דברי ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבת מליאה מיוחדת לציון יום הרצל בכנסת

דמותו של הרצל ומפעל הענקים שיצר – עומדים לנגד עינינו בכל יום. כאן במליאה, גם בכניסה למשרד ראש הממשלה מוצב פסלו של הרצל, ובמשרדי נמצאת תמונה שלו במקום בולט. לידה – דיוקנו של משה רבנו. בהרבה מובנים הרצל הוא משה המודרני – גואל העם, סולל דרכנו לחירות, זורע זרעי התקומה. משה הוליך אותנו במדבר 40 שנה. הרצל רשם ביומנו אחרי הקונגרס הציוני הראשון – שבתוך 50 שנים נגיע לַאָרֶץ המובטחת. משה לקח את בני- ישראל המשועבדים והפך אותם לבני חורין. הרצל החדיר גאווה בפזורות עמנו המושפלות, וסימן את היעד: מדינת היהודים.

לאחרונה קראתי את המהדורה המחודשת של ספרו המופלא של שטפן צווייג – "העולם של אתמול". צווייג מתאר בספרו, בין השאר, את המפגש הראשון שלו עם הרצל. הוא בא למסור לו מאמר לעיתון שהרצל היה אחד מעורכיו, הוא נדהם, ואחר כך את המפגשים האחרים איתו. אבל בעיקר הקטע הנוגע ביותר ללבי, ולדעתי ללבם של רבים, בספר הכביר הזה, הוא מתאר את הלווייתו של הרצל בווינה, ב-1904, לאחר פטירתו בלא עת. הוא מתאר כיצד יהודים עטופי אבל, מכל העולם, באו בהמוניהם להלווייתו של המנהיג הדגול. הם באו מקונסטנטינופול, מהונגריה, מבולגריה - זרמו יהודים להלוויה הזאת ורובם ככולם הרגישו שעולמם חרב עליהם. 'מת המנהיג, מת המושיע – החוזה מת, והחלום נשבר'. אבל החלום לא מת, והוא אף צבר תאוצה אחר מותו של הרצל. כי הרצל היה נביא אמת, שבשורתו חיה וקיימת. הוא ניחן בלהט אֶמוּנִי עַז בצדקתו, וּבְגאוֹנוּת מדינית כבירה. הוא ניחן בראיית הנולד, בזיהוי הסכנות, אבל גם ביכולתו לפנות למנהיגים בגובה העיניים – כדי להציג בפניהם את צדקת עמדותינו, וגם את האינטרסים שלהם.

הרצל היה המדינאי היהודי הראשון בעת החדשה – מן היהודים ולמען היהודים. כשהלך אל שליטי העולם, הוא התייצב לפניהם זקוף-גֵו – כשווה בין שווים. עם הסולטאן והקייזר הרצל דיבר על אינטרסים – איך להוציא את היהודים  מממלכתם  לְאֶרֶץ משלהם, לתועלת כל הצדדים. הוא לא נבהל, הוא לא התכופף, וגם כשנחל אכזבות, והיו לו הרבה כאלה, רוחו לא נשברה.

הרצל זיהה היטב את הנחשול האנטישמי שאורב ליהודים, אך בחייו הקצרים לא הספיק לנקוט צעדים שימנעו את בוא הרעה. אני לעתים חושב הרבה פעמים מה היה קורה לתולדות עמנו, מה היה קורה לנו במאה ה-20, אם הרצל לא היה נפטר ב-1904 והיה מגשים את מה שהתחיל לחולל בלונדון. מה היה קורה אם היה חי ואם היה מצליח להביא להקמת מדינת היהודים בעת שתיכנן.

מה שהוא כן הספיק לעשות, זה לגייס את דעת הקהל היהודית והעולמית לציונות. הוא הכשיר את הקרקע באותו נאום ידוע בלונדון, כי על זה יש הרבה עדויות. הוא הכשיר את הקרקע ל"הצהרת בלפור" שניתנה שני עשורים אחר הקונגרס הציוני הראשון. הרושם שהותיר בנאומיו באנגליה היה עצום וכך גם הרושם שהותיר על פני העולם היהודי כולו בזמן פעילותו הקצרה.

חברי הכנסת, בהמשך לפועלו של הרצל, אנו מרחיבים באופן חסר-תקדים את מארג הקשרים של ישראל עם מדינות העולם. בשנים האחרונות חוללנו פריחה מדינית, שלא הייתה כדוגמתה בתולדותינו. אנו כורתים בריתות ורוקמים יחסי ידידות שנשענים על אינטרסים משותפים במישור הדיפלומטי, הכלכלי, המדעי, הטכנולוגי, התרבותי – בְּקֶשֶת מלאה של תחומים.

