דברי רה"מ נתניהו בעצרת הממלכתית בגבעת התחמושת לציון 48 שנים לאיחוד ירושלים

נשיאנו, ראובן ריבלין ורעייתו נחמה,

סגן יו"ר הכנסת, חבר הכנסת נחמן שי,
המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט אליקים רובינשטיין, גם הוא איש ירושלים,
שרים, חברי כנסת,
ראש עיריית ירושלים, ניר ברקת,
יו"ר הסוכנות היהודית, נתן שרנסקי,
המפכ"ל, יוחנן דנינו,
מפקד פיקוד המרכז, האלוף רוני נומה,
מפקדים ולוחמי צה"ל,
משפחות יקרות,

לפני 48 שנים נתאחו קרעיה של בירתנו ירושלים, והיא שבה להיות עיר שחוברה לה יחדיו. חלוקתה גרמה לניוונה – איחודה הביא לפריחתה. ועל כן ירושלים לא תהפוך עוד לעיר פצועה ומבותרת; אנחנו נשמור לעד על ירושלים מאוחדת בריבונות ישראל.
במעמד זה אנו מרכינים ראש לזכרם של חללי צה"ל במלחמת ששת הימים, ובתוכם הנופלים בקרבות להגנת ירושלים ולשחרורה. אין עתיד בלי תקווה, ואין תוחלת לאומה בלי הנכונות להקרבה. וההקרבה שהייתה בעיר הזאת, בגבעה הזאת, השאירו חותם של מופת לדורות של לוחמים. לא בכדי המתגייסים הטריים לצבא הגנה לישראל מירושלים באים למקום הזה. הייתה לי הזכות לפני כמה חודשים, יחד עם רעייתי, ללוות את בננו שהתגייס להיות לוחם בצה"ל והתרגשנו מאוד, מטבע הדברים - כמו שאר ההורים שהיו כאן - מהיום, אבל גם התרגשנו מהמקום.
אני רוצה לומר לכם, בני המשפחות השכולות, שאני יודע את עומק כאבכם ואני שותף ליגונכם. פצעי האובדן חתומים בבשרכם. אם יש גמול ונחמה על הקורבן היקר – הם טמונים בהכרה של העם כולו לגיבורינו שבזכותם נחלצה ישראל מסכנה קיומית. בני דורי זוכרים היטב את שש היממות שהסירו את לולאת החנק מצווארה של המדינה. אבל לא פחות מכך חקוקים בנו ימי החרדה וההמתנה הדרוכה שקדמו למלחמה.
כולנו ידענו שגורלה של ישראל מונח על כפות המאזניים. קמנו כאיש אחד, התלכדנו, אזרנו עוז, והדפנו את אויבינו שסגרו עלינו בשלוש חזיתות. אין מלחמה צודקת ומוסרית מהמערכה הזאת, שבה התגלה רצון-החיים של עם ישראל במלוא עוצמתו. גולת הכותרת של הניצחון המזהיר הייתה ירושלים. במשך 19 שנים, מאז מלחמת העצמאות, היא הייתה עיר שסועה, סגורה מכל עבר, חנוקה.
יש פה הרבה צעירים, אז אני מזמין אתכם לדבר עם ותיקי ירושלים, בראשם הנשיא ריבלין וגם אנוכי, מי כמונו זוכרים זאת. תשמעו מאיתנו על שטחי ההפקר, על סכנת צליפה מצלפי הלגיון שעל החומות, על קירות הבטון שהגנו על עוברים ושבים בלב העיר מסכנת הירי, על גדרות תיל, ביצורים, מכשולים ושלטים שעליהם כתוב: "עצור, גבול לפניך".
אני זוכר את זה היטב משכונת ממילא, ששם היה משרדו של אבי ז"ל. ואני זוכר גם את מעבר מנדלבאום. על נגישות לעיר העתיקה בכלל לא היה על מה לדבר. מעמדות התצפית שסמוכות לקו שחצה את הבירה – בהר ציון, באבו תור, על גג מנזר נוטרדם, ניסינו להביט במשקפות מאולתרות על "העיר האסורה". תמיד הרגשנו שמשהו חסר, תמיד הייתה עננה בלתי-נראית תלויה מעל ראשינו.
כך הייתה ירושלים, וכל זה השתנה בבת אחת לפני 48 שנים. כאן, בגבעת התחמושת, התחולל קרב גבורה מכונן בין תעלות קשר, מחסני נשק ובונקרים. שני דורות לפני שחיילינו התמודדו בגבורה עם איום המנהרות של החמאס במבצע "צוק איתן", היו התעלות הללו כאן סמל לנחישות ולהקרבה של לוחמי ישראל. ובמרחק של כשני קילומטרים מכאן התהווה הסמל האחר של הלחימה בירושלים, ואני זוכר את הרגעים ששמענו: 'נכנסנו לעיר העתיקה'.
אני זוכר את הדברים של מוטה גור שהרטיטו את נימי הנפש של כולנו, אני זוכר צנחנים קשוחים שהתרפקו בדמעות על אבני הכותל המערבי. כל אחד מהם הרגיש שהוא נושא על גופו לא רק נשק וקסדה – אלא גם מטען היסטורי עצום של כיסופי הדורות לציון. ביום שחרור ירושלים הגיעה האחדות בעם לפסגות חדשות – בארץ ובתפוצות. המחיצות שנפלו בלבה של ירושלים, נפלו גם בתוכנו. גלים עצומים של הזדהות ושל רגש עמוק שטפו אותנו. הם הביאו להתעוררות ציונית אדירה בכל העולם, גם מעבר למסך הברזל, ולזינוק משמעותי בשיעורי העלייה לארץ.
