דלגו לתוכן המרכזי
חדשות

דברי ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבת מליאה מיוחדת לציון יום פטירתו של זאב ז'בוטינסקי בכנסת

רביעי, 03 אוגוסט, 2016

netanyahu-DSC 0264  דברי ראש הממשלה בנימין נתניהו בישיבת מליאה מיוחדת לציון יום פטירתו של זאב ז'בוטינסקי בכנסתאדוני יו"ר הכנסת, מכובדנו יולי אדלשטיין,
 חבריי שרי הממשלה,
 יו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג,
 חברי הכנסת,
 משפחת ז'בוטינסקי,
 מוקירי זכרו של זאב ז'בוטינסקי, ביניהם מורי ורבי משה ארנס,
 וכל מי שרואים עצמם כממשיכי דרכו של זאב ז'בוטינסקי, אני מצהיר בגאווה שחלקי עמכם. 


הספרא והסייפא ירדו כרוכים מן השמיים, ושניהם כאחד התגלמו בז'בוטינסקי, וקשה מאוד לאמוד מה גדול ממה - תרומתו של ז'בוטינסקי לתרבות העברית, לתודעה הלאומית, כסופר, כמשורר, כמסביר ציוני, כנואם בחסד, או תרומתו העצומה לחידוש כוח המגן של עמנו, לקידום הרעיון של הצבא העברי, להשרשת תפיסת היסוד "קיר הברזל" שאומצה גם בידי מתנגדיו הפוליטיים. הרי היום אין כמעט מי שלא מסכים עם תפיסתו זו של ז'בוטינסקי, אבל אני מציע לכם לקרוא מה אמרו על זה אז, מה אמרו על זה ומה כתבו על זה וכיצד ניתחו את זה. ואולי איננו צריכים לשקול במאזני פלס איזו כף מכריעה, הספרא או הסייפא, שהרי כל אלה ביחד הם נדבכים מהותיים בבשורה הציונית של ז'בוטינסקי.

אני חייב להגיד לכם שהעניין בדמותו, העניין הזה הולך וגדל עם השנים. על שולחני מונח זה כמה שבועות ספרו החדש של אמיר גולדשטיין על ז'בוטינסקי – "דרך רבת פנים". אני מניח שאתם יודעים שגם לראש ממשלה יש מפעם לפעם כמה רגעים שבהם הוא יכול להתרווח לאחור ולעיין להנאתו בספר, ואגב גם בפנים הספר לא רק בכריכתו, גם זה קורה מעת לעת.

אמיר גולדשטיין פורש יריעה רחבה, הוא מראה את השקפתו הציונית של ז'בוטינסקי, קודם כל נוכח האנטישמיות. וז'בוטינסקי היטיב לנתח את משמעות השנאה כלפי היהודים בגולה. הוא היה עד לפוגרומים במזרח אירופה בפתח המאה ה-20, ובעקבותיהם החליט לייסד יחידות להגנה עצמית. וכעבור שלושה עשורים הוא חווה בהתפרצות הדחפים הלאומניים בלב אירופה התרבותית כביכול.

אנחנו יודעים שלא רבים שעו לאזהרותיו של ז'בוטינסקי שהשעה דוחקת, שהר הגעש מאיים להתפרץ. שום אדם, כותב גולדשטיין, לא יכול היה לחזות את השואה טרם התרחשותה. טוב, זה נתון לוויכוח, אבל זה לא ענייננו כאן. משום שגולדשטיין מציין, עם זאת הוא מוסיף, אני מצטט: "בהשוואה לכלל המנהיגות הציונית והיהודית בתקופתו, ז'בוטינסקי העריך נכוחה את הדינמיקה השלישית, את רעידת האדמה שפוקדת את יהדות אירופה", וזה נכון. ז'בוטינסקי היה בין המעטים שלא הדחיקו את חומרת הסכנה. הוא כינה את המאה ה-20 "המאה הרמאית", כך הוא קרא לזה, "המאה הרמאית", שהכזיבה כל כך את תקוותינו. הוא הצביע על כוחות החושך, כפי שהוא כינה אותם, שבגדו בערכי המאה ה-19 - אמונה בקדמה, בליברליזם, נאורות, חירות, וזה הקו שקושר את הגותו של ז'בוטינסקי לימינו אלה.

