נאום ראש הממשלה בנימין נתניהו בפתיחת מושב החורף של הכנסת

מכובדי נשיא המדינה, ראובן ריבלין ורעייתו נחמה,
 אדוני יו"ר הכנסת, יולי אדלשטיין ורעייתו אירנה,
 נשיאת בית המשפט העליון, השופטת מרים נאור ופרופסור אריה  נאור,
 יו"ר האופוזיציה, ח"כ יצחק הרצוג ורעייתו מיכל,
 שרים, חברי כנסת, שגרירים, ראשי העדות,
 יו"ר הכנסת לשעבר, דן תיכון ורעייתו לודמילה,
 חברי הכנסת בעבר,
 ואחרונים ויקרים, משפחות גולדין ומנגיסטו,

אנחנו מרכינים ראש לזכרה של לבנה מליחי המקסימה. אנחנו זוכרים גם בצער ובכאב את הליכתו של השוטר האמיץ יוסי קירמה. וכמובן במעמד הזה, בישיבה הראשונה לאחר הפגרה, אנחנו מרכינים ראש לזכרו של יקירנו, נשיא המדינה לשעבר שמעון פרס, שהיה פה שנים ארוכות.

אני מבקש לפתוח את המושב הזה בכמה תחזיות מהשנים האחרונות על המזרח התיכון של גורמים מובילים בתקשורת העולמית והישראלית. ב-2009 קבע השבועון הבריטי 'אקונומיסט', ציטוט: "השלטון בתוניסיה בשום פנים ואופן אינו גמור". כעבור שנה וחצי הוא היה גמור. באותה שנה כתב השבועון 'ניוזוויק': "סוריה היא הנס הכלכלי הבא, משק כנפי השינוי נשמע בה". צריך לקרוא כדי להאמין. עיתון הארץ כתב ב-2001: "אסד יכול להציג את סוריה לעולם כעת כאי של יציבות במזרח התיכון הסוער". ובאותה שנה דרש העיתון ידיעות אחרונות: "שלום עכשיו, עם סוריה".

טוב, שלום לא היה שם, גם נס כלכלי לא היה שם, וגם יציבות לא הייתה שם. היה פה אי של יציבות, היה פה נס כלכלי, אבל זה לא היה בסוריה וזה לא היה בתוניסיה. זה היה רק במקום אחד - פה, בישראל. כי דווקא בשנים הללו, כשהמזרח התיכון כולו קורס מסביבנו, הפכנו את ישראל למעצמה. לא למעצמת-על, אבל בהחלט קידמנו מאוד את מעמדנו ככוח עולמי בהרבה מאוד תחומים - בטכנולוגיה, במודיעין, בסייבר, במלחמה בטרור, בכלכלה, בהתפלת מים, בחדשנות, בכל תחום, וכמעט בכל תחום של ההווה ושל המחר.

מכל העולם באים ללמוד מאיתנו, ואחת הסיבות שזה קרה ולא דחקנו את עצמנו לפינות מאוד מאוד מסוכנות, היא כי בניגוד לאותם פרשנים, מומחים בעיני עצמם, אני מאמין שהמפתח להבטחת העתיד שלנו, הביטחון שלנו, השגשוג שלנו, הוא דבר אחד - העוצמה שלנו. העוצמה היא התקווה, והתקווה נובעת מן העוצמה.

הדבר המדהים ביותר בעיניי הוא שאותם אנשים שנתנו אז את עצות הסרק שלהם, ממשיכים לתת את אותן עצות גם היום - לוותר, לסגת, להתקפל, להרכין ראש. למרות שמה שהם אומרים מופרך כל פעם מחדש, הם ממשיכים בשלהם - "רק תצאו מהשטחים - יהיה טוב". לא חשוב מה יקרה בצד השני אחרי שניסוג. חמאס, דאעש, ג'בהת אל-נוסרה - העיקר שתיסוגו. קודם ניסוג, אחר כך נחשוב. לפעמים נדמה לי שחלק מהאנשים הללו חיים ביקום מקביל. חברי הכנסת, אני פועל אחרת, וזה ההבדל - במזרח התיכון הסוער והבלתי יציב, ביקום הזה, במציאות, יש רק מדיניות אחת: להבטיח את העתיד, את השלום ואת התקווה - וזה ישראל חזקה.