אתמול ארחנו, רעייתי ואני, את נשיא גרמניה שטיינמאייר ורעייתו. הביקור היה חם ושופע כֵּנוּת, שופע לבביות. בעוד שבועיים יגיע לישראל נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, אנחנו נקבל אותו בחום כראוי לידיד אמת ולמנהיג של ידידתנו הגדולה, ארצות הברית.

בהמשך יגיע הנה ראש ממשלת הודו – מוֹדִי, ואחריו ראש ממשלת אוסטרליה – טרנבול. לירושלים מגיעים מנהיגים מכל היבשות, מהרבה מאוד ארצות, ולא על כולן אתם שומעים.

הרצל עצמו ביקר בירושלים והוא ראה אותה, צריך להגיד את האמת, מוזנחת, אבל היום היא פורחת. היא פורחת  בריבונות ישראל. המנהיגים שמגיעים הנה מתפעלים ממה שהצלחנו לחולל ב-69 שנות עצמאותנו – מגדלור של נאורות וקידמה, בדיוק כפי שחזה הרצל בִּכְתָבָיו. הם מעריכים את עוצמתנו הצבאית – הרצל הדגיש לא-פעם את הצורך בכוח-מגן חזק, צבא של מדינת היהודים, שבצלו נֵחֱסֶה, וזהו אגב גם תנאי הכרחי לשלום, להשגתו ולקיומו. הם משתאים אותם מנהיגים מפירות החדשנות שאנחנו מפתחים, ומתרומתנו לשיפור איכות חייהם של מיליוני בני אדם על פני כדור הארץ: בתקשורת, בתחבורה, ברפואה, במים, במזון, באנרגיה, במאבק בַּמִדְבּוּר.

הרצל חזה הרבה מזה. לא הכל, אבל הרבה מאוד מזה. הייתה לו אמונה כבירה בכוחות היצירה והעשייה של העם היהודי, אבל הוא האמין שהכוחות הללו ישחררו רק כשהעם ישתחרר, ולצורך זה, בעיניו, נדרש דבר אחד יסודי. האמונה העמוקה בזכותנו לארצנו ולמדינתנו. זוהי האֶמֶת שמונחת ביסוד מפעל התקומה הציוני.

אנחנו נמצאים בְּצִיוֹן, ארץ התנ"ך, בתוקף זכותנו הטבעית, ולא בחסדי אחרים. איננו בלגים בקונגו, ולא הולנדים בסורינאם. הרצל כתב על ארצנו: "בשבילנו היא עשירה בזיכרונות ותקוות… אנו מאמינים כי לְפִינָת-מִזְרָח חֲרֵבָה זו, כמו לנו בעצמנו, יש לא רק עבר, כי אם גם עתיד". ואני מוסיף, העתיד שלנו מזהיר. יש לפעמים מהמורות. איך יכול להיות אחרת, אבל אין ספק שמשנה לשנה, מעשור לעשור, העם היהודי מבטיח את עתידו במקום אחד - כאן במדינת ישראל, בארץ ישראל.

אנחנו מציינים עכשיו, בשנה זו, שבעים שנה לניסיון הגעתה של אניית המעפילים "תאודור הרצל". היא לא הצליחה, היא נעצרה. הבריטים החזירו אותה לקפריסין, אבל זה לא מנע מאיתנו. לא נתפסנו אז לייאוש, הם עלו לארץ וההמשך ידוע. ייתכן שאנחנו גם נראה עוד מהמורות, בטוח שעוד נראה, כמו בשבוע שעבר - הצבעות הזויות בארגוני האו"ם, שמטרתן לקעקע את אחיזתנו בירושלים ובחבלי-ארץ אחרים. ההחלטות הללו אינם מרפות את ידינו, להיפך, הן מחזקות את האמונה בצדקתנו, הן מחזקות את נחישותנו להיאחז בארצנו ובעירינו, לפתח אותן, לבנות אותן ולשמור עליהן מכל משמר.

"חוק הלאום" שאנחנו מקדמים יבסס מבחינה חוקית את מעמדה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי. אין שום סתירה בין היותה של ישראל דמוקרטיה, לבין היותה מדינה של העם היהודי. יש לנו מחויבות מתמדת  להבטיח שוויון זכויות לכלל אזרחי המדינה. התשובה הניצחת לשוללי הציונות היא חיזוק מדינת היהודים והגאווה במורשתנו.

בכל מעשינו, בכל הישגינו, טמון זכרו של גואל האומה, בנימין זאב הרצל, שהעלה אותנו מתהומות הגלות לפסגות הריבונות.

יהי זכרו ברוך לעד.