דברי רה"מ בנימין נתניהו בטקס האזכרה הממלכתית לדוד ופולה בן-גוריון

צפיתי לא מזמן בסרט החדש והמרתק – 'בן-גוריון, אפילוג'. אם לא ראיתם אותו, אני מאוד ממליץ שתצפו בו. התרשמתי מאוד מדמות המנהיג שנחשפת בו. שומעים את בן גוריון מדבר, רואים אותו, זה שונה מכתבים. הוא נשאל שאלות, הוא משיב.

הריאיון הארוך והאותנטי הזה צולם ב-1968, בן גוריון היה אז בן 82. עכשיו, אני כבר אומר לכם, זה בוודאי לא יפתיע אתכם, לא הסכמתי עם כל דבר. למשל, ביחס לעמדתו כלפי יהודה ושומרון; כי בין השאר אני מאמין שאם היינו מוסרים את המרחב החיוני הזה – שהוא גם נחלת אבות – אם היינו מוסרים אותו לידיים ערביות, הוא היה הופך במהרה לבסיס תקיפה נגדנו – והיום על ידי האיסלאם הקיצוני.

היה עוד דבר שלא הסכמתי איתו, הרוב הסכמתי, הוא אמר: "אני נגד ערים גדולות, הן לא טובות לאנושות". מן הסתם זה חושף את התפיסה הכלכלית השונה של כל אחד מאיתנו. אני כן בעד ערים גדולות בצד ערי לוויין ויישובים קטנים יותר, כי הן בדרך כלל מוקדים של יזמות. הן מזרימות דם בעורקי המשק, כי מדובר במשק חופשי, והן מניעות את גלגלי החדשנות.

בגלל זה אנחנו הופכים את באר שבע למטרופולין של חצי מיליון תושבים – היא עכשיו כבר רבע מיליון. בתוך 12 שנים היא תהיה חצי מיליון, עיר של אוניברסיטאות, של מפעלים, של סייבר, סביבה פורחת של ערי לוויין, כמו דימונה וירוחם.

אלה הבדלים חשובים, אבל הם לא העיקר בעיניי; כי הדבר שבלט יותר מכל בראיון, היה לא רק המחויבות של בן-גוריון למדינה, אלא הבנתו שהמשך קיומה אינו מובן מאליו, איננו אוטומטי, אלא הוא תלוי במאמץ בלתי-פוסק לבצר את עוצמתה ולהבטיח את עתידה.

בן גוריון נשאל בראיון על ידי קלינטון ביילי על הבטחה אלוקית, על האוטומטיות של הקיום - והוא מתחמק בתשובה. אחר כך הוא אומר: זה תלוי בנו, וזה נכון. יובל שנים אחר אותו ראיון, עברו כשני דורות מדינת ישראל איתנה ופורחת. אנו הופכים אותה למעצמה אזורית, ולכוח עולמי עולה. אנחנו עושים את זה על ידי טיפוח שיטתי מאוד של כוחנו הכלכלי והצבאי, שמביא לפריחה מדינית חסרת תקדים, ואני אגיד עוד מלה על כך בהמשך.

בן-גוריון דיבר על היותנו עם סגולה, אור לגויים, והוא צדק. אלפי פצועים סורים יעידו על כך; יעידו על כך אזרחי מקסיקו שמשלחת ההצלה שלנו הגיעה לרעידת האדמה שם, הגיעה ראשונה ועזבה אחרונה; יעידו על כך אנשים בפיליפינים, בנפאל, בהאיטי, בטורקיה, במקומות רבים אחרים. יעידו על כך אזרחי איראן, שהיינו מוכנים להגיש להם עכשיו סיוע רפואי.

ישראל, חרף כל הקטרוגים עליה, היא מדינה מוסרית, חופשית ודמוקרטית. יש לנו חברה וכחנית ותוססת – וכי זה יכול להיות אחרת? אנחנו מדינה שאינה מסתפקת בקיים, אלא שועטת תמיד קדימה. עץ החיים שלנו מעמיק שורשים באדמת המולדת העתיקה, אבל תמיד שולח ענפים כלפי מעלה.

יש פה שילוב ייחודי של מורשת וחדשנות. איך כתוב בפרשת השבוע? "סֻלָם מֻצָב אַרְצָה, וְרֹאשׁוֹ מַגִיעַ הַשָמָיְמָה". אבל לפני 75 שנים העץ הזה כמעט נכרת וחוט חיינו כמעט נותק. אחרי השואה היה צורך דחוף להבטיח את המשך קיומו של עמנו במדינה עצמאית משלנו - וכאן התגלה בן-גוריון בכל גדולתו.