אני חייב להגיד לכם שהרוב הגדול של אזרחי ישראל מבינים זאת היטב. הם מבינים את מה שאותם פרשנים או מומחים בעיני עצמם כנראה מסרבים להבין - שבאזורנו החלש לא שורד, רק החזק שורד, והחזק הוא זה שמשגשג. עם החזק עושים בריתות, עם החזק, ורק עם החזק, עושים שלום. גם אם זה לוקח זמן, רק עם החזק, לא עם החלש. ואת השינוי הזה במעמדה של ישראל מבינים רבים.

הנה עוד ציטוט: "מספרם של אלה שנהרגו במלחמות בין הערבים לבין עצמם עולה עשרות מונים על מספר הנופלים במלחמות עם ישראל". איפה זה נאמר? ב"מקור ראשון"? בערוץ 7? לא, זה הופיע רק לאחרונה, לפני ימים אחדים, בעיתון הסעודי "אל-ווטן". זהו חשבון נפש פנימי בעולם הערבי. ומי אמר את הדברים הבאים? ציטוט: "העולם הערבי חייב להשתחרר מהשנאה היוקדת לישראל". ועוד ציטוט, מגורם אחר: "העולם הערבי חייב להיעזר בהצלחה ובניסיון של היהודים". מי אמר למי ומתי? זה לא אבשלום קור בחידון התנ"ך, אלה שני כותבים בולטים בעולם הערבי. שוב, מהשבועות האחרונים.

אני רוצה לספר לכם חוויה אישית. בביקור האחרון שלי בארה"ב, באו"ם, נכנסתי בסוף הערב למסעדה במלון, ניגשו אליי אנשים רבים ובירכו אותי על הנאום, אבל אני זוכר בייחוד שניים - הם ניגשו אליי ואמרו לי: "We love Israel". שאלתי אותם, אמרתי להם: "תודה רבה, מאין אתם?" והם נקבו בשמה של מדינה ערבית שאין לנו הסכם שלום איתה. לחצנו ידיים בחום, ואני חייב להגיד לכם - זה קורה עם אזרחים רבים של מדינות ערביות רבות, כי הם מבינים שישראל היא לא האויב שלהם. הם מבינים שישראל היא בעלת הברית שלהם במאבק נגד האסלאם הקיצוני, של איראן ושל דאעש. עכשיו, חברי הכנסת, זה נכון שזה לא כך בכל העולם הערבי, אפילו במדינות שיש לנו שלום רשמי איתן, כמו מצרים וירדן, יש מגמות.

אני יודע שכשדברים משתנים קשה לשמוע את הסימנים, אבל משהו גדול מתרחש כאן. זה לא קורה בכל העולם הערבי, זה לא קורה בשכבות הגדולות שצריך לסלק אחרי עשרות שנים של תעמולה ארסית נגד ישראל, אבל יש רבים בעולם הערבי שלמדו להתייחס בכבוד ובהערכה למדינת ישראל. ואני רוצה לשאול אתכם: למה זה קורה? וזה קורה. אנחנו רואים את זה, כל אחד יכול לראות את זה, לא צריך דוחות מודיעין, אפשר לפתוח תרגום. למה זה קורה? כי התקפלנו? כי נסוגונו לקווי 67'? כי חילקנו את ירושלים? זה לא קרה בגלל זה. זה קורה כי אנחנו חזקים וכי העולם הערבי נתון במאבק היסטורי על עתידו - העולם המוסלמי - על עתידו והמשך כיוונו, ופה יש מאבק.