ואכן, "היום השביעי" שלאחר המלחמה היה מסעיר לא פחות מקודמיו: שחררנו את ירושלים, ירושלים שחררה אותנו. מעיר מכווצת שהקיום בה מנוגד לחיים נורמליים – ירושלים נפתחה למרחב. היא הולכת ונבנית בתנופת פיתוח אדירה, וצדקת הנשיא כשאמרת: תנופת הפיתוח הזו חייבת לכלול גם את מזרח העיר.
אמר הנביא ישעיהו: "הִנְנִי יִסַד בְּצִיוֹן אָבֶן, אֶבֶן בֹּחַן". ירושלים היא אכן אבן בוחן. היא מעמידה אותנו במבחן – עד כמה אנחנו נכונים להיאחז בה ולשמור עליה. בשנה האחרונה ידענו מעשי טרור חמורים בירושלים – בראשם הטבח המזעזע במתפללי בית-הכנסת בשכונת הר נוף, פיגועי דריסה קטלניים, דקירות בסכינים וידויי אבנים שנועדו לפצוע ולהרוג. גם ביום הזה יש מי שמנסה לאתגר אותנו בירושלים, ואני שולח מכאן איחולי החלמה לשוטרים, ואני משבח את שוטרי משטרת ישראל על כל פעולתה לשמור על ביטחון ירושלים, על ביטחוננו. לא נשלים עם הטרור. נרדוף את מחולליו עד חורמה. נילחם בהסתה שנובעת מהתכחשות אויבינו לזיקה ההיסטורית שלנו לירושלים, לעומק שורשינו, למורשתנו. הם מבינים שירושלים היא נקודת המוקד של הזהות שלנו. יש לנו איתה ברית בת אלפי שנים. כשיהודי אומר "ירושלים" – במלה הזאת מקופלים כל תולדותינו, חלומותינו וערכינו.
ומי מתנגד להימצאותנו בירושלים? מי שמסרב להכיר בזכותנו להתקיים כעם ריבוני במדינתנו. הם רואים בנו נטע זר שצריך לעקור אותו מכאן. אנחנו נטע זר? ציטטתי לפני כמה דקות את הנביא ישעיהו, איש ירושלים, הוא ונביאי ישראל ניבאו בירושלים, מלכי ישראל, מלכי יהודה מלכו בירושלים. צריך לומר את האמת, בלי מורא: ירושלים הייתה מאז ומעולם בירתו של העם היהודי בלבד, ולא של שום עם אחר. כאן החלה דרכנו כאומה, זהו ביתנו ופה נישאר. בד בבד, אנחנו דואגים לכך שירושלים תישאר עיר פתוחה וסובלנית. רק תחת שלטון ישראל נשמר בירושלים חופש הפולחן של בני הדתות, כל הדתות. מאמיניהם מתפללים במקומות הקדושים להם – לא חרף שליטתנו בעיר, אלא דווקא בגלל שליטתנו בעיר.
הקנאות האיסלאמית מאיימת על ירושלים, על המזרח-התיכון, על העולם כולו. הקנאות של הסונים הקיצוניים דוגמת דאע"ש, ושל השיעים הקיצוניים בהנהגת האייתוללות בטהראן. הסונים והשיעים הקיצוניים נלחמים זה בזה, אבל יש להם אויב משותף – המערב ותרבות החופש והקדמה שהוא מייצג. רק אמש, אחרי פעולתה הנחושה של ארצות-הברית נגד הטרור של דאע"ש, תקף מנהיג איראן חמינאי את ארצות הברית ואמר: ארצות הברית - כך אומר האיש שעומד בראש המשא ומתן בין איראן למעצמות - היא-היא המחוללת והתומכת טרור. הדברים הללו נאמרים כשעדיין אין לאיראן נשק גרעיני, ועדיין לא מאוחר לחזור מהתוכנית לתת לאיראן עסקה שתסלול עבורה דרך בטוחה לגרעין.
אנחנו מתנגדים לעסקה הזאת, ואנחנו לא היחידים שמתנגדים לה. צריך ואפשר להשיג עסקה טובה יותר, כי אסור לתת לקיצונים להשיג את מבוקשם, לא באיראן, לא בתימן, לא בירושלים. ירושלים נמצאת באחת מתקופות הזוהר הגדולות שלה. אנחנו מוסיפים לבנות ולטפח אותה, להרחיב את שכונותיה, ויש לנו עוד הרבה מה לעשות ולשפר בכל חלקי העיר למען כל תושביה. אנו מקימים בה פנינות חן תרבותיות, ואדוני ראש העיר, אתה עושה כאן עבודת קודש. אנחנו מקימים בה את הספרייה הלאומית החדשה והקריה לארכיאולוגיה של ארץ-ישראל.
תסתכלו סביבכם, ירושלים – מנופים סביב לה. כל מי שמגיע משער הגיא לבירה רואה שאנחנו חוצבים באבן, מרחיבים את כביש 1, משדרגים נתיבים, מניחים מסילות רכבת. המהפכה שמתחוללת במעמד ירושלים – בתוך העיר ובסביבתה – רק תלך ותגבר בשנים הבאות. יותר מאשר בכל זמן אחר, ביום המיוחד הזה ברור לנו שירושלים המחולקת היא זיכְרון עבר. העתיד שייך לירושלים השלמה שלא תחולק עוד – עיר שהיא "כְּלִילַת יֹפִי, מָשׂוֹשׂ לְכָל הָאָרֶץ".
חג שמח לתושבי ירושלים, חג שמח לכל עם ישראל.

 

צילום: קובי צרפתי