחים לעולם לא". הוא הוסיף על המלים האלה ואמר: "יש והברירה היא דמע או דם. לעתים הכרח הוא, כפי שהורנו המרד נגד המשעבד הבריטי, כי הדם יבוא במקום הדמע. לעתים הכרח הוא, כפי שלימדה אותנו אלטלנה, שהדמע יבוא במקום הדם".

אין זה דבר של מה בכך להפגין שליטה עצמית עילאית מול התקפות חדות וקשות, ובייחוד זה לא דבר של מה בכך להפגין שליטה עצמית עילאית כשאתה ואנשיך מותקפים באש חיה. זה לא קל, בלשון המעטה. לא קל לנהוג באיפוק מירבי כשהדם רותח, ובאותה שעה הדם אכן רתח. מאות הצעירים הנלהבים שהיו על סיפון אלטלנה לא ציפו לקבלת הפנים הקטלנית הזאת. היו בהם אודים מוצלים מאש, פליטי שואה שביקשו לתרום לתקומת ישראל ולהדוף את אויבינו. גאוותם הייתה על הנשק יקר המציאות שאלטלנה הביאה עמה, נשק שנועד, כפי שנאמר כאן, לסייע במאמץ המלחמתי בחזיתות השונות. פיעמה בהם רוח ציונית עזה.

לפני כמה ימים הלכה לעולמה ונטמנה כאן היום אסתר במבי קדישאי. היא הייתה ניצולת אושוויץ. אסתר ובעלה המנוח, יקירנו, יחיאל קדישאי, הזכור לברכה על ידי רבים-רבים כאן, הגיעו ארצה עם אלטלנה. הנאמנות של שניהם לרעיון הלאומי, לתורת ז'בוטינסקי, הנאמנות הזאת הייתה איתנה כפלדה. הם גם נשאו כל ימי חייהם את זכר העימות הטראגי מול חופי כפר ויתקין בתל אביב. כמוהם, כל מי שהיה שם, אין מישהו שלא שאל את עצמו אז, ואני מאמין שמי שמכיר את העובדות לא שואל את עצמו גם היום - 'מדוע אי אפשר היה אחרת?', 'האם ההתנהלות של מקבלי ההחלטות לא הייתה שגויה, לפחות נמהרת מדי?'.

אני סבור שהתשובה ברורה. גם אם היו הבדלי גישות והשקפות, הכוח שהופעל לא היה מחויב המציאות. הוא נגזר מראייה מסולפת, לפיה מול קני הרובים עומדים אויבי המדינה. מדהים לשמוע מה שכתב על כך הסופר הנודע ארתור קסטלר, שהיה אחד מהוגי הדעות הגדולים, יהודי כמובן, הוגה דעות גדול שאבחן אבחון קליני את הקומוניזם שהוא מהר מאוד התנער ממנו. אבל הוא גם אבחן את המצב הזה. הוא התייחס לצעדי הממשלה, שזה מקרוב קמה. הוא אמר: דומה היא למורה צעיר בבית ספר יסודי שכאשר הוא צריך לשלוט בכיתה סוררת הוא נוקט צעדים דרקוניים שאינם מועילים מאומה, לשון המעטה.

קסטלר תיאר את האווירה בחוצות תל אביב לאחר הפגזת הספינה. הוא תיאר את זה כשקט הרה סכנות. היא הזכירה לו את האווירה, כך הוא כתב, בברצלונה ב-1937 בזמן מלחמת האזרחים בספרד. אבל, במבט לאחור הוא הבין שהכוח המאחד חזק מכל. הטרגדיה הכואבת לא הפכה לטראומה משתקת ולא התפתחה פה מלחמת אחים, בראש ובראשונה בגלל גדולתו ואצילות רוחו של מנחם בגין. קסטלר סיכם: העובדה שבסופו של דבר התגברו על המשבר והמדינה מצאה את דרכה לקראת ניצני השגרה הדמוקרטית היא ראייה חותכת לגידול בבגרותה המדינית של ישראל.