כולנו צפינו במשחקים האולימפיים האחרונים, כולנו ראינו את אורי ששון. אני לא חושב שמישהו כאן לא הרגיש גאווה, גאווה עמוקה, כשהוא זכה במדליה. חזק, מנצח, מלא תקווה, מושיט יד ליריב. זוהי בדיוק מדינת ישראל, אבל מה לעשות - והיריב לא נענה ליד המושטת של אורי. אני בטוח שראיתם שגם לי היה מקרה דומה, עם חבר פרלמנט מוסלמי בהולנד. נו, אז מה קרה? זעקנו אוי ואבוי? געוולד? אין תקווה? אין עתיד? ולמה אומרים את זה? ולמה צועקים את זה? כי אבו מאזן, שקראנו לו מאות פעמים, עם יד מושטת לשלום, לבוא לשיחות ישירות ללא תנאים - אבו מאזן מסרב לענות ליד המושטת שלנו לשלום.

ואני רוצה לשאול אתכם: ממתי התקווה שלנו תלויה בהסכמה של שכנינו? הזכרתם פה את בן גוריון, מכובדיי. האם כשבן גוריון היה רה"מ הוא אמר: "אם נאצר לא יעשה איתנו שלום אין לנו עתיד, אין לנו תקווה"? זה מה שאמרנו? זה מה שעשינו? לא. בנינו את הארץ, בנינו את צה"ל, בנינו את הכלכלה, קלטנו עולים, וזהו בדיוק מה שאנחנו עושים היום - בונים את צה"ל, צוללות, מטוסים, בונים את הארץ, מפתחים את הנגב והגליל, פורסים כבישים דרומה וצפונה, קולטים עולים מצרפת, מאוקראינה, ממדינות רבות אחרות.

להערכתי, זה ייקח עוד זמן עד ששכנינו הפלסטינים יבינו שאנחנו כאן כדי להישאר, ולכן ייתכן מאוד שהדרך לשלום תתהפך - במקום שהפלסטינים יביאו את העולם הערבי, העולם הערבי יביא את הפלסטינים. אנחנו עובדים על זה כל הזמן, ללא לאות. אנחנו עובדים על זה בדרך מציאותית, אנחנו פועלים בדרך שקולה, דרך אחראית, תוך שמירה על האינטרסים העליונים שלנו, ובראשם הביטחון.

עכשיו, אני יודע שהדברים שאני אמרתי כאן, שרוב העם מסכים איתם, לא ישכנעו כמה מחבריי היקרים באופוזיציה. אני בטוח. כי יש כאן, ואני חייב להגיד את זה, לתת אפילו את פרס התעשיין המצליח לאחד מחבריי, יש כאן תעשייה מפותחת של דכדוך. בוודאי יעלו כאן חברים ויספרו כמה הצעירים רוצים לעזוב, כמה העם מדוכא כי אין תקווה. אז בואו נעשה משהו שכמה מיריביי לא אוהבים לעשות - בואו נשאל את העם מה דעתו.

טוב, בעצם שאלו. לא רק הבחירות, אחרי הבחירות, עברו כמה חודשים טובים, לפני זמן קצר, ארגון ה-OECD, הארגון של המדינות המפותחות, עשה סקר של שביעות רצון. הם קוראים לזה מדד האושר בין המדינות המפותחות. אזרחי ישראל דירגו את עצמם במקום החמישי בעולם המפותח במדד האושר. אז אולי בוודאי יש מי שיגיד: "טוב, הצעירים, הצעירים הם אלה שאיבדו את התקווה". אבל מה לעשות, באותו סקר השתתפו גם הצעירים בישראל. צעירים זה עד גיל 29. הם לא דירגו את עצמם במקום החמישי בעולם, הם דירגו את עצמם במקום השני בעולם המפותח במדרג האושר.