לפני 70 שנים הוא ניצב בצומת דרכים מכריע: עצרת האו"ם עמדה להתכנס ולהחליט בשאלת המדינה היהודית, דמדומי השלטון של המנדט הבריטי העצימו את החלל המדיני בארץ, החלל המדיני והביטחוני והעולם הערבי איים על היישוב בחורבן והשמדה.

ובצבת הלחצים הכבירה זו, בן-גוריון קבע: באו"ם – "ההכרעה המוסרית". בארץ – "הכרעת הביצוע". שוב, זה לא מובטח. זה גם יכול להיות צודק, אבל זה לא מובטח, זה תלוי בנו. הוא הדגיש שהכל נובע מן הזכות המוצקה שלנו, כעם השב לצור מחצבתו; ואם יתנגדו לנו, אם יילחמו בנו – נעמוד בשער. הוא היה מאוד נחוש, אבל יש גם משהו נוגע ללב בהבנה שלו את המחיר שאנחנו עומדים לשלם.

בכ"ט בנובמבר, כשהתקבלה ההחלטה שפירושה הקמת מדינה יהודית – המונים חגגו וצהלו ברחובות. כל תפוצות העם נשטפו בשמחה אדירה, אבל בן-גוריון, ששהה אז במלון בצפון ים המלח – נשאר בחדרו. הוא הסביר לבתו רננה שהוא לא חוגג, כי אנחנו עומדים בפני מלחמה קשה מאוד. הוא אמר לה: "מי יודע אם לא יפלו - גם מבין הרוקדים כאן עתה". נפלו.

חצי שנה לאחר מכן הוקמה מדינת ישראל, והכרעתו של בן-גוריון - להכריז על עצמאותנו, למרות התנגדות מבית ומחוץ - הכרעתו זו לעולם תיזקף לזכותו ותשאיר אותו לעד בספר הימים של עמנו, וכך גם הפעולה הענפה שלו לבסס את המדינה הַעוּבָּרִית. המצפן שאחז בידו בן-גוריון מוסיף להנחות אותנו, מתוך התאמה למציאות ימינו.

במישור המדיני – אנחנו מטפחים בלא הרף את יחסינו עם אומות העולם. בן גוריון רצה לבצר, לקפוץ מעל העוינות הערבית וליצור טבעת של בריתות – עם איראן, עם אתיופיה, עם טורקיה. הוא צדק בזה. אבל היום אנחנו הרבה מעבר לזה. קודם כל, היו שינויים באזור, גם בטבעת הזאת, כפי שאתם יודעים, אבל אנחנו הרבה מעבר לזה, כי אנחנו בפריחה חסרת תקדים – לא רק עם ידידתנו הגדולה ארצות הברית, עם רוסיה, עם ארצות אסיה ובראשן סין, הודו ויפן, עם ארצות אמריקה הלטינית, עם אוסטרליה, עם ארצות אפריקה שאליה אצא בשבוע הבא, פעם שלישית תוך שנה וחצי.

גם קשרינו עם מדינות ערב מתהדקים. הן ניצבות יחד איתנו בחזית אחת מול סכנת האיסלאם הקיצוני. זה שינוי עצום ביחס לימי בן-גוריון, אבל אני מפנה אתכם למה שהוא כתב ב-1947: "מפעלנו בארץ, החברה שאנו בונים, המשק שלנו, המדע שלנו, התרבות שלנו, האנושיות שלנו, המשטר הכלכלי והסוציאלי ושלנו – כל אלה מוכרחים להיהפך למאור לכל הארצות השכנות; ותושבי הארצות השכנות ילמדו מאיתנו, והם ישתפו פעולה איתנו, אחרת יצטרכו לשתף פעולה עם משעבדים תקיפים וזרים".

בן-גוריון ניבא, ולא ידע מה ניבא, אולי כן. שיתוף הפעולה הפורה שלנו עם מדינות ערב בדרך כלל הוא שיתוף פעולה סמוי, אבל אני מאמין שהקשרים איתן יוסיפו להבשיל, ואני מאמין שהם יישאו פירות להרחבת מעגל השלום. בסופו של דבר זה יקרה, כי זה קורה כל הזמן מתחת לפני השטח.

תורת הביטחון שלנו אף היא נשענת על אדני העוצמה שיצק בן גוריון, עוד לפני הקמת המדינה ואַחַר הקמתה. בן-גוריון נערך חודשים, אם לא שנים, לקראת הבאות - באגירת נשק, בארגון כוחות המגן, ביציקת תוכן ומסגרת לצבא ההגנה לישראל. הוא ירד לעומק האסטרטגיה – בהגנה ובהתקפה. לפני הכל הוא אמר: צריך להדוף את התוקפן, ובהמשך צריך להעתיק את המלחמה לשטחו. אנחנו ממשיכים באותו קו של טיפוח העוצמה הצבאית-מודיעינית שלנו.