שתי רעידות אדמה טלטלו את העולם במאה הקודמת, ושוב אנחנו עדים בתחילת המאה ה-21 לרעידת אדמה שמטלטלת את העולם בימינו אלה. הנאציזם והקומוניזם איימו על חברות החופש במאה ה-20, האסלאם הקיצוני מאיים על חברות החופש במאה ה-21. האסלאם הרדיקלי על שני פלגיו - הפלג השיעי בראשות איראן והפלג הסוני בראשות דאעש - שניהם שואפים להציב את דגלם על חורבות העולם החופשי.

ז'בוטינסקי התנגד בתקיפות, בתקיפות, לעצימת העיניים מול האיום הקיומי של הנאציזם, ממש כך, ועל זה הוא ספג ביקורת חריפה. הוא הוגדר כאלרמיסט, כפאניקיסט, כמחרחר מלחמה, אבל הוא דבק בעמדתו, כולל בנאום הכביר שלו בוורשה ערב מלחמת העולם השנייה. הוא דבק בעמדתו והוא צדק בעמדתו. וגם היום הכחשה עצמית לא תעזור.

ההתעצמות של האסלאם הקיצוני, לרבות בניסיון שלו להשיג נשק גרעיני, זה איום קיומי, עלינו בוודאי, אבל גם על חלקים אחרים של העולם החופשי, ואומר לכם: לא רק של העולם החופשי. הברירה חדה וברורה - או שנהיה עדים להסלמת האיום ולהקזת דם מתגברת, או שמחנה החופש יתעשת ויפגין נכונות להתייצב בחזית בינלאומית רחבה, אמיתית, אפקטיבית, כדי למגר את הרשע ולהסיר מעלינו את האיום.

ישראל עומדת איתן בחזית הזאת זה שנים ארוכות, וגם בעתיד הנראה לעין נזדקק לנחישות ולעוצמה שמייצג רעיון "קיר הברזל" של ז'בוטינסקי. אנו מדינה מתקדמת, משגשגת, חזקה, שמסרבת להרכין ראש בפני אויביה ומבקשי נפשה. זה בין היתר הדבר שמקרב אלינו מדינות רבות, כולל באזורנו. המדיניות שלי, אני חושב שהיא מייצגת כאן כר נרחב, אני ירשתי אותה מאבי, שירש אותה מז'בוטינסקי - וזה טיפוח העוצמה. החלש לא שורד, באזורנו זה כבר ברור. החזק גם שורד וגם יכול ליצור בריתות, ועם הבריתות אפשר לקדם את האינטרסים הלאומיים וגם את השלום.

והדבר הזה, אמיר גולדשטיין מתאר כשהוא מביא קטעים ממאמר נבחר של ז'בוטינסקי, מאמר נפלא. "הסערה המסייעת", כך קרא לזה ז'בוטינסקי. הוא כותב שבענייני ימאות יש ניצול הרוח הנגדית - שתי ספינות מפרש נפגשות בים, האחת שטה מזרחה והשנייה שטה מערבה. אף על פי שאחת היא הרוח שנושאת את שתיהן. רוצה לומר, כשיש משבר, כשיש סערה - יש גם הזדמנות, יש סיכון, יש סיכוי. כתלמידו של תלמידו של ז'בוטינסקי, אני מאמין בזה ופועל לפי זה.

הסופה העזה שפוקדת בשנים הללו את המזרח התיכון טומנת בחובה לא רק תופעות שליליות, היא גם מסייעת לנו להתקרבות חסרת תקדים בינינו לבין גורמים באזורנו, שרואים בנו לא אויב אלא שותף להדיפת האיומים המשותפים עלינו, וכאן מדובר בתפנית שיכולה להיות היסטורית ושיכולה לתת פתח לקידום השלום.