אבל יש כאלה שממשיכים: "אז למה כל כך הרבה אנשים וצעירים יורדים מן הארץ"? אני שומע את זה כל פעם מאיזה פרשן כזה ואיזה פרשן אחר. החלטתי לבדוק גם את הנתונים הללו, מה קרה לירידה מהארץ ב-15 השנים האחרונות? בשנת 2001 מספר היורדים, יורדים נטו, אלה שיורדים מול אלה שחוזרים, ישראלים, בשנת 2001 מספר היורדים היה כמעט עשרים אלף, ובשנה האחרונה, וזה רצוף, זה ירד בשני שליש מזה, ל-6,400.

עכשיו, כיוון שהאוכלוסייה גדלה, אז אתם מבינים שכאחוז מהאוכלוסייה, הירידה מהארץ ירדה פלאים. זאת התקווה, זאת העוצמה. אני מבין שיש כאלה שמנסים בכוח למכור להם שלא טוב לחיות פה, אבל הציבור שלנו לא קונה את זה. ולמה הם לא קונים את זה? כי אזרחי ישראל אוהבים את המדינה, כי הם גאים במדינה, כי בתוך המצב הסוער שבו אנחנו נמצאים, ישראל היא מדינה בטוחה.

הם יודעים, הם גאים במדינה, הם אוהבים את המדינה, הם יודעים שישראל במרחב הסוער של המזרח התיכון היא מדינה בטוחה, כי התעסוקה מלאה, כי האבטלה בשפל היסטורי, כי גם אי השוויון יורד, גם את זה ראינו במדד הג'יני, כי זאת אחת המדינות המשכילות ביותר בעולם, כי יש כאן תקווה. ונכון, נכון חבריי, יש גם בעיות שצריך לפתור והראשונה והחשובה שבהן היא הדיור, החשובה שבהן היא הדיור. יחד עם השר משה כחלון ושר השיכון יואב גלנט, אנחנו משקיעים הרבה מאוד מאמצים לפתור את נושא הדיור.

ב-2008 היו כעשרים וחמישה אלף יחידות דיור בתכנון. ב-2015 נסיים, סיימנו כנראה עם כמאה אלף יחידות דיור בתכנון, פי ארבעה. במקביל, כמעט הכפלנו את מספר הדירות לבנייה, ובשנים הקרובות נבנה עוד; אנחנו מתמקדים בצרכים של משפחות העולים; אנחנו מעודדים השתלבות של אזרחינו החרדים והערבים בשוק העבודה. אני רוצה לציין שגברים ערבים ונשים חרדיות כרגע משתווים ברמת ההעסקה לכלל האוכלוסייה, אנחנו מתמקדים בסיוע לשתי האוכלוסיות הללו.

אנחנו משקיעים בחברה הערבית. אמנם חברי הכנסת שלהם יצאו, אני חייב להגיד לכם, היה עכשיו משאל שלהם גם כן, וזה מדהים: האוכלוסייה הערבית הביעה אמון בממשלה ובכנסת בהיקפים עצומים, וגם בצה"ל דרך אגב, בניגוד לחברי הכנסת שלהם. אבל אני מדבר עכשיו לאזרחי ישראל הערבים, אני רוצה לראות אתכם, האזרחים הערבים של ישראל, משולבים בחברה ובקדמה. בשביל זה השקענו ואנחנו משקיעים סכום עתק, שלושה עשר מיליארד שקל. הסכום הקודם הגדול ביותר היה סכום שהשקיעה ממשלתי הקודמת, מיליארד שקל - זה הדבר הנכון לכם, זה הדבר הנכון לכולנו. לכולם יש מקום בסיפור ההצלחה הישראלי, אנחנו לא רוצים להשאיר אף אחד מאחור.