ידידיי, 68 שנים חלפו מאז אירועי אלטלנה - והלקח ברור. כוחה של מדינת ישראל מותנה בלכידותה, אחדותה. אדוני הנשיא, לא יאה להשתמש במונח הזה, לא משום שהוא אמור לטאטא הצידה הבדלי השקפות, אלא משום כשביכולתנו לאחד כוחות למען מטרות נעלות ומשותפות. עלינו לעשות זאת, ובכל מקרה, חילוקי דעות בדמוקרטיה לא פותרים באלימות, אלא בוויכוח ובהידברות. עכשיו, אנחנו ניצבים היום בפני אתגרים משמעותיים. אני מבקש לרתום לעשייה הלאומית את כל מי שרוצה ויכול לתרום לביצור כוחה של ישראל.

המשימה הראשונה שלנו, העליונה שלנו, היא להבטיח את הביטחון. הטרור של האיסלאם הקיצוני גואה, קנאי האיסלאם, אותם מרצחים אכזריים מסתערים על חפים מפשע בתל אביב, באורלנדו, בפאריס, בבריסל, באיסטנבול, כמעט בכל מקום. הם גודעים חיים בצורה יזומה ושיטתית, ומה שמנחה אותם זוהי שנאה עיוורת ורוע מוסרי. לעולם לא ניכנע למחוללי הטרור. ישראל נמצאת בחוד החנית של המאבק בו ואנחנו נמשיך לשמש דוגמה למדינות אחרות בנחישותנו, באומץ לבנו, בגבורת אזרחינו, בגבורת חיילינו ושוטרינו, בצדקת דרכנו. מדינות רבות בעולם מבינות זאת יותר ויותר והן בוחרות לשתף איתנו פעולה נגד סכנת הטרור. האיום משותף וההתאחדות נגדו צריכה להיות משותפת. עם הטרור אין פשרות. העולם התרבותי חייב להתייצב מולו בעוז ולהנחיל למבצעיו תבוסה ניצחת, כי תוצאות המאבק הזה יקבעו את גורל האנושות לשבט או לחסד.

אני בא עכשיו מפגישה חשובה עם הצוות האמריקני לדיאלוג האסטרטגי בין ישראל לארצות הברית. אני לא יכול להיכנס לפרטים, אבל אני יכול לומר שהאווירה הייתה חיובית ביותר, עניינית, טובה, טובה מאוד. כשותפים לברית איתנה דנו שם באיומים הרבים באזור ובפתרונות מול האיומים הללו. אני מאוד מעריך את תמיכתה של ארצות הברית בישראל, ועם זאת, כתלמידו של ז'בוטינסקי וגם של מנחם בגין, אני מאמין שמעל הכל ולפני הכל עלינו להיות מסוגלים להגן על עצמנו בכוחות עצמנו. אנחנו נמשיך לדבוק בתפיסת "קיר הברזל" וניאבק במבקשי רעתנו כשאנחנו מאוחדים, אזרחים גאים במדינתנו הדמוקרטית, המתקדמת, המשגשגת ומדינת ישראל החזקה והפורחת.

למדינה זו ייחלו באי אלטלנה. בעודם שרויים באבל על אובדן חבריהם הם הצטרפו אל שורות צה"ל. כמה מהם נפלו בקרבות מלחמת הקוממיות, וזאת הייתה ההוכחה החותכת לגישתם הממלכתית שממשיכה להיות נר לרגלינו - לנצור לעד את מורשת השירות לאומה של חללי אלטלנה. נוסיף לבנות את מדינת ישראל שדמם הרווה את אדמתה, נבטיח שקורבנם יסמל את אהבת המולדת ואת אהבת ישראל לדורי דורות.

יהי זכרם ברוך.

 

צילום ארכיון: עדי ברוך