אבל לפני הכל, לפני ניצול ההזדמנויות של הרוח הנגדית, לפני איתור הסכנות וראייתן בעוד מועד, ז'בוטינסקי האמין קודם כל לא רק באיום הכללי על האנושות אלא באיום הספציפי שאויבי עם ישראל הציבו לעצם קיומנו, ולצורך זה הוא האמין בצורך, הצורך החיוני לא רק בעיקרון המוסרי, אלא בצורך החיוני בחידוש עצמאותנו. וזו הייתה תלויה בעיניו בחידוש כוח המגן, מה שהוא קרא "קיר הברזל", וזה היה תלוי בדבר שלישי, מה שהוא קרא צבא עברי.

אבי ז"ל שנסע אליו בסוף שנות ה-30 ללונדון, שם הוא ישב, ושכנע אותו בפרוטוקולים שכדאי לכם לקרוא, לנסוע לאמריקה, וכשהם באו לאמריקה הדבר הראשון שהם פעלו עליו זה הצבא העברי. הצבא העברי פירושו חיילים, מדים, פה ושם גם מצעדים. והדבר הזה היה זר, זר ליהודים. זו הייתה מהפכה תפישתית, ועל זה ז'בוטינסקי ספג קיתונות של עלבונות, של בוז, של האשמות - מיליטריסט, מחרחר מלחמות, ומעל לכל, מעל לכל - פאשיסט. נשמע לכם מוכר? זה לא חדש. אני מציע לחבריי, גם לחברותיי, לקרוא מאמר שקראתי שוב הבוקר באנציקלופדיה העברית, אבי היה העורך הראשי שלה, לא הוא כתב את המאמר - עיין ערך 'פאשיזם'. כדאי לקרוא. מתארים את המושג הזה, כיצד הוא התפתח, מה משמעותו. אבל יש שם משפט שכתב המחבר: "בקרב השמאל רווח הנוהג להשמיץ כל יריב כפאשיסט". קרי, אחד הדברים שאפשר להגדיר היום כפאשיזם, זה כינוי גנאי של השמאל כלפי יריביו.

זה לא התחיל היום, זה התחיל עם ז'בוטינסקי. אחד המנהיגים הדגולים של המדינה הזאת ושל העם שלנו היה דוד בן גוריון. אני מעריך אותו מאוד וככל שאני מוסיף בשנותיי אני מעריך אותו יותר, אבל בן גוריון כינה את ז'בוטינסקי, שנולד כפי שאתם יודעים, ולדימיר ז'בוטינסקי, הוא כינה אותו בתואר המחמיא - ולדימיר היטלר. הוא כתב ספרון קצר על התנועה הזאת, והוא נתן לה כותרת. אחד מפרקי המשנה, אם אינני טועה - ז'בוטינסקי בעקבות היטלר. מרדכי נמירובסקי, אתם מכירים אותו כמרדכי נמיר, כתב על התנועה הרוויזיוניסטית: "לפנינו ארגון פאשיסטי מובהק, לא רק מן הצד החיצוני, אלא גם מעצם מהותו הפוליטית ותכונותיו הנפשיות".

ההאשמות האלה כמובן נמשכו מז'בוטינסקי לבגין. שוב בן גוריון הגדיר את מנחם בגין - טיפוס היטלריסטי מובהק, כך על בגין. ובעליית בגין והליכוד לשלטון הסבירו מומחים כמו זאב שטרנהל שיש פה נטייה ברורה אל הפאשיזם. ועיתון "דבר" כתב, עיתון 'דבר', חופשי, כתב: "יש להגן על הדמוקרטיה ולעצור את הפאשיזם המרים ראש".

היום אנחנו נעלה פה ללא ספק את הדמוקרטיה של ז'בוטינסקי, את הליברליות שלו, ויגידו איפה הליכוד של ז'בוטינסקי והליכוד של בגין. הנה מה שאמרתם על ז'בוטינסקי ועל בגין ואמר חברי כאן - זה נמשך גם היום. שמעתי עכשיו את חבר הכנסת הרצוג אומר: איך זה יכול להיות, איך זה יכול להיות עם "ישראל היום"... איך זה יכול להיות. זה לא התחיל היום, זה לא התחיל היום.