לא במקרה פתחתי את שנת הלימודים האחרונה בטמרה, פעם ראשונה שראש ממשלה בישראל הלך לשם. וראיתי שם ילדה קטנה, צעירה, ואמרתי לה: "את רוצה להיות רופאה, היי רופאה ולמדי ערבית, זו גם המדינה שלך". ומדי כמה שבועות אני מקיים אישית ישיבה מיוחדת, ועדת שרים מיוחדת ליהודי, או יותר נכון לעולי קהילת אתיופיה. לעזור להם בדיור, לעזור להם בחינוך, לעזור להם ביחס הוגן, כי אנחנו לא יכולים לקבל את הרעיון שיפלו אותם בגלל צבע עור. ואני אמשיך לעשות את זה עם קהילות, עם גופים, עם יישובים, כל מי שמרגיש שהוא נמצא מאחור. אנחנו לא רוצים שאיש, אף אחד, יישאר מאחור.

הנה כמה דברים מרכזיים שנעשה במהלך מושב החורף: קודם כל, נעביר תקציב דו-שנתי, אנחנו עובדים על כך עם שר האוצר, ונעביר יחד גם רפורמות חשובות. נקלוט את מטוסי ה-F35 מארצות הברית, נחתום על חוזה עם גרמניה לשלוש צוללות נוספות, נקדם את נושא הפיתוח של שדות הגז הטבעי, נרחיב את מהפכת התחבורה ברחבי ישראל ונמשיך לדאוג להתיישבות ביהודה ושומרון. הבוקר ביקשנו מבית המשפט דחייה שהיא חשובה בעיניי בעניין עמונה, כדי לטפל בנושא בצורה אחראית, אנחנו מדינת חוק וכל אחד חייב לזכור זאת. אני בטוח שבסופו של יום, גם המתיישבים יפעלו באחריות. הם יודעים שאין, הם יודעים שגם לא תהיה ממשלה יותר אוהדת להתיישבות מן הממשלה הזאת. וכן, חברי הכנסת, הם מחכים במתח, אז הנה עוד משהו שנעשה: אנחנו נשקם את רשות השידור ואנחנו נעשה זאת באחריות כספית.

אנחנו נמשיך, אדוני יושב הראש, לטפח בתנופה את קשרי החוץ שלנו. בעוד כמה ימים, אדוני הנשיא, אתה נוסע לבקר בהודו, וזהו ביקור גומלין לביקור החשוב של נשיא הודו שהיה פה. אני אצא לביקור באזרבייג'ן וגם בקזחסטן, בסינגפור ובאוסטרליה. אלו שלוש מדינות שראש ממשלת ישראל מעולם לא ביקר בהן.

וכן, יש עוד ביקור צפוי אחד - שני המועמדים לנשיאות בארצות הברית הזמינו אותי לבית הלבן לאחר הבחירות בארצות הברית. ושוב, גם כאן, בניגוד לתחזיות הקודרות של תעשיית הדכדוך, היחסים עם ארצות הברית איתנים ויציבים. העם האמריקני אוהב את ישראל. כן, Loves Israel. העם האמריקני תומך בישראל, כי האמריקנים שותפים לערכים שלנו, של חופש, של קדמה, של תקווה מתוך עוצמה. זוהי הסיבה ששוב, בניגוד לתחזיות, חתמנו על הסכם סיוע היסטורי, סיוע ביטחוני, הגדול ביותר שארה"ב חתמה בתולדותיה. כלומר, יש לנו עוד 38 מיליארד סיבות להאמין שבניגוד לטענות ששמעתי כאן, היחסים עם ארה"ב איתנים מתמיד, ויישארו כאלה. אני מבקש להביע שוב את הערכתנו העמוקה, וגם את תודתנו, לחבילת הסיוע הזאת.