רעיון קיר הברזל של ז'בוטינסקי שבן-גוריון אימץ במהותו, הרעיון הזה מקבל משנה תוקף. מי שמבקש לפגוע בנו – אנחנו פוגעים בו. מי שחותר להעמיד אותנו בסכנת כליה – שם נפשו בכפו. הבהרנו פעמים רבות שלא נשלים עם נשק גרעיני בידי איראן וגם לא נאפשר התבססות של כוחות איראניים בסמוך לגבולנו, באזור סוריה בכלל, ובכל מקום אחר. בזכות עמל הדורות יצרנו יש מאין, ולא ניתן להפוך את ה'יש' – לאין.

לבן-גוריון היה חזון מדיני-לאומי-ביטחוני ברור, וחלק מהחזון הלאומי היה גם יישוב הנגב. הוא נתן דוגמה אישית, הוא בא הנה לשדה בוקר, אבל צריך להודות על האמת, ההתיישבות בנגב נעשתה טיפין-טיפין, מסה אנושית לא באה אליו כפי שבן-גוריון כל כך ייחל וציפה לו, אבל היום אנחנו הופכים את הנגב למוקד משיכה לאלפים ולרבבות. החזון שאנחנו מקדמים זה אותו חזון שלו, אבל הוא משלב שני דברים – הוא משלב השקעה בתשתיות לאומיות עם השקעות מהמגזר הפרטי. זה מצליח כשהמשק הפרטי נכנס לתמונה.

מוקדם יותר חנכנו בטקס חגיגי את כביש 31 מערד לצומת שוקת, זהו נדבך נוסף במהפכת התחבורה שמחברת את הנגב חיבור פנימי בתוכו וחיבור למרכז הארץ. אנחנו ממשיכים לצבוע את הנגב בגווני הזית של חיילי צה"ל – יחידות ובסיסי הדרכה נקלטים בדרום עם טכנולוגיה, עם קדמה. הנגב נעור מתרדמה ארוכה והוא מותח זרועות לכל עבר בחדוות בנייה ויצירה. עכשיו שמעתי את ראש מועצת חורה, הוא אמר בצורה יוצאת מן הכלל, הוא אמר: המהפכה הזאת משנה את חיינו, לא רק הכבישים, גם ההשקעות של מיליארדים שאנחנו משקיעים – בתחבורה, בחינוך, בתעשייה - לשנות את פני המציאות, לא רק לציבור הבדואי, לכל הציבור במגזר הערבי, כי אני רוצה שכולם יהיו חלק מסיפור ההצלחה שנקרא מדינת ישראל. אבל זוהי הצלחה ששמורה לאזרחי ישראל – יהודים ולא יהודים כאחד. היא איננה שמורה למי שהפך או הפר חוק והסתנן לגבולותינו.

הגדר שהקמנו לא רחוק מכאן, בגבול מצרים, בלמה כליל את גלי המסתננים הבלתי חוקיים לארצנו וגם לנגב, ואנחנו נחושים להוציא את אלה שנכנסו לכאן באופן בלתי חוקי ולהוציא אותם באופן חוקי. אני דוחה על הסף את ההתקפות הארסיות עליי ועל שותפים בממשלה כרוצחים בחליפות. אמרתי רק לאחרונה – יכולים להסכים, יכולים גם לא להסכים, אבל צריך לעשות זאת בצורה מכבדת והכלל הזה חל על כולם.

מכובדיי, בן-גוריון איננו איתנו כבר ארבעים וארבע שנים, אבל רוחו נוכחת כאן ומעשיו הברוכים יותירו חותם לדורות ובעיקר, נזכור את הצו שלו, שקיום המדינה הוא לא מעשה חד פעמי. זה לא עניין של זבנג וגמרנו, זהו פרי מאמץ מתמיד ומתמשך של כל הדורות, וכולנו נבחנים, יום יום, כל אזרחי ישראל, כל דור ודור. מדינת ישראל חזקה ומשגשגת מאי פעם, הנגב משגשג יותר מאי פעם. אנחנו נמשיך בדרך זו, דרכו של בן-גוריון, כדי להבטיח דור דור את נצח ישראל. יהי זכרם של דוד ופולה בן-גוריון נצור בהוקרה בלב האומה לעד.

צילום: עדי ברוך