אחד מהדברים שז'בוטינסקי האמין בהם זה הרעיון - אבל אני אשיב על השאלה - אחד מהדברים שז'בוטינסקי האמין בהם זה הרעיון של שוק חופשי, של תחרות, של הבחירה של האזרח, שהוא יכול לבחור. הוא יכול לבחור במה הוא נוסע, תחבורה ציבורית אחת – לא. תחרות; הוא יכול לבחור בין חברות מסחריות שונות; הוא יכול לבחור בין דעות שונות. ולכן כשאנחנו באנו ליישם את תורת ז'בוטינסקי - אנחנו יישמנו את זה בכלכלה, בתחבורה הציבורית, בתעופה, בכל הדברים שנשלטו על ידי תפיסה ריכוזית אחת. עכשיו זה כבר קשה מאוד לעצור את זה ואנחנו ממשיכים בזה, אבל יש מאבק עיקש, מאבק עיקש, למנוע תחרות בשוק התקשורת. בארה"ב יש וול-סטריט ז'ורנל שתומך בכיוון אחד, ניו-יורק טיימס שתומך בכיוון שני, אך אף אחד לא אומר כלום. בבריטניה יש את ה"גרדיאן" שתומך בכיוון אחד, וה"טיימס" שתומך בכיוון אחר - אף אחד לא אומר השתלטות. אבל בישראל חלילה, חלילה אם יש דעה אחרת.

הייתה בישראל השקפה אחרת שונה משל ז'בוטינסקי. הייתה ריכוזיות עצומה, עצומה, בכלכלה, בתקשורת, בכל תחומי החיים. אנחנו, ואני כלול בתוך זה, במאמץ גדול מאז עלייתו של הליכוד לשלטון ב-77', עובדים לפתוח את המונופולים הללו לתחרות. אני חושב שהדבר הזה הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה. הייתה גם מונוליטיות עצומה בתקשורת וכל אחד יודע את זה. בהתחלה בשליטה ממשלתית, ואחר כך בשליטה מונוליטית של קבוצה אחת. כשזה נפתח לתקשורת, זה לא רק הצורך של הציבור וקריאתו המשוועת של הציבור לגיוון, זה צורך של הדמוקרטיה.

אבל אני אומר דבר אחר: זה הזכות של האזרח, הזכות שלו שלא יכתיבו לו מה הוא שומע, מה הוא צופה, ואני לא מדבר דווקא על השידור הציבורי, זה כבר סודר, יהיה שידור ציבורי. אני אומר דבר אחר: מה שקראתי היום בעיתון אחד, שיש לו קו אחד קבוע, קוראים לזה ידיעות אחרונות, יש קו אחד, וקו אחד זה לגיטימי, זה חלק מהדמוקרטיה, הדמוקרטיה היא בגיוון ועיבוי קולות, אחד לצד הזה, אחד לצד הזה - אבל בעיתון ידיעות אחרונות יצא המרצע מן השק, וכותב שם פרשן בכיר, כמעט בלעדי, שמרצה בטלוויזיה, והוא אומר: עזבו את השידור הציבורי, הכוונה האמיתית היא לאפשר, רחמנא ליצלן, תחרות בערוצי הטלוויזיה המסחריים. מודה באשמה, אני רוצה תחרות, אני רוצה תחרות, שיהיה גיוון בשידור המסחרי.

ועל זה מנסים להילחם כאן אנשי האופוזיציה שרוממות חופש הביטוי בגרונם, נגד פתיחת שוקי התקשורת, נגד תחרות. וזה כמובן איננו פלורליזם, זה איננו ליברליזם, זה דבר אחר, זה אגב לא פאשיזם, יותר קרוב לבולשביזם. והם צועקים כל פעם את הטענות. ישראל דמוקרטית, ישראל פתוחה, ישראל משגשגת, אבל צריך לאפשר תחרות גם בשיח הציבורי וגם בערוצי התקשורת. ישפוט העם בקלפי, ישלוט העם בשלט. זוהי תורת ז'בוטינסקי.