יש חוצפה מיוחדת לומר על הממשלה הזאת והממשלות הקודמות בראשותי שלא פיתחנו את הפריפריה. זה אבסורד. במשך עשרות שנים מדינת ישראל הייתה כלואה ב"חדרה-גדרה". אנחנו פרצנו נתיבים לצפון ולדרום, אנחנו השקענו. הממשלה בראשותי שמה 27 מיליארד שקל לפני 8 שנים - ואתם רואים את התוצאות בכבישי הארץ, בכל חלקי הארץ ומרחבי הארץ. אנחנו העברנו את צה"ל דרומה; אנחנו פתחנו בית ספר לרפואה בצפת; אנחנו פותחים אינסוף דברים, דימונה במגדלים, ואנחנו יודעים מה אנחנו מתכננים בצפון, ודיברנו על כך. שר הפנים נמצא פה, שר האוצר יודע גם כן. אנחנו פיתחנו את הפריפריה כפי שאף אחד לא פיתח את הפריפריה בתולדות המדינה. לקבל הרצאות מכם, שהממשלות שלכם דיברו ולא עשו – אנחנו עושים, כנראה שצריכים גם לדבר, אני עושה זאת כאן.

דיברתי על ארה"ב ועל התמיכה הגדולה. מכובדי הנשיא, ואדוני היו"ר, וחבריי חברי הכנסת, אין זה אומר שמעת לעת לא מתגלעים חילוקי דעות בינינו. אני מקווה שזה יהיה נדיר. הנשיא אובמה הכריז ב-2011 מעל בימת האו"ם שהשלום לא יושג על ידי החלטות של האו"ם, אלא באמצעות משא מתן ישיר. זה נכון. הוא צדק. אני רוצה להאמין שהוא יישאר נאמן לעמדתו זו, ולא יפקיר את המדיניות המסורתית של ארה"ב, שהוא עצמו נתן לה ביטוי. בכל מקרה, ישראל תתנגד לכל ניסיון להכתיב לה תנאים מן החוץ.

חברי האופוזיציה, ידידיי, אם אתם רוצים תקווה - עזבו את תעשיית הדכדוך. הצטרפו אלינו לטיפוח עוצמתה של ישראל. העוצמה שלנו נובעת מהזהות שלנו, מהאמונה בצדקת דרכנו, ממורשת ישראל, מהערכים של קדמה ודמוקרטיה, ומהקשר האמיץ לארצנו. היא גם יונקת, אולי בראש ובראשונה, מהערבות ההדדית בינינו. אותה הערבות לבנינו היקרים - אורון שאול, והדר גולדין, ואברה מנגיסטו, שלא נשקוט עד שנחזיר אותם הביתה.

אני חושב שבמהלך כל הוויכוחים והדיונים שעוד נכונו לנו היום ובהמשך, וגם בשיח הציבורי שבאמת כדאי שמעת לעת יהיה נוקב וחד, אבל מאופק ומכבד... הנה עוד ביטוי לערבות ההדדית שלנו - אמש התקיים בחיפה, עם אלף איש, ערב מרגש של ארגון "יד לחבר" לניצולי שואה. רעייתי הייתה שם גם כן, במסגרת פעולות רבות שהיא עושה למען ניצולי השואה. היא נתבקשה להכתיר שם את מלכת היופי של ניצולות השואה. יש יופי שלא נמוג אף פעם, והייתה שם מקהלה של ניצולי שואה, המקהלה המבוגרת ביותר בעולם, גינס באה לרשום את שיא העולם פה, הגיל הממוצע 91, והמקהלה עמדה על הבמה ושרה שיר על ההישרדות שלהם. הם עברו את התופת, את הגיהינום, הם חזרו למולדתנו, הם השתתפו בבניית ארצנו, הם השתתפו בבניית מדינתנו, זו האמת העמוקה ביותר. שורשינו נטועים עמוק באדמת המולדת, את הצמרת אנחנו מגביהים מעלה מעלה ללא הפסק, ותמיד אנחנו זוכרים מאין באנו ולאן אנחנו הולכים. זאת העוצמה וזאת התקווה.

 

 

 

 

צילום: עדי ברוך